על פרידה וגעגוע

"הם קטנים מדי, הם רגישים מדי, הם עסוקים מדי," כך שמעתי לעיתים קרובות. כך אמרו אלה שחשבו שהם מגוננים על ילדים, נכדים, חברים ושכנים. עשרות ואולי מאות משפטים כאלו שמעתי מחולים או מבני זוגם כאשר שאלתי אם כבר סיפרו לילדים ולבני המשפחה. ה"סרטן" כל כך מפחיד ומאיים שהבחירה לא לספר את האמת די שכיחה אצל אנשים שהמחלה פגעה בגופם ובחיי בני משפחתם.

אורי היה נשוי ואב לשתי בנות ושני בנים בני שמונה ועד שש-עשרה שנים. סרטן התפשט בקיבתו וימי חייו הוערכו בין ארבעה חודשים לחצי שנה. שניהם, הוא ובת זוגו, בחרו לא לספר לילדים והמשפט הכי שכיח בבית היה "עוד מעט אבא יהיה בריא." הקאות, ירידה חדה במשקל, כאבים קשים, הפסקת עבודה, אשפוז וניתוח, והאמת עדיין הייתה חבויה אי שם במסתרי הלב.

בתחילת דרכי בתחום הייתי אחת מצוות קטן מאוד של מטפלים שחלם על הקמת הוספיס בית בעמק, עדיין ללא תמיכה של הממסד הרפואי.

כשהוזמנתי לביתם של אורי ואשתו פנתה אליי הבת, בת השש-עשרה, בכעס: "לכי מהבית שלי. אין לך מה לעשות כאן. אנחנו לא זקוקים לעזרה!" לא נבהלתי וגם לא הלכתי. הבנתי שהחרדה מהלא נודע, המבוכה, התחושה שלא מספרים את כל הפרטים, המראה של אביה והאוירה המתוחה בבית, כל אלו הולידו כעס עצום.

שוחחתי עם אורי ובת זוגו והבנו, כולנו יחד, שאסור יותר להסתיר, שחייבים להגיד את האמת. שניהם ביקשו את עזרתי ותכננו יחד את השיחה עם הילדים. האֵם וארבעת הילדים חיכו לי בסלון ביתם. לאורי לא היה כוח פיזי ונפשי להצטרף. האווירה הייתה מאוד מתוחה. שתי הבנות הבוגרות ישבו זקופות על כורסאות, האֵם ישבה על הספה ומשני צדדיה חבוקים הבנים בני השמונה ותשע.

"עד היום לא סיפרנו לכם מה יש לאבא כי היינו בטוחים שהוא יבריא. עכשיו אנחנו יודעים שאבא לא יבריא," אמרה האם ולא יספה. הבנות פנו אליה ושאלו: "מה יש לאבא?" ראיתי את הפחד והמצוקה על פניה של האם. היא הביטה בי וביקשה עזרה. פניתי אל הילדים ושאלתי: "מה אתם חושבים שיש לאבא?" מתוך התשובות שלהם דליתי עוד ועוד שאלות. הבנות וגם הבנים הצעירים סיפרו את כל סיפור המחלה כפי שהבינו אותו עד לרגע זה. השתוממנו. אימם הופתעה. הילדים ידעו והבינו את המצב הרבה יותר ממה ששיערה, למרות שההורים לא אמרו להם את האמת.

שבוע ימים לאחר אותה שיחה התחלתי להכין את האב, האם וילדיהם לקראת המוות ולקראת הפרידה, צעד משמעותי שמאפשר לבני המשפחה לעבור תהליך אבל שלם. הקבורה והשבעה גם כן קיבלו מקום נכבד בתוך ההכנה, והכול באותה השיטה – שאלות שלי ותשובות שלהם. כולם קיבלו תמיכה ובעיקר רשות לבכות – ליד האבא, עם האבא, עם האימא, עם האחים, יחד, וגם לבד. עודדנו אותם לשתף חברים, לבקש שחברים יבואו אליהם ולהחליט בעצמם אם הם רוצים להישאר בבית או ללכת לבית הספר.

בימיו האחרונים של אורי, שבחר למות בביתו, הגיעה אימו. היא לא הבינה למה הילדים נכנסים לחדרו, למה מדברים איתם גלויות על המצב, למה הם לא הולכים לבית הספר ורוצים להישאר בבית. היא ניסתה להסביר לכולם וגם לי שזה לא נכון, שככה זו לא הדרך ושלא צריך שהילדים ידעו. ביום ההלוויה היא רצתה לשלוח את הבנים מהבית, ואז בן ה-8 אמר לה: "סבתא, אני יודע איך קוברים את אבא שלי, ואני הולך ללוויה."

בתום השבעה המלצתי להם על טיפול משפחתי והאימא הסכימה מייד. לאחר מספר מועט של פגישות אמרה להם המטפלת: "אתם מתנהלים מאוד נכון. אתם לא זקוקים לי. יש לכם הרבה תבונה ויכולת." נפגשתי עם האם והילדים מדי פעם ויכולתי לראות כיצד הם שולטים ברצונותיהם ובתוכניות שלהם, כיצד הם מסוגלים לדבר בגלוי על כאב ועל פחד וגם על תחושת סיפוק מכך שיכלו להיפרד מהבעל, מהאב, ולומר לו את מה שהיה בליבם.

ימי חג ומועד היו הימים הקשים ביותר עבורם, אך לאחר הפרידה ומתוך האבל המשותף נבט הכוח להמשיך את החיים ולגדול. וכמו שאמרה לי האם בשנת האבל הראשונה: "איזה רווח ענק יש באמירת האמת."