עם הנקמה תבוא הנחמה

פרק ראשון: עם פרוץ המלחמה

הימים ימי אוגוסט 1939, הזכורים וידועים כימים של מתיחות עולמית שגברה מיום ליום ומשעה לשעה, והגיעה לשיאה בסוף ימי החודש הזה, עת התחילה נותנת אותותיה בכל שטחי החיים היום־יומיים. הזריזים ורואי הנולד התחילו מעבירים את בני משפחותיהם לסביבות המרוחקות מהגבול, בעומקה של הארץ. אורחי מעונות הקיץ ובתי ההבראה, המלאים בתקופה ההיא כבכל שנה ושנה, מיהרו לחזור לחיק משפחתם ולביתם, ואלה העומדים לצאת כאורחי העונה השלישית ויתרו ונשארו בבתיהם.

ויכוחים פוליטיים והתלחשויות על המלחמה המתקרבת מרגע לרגע מעלים את קרנם של המתווכחים והמתלחשים, ובפרט בעת מסירת החדשות היומיות, הנובעות כולם ממקור ראשון, כביכול. גם השומעים והמקשיבים למיניהם מתרבים, ונושאים פוליטיים חדלים להיות רק עסקם של יושבי קרנות והולכי בטל. ספסלי בית הכנסת, קרני הרחובות, רחבת השוק, חדר ההמתנה בבית המרחץ ועוד מקומות דומים הופכים לבמות ויכוחים ולפרלמנטים קטנים. המתח עולה מעלה מעלה, והנושא מתחלף מסתם פוליטיקה עולמית כבימים כתיקונם ומתרכז ברובו רק סביב ענין מלחמת פולין־גרמניה המתקרבת, הנושאת בתוכה אופי של מלחמת היטלר בעם היהודי. עיירתנו יבורז'נה,1 במחוז קרקוב, מרוחקת מהגבול בסך הכל כעשרים קילומטרים, ועל ידי כך מורגשת אצלנו דחיפות יתר לענין, ולא לחנם רועד הלב והמוח פועל בקדחתנות עת מתחילים להרהר מה ילד יום.

תמונות פליטי זבונשין2 השוכנת על הגבול עדיין לא משו מזכרוננו, עת הגיעו אל עיירתנו ראשוני יהודי גרמניה שגורשו בעירום ובחוסר־כל. ובכלל, אין איש שלא שמע ולא יודע על כל התעלולים, המאסרים והגירושים, העינויים והשדידות שנתנסו בהם אותו חלק מעמנו החי תחת עול המשטר הנאצי. עם פרסום צווי הגיוס למיניהם וזרימתו של הצבא לסביבה, גברו החששות והחרדה לבאות, ומאידך היה זה במידת מה מקור של עידוד והתחזקות חלקית. הרגש הפטריוטי התחזק בלבבות, כמובן יותר משנאת המן מאשר מאהבת מרדכי, אבל גם. סוף סוף הרי פה נולדנו ועל האדמה הזו גודלנו, ולעתים נדמה לך כי נקשרת אליה גם קשר בל־ינתק. בחורים יהודים מתייצבים לשירות הצבאי מתוך הכרת רצינות המצב, ועשירי העם מביאים את תרומותיהם האחרונות כמשתתפים במגבית או במלווה שהוכרז לצרכי מלחמה. דלי העם אף הם אינם טומנים ידם בצלחת, כל אחד לפי יכולתו ואפשרותו, ואפילו למעלה מזה. הנה קרה שיהודי הביא איתו טבעת זהב, אולי היחידה ברכושו, שאת תמורתה הוא מקדיש לביצור האווירה הפולנית, ובדרכו חזרה מרגיש הוא בלבו הקלה מעטה כשבדמיונו מצטייר המפציץ הפולני שנבנה בעזרת כספו זורק את פצצותיו על ערי גרמניה.

ריח מלחמה באויר

יום רודף יום ואחד אינו דומה למשנהו בחדשותיו, וכך מתקרבת גם השבת, זו השבת הגורלית והאחרונה שלפני המלחמה העולמית השניה. רבני העיר מכריזים על חובת כולם לצאת בכלי עבודתם על מנת להשתתף בהקמת הביצורים והחפירות. האווירה המלחמתית מתפשטת ומקיפה את כל החיים. חלונות הראווה מלאים תמונות מלחמתיות שכותרתן מכריזה על הנכונות הקרבית של הצבא הפולני. האנשים מתווכחים, כשרובם מאמינים בניצחון מלא ומיעוטם מפקפקים, וגם פסימיסטים ורואי שחורות אינם חסרים. אלה הראשונים מודים שלגרמנים צבא רב מצויד בציוד חדיש, אבל כושר לחימתם אינו משתווה בשום פנים לזה של החייל הפולני האמיץ. שני מתערב ומוכיח בידענות גאונית שלפי מיטב ידיעותיו יש לגרמנים אספקה ואוכל רק לשלשה חדשים מקסימום, ואם בתקופה הזו נחזיק מעמד הרי מובטח הניצחון. והנה עובר פולני ומכריז בקולי קולות בשפתו הוא, שעד חודש ימים לכל היותר ימצא צבא פולין בשערי ברלין, ועל זה הוא מוכן להתערב על ארבע פרותיו העומדות באורווה. (הפעם הוא לא טעה בהרבה, כי עוד קודם לכן הגיעו לשמה חיילי פולין, אבל כשבויי מלחמה). מאידך רב מספר הפולנים הממלאים את תפקיד הגיס החמישי ובפיהם איומים גלויים השכם והערב על שכניהם היהודים, כי מתקרב ומגיע היום שבו יעשו בהם שפטים וטבח יחד עם הגרמנים. זרם הצבא התחיל גובר והולך והבנינים הציבוריים נתפסו על ידיהם. כאן התמלא בנין בית הספר הכללי ובנין התלמוד תורה, ואף על האורווה העומדת בחצר בית הכנסת הגדול לא פסחו ובה משכינים את סוסיהם, שעוד מעט מתפקידם יהיה להתחרות במנועים הגרמניים.

כתלמיד הישיבה המקומית, הנמצאת בבנין בית הכנסת הגדול, הנני מבלה עכשיו את רוב שעות היום בחצר. בסקרנות ילדותית, או מתוך דאגה של מבוגר, הנני נכנס בשיחות עם החיילים, מנסה להיוודע פרטים ולמצוץ מהם משהו חדש ובלתי נודע על מצב הכוחות בצבא ועל מצב רוחם של החיילים וכו', עד שעם כמה וכמה מהם כמעט שקשרתי קשרי־ידידות, ובפרט עם אלה שהם מאחינו בני ישראל, שמקומם ומספרם ניכר מאוד בשורות הצבא הפולני בזמנים ההם. משם רצים בדהרה הביתה, האוזן נצמדת למקלט הרדיו, ובמצב של דריכות ומתוך נשימה עצורה מקשיבים לחדשות, ומשתדלים לא להחסיר שום פרט מהודעות הקריין. הכל בכללו מוכיח כי הרגע הגורלי מתקרב ובא. ביום האחרון לחודש אוגוסט מגיעות השמועות הראשונות על היתקלויות בגבולות. מתקרב הליל הטרגי, זה ליל אחד לספטמבר 1939.

מלחמה

כשהאיר הבוקר של אותו יום שישי ואנשי העיירה התחילו מתעוררים מתרדמתם בשעות המוקדמות, לא מצאו אותו לכאורה שונה במשהו מקודמיו. השמים נראו בבהירותם וקרני השמש בזריחתם, וראשוני הפועלים הממהרים לעבודתם נראו כבר ברחובות. בשעה שעקרות הבית המשכימות־קום ניגשות למלאכתן הביתית כדבר יום ביומו, ובעוד הילדים ישנים את שנתם העמוקה, שכבתי אני במיטתי כמהרהר ומתייעץ עם עצמי האם להקדים היום את קימתי או להמשיך בשכיבה ובהרהורי הילדותיים, שהפעם מתרכזים לאותו הנושא שגם המבוגרים לא שוכחים עליו לרגע, אלא שנדמה היה שמשהו חדש מרחף באוויר, משהו בלתי רגיל, הגוזל את המנוחה ואת הסבלנות. בתוך מבול המחשבות הנוגות מגיע לאוזניך רשרוש, שמתקרב יותר ויותר ולאט לאט נהפך לזמזום, ואחרי כמה רגעים מבחינות אוזניך שהרעש נגרם על ידי טיסת אווירונים. בין־רגע עוזבים את הבית ופונים הרחובה בכדי לעמוד על המצב, ובדרך הרחוב הנך מביט השמימה ורואה בעיניך את ראשוני מפציצי האוויר, והנך נעמד כנדהם. האפשרי הדבר במציאות או אין זה אלא חזיון דמיוני? אבל בהתקרבי לקבוצת האנשים הראשונה נהיה הכל ברור כהרקיע של אותו בוקר בבהירותו. קץ למתיחות, המלחמה פרצה.

אווירוני האויב הפציצו את מרחבי הארץ, ואלה שראינום בדרכם חזרה היו והספיקו כבר לרוקן את מטענם הזורע אסון ומוות במקומות אחרים. מפה ומשם כבר מגיעות הידיעות הראשונות על קורבנות מבין האוכלוסייה האזרחית. העיירה טשבין (Trzebinia), השוכנת בקרבתנו, סבלה כמה אבידות בהרוגים ובפצועים. קרקוב, בירת הסביבה, הופצצה קשה. מגיעות הידיעות הראשונות מהחזית, הרחובות מלאים אנשים נבוכים ואובדי עצות, אותות האזעקה כבר ניתנים גם בעירנו ובכל פעם מוריקות את הרחובות מאנשיהן, ואחרי ההרגעה שוב אותו רעש והמולה. מופיעות מודעות חדשות על גיוס כללי שהוכרז, על צווי האפלה ועל מצב חרום ומלחמה בכל המדינה. הצבא השוכן אצלנו התחיל עוד בשעות הלילה לנוע קדימה לעבר הגבול. עיני התושבים מופנים אליהם ולבם מתפלל תפילה חרישית להצלחתם ולניצחונם. בולטים בתוכם מספר חיילים מאחינו בני ישראל, ולמראיהם זולגות דמעות מהעיניים. מועקה רובצת על הלב, אכן הימים הגורליים הגיעו, אם כי את היקפם עוד רחוק היינו מלהבין ולחזות מראש.

אין מתפקידנו פה להאריך ולספר סיפורים השייכים לאסטרטגיה צבאית כללית או מקומית, אבל התמונה לא תהיה שלמה אם לא נקדים ונספר שאת עיירתנו חצה כביש אספלט חדיש ורחב, שחיבר את שתי הערים הגדולות קטוביץ וקרקוב. הכביש הזה נבנה לא מזמן, ואין עוד שנתיים מאז שנגמרה סלילתו. לפני הכניסה לעיירתנו התפתל סיבוב חד, והעומד בקצה הרחוב הגובל עם הכביש לא ראה לפניו אלא מרחק של כחמישים עד מאה מטר בלבד. ופה כדאי עוד לציין ולהוסיף כי יד הריגול הגרמני, שתפס מקומות חשובים בסדרי השלטון הפולני הרקוב בסביבתנו, היתה בסלילת הכביש הזה, כמטרה לעתיד: הכנת והקלת הפלישה הגרמנית לפולין, ומאוחר יותר הובלת התגבורת בטנקים ובציוד לחזית רוסיה.

היום השני למלחמה, הוא יום השבת, כולנו דרוכים ומחכים לבשורות מהחזית, כהמשך לידיעה המשמחת על כניסת צבא פולני בשתי הערים הגרמניות בויטן (Beuthen) וגלייביץ' (Gleiwitz), ששכנו בגבול. פתאום האכזבה הראשונה. מאותו הסיבוב החד שבכביש, שדרכו זרמו עוד הבוקר פלוגות צבא לעבר החזית כתגבורת, מופיעים לפתע החיילים הראשונים הנסוגים. שבורים, רצוצים ומאובקים. בתחילה במספר קטן, שגדל משעה לשעה ומרגע לרגע, והמסתכלים בתמונה בנשימה עצורה ראשם סחרחר ולבם מתכווץ מצער. אכן לא קשה להבחין כי אין זו אלא נסיגה כללית ביום השני לקרבות. לחינם הנני עומד ומחפש בין הפרצופים את החיילים שרק שלשום נפרדתי מהם לפני הליכתם לחזית, אין אף פנים מוכרות — וכי בדרך אחת בורחים? וכך אין ממי להיוודע דבר ממשי.

האופטימיסטים עודם מנסים את מזלם ומסבירים את הכל כצורך השעה, אבל גם אלה נסתמו טענותיהם לפנות ערב, בראותם את מבול הפליטים המופיע מאותו הכיוון וזורם לעבר העיר קרקוב. תחילה במכוניות וביניהם מכוניות משטרה מלאים המפנים את מקומם ועוברים לעומקה של הארץ, אחריהם מרכבות ועגלות מכל המינים, ולעת ערב הופיעו הולכי הרגל הראשונים, עמוסים בצרורותיהם, אנשים נשים וטף, מסתכלים בנו בקנאה ובטירוף, ובאותה העת מקוננת במוחנו המחשבה כי מי יודע ואולי עוד מעט וגם אנחנו נארוז את חפצינו ונצטרף לזרם הנודד.

במוצאי השבת מבדילים על הכוס ומנסים לפתוח את מקלט הרדיו, מתברר שתחנת השידור מקטוביץ' הפסיקה את שידוריה. אין זה אלא סימן נוסף על הפינוי הכללי. הערב עובר ללא מאורעות מיוחדים, חוץ מכמה מקרים של כריעה ללידה שקרו בין הפליטים הזורמים בכביש הראשי הסמוך למקום מגורינו. בלילה עוד מספר אזעקות המגבירים את הבהלה, ובקוצר רוח מחכים לאור הבוקר של יום ראשון, הוא היום השלישי למלחמה. בשעות המוקדמות של אותו בוקר אפשר היה כבר להרגיש כי זרם הצבא הנסוג הוקטן באופן ניכר, פה ושם עוד נראים חיילים עמוסי תחמושת חוזרים כיחידים או ביחידות קטנות, ברגל ובעזרת כל מיני כלי רכב, ובו בזמן גובר זרם הפליטים עד שהכביש מתמלא מהם. עכשיו כבר רובם הנם הולכי רגל. התמונה הכללית אין בה כדי להוסיף עידוד, לבך נשבר בקרבך, אין ברירה כי אם להצטרף וללכת בעקבותיהם. לאן? ועד מתי? על זה אין עונים, ולבסוף כבר לא שואלים. כי בין זרם הפליטים אפשר כבר להכיר את יהודי הכפרים הסמוכים לעיירתנו, וכשעה קלה אחרי זה מצטרפים ראשוני יהודי עירנו, רובם האמידים, שהצליחו להשיג איזה כלי רכב בכסף מלא.

מצטרפים לזרם הפליטים

אחרי התייעצות משפחתית קצרה החלטנו גם אנחנו להצטרף אל אחי ואחותי הנמצאים כבר בקרקוב מזה כמה ימים, וכל דאגתנו עכשיו היא רק להצטרף אליהם ותהי המשפחה בשלמותה במצב חרום כזה. כנס מהשמים מזדמנת עגלה בה נוסע אחד מדודי ומשפחתו, בקושי מפנים מקום גם לנו. כך הצטרפנו, הורי ואני ושתי אחיותיי הקטנות, לשיירה הנעה קדימה. עוד מבט אחד על הבית והדירה, והכל נעזב, ומי יודע מתי — ואם בכלל — נזכה עוד לשוב. הלב מלא דאגות, אחת עולה על השניה, והעיקרית: האם נפגוש עוד את אחי ואחותי בטרם נגיע לקרקוב, והאם לא הפכו גם הם בינתיים לפליטים נודדים כמונו, והיתכן במצב כזה שהמשפחה תנדוד בנכר מחולקת.

עד הערב הספקנו להגיע עד עיר המחוז קשאנוב (Chrzanów), במרחק של כחמש־עשרה קילומטרים מעיירתנו ועוד כשלושים וחמש קילומטרים לפני קרקוב הבירה. בדיעבד שמחים אנו על שהתרחקנו עוד מספר קילומטר מהשונא. מוצאים מקום לינה, ולמחרת בבוקר שוב אותה התמונה, ועכשיו כבר אין לחלום על כלי רכב כלשהו, כי גם העיר קשאנוב, המאוכלסת ברובה יהודים ואשר עוד אמש הסתכלו עלינו כעל מפיצי בהלות שווא, מצטרפת עכשיו לזרם. באין ברירה משאירים חלק מהחפצים במקום והחלק השני בידיים וזזים קדימה, לעבר הגשר שבכביש המוביל לטשבין בואכה קרקוב.

אינני יודע אם בזכות אחיותיי הקטנות, שלבטח לא היו יכולות להגיע ברגל, או בזכות סכום הכסף שהוצע, נזדמנה שוב עגלה ברגע האחרון לפני שכבר מוכנים היינו ללכת. כולנו עולים וצוהלים משמחה על שהאיר לנו המזל ולא נצטרך לכתת רגלינו. העגלה מלאה עד אפס מקום, את הילדים מושיבים על הברכיים ומתפללים על הסוסים שיחזיקו מעמד ולא תארע תקלה בדרכיהם ושיזכו להגיע בשלום למחוז חפצם, שהרי סוחבים הם עגלה מלאה פליטים אומללים הבורחים על נפשם מעל פני השונא האיום.

טלטולי הדרך אל מול צבא פולין הנסוג

תחנת הלינה הבאה היתה קששוביצה (Krzeszowice), השוכנת באמצע הדרך בין קשאנוב לקרקוב. פה כבר לא ישנים כי אם מסתובבים ערים, הדי רעם היריות מתקרבים לאזניים, הנשים בוכות בהיסטריה והגברים מנסים להשקיטן, ללא תוצאות. אותות האזעקה אינן פוסקות והכביש מלא צבא נסוג, הכוח הגרמני רודף את צבא פולין המפוצל כלאחר שנים של קרבות. הסיבה העיקרית היא מעשי בגידה וריגול המוניים, שעל פרטיה לא יפסקו הידיעות וספר שלם ומיוחד אפשר למלאות בנושא הזה שנשאירו להיסטוריונים. פה ושם מתגלים מעשי אומץ וגבורה. היהודים לוחמים בחירוף נפש והשלטון מתחיל פתאום להבין כי אכן הפטריוטיזם של היהודים אינו נופל מזה של הנוער הפולני הלאומי והקנאי וכדאיים הם לאימון, אבל מאוחר מדי.

עם שחר מחלקים את חפצינו הנשארים לשניים, בכדי להקל על ההליכה. אין כבר כל אפשרות להשיג רכב בשום מחיר, הצבא החונה בסביבה מגייס את כולם ומחרימים לצרכי נסיגה. עייפים מנדודי שינה ומלאים דאגה, צרורותינו בידינו, צועדים קדימה. מטרתנו להימצא בהקדם בעיר קרקוב, בין קיבוץ גדול של יהודים, ולראות בהקדם מה שלום אחי ואחותי ולצרפם אלינו. בדרך מרחמים על הילדים ומפנים להם מקום בעגלות, המבוגרים מוותרים, רגש האחווה והרחמנות הינו גדול למרות המצב המר שבו כל אחד בדרך כלל דואג לעצמו, ולאט לאט מתקדמים.

אווירוני האויב טסים מעל ראשנו ואינם רואים כבר צורך לבזבז את פצצותיהם, סימן שהכיבוש קרוב. לפתע מתקרב אווירון ומנמיך טוס, קמה בהלה וצעקות היסטריות. החיילים, שהתערבו בינתיים לגמרי בזרם הפליטים, תופסים ברובים ומכוונים אותם כלפי המטוס. הננו מבקשים רחמים לבל יירו כי בנפשנו הוא, והם לבסוף מוותרים ומתגברים על היצר המלחמתי, החלש אצלם בלאו הכי. בסמוך לזה, כחצי שעה יותר מאוחר, זוהה מטוס שני כמטוס פולני שטס מעל ראשי הפליטים, כנראה במטרה לצלם את המחזה. אנשים נשבעים שזה האווירון הפולני הראשון שראו מאז פרוץ הקרבות.

עוברת שעה שניה ושלישית, הדיכאון גובר, זרם הפליטים מתגבר, הכביש מלא עד אפס מקום וביניהם עוברות מכוניות מלאות פצועים מהחזית. התמונה היא מזעזעת. בין ההמון נראים טיפוסים שונים ובולטים יהודים בעלי זקנים מהודרים. על ידי צועד אברך בעל פנים עדינות, לבוש כתלמיד חכם, צרור לבן על שכמו וצועד הוא ממש בעיניים עצומות, שקוע הוא במחשבתו. בטח משנן לעצמו דף גמרא בעל פה, לבל יבטל את הזמן חס ושלום מתורה. מאחוריו משפחה הצועדת בסך עם ילדיה וצרורותיה עמוסים על גבי עגלות ילדים. כל הכביש נהפך למחנה אחד רב־גווני הצועד וזורם, זורם וצועד, בלי סוף. בדרך נחים קמעה וממשיכים.

הנה הגענו כבר לתוך כפר המרוחק רק כמה קילומטרים מהעיר. סועדים את הלב בלחם ובחלב טרי אצל אחד האיכרים, העושה את זה שלא על מנת לקבל פרס. הילדים משיבים את נפשם וצוברים מעט כוחות. רק חצי שעה וממשיכים. בשעות אחרי הצהרים נראו לפנינו ראשוני בנייני העיר, שהיתה כבר אחוזה בהלה איומה שקשה לתארה בכתב. העיר הופצצה במשך הימים בלי הרף, בתחנת הרכבת נשרף מחסן מלא חבילות מחפצים שאנשים ביקשו להעבירם למקומות אחרים. פגיעות בכל חלקי העיר. עולים על החשמלית, ובאמצע אזעקה, יורדים ושוב עולים. העצבים מתוחים ומריבות וקטטות בין האנשים הם מעשה רגע רגע.

בקרקוב תחת הכיבוש הנאצי

הגענו למזל למחוז חפצינו בפודגורז', פרברו הגדול והעיקרי של קרקוב. קרובי משפחתנו פותחים את דלתות ביתם לרווחה, מתחבקים ומתנשקים, ואלה ואלה בוכים. פה פגשנו את אחי, לשמחתנו הגדולה, אשר הושבתה עת נודע לנו כי אחותי עזבה את קרקוב עוד ביום שישי תיכף אחר ההפצצה הראשונה של העיר יחד עם דודי ובני ביתו. מתנחמים, הרי סוף כל סוף היא לא לבד ובודאי נזכה בקרוב לראותה בחזרה.

הערב מגיע, כולנו מלאים חרדה ליום המחרת. בילינו את כל הלילה במרתף מקלט הבית, בגלל האזעקות וההפצצות המרובות. מדברים על פתיחת חזית בתוך העיר כשנהר וויסלה יהווה את הקו. הרחובות מלאים, בורחים בחשכת הליל והד הבריחה מגיע לאוזנינו. מקיימים התייעצות בין השכנים, כל אחד מביע את דעתו, ואם כי הרוב הציע להצטרף תיכף ומיד לזרם הבורחים, בכל זאת הכריעו דברי אבי ז"ל שהתערב בתוקף והסביר שקרובים מדי הגרמנים אלינו משנוכל לברוח מבלי שהם ישיגונו בכוח צבאם הדוהר, וכל הבריחה היא לחינם. הדברים נאמרו בתוקף ובוודאות עד שאיש לא העיז עוד לחלוק על דבריו והוחלט להישאר. מרוב שמחה ועייפות עליתי למעלה מבלי להסתכל על ההפצצה, צנחתי על המיטה הראשונה שנזדמנה בדרכי, במקרה בבית שכן זר, ומרוב עייפות נרדמתי תיכף וישנתי שינה עמוקה.

בבוקרו של יום רביעי התעוררתי בדירת השכן הבלתי־מוכר. אחרי שהצטדקתי על הפלישה שפלשתי, שהיתה אז כמובנת מאליה, פתחנו את מקלט הרדיו בכדי להאזין לחדשות ואלה לא היו משמחות כל עיקר. שמענו על ערים שנפלו, על שבויים שנלקחו, על קרבות המתנהלים בכל החזיתות ועל צבאנו המחזיק מעמד ולוחם נגד הפולש. סוף השידור היה מלווה דברי עידוד, אבל האמת נודעה לנו רק אחרי שפתחנו את החדשות מהתחנה הגרמנית.

באותו בוקר הוצעה לנו דירה זמנית בבית מכר שברח מהעיר, כמובן שהסכמנו להצעה ותיכף התחלנו עוברים. היה זה עוד בשעות הבוקר המוקדמות ובכל מקום התגלה לעינינו אותו מחזה של בריחה, יריות וטיסת אווירוני האויב. בהגיענו קרוב לכתובת המבוקשת, פגשנו בשוטר פולני שלקח לעצמו את העוז להודיענו את הבשורה הנוראה שקרקוב נכבשה בידי האויב וכי הצבא הגרמני נמצא כבר בפרברי העיר ואפילו בתוכה. עדיין פקפקנו במקצת בדבריו, קשה להאמין לדבר שכזה.

הגענו לדירה, ובטרם הספקנו לסדר משהו והנה אזעקה, יורדים למקלטים. סימן שהבשורה היתה לא נכונה. טרטור האווירונים נשמע אבל הפצצה כבר לא היתה, היתה זו טיסת מודיעין, ומרגע לרגע חגו יותר אווירוני אויב מעל העיר. דירתנו היתה ברחוב ברנרדינסקה (Bernardyńska), מול מקום משכנם העתיק של מלכי פולין — הטירה הפולנית המוקפת מבצר עתיק יומין ושוכנת על הר ומפורסמת בשמה 'ואוול'.

עוד באותו יום היינו עדים לכניסת הגרמנים ללבה של קרקוב ושל כל פולין. התקיים מצעד מפואר של הצבא הגרמני לעבר פני הקברים העתיקים של מלכי פולין הקודמים, בלוויית תזמורת התקדמו לעבר ההר ולאחר כמה דקות התנוסס במקום הדגל הגרמני בעל צלב הקרס. בכל הסביבה התיישבו והשתכנו קצינים גרמנים בתוך הבתים והדירות הפרטיות, וגם דירה הגובלת עם דירתנו נתפסה על ידי כזה. למרות שהתנהגות הגרמנים בעיר הזו בימים הראשונים היתה שקטה באופן יחסי, כתודה על שנמסרה להם העיר ללא קרבות, הרי הרגשנו שהמקום אינו מתאים עבורנו ועד לאותה שבת, ה־9 בספטמבר 1939, עברנו לדירת דודנו, אח־אבי, ברחוב וואוסקה (Wąska), שנמצא בלב הרובע היהודי של קרקוב הנקרא קז'ימייז' (Kazimierz).

במה שסיפרנו עד עכשיו השתדלנו לבאר בקיצור נמרץ, כי לא חוננתי בעט סופרים בכדי לצייר את התמונות והמחזות למיניהם שלהם היינו עדים בימים הראשונים של פרוץ המלחמה, ואם כי עד עכשיו עיקר המאורעות קרו על רקע המלחמתי, הרי שמעכשיו נשתנה המצב מעיקרו. מהרגע שנכנסנו לרובע היהודי העתיק שבקרקוב התחלנו להרגיש את זרוע הרשע שהורמה על עם ישראל בכל המקומות וביניהם בקרקוב היהודית, ובעלותי על הכתב את פרק הזכרונות אינני יכול להימנע מלמסור בקיצור מה שעבר על יהודי העיר הזאת, ובתוכם עלינו הפליטים, במשך חדשי הסתיו עד חזרתנו לעיר מגורינו.

קרקוב העיר, עתיקת היומין וכלילת היופי, היתה ותהיה כעין בבת־העיניים לכל העם הפולני, והרבה יותר מזה אולי היה ערכה בשביל יהדות מערב־גליציה. כינויה 'ירושלים דגליציה' אין בה משום פרוזה ומליצה, כי אכן לדרגה הזאת הגיעה העיר הזאת, על שישים אלף יהודיה בשנים כתיקונם, שהגיעו לידי שמונים אלף ויותר מרגע פרוץ המלחמה, עת זרמו אליה יהודי כל הסביבה בחשבוה למקלט. כמה וכמה מקומות התרוקנו לגמרי מיהודים ואת כולם מצאת בקרקוב באותם הימים, רובם ברחובות יוזפה (Józefa) והסביבה שבמרכז קז'ימייז', ומיעוטם בשכונות הגויים המרוחקות, ובהיכנס צבא האויב לתוך העיר לא נהגו בהם כבאחרות ועזבו את תושביה היהודים לנפשם, אם כי במשך הימים הראשונים בלבד. הנימוסיות הגרמנית הצבועה ואי־קבלת ידיעות ברורות על המתרחש בסביבה גרמו למנוחה יחסית בינינו, עד שנשים יהודיות שהיו עדות לחלוקת שוקולד על ידי הצבא הגרמני לילדים התחילו מברכים אותם ונשבעים שאין כמותם באנושיות וטוב־לב כזה. הרמאות הגרמנית המופיעה תמיד מעובדת מראש לכל פרטיה, מסווה את פרצופה האמיתי לעת צורך ותועלת ומורידה את המסוואה בין־רגע, עד שהנך מספיק להתאושש ונוכח אתה לדעת שהנך נמצא בידי רוצחים טמאים הטורפים וממלאים את צימאונם לדם בהריגת אנשים חפים מכל חטא ועוון.

חבלי כיבוש ראשונים

השבת השניה אחרי פרוץ המלחמה עברה בשקט יחסי, מבלי לדעת שבאותם הרגעים ממש, בכל מקום איפה דורכת הרגל הגרמנית, נשפך דם יהודי כמים. קשה להעלות על הכתב דין וחשבון מדוייק מכל מקום ומקום על הקורבנות של ימי הכיבוש הראשונים, אבל נשתדל למסור על מה שקרה בסביבתנו הכי קרובה. הבשורות המרות הגיעו אלינו אחרי השבת ופעלו כרעם ביום בהיר. הענין התחיל בסוסנוביץ' בעת כניסת הגרמנים, באותו היום נרצחו ביריות ובעינויים במקומות גלויים כמאה ועשרים יהודים וביניהם מחשובי המקום. הדבר השאיר אבל כבד במקום והפחד גדל מיום ליום עד כדי שבשבועות הראשונים של הכיבוש לא העזו לצאת לרחוב והחיים נשתתקו כליל.

ביום שישי, במלאות שבוע ליום פרוץ המלחמה, נורו ונרצחו בדם קר מאה וארבעה יהודים מכל הסביבה, בעת שהיו בדרכם חזרה לבתיהם מהבריחה הפתאומית. חלק גדול מהנרצחים היו מקשאנוב, מביניהם חשובי העדה ואנשי שם, בחורי ישיבה ואברכים, פועלים ועטורי שיבה, ומיעוטם היו מעיירות יבורז'נה, טשבין ועוד. בסביבת וולברום־אלקוש (Wolbrom-Olkusz) היתה שחיטה נוראה בה קיפחו את חייהם כמה מאות יהודים. הפעולות האלו בוצעו בעיקר על ידי אנשי צבא, שנהגו לערוך מרחצי דמים בכל עיר ועיר אחרי שכבשוה. הדבר התברר על ידי גביית עדויות מפי אנשים שנשארו מהשחיטות ההן בדרכי ניסים, כמה מהם על ידי שנפצעו קשה והעמידו פני מתים ועל ידי כך ניצלו לאחר זמן. מזה אפשר לראות ברורות כמה גרמנים טבלו את ידם בדם יהודי מבלי שיועמדו לדין בין הפושעים האחרים.

על השחיטה שהתקיימה בעיר בנדין מספר ימים אחרי זה נספר את הפרטים הבאים. היה זה במוצאי שבת, הלילה הראשון של סליחות לפני ראש השנה. בית המדרש ובית הכנסת היה מלא ביהודים עת חיות הטרף הקיפו את המקום יחד עם מספר בתים בסביבה, וכל הסביבה הוצתה על אנשיה. הבורחים שרצו להציל את נפשם נורו ונרצחו, והנשארים עלו על המוקד ונשרפו בצורה הטרגית ביותר, יחד עם בתי הכנסת של בנדין הבנויים לתפארת. באותו הלילה נרצחו באותה העיר בסביבה אחרת בבית פרטי למעלה משלושים יהודים, ביניהם מטובי העדה.

נוסף לשחיטות ההמוניות בוצעו מקרי רצח בודדים ביהודים שנמצאו בבתיהם בעת כניסת הגרמנים לתוך העיירות בסביבה, ומספרם הצטרף לממדים ניכרים. כיבוש הסביבה על ידי הגרמנים הביא עמו חוץ מהרצח ההמוני בתושביה היהודים גם חטיפות לצורך עבודת פרך ועינויים, ולעתים הקיפו את בתי היהודים ותושביהם גורשו למקומות ריכוז ואחרי שעות של סבל על־אנושי, השפלות ופגיעות סדיסטיות שקשה לתארם בכתב נערכו רישומים וחיפושים אצל האנשים ורק אחרי זה שוחררו לבתיהם במצב התעלפות ואפיסת הכוחות.

שערות ראשנו נסמרו למשמע כל הבשורות האיומות האלה, ואם לפני זה עוד עלה על הדעת לחשוב על שיבה למקום מגורינו במוקדם, הרי בשמענו את הידיעות האלה הוחלט להישאר בינתיים בעיר, בין קיבוץ גדול של יהודים, בתקווה שפה ישנם סיכויים למנוחה כלשהיא. התחלנו מתעניינים על מקור פרנסה ארעי, אחרי שהמלאי דולדל בהוצאות הדרך הגדולות והיוקר התחיל לתת את אותותיו. אבי ז"ל, בדאגתו שלא אשכח את לימודי, שלחני בערבים ללמוד בשיעור גפ"ת (גמרא, פירוש רש"י ותוספות) אצל הגאון המפורסם ר' משה שמיד, מגאוני המקום. ואם כי הדבר היה כרוך לפעמים גם במסירות נפש, לא החסרתי יום במשך כמה שבועות, ולשמחתי לא היה גבול על שזכיתי למרות גילי הצעיר להימנות מתלמידיו הזמניים של גאון אמיתי.

חטיפות והתנפלויות בחוצות העיר

לא ארכו הימים וכל אשליותינו התנדפו. הזרוע הגרמנית הטמאה הורמה גם עלינו ופרצופה האמיתי של החיה בצורת אדם התגלה לעינינו במלוא היקפה. גל של חטיפות עבר על יהודי העיר קרקוב, נחטפו רבנים וטובי העיר מכל הרחובות ואלה עונו והושפלו במקומות מרכזיים לעיני התושבים הפולנים. אחריהם השדידות: חיילים גרמנים בלווית מורי דרך פולנים התפרצו לבתים יהודיים, היכו ושדדו מכל הבא ליד. קבוצות שלמות של יהודים הובלו ברחובות העיר, כשחצי זקניהם מגולחים ובידיהם מטאטאים וכלי עבודה אחרים, על מנת לשימם ללעג ולקלס בעיני התושבים.

רוב ההתנפלויות אירעו ברובע היהודי קז'ימייז', כל יום ויום היינו עדים למחזות איומים שעוררו פחד ובהלה עד אין לתאר. ברחבת אסתר, הנקראת 'אסתר־פלאץ', לב הרובע היהודי, נאספו קבוצת יהודים ואחרי כמה עינויים קשים התחילו מציתים אש בזקניהם, והפעולה לוותה בצחוק ובצעקות על ידי המבצעים. בין השאר התנפלו על בתי כנסת ומניינים פרטיים, איפה שהיו עוד מתאספים בזמני התפילה. זכור לי היטב המקרה בבית הכנסת שנקרא 'ר' אהרן'ס בית מדרש', שם הוצאו כל המתפללים בבוקר אחד מימי הסליחות תחת מטר מכות ועינויים ונסחבו למקומות העבודה. התמונה היתה מזעזעת, יהודים עטופי טליתות ומעוטרים בתפילין נסחבים בידי הס.ס. בלווית אספסוף פולני צוהל.

קמו עלינו ימים של פחד תמידי והתחבאות, ימים בהם נתגלו לעינינו תמונות שעוד רק לפני חודש לא היינו מאמינים שקיימות במציאות. הזמן בא עלינו בכל הפתאומיות מבלי שנוכל להתאושש וכך הועמדנו חסרי־אונים מול המציאות המרה.

המחסור במזון ומחנה העצורים בעיר

המחסור בצרכי מזון התחיל גובר, במנת לחם אפשר היה לזכות רק אחרי עמידה בתורים ארוכים שעות מרובות, וכדי להקדים ולהבטיח את המנה נעמדו אנשים כבר בשעות האחרונות של הלילה והצטופפו עד הגיעה שעת חלוקת הלחם. הגרוע מכל היה שאחרי עמידה של שעות הופיע לפעמים חייל גרמני שמתפקידו היה לשמור על הסדר, והחל מגרש מהתור את כל אלה שנראו כיהודים ואלה חזרו כלעומת שבאו מבלי לזכות במשהו להחיות את נפש בני־ביתם המחכים בכיליון עיניים. המקרים האלה גרמו להחרפת הרעב בין התושבים היהודים, שבחלקם הגדול היו מטופלים גם בפליטים מבני משפחתם שהגיעו לעיר מהסביבה עם זרם הבריחה.

בימים האלה, הימים האחרונים למלחמה הגרמנית־פולנית, רק העיר ורשה עודה מחזיקה מעמד ולוחמת בחירוף נפש נגד המשעבד. הסביבה הקרובה והרחוקה כבושה כולה בידי הצבא הגרמני. לעיר קרקוב הובאו קבוצות גדולות של יהודים, שנתפסו על פי רוב בדרכים ובכל מיני מקומות שנכבשו בסביבת ורשה ולודז'. אלה הובאו אלינו מעונים ומורעבים עד מוות, ופה שוכנו על ידי הגרמנים במחנה ריכוז ארעי. עול הזנתם הוטל על הקהילה היהודית, שהראתה מסירות ורוחב לב בתנאים של מחסור ועוני ומידי יום ביומו נשלחו אליהם קבוצות מיוחדות עם עגלות מלאות אוכל המורכב מתבשיל ולחם, ובחזרם מסרו מידי פעם שמות מאנשים מפורסמים ואישים חשובים שנמצאים בין העצורים. מהם נתקבל התיאור הראשון על סבל האנשים, שמרוב עינויים ורעב איבדו את צורת האדם הנורמלי, בעוד שמספר ניכר מהם יצאו מדעתם מרוב הצרות.

בעיר הוכרזה מיד מגבית כללית של דברי אוכל. נשים יהודיות פקדו זוגות זוגות כל בית יהודי בעיר ואספו את התרומות והנדבות שניתנו למעלה מהיכולת. ברוב המקרים חלקו עקרות הבית את המלאי האחרון שלהם לשניים, וחלק הוקדש לטובת עצורי המחנה. אותה הקבוצה שהובילה את האוכל למחנה הצטיינה גם במסירות נפש מיוחדת, עת בכל פעם שביקרו במחנה הצילו מספר אנשים בתחבולות שונות והוציאום החוצה, על פי רוב על ידי מסירת כדי האוכל הריקים לידיהם. מספר אישים חשובים ניצלו בצורה הזו תיכף בימים הראשונים, ואחרי כמה שבועות שוחררו כל העצורים אחרי השתדלויות מרובות, כמובן חוץ מאלה שמתו בינתיים מסבלם. יום שחרורם חל בשבת, ובזכרוני נחרץ היטב המחזה עת הגיעו המשוחררים הראשונים לבנין הקהילה בשבת אחרי הצהרים, איפה שקיבלו חליפות בגדים ואוכל ומשם נשלחו לבתיהם מצוידים בתעודות שחרור מיוחדות. מראה האנשים ההם נגע ללב והיה ממש מזעזע לכל רואה אותם, והרושם שנשאר מזה הספיק בכדי שנתאר לעצמנו בידי מי נפלנו, לשבט או לחסד.

הימים הנוראים של שנת ת"ש בקרקוב

ימי ראש השנה ויום הכיפורים של ראשית שנת ת"ש (1939) התחילו מתקרבים. התכונה היא מרובה, ספרי תורה מועברים מבתי כנסת למניינים פרטיים שהתקיימו, כמעט בכל בית ובית מצטיידים בשופרות ועקרות הבית דואגות לצרכי החג שמרגע לרגע יותר קשה להשיגם. גם בבית בו נמצאנו התארגן מניין פרטי ומקומו נקבע בקומה העליונה, בכדי לתת שהות להתפזר במקרה של התנפלות פתאומית על ידי הגרמנים. אנו מבינים שאלה לא יתנו לעבור את החג פטור בלא כלום, ודואגים לבלתי נודע והנודע כאחד. זמן התפילה נקבע לשעות הבוקר המוקדמות, החלונות נסתמו מכל פירצה בכדי שלא יבקע קול התפילה החוצה, נקבעו פינות סתר ומחבואים בכל דירה ודירה, ובשער הבית נקבעה תורנות של נשים שהסתובבו ועליהן היה להודיע במקרה ויראו אותם מגיעים לסביבה. הכל נקבע מראש כאילו ידענו בדיוק מה יתרחש. בהישמע הסימן הראשון היה עלינו להתפזר כל אחד לחורו ומחבואו שהוכן.

התנפלויות בעיצומו של חג

ליל ראשון של החג עבר בשקט. בבוקר יום ראשון של ראש השנה קמים להתפלל בשעה מוקדמת, מצטופפים בחדר שנקבע לבית כנסת בדירה ברחוב וואוסקה מס' 2, השייכת לר' שמואל פלינבוים, מיקירי העיר קרקוב, יהודי זקן וחסיד וירא שמים. לפני התיבה עובר ר' שמואל קלסנר, בעל תפילה ידוע מחשובי חסידי באבוב, שגם בחצר האדמו"ר שימש במשך עשרות בשנים כשליח ציבור בימים הנוראים. משתדלים להנמיך את הקול, וגם החזן אינו מתפלל בקול רם כרגיל תמיד. התפילה מתקדמת, כבר אחרי תקיעת שופר, ופתאום משתררת דממה. התקבלה הודעה מהשער כי מלאכי החבלה הגיעו לרובע והם כבר בסביבה קרובה. האנשים מתפזרים מתוך בהלה ואימה, עבורי לא הוכן מקלט כי חַשבוני לצעיר שלא יגעו בו לרעה, ובכל זאת מרוב פחד הצטרפתי לקבוצת יהודים שעברו להסתתר בבית שכן. מבחוץ נשמעו כבר הקולות והרעש, ודרך הפתח ראינו את הנחטפים הראשונים עוברים בבגדי חג. המקום בו הסתתרנו נראה כבלתי בטוח. התחמקנו ממנו אחד אחד והתפזרנו על פני כמה בתים בסביבה. אני טיפסתי ממרפסת אחת לשניה והגעתי לבית השייך לרחוב השני, הנחשב ליותר שקט. כעבור כמה רגעים הופיעו עוד כמה אנשים, חוורים כמתים, טליתותיהם בראשיהם, מצטרפים למחבואינו. הנני סוקר את סביבתי, אינני רואה כבר אף אחד מאלה שאיתם יחד ברחתי. איבדתי את הקשר עם ביתנו.

כשעבר הזעם והגרמנים עזבו את הסביבה, חזרתי לביתי. מתברר כי אצלנו עוד עבר בחסד ונחטפו רק כמה אנשים שלא הספיקו להסתתר. את דודי לא מצאו, בהסתתרו מאחורי ראי שעמד בפינת שני קירות והתהלים בידו, ולא פסק מלומר תהלים אפילו ברגע שהדלת נפתחה והגרמנים שאלו איפה הגברים, דודתי ענתה שהם מחוץ לעיר ובזה עזבו את הדירה. האנשים שנחטפו נלקחו לכל מיני עבודות בזויות ואחר הצהריים חזרו שבורים ורצוצים. בשעות אחר הצהריים התקיים המשך התפילה, והפעם ביתר שקט, בהיותנו בטוחים שלהיום יעזבונו למנוחה אבל לא ידענו מה יביא לנו המחר.

יום שני של ראש השנה. מקדימים בעוד חצי שעה, היום כולם בטוחים שהכל יעבור בשקט, כי הרי לא יבואו לסביבה יום אחר יום. לא כן חשבו הגרמנים, שבימים ההם ביצעו את החטיפות והעינויים. כמקום מקלט קולקטיבי עבור מחוסרי מחבוא הוכן מרתף הבית, שהיה עמוק ומסובך בתאים קטנים וגדולים כדרך הבתים הגדולים, ועל שומר הבית הפולני היה לתלות מנעול מבחוץ אחרי שכולנו נרד למרתף. כמעט באותה שעה של אתמול קיבלנו את אות האזעקה, והפעם שהם כבר ברחוב שלנו, הגיעו מכמה כיוונים. לעזוב את הבית היה כבר מאוחר, וממילא ירדנו למרתף כשתי־עשרות אנשים ובתוכם גם אני. המספר היה יותר גדול משנקבע מקודם בגלל הפתאומיות שבדבר, וגם בגלל שכמה שכנים ויתרו על מחבואיהם בחשבם שמרתף הבית הוא יותר בטוח. ירדנו עד סוף המרתף והגענו עד התאים האחרונים, יושבים ומצפים לאות שיבוא וישחררנו מהמרתף החשוך הזה שריח פחם מחניק נודף ממנו.

פתאום מגיע לאוזננו רשרוש קל, המתגבר מרגע לרגע. אחד מאיתנו קובע שזה בטח הבאים להודיענו שאפשר כבר לצאת. אני לא האמנתי, ומשום מה השתדלתי להשקיט את כולם. השאון מתקרב יותר ויותר לאוזנינו, אני מבחין בקולות ושומע בפירוש מדברים גרמנית. הדיבורים הופכים לצווחות ולצעקות פראיות, 'יהודים לצאת', 'אַלֶה יוּדן רַאוּס', 'מי שלא יצא מרצונו יהרג במקום'. מחליטים לא לענות, חושבים כי אולי לתא זה לא יגיעו, בראותם שאין אף אחד בכל המרתף. הצעקות משתתקות לרגע קט, כנראה פנו לתא צדדי לחפש. עכשיו ברור שסורקים את המרתף לארכו ולרחבו. מחליטים להתחיל לצאת לבד, ועד שמספיקים נראו כבר הגרמנים קרובים מידי אלינו. ברגע הראשון נסוורו עינינו לאור פנסיהם במרתף החשוך, צמרמורת עוברת על גופי. הנה נתפסנו, ומי יודע מה יעשו בנו אחרי שלא נענינו לצאת בעצמנו.

אינך מספיק להתאושש והנה המכות הראשונות ניתכות על ראשך. מולנו עומדים כמה אנשי ס.ס. צעירים, חמושים ומצוידים במקלות ובאלות גומי, בצעקות פראיות ובמכות נמרצות ובבעיטות מוציאים אותנו, אחד אחרי השני. אחד מהם בודק אם כולם יצאו ולא נשאר מישהו בפינה, ויתרם ממשיכים להאיץ בנו לעבר העליה. מגיעים לחצר ונמסרים לידיהם של הקצינים העומדים שם המובילים אותנו החוצה, ואלה שמצאונו עולים למעלה במטרה להמשיך בחיפושים. שומר הבית הפולני עומד בחצר ומסתכל, ספק מתמוגג מנחת וספק מתחרט על הבגידה שעשה בהצביעו לגרמנים שבמרתף נמצאים יהודים. בחוץ כבר נאספו מספר יהודים בעלי זקנים ופיאות, כשקפוטות משי לגופם, חלקם בכיפות קטיפה וחלקם במצנפות ושטריימלים. גם אני לבשתי קפוטת משי, כיפה לראשי ופיאותי המסולסלות מזדנבות מאחורי אזני. כל רגע זורמים נתפסים חדשים מהבתים הסמוכים, ביניהם עוד כמה מהבית שלנו, והקצין הראשי נותן פקודה להפסיק בחיפושים וכי המספר מספיק בינתיים.

התעללות ברחובה של עיר

הבטתי סביבי, הנני נמצא במעגל, בתוך כחמישים או שישים יהודים. על בריחה אין מה לחלום, הדבר כרוך ביריה מיידית. מתחילים לסדר אותנו על יד הקיר של בניין בית הספר הארוך שעומד באותו רחוב, הכל מתוך מכות אכזריות על הראש ושאר חלקי הגוף. סביבנו מתאסף אספסוף פולני, כמה מהם הם מורי הדרך לגרמנים, שאינם בקיאים בדיוק באיזה בתים יש הרבה יהודים. אחד הקצינים, גבר נמוך בגיל העמידה בדרגת קצין ס.ס., מכריז בגרמנית 'יֶצְט בִּיסְל אִיבּוּנג' — עכשיו נתאמן במקצת. לפי פקודה נופלים ארצה, קמים ושוב נופלים. שוכבים קמעא. הקצין ועוזריו עוברים ובודקים אם שוכבים באמת או שנשענים על הידים מתחת לראש. על ידי היתה שלולית מים ובוץ שהתאסף מהגשמים וראשי אינו נוגע ממש במים. הקצין מרגיש במרמה, ובבעיטה אכזרית על ראשי מכניסו לתוך הבוץ. המכה גרמה לי כאב וצרבה עוד יותר את נפשי. החזקתי מעמד, ושוב פקודה לקום. הננו קמים כהרף־עין, בגדינו קרועים ומלוכלכים ברפש וטיט, ולפקודה מסתובבים חזרה. עכשיו עלינו להכריז בקול רם בשתי השפות, גרמנית ופולנית, את המשפט: 'יוּדן פולנס אומגלִיק', 'יהודים מקור האסון לפולנים'. חוזרים על הפזמון פה אחד ובקול רם יותר ויותר, פעמים אין מספר, והכל מלווה מכות.

הפסקה קצרה ועוברים לחלק השני של התכנית. מוציאים מכונות גילוח ומתחילים לספר אותנו אחד אחד. ליהודים בעלי הזקנים הורדו חצאי־זקנים מצד אחד של הפנים ומצידו השני הורדה פאה אחת. בעבודה עוסקים גם אנשי ס.ס. בכבודם ובעצמם. מגיע תורי, אחרי צעקות מחרידות מורידים את שתי פיאותיי הארוכות, ובראשי המלא שערות חורצים כמין צלב הקרס בתוך השערות על ידי התספורת. העבודה נגמרת, ועכשיו לרוץ, ולפקודה — ליפול, לקום ולהמשיך לרוץ, ושוב ליפול ולקום, במשך חצי שעה. מגיעים לאפיסת הכוחות ומשתדלים להמשיך בכוחות האחרונים. הפעם האחרונה הגיעה, שוכבים כמה רגעים והקצין מודיע שאחרי שיתן פקודה הפעם 'לקום', עלינו לרוץ ולהתפזר עד שבין־רגע שוב לא יראה את אף אחד מאיתנו, ואז הננו חופשיים. לפקודה קמנו, ומתוך ריצה כמשוגעים התפזרנו לביתנו. מראנו היה כמראה של מטורפים. פצועים ומלוכלכים שבנו לביתנו באותו יום השני של ראש השנה. מעיני היהודים הזקנים זולגות דמעות בלי הרף ור' שמואל הזקן פולט את מילות התפילה, 'ראה ה' והביטה כי היינו לעג וקלס בגויים'.

באותו יום החלטנו כי תיכף אחרי יום הכיפורים נחפש מקום מחסה בסביבה אחרת, בראותנו כי פה אין אפשרות להמשיך זמן רב וכי כמה מנות כאלה מסוגל בן אדם לעבור ולחיות. אני בעצמי, אחרי המנה שקיבלתי, החלטתי לחפש עצה עבורי. היות ופיאותי כבר נקצצו, החלטתי למצוא לי קומפלט בגדים הדומים לבגדי הגויים. מצאתי לי זוג מכנסיים קצרים, ברט שחור וסוודר ספורטיבי, וכך נראיתי יותר צעיר משהייתי באמת, בסך הכל בן ארבע־עשרה שנה. החלטתי לא להתחבאות, יותר כדאי להסתובב בחוץ ולשחק משחק של ילד ועל ידי כך להציל את עצמי, ועוד להביא תועלת לאחרים במסירת ידיעות זריזות. בזאת הצלחתי באמת, כי בהתנפלות שהתקיימה כעבור ימים מספר הסתובבתי בחצר בעת נכנסו אנשי ס.ס. והתיישבתי על הארץ ושיחקתי עם שקץ בחתיכות עץ, הגרמנים לא שמו לב אלי והכל עבר בסדר גמור. מאז הרגשתי את עצמי יותר בטוח מאחרים, ואפילו בזמנים שהרחובות התרוקנו מאנשים מבוגרים המשכתי לטייל ולהסתובב ברחובות ובעין פקוחה הבטתי על כל הנעשה.

ערב יום הכיפורים בבית העלמין

ערב יום הכיפורים, בבוקר שוב התנפלות. הסתתרנו בבית הקברות העתיק של הרמ"א ז"ל בקרקוב. הייתי יחד עם אבי ז"ל ועוד מספר יהודים, ובתוכם יהודי בשם ר' אבא סוכר ז"ל.3 שמו של היהודי הזה הולך לפניו בכל ערי גליציה המערבית ודמותו מתוארת בפי־כל כדמות פלאית, והפעם זכיתי להכירו פנים אל פנים. היה זה איש צדיק וקדוש, פרוש מכל עניני העולם הזה, נמוך קומה, גילו מעל לשבעים ועל פניו שריטות מכדור שנפלט באחד מימי המלחמה. בתפילתו היה מתעטף בטליתו ונדחק מתחת הספסל, וככה היה שוכב שעות על גבי שעות וגועה בבכי ומתפלל על צרות ישראל, כי לאהבתו של היהודי הזה לאיש מישראל אין גבול וקץ. קשה להאריך ולתאר פרטים מפורטים השייכים לאיש טהור ופרוש זה, כי יותר ממה שהכרתיו באופן אישי שמעתי עליו לספר מאחרים, אבל באותו היום, ערב יום כיפור, עמדתי מולו בבית הקברות של הרמ"א ז"ל. ספר התהלים היה בידו ומתוכו קרא פסוקים לפי הסדר, ונפל וחיבק את קברו של הרמ"א ז"ל והרטיבו בדמעותיו. משם עבר לקברו של בעל ה'מגלה עמוקות', הרב נתן נטע שפירא ז"ל, והמשיך באמירת תהלים מתוך בכיות וצעקות, ובהגיעו לפסוקים "אין המלך נושע ברוב חיל, גיבור לא ינצל ברב כוח, שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט", הרים את קולו עוד יותר ועבר על הפסוקים פעמים מספר, והוסיף ביידיש מילים קשות על 'המושל שקם עלינו ברוב חיל' והבטיח כי סופו ינחול מפלה גדולה, עד שהיה נדמה לך כי עוד באותו יום כיפורים ישבר זרוע הרשע וחילו יתמוטט וינחול מפלה ותבוסה. משם עבר לקברי הקדושים השוכנים כבוד באותו בית קברות, והמשיך בקללות וגידופים נגד הרשע ימח שמו, ופה השתטח כולו ארצה בפישוט ידיים ורגלים ממש עד כלות הנפש. אחרי כשעתיים, כששוב שרר שקט בסביבה, חזרנו הביתה מלאי רושם ותקוות מברכותיו של אותו צדיק זצ"ל.

יוצאים לעבוד ב"התנדבות"

באותו ערב יום כיפור התפרסמו מודעות מטעם הקהילה היהודית, כי על כל התושבים היהודים לצאת באופן של מתנדבים עם כלי עבודה בקבוצות לוועד הקהילה, ומשם לצאת לעבודות סתימת חפירות שנחפרו על ידי הפולנים סמוך לפרוץ המלחמה. המודעה מודיעה כי נלקחו כערבים כמה מגדולי רבני העיר כדי שהעבודה תיגמר עד שעה הקבועה, וחיי הערבים בסכנה באם לא תיגמר העבודה בכל המקומות. האנשים הראשונים מתחילים להתייצב, ביניהם נראים קבוצות שלמות שבראשם הולכים רבנים וחשובי העדה כשכלי העבודה לכתפיהם. הנני עומד וחושב רגע ומחליט להצטרף מיד לאחת הקבוצות. כעבור חצי שעה הננו צועדים באופן עצמאי ומתנדב לכיוון שדרת דיטל'ס גאס, מקבלים קטע חפירות ועובדים במלוא המרץ. לא דבר קטן הוא, הרגשנו כי חיי אדם נפקדו בידינו.

פתאום עוברת במקרה קבוצת חיילים גרמנים בראשות קצין, והללו נטפלים אלינו באופן מקרי לגמרי. החלו מכים אותנו על ימין ועל שמאל, בטענה שלא עובדים טוב. אחד מנסה להסביר שהננו מתנדבים ושכל העבודה היא מענייננו לגמור אותה בהקדם, אך השתדלותו עלתה לו במנה נוספת של מכות. העבודה נהייתה בלתי אפשרית במצב כזה של רדיפות ומכות, ומרוב עבודה ומהירות נפצעו ידי מהחזקת כלי העבודה בידיים בלתי רגילות לעבוד. אפפתני עייפות ובכל הכוחות המשכתי, בכדי לא לקבל מנה נוספת. אחרי כשעתיים נגמרה העבודה שהיתה צריכה לקחת לכל הפחות חמש שעות, וחזרנו לבנין הקהילה על־מנת להחזיר את כלי העבודה ומיהרתי הביתה על־מנת להתכונן לצום, איפה שמסרתי על ההרפתקאה. בסופו של דבר הרבנים לא שוחררו לפני יום כיפור, וכל היום הקדוש הם ישבו במעצר ואף עינו אותם והכריחום לאכול ביום הצום. שחרורם חל רק אחרי יום כיפור.

חג הסוכות ת"ש, תפילות בחסות הגרמנים

על יום הכיפורים אינני זוכר שום דבר מיוחד. היו התנפלויות אבל בביתנו הכל עבר בשלום. מתקרבים ימי הסוכות, במסירות נפש ממש מקימים סוכות, בהם מקדשים ואוכלים בפחד ובמהירות. מאכלי חג אינם בין־כה בנמצא, ומה שיש הכל בכמויות זעומות.

לקראת שבת חול־המועד סוכות שוב חדשות בסביבה, שליח מיוחד מוועד הקהילה עובר על פני כל הבתים בסביבה ומודיע, מתוך כרוז הנחתם על ידי ראש הקהילה, כי בליל שבת ולמחרתו ביום השבת יתקיימו התפילות באופן רשמי בבית הכנסת הנקרא 'אלטשול'. זהו בית כנסת מפורסם עתיק־יומין, העומד על תלו קרוב לשמונה מאות שנים והנו קרוב מאוד אלינו. על היהודים להופיע לתפילה בבגדי שבת, כמו לפני המלחמה, והכרוז מוסיף ואומר שהשתתפות היא לטובת כל התושבים ובטחון המשתתפים מובטח מאת הדרגים הגבוהים ביותר. את המטרה לא הבנו והתייחסנו כלפי ההודעה בחשדנות.

בליל שבת, אחרי שראיתי מספר גדול של יהודים מתאספים בכל זאת בבית הכנסת, הלכתי גם אני לשם. המקום היה מוקף קצינים גרמנים גבוהים והקצין התורן לא הרשני להיכנס. רצתי הביתה והחלפתי את בגדי לבגדי שבת עם קפוטת המשי, ובהגיעי לשמה נפתח השער והורשיתי להיכנס פנימה. בפנים בית הכנסת היו גם אנשי ס.ס. ששמרו על הסדר וגם חלקו את המקומות לכל אחד ואחד. קירות האולם מלאו כל מיני מכשירי הקלטה, החזן והמקהלה עברו לפני התיבה וכל התפילות הוקלטו וצולמו. אחרי התפילה התפזרנו הביתה.

בראותו שהכל עבר בשלום, הופיע למחרת קהל יותר גדול, ומשהתמלא האולם לא נתנו יותר להיכנס. אני השתתפתי גם בבוקר ובזכות הקפוטה שלי קיבלתי מקום מכובד מהקצין הסדרן. בעת אמירת 'קדושה' נעמדו גם הגרמנים על רגליהם, וקשה היה להכיר בהם שאמנם מסוגלים הם למה שמסוגלים. החיה לבשה לרגע את מסכת האדם הגרמני המסודר, וכמו בערב הכל עבר בסדר גמור. הקהל, ובראשם הרבנים, התפזרו בשקט לבתיהם אחרי התפילה. הענין לא חדל להיות נושא לשיחות למשך זמן רב, והכניס בלבנו תקוות כי אכן יש מישהו בעולם שהגרמנים מפחדים מפניהם ומנסים להראות להם כי לא חסר דבר ליהודים תחת חסותם, וכי אפילו צרכי־דת מסופקים ומותרים באופן גלוי.

עוברים לפודגורז'

אחרי סוכות, בראותנו שהמצב לא השתפר משום בחינה, ולהפך, הרדיפות והמחסור במזון מתגברים, עברנו לגור בפודגורז', בדירת דודי ברחוב לימנובסקייגו (Bolesława Limanowskiego) על ידי הכביש המוביל לעיירה וויליצ'קא (Wieliczka), על יד קרקוב. פה נשמנו קצת לרווחה, היות והסביבה לא היתה מאוכלסת בהרבה יהודים לא התקיימו פה חטיפות. גם מצב האספקה השתפר פה במקצת, והעיקר היה תלוי בזריזות, שאם הצלחתי להשיג לחם בשני תורים נפרדים בשני מקומות בבוקר אחד היה זה הישג גדול עבורנו, דבר שלא כל אחד זכה לכך. המעלה השניה למקום מגורנו היתה בזה שנמצאנו מזרחה לנהר וויסלה, ובימים ההם התפשטה שמועה כי הרוסים כבשו את כל פולין המזרחית ועומדים להתקדם, לפי ההסכם עם הגרמנים, עד נהר הוויסלה, והוא יהווה את הגבול בין גרמניה ורוסיה. את הדבר הזה שמעו לא רק בין היהודים, שרצו וחיכו לזה בזמן ההוא, אלא גם בין הקצינות הגרמנית פה.

התחלנו לחשוב על מקור פרנסה כלשהוא. התחלתי לעסוק קצת במסחר מכל הבא ליד והיו ימים של הכנסות טובות. זכורני המקרה שקרה איתי, עת שהתקשרתי עם יהודי שהתחיל לייצר מין נוזל שהיה צריך למלאות את מקום התה, שמחסורו כבר אז היה חריף. את הנוזל מילאו בבקבוקים עם פתקאות צבעוניות ואלה עזרו למכור את הסחורה. התחלתי להפיץ אותם בחנויות, איפה שתפסו את זה ממש מן היד, אך כמובן רק בפעם הראשונה, כי היה זה ממין גרוע ביותר שעוד לא היו רגילים אליו באותו הזמן. יום אחד נתפסתי עם מזוודה מלאה בקבוקים מהסחורה הזו על ידי אחד מחברי המשמר הפולני שהסתובבו אז בעיר, ולקחו אותי למפקדה שלהם, שהיתה ברחבת הכיכר המרכזית בפודגורז', שם נפתח בקבוק לניסיון. עיני חשכו, ביודעי כבר מה שבתוכו. התחילו לחוקרני איפה קניתי את זה, ואיימו שימסרוני למשטרה הגרמנית. לפחדי לא היה גבול. פתאום הופיע אחד מהם, וכשראה את הענין תפס את המתרחש בליבי, וכנראה שהיה זה יהודי שהשתתף עוד אז במשמר הפולני האזרחי, וניגש למפקד ואחרי שיחה של כמה רגעים שוחררתי יחד עם סחורתי. מיד נעלמתי מן המקום ולא עלה בידי אפילו לקבוע מי הוא שעשה איתי את החסד ולהודות לו עבורו. מאז עברתי לענף אחר שהוחלף אצלי כל כמה ימים. היו גם הפסדים, כמובן, אבל השתדלתי להמשיך.

המשפחה מתאחדת

באותם הימים חזרה אחותי מדרך הבריחה, אחרי שעזבה את העיר יחד עם דודי ביום פרוץ המלחמה ועכשיו שבה יחד עם דודי השני ושני בניו, עייפים ורצוצים מהדרך. שמלותיה בלו, נעליה קרועות ופניה רזים. אותו היום ממש חג היה אצלנו, שוב זכינו שכל המשפחה נמצאת ביחד. כעבור כמה ימים, אחרי שנרגעה מעט ורוחה שב אליה, התחילה מספרת מקורות הדרך. שערות ראשנו נסמרו למשמע סיפוריה ותלאותיה. בעת שהגיעה לעומקה של הארץ, נעמדה היא בין זרם הפליטים ונעלמה מעיני דודי, ובדרך נס מצאה דודי השני. והנה סיפור שארע בלילה באמצע הדרך, כשסרו לנוח בתוך ערמות־קש ונרדמו עמוק, התעוררה אחותי ומבלי להתאושש ותחת הרושם המתמיד של הליכה — התחילה ללכת בעצמה, והלכה ככה כמה קילומטרים באמצע הלילה, עד שפגשה בשוטר פולני שתשומת לבו התעוררה למראה ילדה בודדת המתהלכת לבדה בלילה והוא ניגש אליה, ורק אז התאוששה והרגישה שהיא לבד. אחרי חקירה ובדיקה נזכרה לאט לאט מאיזה מקום יצאה, והקַש ליד הדרך שימש כסימן מובהק לשוטר שהכיר את הסביבה והבין את המקום ממנו יצאה אחותי ובאופניים הביאה חזרה, איפה שדודי ובניו ישנו שינה עמוקה מרוב עייפות, שם העירו אותם ואחרי שסיפר להם את הכל העביר את אחותי לידיהם. ועוד סיפורים כאלה על זרמי הפליטים ועל הפצצות, ועל נסיעה ברכבת ביום הכיפורים מבלי שאפילו תדע שזה יום הכיפורים. בעת סיפוריה זלגו עינינו דמעות ומאידך שמחנו על שזכינו לראותה שלמה ובריאה אצלנו בחזרה.

שבים הביתה

החורף התחיל מתקרב, מצב האספקה נהיה קשה מיום ליום ולצרה הזו התווספה צרת הקור והמחסור בחמרי הסקה. מעיירתנו התחילו מגיעות ידיעות מאנשים שנסעו הלוך וחזור כי מצב היהודים הוא בסדר לעת עתה וגם לחם אפשר להשיג בלי הגבלה, וכמובן שבעיות ההסקה לא היו קיימות במקומות שרבו בהם מכרות הפחם, על כן התחיל עולה על הדעת הרעיון לחזור לביתנו העזוב מזה כמה חודשים. תחילה נסע חלק ממשפחתנו, ואחרי שהגיעו לעירנו מצאו את דירתנו פרוצה ושדודה, מרבית הרהיטים היו חסרים והארונות היו כמעט ריקים. אחרי התרוצצות מרובה עלה בידינו לקבל חזרה את השולחן והכיסאות, שנמצאו בבית לא הרחק מביתנו ושנלקחו לצרכי משרד. אחי נסע לקששוביצה על מנת לקחת את החפצים שנעזבו על ידינו בזמן הבריחה, מצאם בסדר והביאם לביתנו, ואחרי שהדירה סודרה פחות או יותר קיבלנו ידיעה שהכל בסדר ועלינו לבוא.

עזבנו את קרקוב מאחורינו באחד מימי התחלת דצמבר 1939 וחזרנו הביתה, לעיירתנו שמזה עשרה שבועות לא ראיתיה. העיירה היתה משותקת כמעט לגמרי, והמסחר שבת. עדיין לא האמנו שיתנו לנו להמשיך לשבת פה, אבל היתה מנוחה באופן יחסי ולאט לאט החיים שבו למסלולם. המפקד הגרמני המקומי לא הצטיין באיבה מיוחדת ליהודים ודאג הרבה למצב האספקה בעיר. שמחנו שהננו שוב נמצאים בעיירתנו האהובה.

1 התעתיק המקובל כיום לעיירה הפולנית Jaworzno הנו יאבוז'נו.

2 עוד בשנת 1938 התרחש גירוש זבונשין, כאשר גירשו הנאצים מגרמניה יהודים שלא היו אזרחי המדינה. ב־18 לאוקטובר נאספו כ־12,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית וגורשו אל העיירה זבונשין (Zbąszyń) השוכנת בגבול המדינות. בהגיעם לשם, סירבה הממשלה הפולנית לקבלם, בהתאם לחוק האזרחות שהתקבל במדינה באותה שנה המפקיע אזרחות ממי שחי למעלה מחמש שנים מחוץ למדינה. היהודים המגורשים חסרי הבית והאזרחות נדדו בדרכים באזור הגבול ללא מחסה מפני הקור והשלגים, עד ששכנעו הנאצים את ממשלת פולין לקלוט אותם.

3 הרב אבא בוכנר זצ"ל נקרא 'סוכר' על שם עירו, סוכא. כל ימיו היה חי בקדושה ובפרישות ושקוע בתורה ובתפילה. נודע בתפילותיו הארוכות ובסיגופיו, רבים נהרו אחריו למרות שלא כיהן כאדמו"ר ואגדות הילכו על מעשי נפלאותיו. נלב"ע בשנת ת"ש, בגיל שבעים וחמש, וזכה לבוא לקבר ישראל. (מקור: מאורי גליציה, מאת הרב מאיר וונדר, חלק א', עמוד 441)