על קו האומץ

האצתי במורד שביל החצץ במכונית המשטרתית שלי, חיוך על שפתיי. שבע ניידות סיור נסעו בעקבותיי, מוכנות לאקשן. לחצתי על המתג המפעיל את הסירנה כשהן התפרשו מאחוריי בצורת ‘וי’ כמו ציפורים נודדות לפני שחנינו בחזיתו של בית יקר למראה בן שתי קומות, שהיה מואר כעת באורות מהבהבים כחולים-אדומים.

בלי להסס, יצאתי מהניידת עם מכשיר הקשר ביד ונבחתי הוראות. “אנדרו פראצ’ט, אנחנו מכתרים את הבית שלך! אין דרך מילוט, מאמן. צא מהבית עם הידיים באוויר ולא תהיינה שום בעיות.”

צווחה בקעה מפיה של אפריל, חברתי הטובה ביותר, ברגע שהיא יצאה מפתח הבית. “ראודי?! מה, לכל השדים והרוחות, אתה עושה?!”

“זוזי הצידה, גברתי,” נבחתי דרך הרמקול כשהיא הסתערה לעברי ובעקבותיה ארוסה ההמום. למזלי, הוא היה לבוש במלואו במכנסיים ארוכים ובחולצת טי.

“ראודי!” אפריל מחתה בקול רותח מזעם. דיברתי אליה דרך מערכת ההגברה של הניידת למרות שהיא הייתה מרוחקת רק כמה מטרים ממני.

“היית צריכה לדעת שלא אתן לך לקבל את הצעת הנישואין של הבחור היפיוף הזה בלי לחטוף על זה עונש, מיס טרנר, ועל זה הוא צריך לשלם,” השתעשעתי איתה, “עכשיו זוזי הצידה ותני לשוטרים הנחמדים לעשות את העבודה שלהם.”

שניים משוטריה המובחרים של צ’רלסטון חסמו את דרכה בעודה מקללת אותם גם בשמם וגם במספרי התגיות שלהם, שאת שניהם היא הכירה מעבודתה כמוקדנית במוקד החירום של צ’רלסטון. כולנו חברים, אבל הלילה היה עלינו למלא תפקיד.

“מה, לכל הרוחות, קורה פה?” אנדי מחה בזמן שאזקתי את ידיו ודחפתי אותו אל המושב האחורי של הניידת בלי להקים כמעט מאבק.

אפריל צעדה לעברי בצעדים ארוכים בזמן שנכנסתי לניידת ולחצתי על הגז בכוח, מתעופף משם כמו עטלף מהגיהינום. “אל תחכי לנו!” קראתי ברמקול כשהתרחקתי משם בנסיעה, משאיר את אפריל ההמומה על המדרכה, בוהה בהלם באבק שהותירו הגלגלים על שביל החצץ, בזמן שכל הניידות המלוות אותנו הפעילו גם הן את הסירנות.

“מה פאקינג קורה פה?” שאל אנדי כשהבטתי בעיניו דרך המראה האחורית.

“הוראות של רייף,” אמרתי בקצרה.

הבחור עמד להתחתן עם חברתי הטובה ביותר והגיע הזמן שאיידע אותו איך בדיוק אני מצפה ממנו שיתייחס אליה. בקושי הכרתי אותו. הוא היה מאמן ב’זירת השוורים’ בליגה הבכירה בבייסבול ולא בילה זמן רב בצ’רלסטון מאז קיבל על עצמו את התפקיד. אפריל בילתה זמן רב בנסיעות הלוך ושוב לאטלנטה כדי לבקר אותו מאז התחילה עונת הבייסבול. כל מה שידעתי עליו הסתכם במה שהיא סיפרה לי, והיו לי את כל הכוונות לבדוק בדיוק ממה עשוי אנדרו פראצ’ט, לפני שהלילה הזה יגמר.

*

הדבר הכי מבאס בתוכניות, גם אלו שמהונדסות היטב, זה שהן תמיד מועדות לשינויים.

“מה, לכל הרוחות, אתה מתכנן, ראודי?! כל זה הולך לקרות בבר שלי?!” אנדי הביט סביבו כשעצרנו בחנייה.

“כן. הדבר המצחיק הוא, שרייף החליט שמפני שאתה בעליו של בר, זו זכותו העילאית, בתור השושבין שלך, לחסוך על זה קצת כסף.”

“ממזר קמצן,” סינן אנדי כשפתחתי את דלתו ומשכתי אותו החוצה, ידיו עדיין אסורות באזיקים מאחורי גבו. פתחתי את האזיקים בחיוך מדושן עונג לנוכח המבט המאתגר שבעיניו. “כאן אתה מתכנן לצלוב אותי ולחקור אותי שתי וערב לגבי החברה הכי טובה שלך?”

“אני חושב שדי ברור שאצטרך לנהל את השיחה הזאת איתך,” אמרתי בעודי משחרר את האזיקים הלוחצים ממפרקי ידיו, “אבל יכולתי בהחלט לא להדק אותם כל־כך חזק.”

אנדי עיסה את מפרקי ידיו הדואבים. “אין לי בכלל מושג מה נחשב להדוק או לא. מעולם לא הייתי במושב האחורי של ניידת משטרה מחורבנת עם אזיקים על הידיים.”

“תחשוב על זה בתור חוויה לימודית,” אמרתי כשנעלתי את המכונית, “אתה יכול לנסוע איתי במושב הקדמי בדרך חזרה הביתה.”

“אני אפילו לא צריך לשבור את הראש איך לנקום בך על החרא הזה,” אמר אנדי כשצעדנו לעבר הבר, “אפריל כבר תכניס לך כמו שצריך על זה.”

החלק העצוב היה, שידעתי במאה אחוזים שהוא צודק. ידעתי שכל קריאה הזויה שאפריל תקבל במוקד בחודשים הקרובים תופנה ישירות אליי. אנדי עצר להביט בי מעבר לכתפו וחיוך איטי התפשט על שפתיו כשראה את חזותי האדישה נסדקת. “נדפקת כמו שצריך.”

“חוכמה בדיעבד זה חתיכת חרא של דבר. בוא נשכר אותך.”

“נשמע טוב,” אמר אנדי, נעצר ליד הדלת והביט בי. “אני אוהב אותה. באמת שאין לך סיבה לדאוג. היא בידיים טובות.”

שנים ארוכות נאלצתי לצפות מהצד בארוסתו - חברתי הטובה ביותר זה שבע עשרה שנים - סובלת במערכת היחסים עם האקס שלה, טיילר. הפרידה שלהם הייתה סיוט. אפריל מעולם לא זכתה לקבל מטיילר את האהבה או את הכבוד שלהם היא ראויה, ורבתי על כך עם האקס שלה הרבה מאוד פעמים, מפני שגם הוא נמנה עם חבריי הטובים ביותר.

בשנתיים האחרונות הרגשתי את כובד משקלו של האובדן, בדרך הגרועה ביותר האפשרית. החבר הכי טוב שלי, קורט, נהרג בתפקיד, ומותו היה חלק גדול מהשבר שחשתי. פעם, היינו חבורה מגובשת של ארבעה - קורט, אפריל, טיילר ואני, והיינו משפחה משל עצמנו. החברות בינינו התפרשה על פני עשור. לאחר שקורט נעלם מחיינו באופן פתאומי ואפריל וטיילר נפרדו, עברה עליי תקופה קשה, וזה בלשון המעטה. המשכתי הלאה, ניסיתי להסתדר, אבל הדברים כבר לא היו אותו הדבר. שום דבר בעולם לא היה חשוב לי יותר מאשר המעגל הפנימי שלנו, והדבר הכי דפוק בכל הסיפור הזה היה, שכולם המשיכו הלאה בחיים שלהם בצורה כזאת או אחרת. כולם, מלבדי.

מסיבה זו, ומעוד סיבות נוספות, אני מגונן מאוד על אפריל. ברור שהייתי מודאג מאוד בנוגע לאושרה העתידי, אבל מה שהדאיג אותי יותר היה שאאבד את מקומי בחייה. חיבבתי את אנדי למרות המהלך המנוול שהפעלתי עליו להביא אותו למסיבת הרווקים שלו, אבל לא ראיתי את עצמי בשום אופן נותן לעתיד שלה עם אנדי לחבל במערכת היחסים היחידה בחיים שלי. הוא יכול לתפוס את המקום הראשון אצלה, כל עוד תמיד יהיה לי מקום בחייה.

“חשוב לי שתדע שאני מכיר את אפריל עוד הרבה לפני שאתה נכנסת לתמונה, ואמשיך להיות חלק מחייה. היא המשפחה שלי, אז תצטרך להוכיח את עצמך בפניי.”

אנדי הנהן וראיתי שאנחנו מבינים זה את זה. החוויתי בידי לעבר הדלת הסגורה. “קדימה, בן אדם.”

“אני צריך לפחד ממה שמחכה לי מעברה של הדלת הזאת?”

משכתי בכתפיי כשהוא פתח את הדלת וסקר את באי המסיבה, שהייתה בעיצומה. הבר היה מלא ספורטאים שיכורים למחצה. סקרתי את החדר ועיניי מייד נחו על מישל, כאילו איזה חוש שישי מוכוון סקס ניצת בתוכי כמו זיקוק. אולי אנדי לא היה צריך לפחד ממה שהמתין לו מאחורי הדלת, אבל לי היו את כל הסיבות לפחד.