עם, מאכל מלכים

פרק ראשון

שירי בת האלוהים. כי מה רוצה הקורא/ת?

נניח שרוצה הקורא/ת להתחיל בקריאת הסיפור ותכף ומיד, כבר למן השורה הראשונה, לדמות לו/לה את מראהו של המקום המתואר, זירת האירועים, לפני - למשל - דין וחשבון כלשהו על סוג המאמץ הנדרש ממנו/ממנה במשך שבע מאות העמודים הבאים, בערך. יהי כן, שהרי הלקוח תמיד תמיד צודק. ובכן, ידמה/תדמה הקורא/ת, לפני כל דבר אחר, צליל. בראשית היה הצליל. תחילה - גמגמני, מצלצל הרף וחדל. צלצול טלפון, לצורך התיאור הזה. חדל, ומיד אחר כך שב ומצלצל, ומכאן ואילך שופך צמדים של צלצולים ארוכים, כלומר, הצלצול מתרחש במתקן צבאי, שכך מבדילים יודעי דבר בין צלצול צבאי (צמדי צלצולים ארוכים) לבין צלצול אזרחי (צמדים מורכבים מצלצול קצר צלצול ארוך, קצר-ארוך, קצר-ארוך). כאן, בחדר האחרון שבבניין (מבנה ארוך הניצב על עמודים ומתחתיו כל פסולת ולכלוך, גם צואה, גם עיתון ישן וצהוב, "מעריב" כמדומה, גם חגורת וסת ורודה, שכמותה מחלק הצבא משום מה לחיילותיו, שהתבלתה שם זמן רב, וגם מסמכים צבאיים ישנים, פקודות יום, תעודות משלוח, גולגולת של כלב/ה), כאן, אם כן, בחדר האחרון, שולט לו ריח של צבא, כי מדובר כמובן בבסיס צבאי, אולי ליד גבולה הזמני של מצרים, גבול גמיש וארוך שנתברכה בו הארץ (מבטיח שנים ארוכות של פעילות צבאית, יבשתית, ימית, אווירית, תקציבים נדיבים וכמות גדולה יותר של ביטחון).

והמחנה כולו מפוזר, זרוק אולי לומר, בין איקליפטוסים מאובקים, וכביש מתפתל קצת באופן תמוה מוליך אל תוכו מצד מזרח, ונמשך מתוכו מצד מערב, כאילו היה מחט שנתקעה בבשר המחנה שלנו ויצאה מן הצד השני, או להפך, כאילו היה המחנה שלנו אבן שרוצצה את הנחש הזה וקרעה אותו לשניים, לך תדע. המשכו של הכביש ניכר רק בחלקים זעירים משביל העפר, שנשאר על מקומו, שהרי את הכביש, כמו את המדינה, סללו על שביל שהיה כבר קודם, וכיוון שכאן תכף הגבול, נעקר הכביש ורק השביל נשאר, מזמין סכנות, מדינות אחרות למשל; ועכשיו דרדרים וחרולים צומחים עליו מכאן ועד לגבול, מצד מערב נניח, מישור ללא עץ, דרדרים, זה כן, וחוגלות בצבע האדמה החומה-אפרפרה, רגבים נעים בעצבנות, כביש או שביל, מה אכפת להן. והטלפון מצלצל. גְלין גְלין, גְלין גְלין.

ברחבי הבסיס - תמיד ממזרח למפקדה - הרבה מאוד מגורי חיילים, ומחסנים בצריפי עץ, במבני בטון, תחת גגות חלודים, מגולוונים. רק הצליל הטרטרני, המתמיד, הנחוש לזכות בתשובה, עיקש, אם גם חדגוני, מתמשך, אולי אפילו יבש מאוד, ואולי גם צורם, צרוד, מעצבן, מצליף, מצמרר, מרדים, איש אינו עונה כמובן ואיש אינו מרפה כמובן. אין לך דבר שלֵו יותר מבסיס צבאי. זוגות זוגות של צלצולים ארוכים, צלצולים צלולים, צלצולים צרודים, צלצולים צמודים מוטחים במחנה, ומכשיר הטלפון פועה כתינוק שחור, עשוי בָּקָליט, שנעזב לנפשו ככה סתם, או מוטב אונייה שחורה בים האלוהי.

לא צריך, בת השיר, כמובן, להגזים: אם תרחיק האוזן מהמסדרון, נניח עד לשער הבסיס, לסוכת השומר, ייעלם כמעט לגמרי הצלצול, אט-אט ייבלע ברעשים האחרים: ציפורים, מכונות גונחות, צרצר, זחילתה של לטאה, או זחילת אפעה אפילו, נביחת כלבה, יללת חתול, או נמר ביצות רעב, צעקת אדם אולי, עט מקיש מכתב על שולחן שרוט ונייר לבן. ובמקום כלשהו, מישהו/מישהי ישוב/ה ליד טלפון, מחייג/ת, דוקר/ת את ידו/ידה בעט כמעט ללא סיבה, ומחכה, אגב האזנה לצליל העולה מן האפרכסת - שניים ארוכים, ושוב ושוב ושוב - עד שיענה/תענה מישהו/מישהי לצלצול המתבזה הזה. אכן, יש אדם במקום הזה, ואם לא אומרים לו 'אני ה׳ אלוהיך,' אומרים לו 'הקשב,' או אומרים לו 'הלו, הלו,' או אומרים לו 'הי, אתה שם,' ויש לו/לה אצבע! הוא/היא מחייג/ת! ממתין/ממתינה בסבלנות! ככתוב: "שלום תבואו, הכָּרוזות, שליחיו של זאוס ואדם". גלין גלין גלין גלין. כמעט הופך הצלצול לחלק מן המוכר ועזוב.

בוקר סתווי עכשיו. 1966. השמים תכולים כמו עיניה של האלה, אבל הטבע מת. אפילו נבלה לא נותרה מן העולם אחרי הקיץ הממית הזה, מין מישור שרק חובבי הטבע ייטיבו למצוא בו משהו יפה, וכמה נחשים מתרוצצים שם (בחדר של אחד החיילים מטיילים בכלוב כבר שישה צפעים ואפעה אחד, בלי ידיעת המפקד), עד לאופק עומדים מישורים כהים.

לא מעונן מדי, ועדיין לא חם מדי, שש בבוקר, שש ורבע. הטלפון עדיין מצלצל. אם אין זו שבת, הרי ברור שעכשיו כולם אמורים להיות עסוקים בחיבור פקודות יום, בהקפדה על תחביר צה"לי, חסר נושא או נשוא או מושא, בהדפסה, הגהה, תלייה על לוח המודעות, בחיפוש אחרי סיכה מתאימה, או מהדק או נעץ, בהעברת נעץ ממודעה אחרת שנתלתה אתמול לפקודה של היום. אם יבואו הרבה עולים, יהיה לנו צבא עוד יותר גדול.

ידמו נא לעצמם הקוראים חדר בקצה המסדרון, מסויד מאוד, שולחן מתכת בצבע ירוק כהה מאוד, גון לשלשת, אם יורשה. שני כיסאות עץ שציורי זוהמה מינית חרותים על אחד מהם, על זה שהפוך על השולחן, ואילו השני, שעל גבו מוטבע המספר 17, ניצב באמצע החדר, כאילו מישהו טיפס עליו להחליף נורה שרופה, או לנסות לתלות את עצמו. על השולחן, לצד הכיסא המזוהם, מצלצל לו עכשיו מכשיר טלפון שחור וכבד. זהו, כפי הנראה, מכשיר הטלפון שבשל צלצולו הגענו עד הלום. על הקיר אולי תלויה מפה. נניח, מפת האזור הדרומי, שבו מצוי, לצורך הסיפור לפחות, אותו בסיס, שמפקדתו נרעשת עכשיו מצלצול צרוד, צורמני, חצוף. למפה חשופה על קיר, בבסיס צבאי, יש מין משמעות ארוטית. מי לא יציץ אל המצויר בה? הציצו! על המפה מסומנים חצים. הגבול המלאכותי בין ישראל לשכנתה חרות באדום, כאילו אי-אפשר להדפיס מפה חדשה. הקצה העליון של המפה, מצד ימין שלה, נשמט כמו אוזן גדולה ונפולה. ריח סיוד חריף, פשוט, חובט, פולש מן הקירות אל האוויר, אל הנחיריים, אל העיניים, מייבש את הגרון. מדי פעם מסיידים שלושה חיילים בבגדי עבודה צבאיים את חדרי המפקדה. סמי, ג'וּחה ומוישה. שלושה חיילים בנעליים מוכתמות לבן, במדים מנומרים מתוצרת צרפת, כנראה, מוכתמים אף הם בסיד לבן, גדולים מאוד מכפי מידתם הקטנה, הממוצעת. שלושתם שונאים את עצמם במדים הללו. אבל אף אחד מהם אינו מדבר על השנאה הזאת. שלושתם ניסו, איש איש בדרכו, להשיג מדי עבודה מתאימים יותר, באמצעות הצעות כלשהן שהפנו לאפסנאי, אלא שהאפסנאים דרכם שהם שומרים במחסניהם את הדברים היפים והטובים לימי סגריר, או במילים אחרות, איש מן החיילים הקטנים הללו לא הצליח להציע לאפסנאי עסקה טובה, שתיתן להם בסופה בגדי עבודה תואמים את גודל גופם, גוף לא צרפתי, ועל כן הוא טובע, במין ויתור, בתוך השרוולים והמכנסיים.

שלושתם מסיידים. האחד מסייד את התקרה, כרגע הוא מעשן סיגריה שכבר עישן פעם והפסיק וכיבה וכבר שם בכיסו מזמן ועכשיו מצא אותה למזלו. הוא מעשן כדי לא לדבר. היום הוא ג'וחה. השני מסייד את הקיר הצפוני, והשלישי אף הוא מסייד את הקיר הצפוני. לפעמים הוא מדבר עם המסייד את התקרה, אבל הלה אינו משיב לו. הם מתבדחים, מין בדיחות סרות טעם, יש להודות, זונות באר שבעיות, למשל, אבל יכול מאוד להיות שכל אותה עת הם חושדים בעצמם שאין הם ממש בני אדם, אפילו לא אותם בני אדם שלמדו לזהות בעצמם עוד לפני הצבא, אני הילד המכוער והרזה שצריך לעבור את בית הקפה כדי לקרוא לאבא שלי הביתה, או משהו כזה, וכל כך רק בגלל אותם מדים גדולים, שרוול מקופל, מכנס מכסֶה על נעל, כפתור חסר בחנות המכנסיים. ייתכן מאוד שאיש מן המסיידים אינו יודע את תולדות חייו של חברו ואפילו לא מהי עיר מגוריו. מחר יסיידו בהרכבים אחרים: אחד מהם יסייד יחד עם שניים אחרים, ואחד מן השלושה הבאים יסייד עם מישהו מהשלושה הללו, שלא יסייד מחר, ובכל פעם תתנהל כמעט אותה שיחה, בלי לדעת, או בלי רצון לשנות, בלי להכיר אחד את השני, או עם כמה שקרים מהנים על מקום המגורים, או על מעשי ההורים. לכן גם קשה מאוד להתייחס לפרטים הביוגרפיים שכאן ברצינות רבה מדי.

לפני שבוע נכנס המפקד ופנה אל אחד הסיידים שלו בבדיחה הרגילה: "מַח שמך?" והחייל על הסולם, שלא דיבר עם שני חבריו לעבודה ולא החליף עמם מילה ולא ידע אפילו את שמם וניסה לא להקשיב לשיחתם, אמר: "רפי קוראים לי, רפי," והמפקד אמר: "אז זו מוכרחה להיות טעות." המכונה רפי לא הפסיק לסייד את התקרה הלבנה ואמר: "לא, קוראים לי רפי, מאז שנולדתי." המפקד הביט בשני האחרים. הם דווקא כן הפסיקו לסייד והביטו בהתדיינות הקצרה בסקרנות מהולה בחרדה מהולה בציפייה נרגשת קצת לבאות. את רפי הכירו בדרך כלל רוב החיילים, ולמען האמת, גם רפי הכיר את רוב החיילים, למרות שאף פעם לא הודה בכך ואף פעם לא קרא לאף חייל בשמו המקורי, ככל ששם הוא בכל זאת עניין מקורי. את רפי, בכל אופן, הכירו מרוב שנאה, ואולי דווקא משום כך נטפל אליו עכשיו המפקד. כיוון ששני האחרים נהגו עמו בנימוס וחדלו מעבודה בנוכחותו, פנה אליהם המפקד ואמר: "אני ביקשתי את סמי, ג'וחה ומויש'לה. איך קוראים לך?"

- סמי.

- ואיך לך?

- ג׳וחה.

- אז אתה מויש'לה?

- לא. אני רפי.

העקשן המשיך לסייד. אילו הכרנו אותו היטב, היינו יכולים אולי להבחין בידו הרועדת, או בכאב חולף בפניו. אבל כיוון שאף פעם לא הבטנו ממש אל תוך תוכו של החייל השכן, לא ראינו אלא את נחישותו לאחוז בשמו הקודם לַשם החדש, אותו הטיל עליו המפקד. לרגע נראה כמו גולגולת פעורה. המפקד משך בכתפיו, ושוב ניסה לברר אם לא נפלה כאן איזו טעות ואותו רפי רק מעמיד פנים ובעצם הוא אכן מויש'לה. אחר כך שלח את רפי לדרכו: "תלך לסמל ותגיד לו שישלח לכאן את מויש'לה ולא שום עוזי או יוסי." הגולגולת הפעורה נקשה בשיניה: "קוראים לי רפי. רפי זה השם. קראו לי רפי עוד לפני שלך קראו קישון. תכניס לעצמך את זה לראש." קולו רעד. ידיו איימו להזיק לעצמו. הוא גם חזר על ההברקה שלו: "קראו לי רפי עוד לפני שקראו לך קישון." זה היה כמובן אמור להעליב את פרַנְצי. את פרנצי היו מעליבים אלו שלא סבלו את סיפורי השואה. פרנצי לא סיפר סיפורי שואה אף פעם, אבל היה חשוד כמי שעלול יום אחד לפתוח את פיו ולספר אותם. תארו לכם, מפקד שמספרו האישי זהה למספר שעל היד שלו, מה כבר אפשר לצפות ממנו? שיום אחד זה יֵצא - והטקסים בבית הספר, והסרטים, והצעקות ממשפט אייכמן, כולם אפס לעומת מה שהוא יפלוט יום אחד.

המפקד הביט ברפי ביובש. לפעמים השתלט יובש על קולו ולפעמים השתלט על עיניו, כאילו משהו התנקז משם לאנשהו. והוא אמר בקול שהתנקז ממנו הרוגז או העלבון: "אחרי שיגיע מויש'לה לסייד כאן, אתה תחכה לי במשרדים שלי ולא תזוז. כמו חתולה שדופקים אותה, אתה מחכה. כמו חתולה שדופקים אותה בתחת אתה מחכה לי שמה." ושוב אמר אותו דבר, אבל ברומנית, כי רפי הלך כבר, ואחר כך המפקד אמר - בקול הידידותי שלו, מפציר בהם לא להסתבך - לשני החיילים: "איך קוראים לכם?" והם לא זכרו מה בחרו קודם, כי לא תמיד לקחו את שינוי השם ברצינות, ואמרו לו, בו זמנית, במין שמחה שהמריבה ההיא עם רפי נגמרה, כי את רפי הרי הם הכירו וגם את המפקד הכירו, וזה לא היה נעים לעמוד ולהבין שעוד רגע יהיה פה משהו נורא ואיום, ולכן הם אמרו בצייתנות ואפילו בחום, כאיש אחד: "סמי, המפקד," והמפקד אמר להם: "ושם משפחה?" אבל לא היה להם שם משפחה, וגם בכלל לא היה צריך לנקוב בשם משפחה (למרות שזמן מה היתה דממה, והמפקד חיכה לשם המשפחה, אולי אפילו בהנאה חיכה, כי ככה היה מפתיע אותנו בשאלות פתאומיות: באמצע המסדר, למשל, יכול היה לשאול: 'לתקן גרביים אתה יודע?' ולא חשוב מה היתה התשובה, הוא היה יכול פתאום להגיד לאותו חייל, בשיא הרצינות: 'לא לדפוק פעם שנייה אם עושה בעיות, לעזוב, אבל פעם ראשונה לא לוותר'), ואחרי הדומייה הקצרה שבה היו עדיין עיניו מנוקזות לגמרי לגרון המבוצק שלו, צחקו שלושתם, קודם כול המפקד ואחריו שני החיילים, ואחרי שצחקו קצת בעצבנות ואחר כך בידידותיות, אמר להם ברוך, תמיד היה לו רוך, בעיקר לחיילים הספרדים: "בואו אלי, קָטי תעשה לכם קפה," והם הלכו אחריו, אחד חזר לרגע לחדר, להניח את המברשת, כי לא היה נעים לו להיכנס לחדר המפקד עם המברשת שמרוב דבקות במטרה לקח אותה איתו, נכנסו לחדרו, והפקידה, שקראו לה בכלל רינה ולא קטי, אלא שהמפקד אמר שכל רינה היא קתרינה, רינה עשתה להם באמת קפה, והם ישבו ודיברו, ואחד מהם הסכים לקחת מרלבורו אחת מהקופסה של המפקד, ובעיקר דיבר המפקד, ולבסוף, אחרי שתיקה ארוכה, קם המפקד וניגש לחלון, אל המקום שבו בכל הספרות העברית, האישית והממשלתית, אומרים את הדברים הכי כואבים, בלע את רוקו ואמר: "קוראים לו רפי עוד לפני שקראו לי קישון," ואז הוא קילל בהונגרית קללות ארוכות ועסיסיות, מי צ'יניאָיָה ומיצָ'ה נָאִיאָה, שאי-אפשר היה בכלל לדעת מה פירושן, כי הן היו בהונגרית, או ברומנית, ואחר כך, לפני שהם חזרו לסייד בחדר האחרון, על פי הוראתו, אמר להם: "תעשו בנים, חבר'ה, בכל מקום שאתם דופקים תעשו בנים. לא לדפוק עם קונדון ולא לדפוק בחוץ. אבא שלי אמר לי להוליד הרבה קירשנרים." ופתאום הפסיק ללוות אותם לחדר, שבו היו אמורים להמשיך ולסייד, ופנה להם עורף סתם בלי לדבר, וחזר לחדרו.

עכשיו עומדת המפקדה ריקה לגמרי, אם לשפוט על פי הצלצול הארוך והחדגוני. מה מוזר טיבו של הרעש הזה. אף לא אדם אחד. דרורים מטומטמים צייצו, זה כן. במין התרגשות, כאילו הם מרכז העולם. ציר של משאית חרק, אחר כך מנוע הותנע ושבק, או נשנק, רחוק מאוד נשמע קול קטר של רכבת, ואולי לא קטר מייבב אלא רוח שורקת בקניון הסמוך, בפתח המדבר, או בחבית עזובה ליד המזבלה, או רמקול בבסיס השריון הסמוך שבו הכול מתנהל תמיד כשורה (את בסיס השריון הסמוך לא ישכחו בוודאי לעולם! באחת המלחמות שהתרחשו עלינו כעבור כמה שנים, נהרגו כל חייליו ומפקדיו, עד האחרון שבהם).

וכאילו הדיף הסיד מן הקירות סם שינה חריף, שמהלו בו אתמול שלושת האומללים במדי הברזנט, והמפקדה כולה, אותו מסדרון ארוך ומרובה חדרים, מין קרון ארוך, נרדמה, או אולי נטשוּהָ יושביה והמצלצלת אינה יודעת, מסרבת לוותר, מצלצלת, מצלצלת, מצלצלת. אפשר לדמות גם טריקת דלת פתאומית, אחרי בערך עשרים וחמש דקות של צלצול, לדמות לרגע קט שמא מיהר מישהו פתאום אל הטלפון המצלצל בחדר האחרון, אולי היה כל הזמן הזה בביתי השימוש היחיד שבקצה השני של המסדרון, אבל בלאו הכי הדלת הנטרקת נטרקה בשל רוח בוקר טורקת דלתות פתוחות. הנה עוד פרט ראוי לציון: בוקר, סתיו, המפקדה עומדת עזובה ודלתותיה אינן נעולות. שתי דלתות פתוחות ושתיים פתוחות למחצה ורק אחת סגורה ואחת נעולה (המפתח אבד וטרם התאימו למנעול המסובך מפתח חדש, ואם נזקקו למשהו מתוך החדר נכנסו בעד החלון) בטור החדרים הארוך, והקירות חשופים, ואולי המצלצל הרחוק כבר ויתר, רק הניח את הטלפון שיצלצל לו והלך. סתיו עכשיו. בקרים נעימים. מיהו המצלצל העקשן? אולי זהו הרמטכ"ל בבדיקת פתע, או אולי אפילו התעוררה בו אותה תשוקה מוזרה להיות רואה ואינו נראה, תשוקת שליטים עתיקה מאז הקמת הדמוקרטיה, ואולי מישהו בכלל חייג מספר שגוי. אבל המספר באמת אינו יודע ואיננו מתעניין. גם המספר לבש מדים שהיו רחבים עליו. מכאן רשעותו. מכאן התעקשותו הדוחה להיות נוכח, קיים. גם הוא חש אז כמו סבון שהלך לאיבוד בתוך אמבט של מים עכורים.

מקץ צלצולים רבים, רבים מאוד, הגיח אי משם, נאמר, מן החלל הגדול, נאמר, החלל הגדול העוטף את המפקדה, נאמר, עוטף בקרום עבה של ריבואות רעשים, טבעיים או מלאכותיים - חייל (ואף כי אפשר לומר שגם הוא, החייל - נקרא לו, לרגע קט, חַיָליקו - כמו כל מה שיש בסיפורנו, היה קיים קודם לראשיתו הסתמית של הסיפור, הרי מכמה בחינות החל גם הוא להתקיים, לפחות באופן שונה, ממה שהתקיים עד כה), מקץ צלצולים רבים, אפוא, הגיח לו חייליקו, זעיר למדי - 74 ק"ג סך הכול - עטוף במדים מנומרים, גדולים מכפי מידתו ובעלי עוצמת הרתעה, כתמי סיד כיסו את חברבורות המדים וגם את נעליו - מספר 41, שאף הן היו גדולות מעט ממידת רגליו, אלא שהאפסנאי, כאילו רק כדי להכעיס, סירב להחליפן כששב אליו החייל הקטן בטענה הלא כל כך מקורית, שהנעליים שביקש, מספר 41, קטנות מן הנעליים מספר 41 שהיה רגיל לנעול בדרך כלל, בחייו הלא צבאיים. בעיקר היתה מוכתמת בסיד הנעל הימנית, שהיתה כמעט לבנה כבר ושונה מאוד מזו השמאלית, כאילו עברה חיים אחרים. חייליקו, מבחינתנו, רק עבר שם, יצא, נאמר, מתוך האיקליפטוסים, כמו חוגלה, נאמר (שאין לראותה כלל, אלא באותה שנייה שבה היא מכה באוויר בנענועי כנף מרתיעים ושוב היא נעלמת לה על פני האדמה האפורה, בין הקוצים והעשב הצהוב, בקרבת מקום), ורק אחרי ששמע חייליקו פתאום את הצלצול נשפך מתוך שפעת הרעשים היומיומיים, ורק אחרי שחיכה לראות/לשמוע אם יענה מישהו לצלצול הזה, העז להגיח למקום שבו אפשר אולי לראותו אך הוא אינו יכול לראות אף אחד, ברחבה שלפני המשרדים. (מניין לקח את האומץ הזה?)

מלכתחילה לא התכוון חייליקו זה לנסות לטלפן. לא לשם כך שוטט סביב הגדרות וסמוך למפקדה, כמו מרגל לא יעיל, מלא עצבנות שקטה, ואילו ידע לעשן היה מכלה בוודאי קופסת סיגריות בבוקר הזה. יתר על כן, בביתו של חייליקו לא היה בכלל טלפון, אף כי הוריו בהחלט הזמינו טלפון מן הדואר לקראת גיוסו הקרב של הבן (ממש כשקיבל חייליקו את צו הקריאה הראשון בכיתה י״א), וכמו כמעט כל ההורים בארצנו, קיוו גם הוריו, בעיקר אביו של חייליקו, להקל עליו את נטל השירות ולזכותו במכשיר שישמש אותם ואף אותו לתקשורת משפחתית למן רגע הגיוס! כך גם ציין האב הנרגש בטופס הבקשה, בסעיף שהתיר להם לנמק את בקשת ההמרצה הזאת. לפני כן לא היתה בעצם שום סיבה להזמין טלפון, כי לא היתה לחייליקו שום משפחה, פרט לאביו ולאמו, כמו להרבה אשכנזים. אלא שעניין כה חשוב כמו הזמנת טלפון לכבוד המאמץ הביטחוני מצד הבן - אין להשאירו עד לרגע האחרון, כלומר עד לשנה האחרונה לפני הגיוס. ואם מותר להעיר להורים שזוהי תרומתם הראשונה למאמץ הלאומי, כלומר בנם הנער - הרי חשוב שיזכרו: על גיוסו של הבן יש לחשוב שנים רבות לפני מועד הקריאה הראשונה, לפחות כדי שיגיע הטלפון בזמן, אם לא גם בגלל סיבות אחרות, כמו שיפור הכושר הגופני שלו, הזנתו הראויה (אילו פיטמה אמו של חייליקו את בנה בדייסות סולת מאותו רגע שבו התבשרה כי כושרו של בנה לקוי בגלל רזונו המופרז, יכול היה חייליקו להיות היום חייל קרבי, למשל), והכנתו הנפשית של הבן לשירות הקשה.

בינתיים הטלפון טרם הגיע הביתה, והתקשורת עם ההורים התנהלה בלעדיו, או אולי אפילו לא התנהלה. (במכולת של השכונה אמרו כי ייקח עוד שנים רבות עד שיגיע לכאן, משום שבשכונה של משפחת חייליקו גרים גם ערבים.) לאביו, בעבודה, בחנות לממכר עתיקות וחפצי תיירות מיוחדים, לא יכול חייליקו לטלפן הבוקר, כי בוקר שבת עכשיו והחנות בכלל סגורה, אלא אם כן הגיע פתאום הבעלים לבדיקת פתע של מלאי, או שנזכר כי שכח לנתק את זרם החשמל של מכונת החישוב, או רצה לטלפן לחו"ל, לאישה אחת שהכיר לפני שנים רבות מאוד, עוד לפני המלחמה העולמית, וכבר שנים רבות, חוץ משנות המלחמה עצמן, שהוא מטלפן, מתגעגע, מטלפן, ואשתו האהובה - עכשיו גם קצת חולה - אינה יודעת. (אבל מה בכלל יאמר חייליקו לבעל החנות שבה עובד אביו, גם אם הלה סיים את שיחתו הקצרה לאירופה, שיחה הגורמת לו דרך קבע דפיקות לב, כאילו אשתו עלולה לבוא פתאום, כמעט עשרים שנים ככה?)

ולמען האמת, גם אילו הגיע מכשיר הטלפון בזמן, לפני הגיוס, וכל בני המשפחה היו לומדים לשוחח בו כמו הוותיקים שבקרב בעלי המכשירים, כלומר בלי לצעוק במין חוסר אמון כזה בבקליט - לא היה חייליקו יודע מה לומר לאמו, אם תשיב פתאום לקריאת הטלפון שלו, כי הרי אף פעם לא ידע מה לומר לה, גם בבית. חייליקו גם לא אהב את נמיכות רוחו של אביו בעבודה, בהתהלכו עם הלקוחות, או עם בעל הבית, הבא והולך ונוסע פתאום לימים ארוכים ומתדיין עם הגרמנים על עוד ועוד פיצויים, כולל הפיצויים הנוספים שקיבל על חשבון מחלת האַמֶבּוֹת שלא היתה לו, ושלצורך הוכחת חלחולה גייס את צואת אביו של חייליקו, שסבל מן המחלה הזאת שנים רבות, אבל לא היה זכאי לפיצויים מגרמניה בעבורה. חייליקו לא אהב את כל העניין הזה, בעיקר משום שהיה סבור כי ראוי אביו למחצית מסכום הפיצויים על המחלה, שסיפק את הראיות לקיומה בקיבתו של האדון יליד גרמניה, שלא יכול היה לקבל את האמֶבות שלו שם. אילו באמת נתקף במחלה הזאת, כמו שנתקף בה אביו של חייליקו, שלא נולד בגרמניה, היה בה במחלה כדי להוכיח עד כמה מזיקה ההגירה לארצות החום.

חברה לא היתה לחייליקו בשום מקום בארץ, חרף מה שקרה בלילה האחרון (הרי הוא היה רק נער, ואפילו לא חשב על עצמו כעל בן זוג של מישהי, וכשמישהו קרא לו פעם, בטרמפיאדה, "הי, גבר," הסב אליו את ראשו בפחד, כי חשב שהקריאה נועדה ללעוג לו, אלא שאותו מישהו רק רצה לדעת לאן מוליך הכביש הזה), אבל שם, בבסיס הפחוס, הפחות, בין האיקליפטוסים, כשניתך עליו הצלצול ההמוני הזה, עלה בו פתאום מין חשק עז לדבר בטלפון ולא לחדול, למרות שלא היה לו שום רעיון למי לטלפן, וזהו אולי הרגע המכריע בסיפור הזה. כי פתאום, לשמע הצלצול בין העצים, למראה המפקדה הדוממת, ראה חייליקו את עצמו כפי שאיש עוד לא ראה אותו, גם לא הוא עצמו, מראה חדש לגמרי של עצמו עלה בו, יושב ליד טלפון ומפטפט בעליצות, אולי אפילו עם אישה דומה קצת לאמו (חייליקו נחשב לחייל השתקן ביותר בבסיסנו! איש לא ידע עליו דבר, עוד פחות משידעו על חיילים אחרים, שלפעמים טרחו במאמצים מוזרים לספר על עצמם דברים ואירועים שבלאו הכי התערבבו אחר כך ויוחסו לאחרים, או שהשתנו לבלי הכר במוח המאזין שכבר פטפט את עצמו), ואף כי במוחו לא התנגנה שום מילה, זולת הרצון לומר משהו עמוק, לא עמוק אבל אמיתי, לא אמיתי אפילו, שיהיה גם שקר, לא חשוב, אבל משהו בקולו הפנימי, הקטנטן, המוכר רק לו, בקול שונה מן הקול הנשמע למי שכבר שמע את קולו ואולי זכר אותו, וכבר נתן חייליקו את לבו לעובדה המוזרה קצת, שאיש אינו עונה לטלפון המצלצל בתוך המשרדים כבר כמה דקות, ומכאן הסיק שאין אף אחד במשרדים הללו, ולכן, הסיק, יוכל בוודאי לגשת ולעשות שימוש במכשיר הזה, ולהגנתו - אם יישאל, או ייחקר, או יישפט - יטען ביובש, כדרכו, בקול אחר מקולו הפנימי, הקטן, הסודי, המוכר רק לו (חייליקו למשל לא התקלח אף פעם עם החיילים האחרים), כי שמע צלצול ממושך כשעבר ליד הבניין, ומשהבחין בכך שאף חייל אינו משיב, ומשהתארך הצלצול, הניח גם - כך יאמר להגנתו - כי מדובר בקריאת מצוקה, וכי מישהו מתעקש לצלצל ולצלצל עד שיישמע וייענה, וכי זוהי חובתו החיילית, ואף יוסיף בטון נרגן, או מתלונן, או מלנכולי, או נמוך מאוד, כמעט ממולמל, או נעלב אפילו, כי בפעם הבאה - אם בכלל תהיה כזו - לא יטרח לבצע חובה צבאית שכזו, אם זוהי התודה שלה הוא זוכה (רטוריקה מן הסוג הזה היא ההכשרה המעולה ביותר שחייליקו וחיילים רבים אחרים רוכשים להם בעת שירותם הצבאי). 'אני בוחן את הבניין ואחר כך אחדור לשם בכוח, אפרוץ את הדלת, בלי אף טיפת רחמים,' חשב על עצמו. אבל מצד שני, כמה פחד לעבור עבירה. וכמה זמן חולף מהבהוב התשוקה ועד לפעולה?

ובשעה שקרב חייליקו אל בניין המפקדה, אחרי שהמתין בשקט כעשר דקות, משוכנע שאין כל סכנה אורבת מצד מפקד כלשהו, שם פניו ממש למשרדים. פחד חלחל בו, אבל הוא לא נסוג, ואפילו החיש את צעדיו והלך בפסיעות החלטיות ובראש נטוי לפנים. יש מישהו, אמר לעצמו! מעבר לכבישים הרחוקים יש מישהו שמצלצל לכאן, ואולי מדובר בכלל במצוקה, במישהו שזקוק לעזרה, מישהו נחטף אולי, ואולי בכלל ידבר חייליקו עם אותה חיילת שבמצוקה, ואולי אף יספר לה את קורותיו המוזרים בלילה האחרון - סיבת נדודיו המבוהלים קצת ליד גדרות המחנה מחמש בבוקר - עם פקידת הדואר, מעין בקשת עצה, או וידוי, או שקר ארוך ועמוק, או אמת ארוכה ועמוקה. ואם ידבר על עצמו בלי לשקר, תהיה השיחה קצרה וקפוצה מאוד, ואם ישקר - עכשיו ידע זאת בבירור, הנה תפניות שבשלהן אולי ראוי לכתוב ספרות - יוכל להאריך, קולו אפילו ירעד, יאמר מילים של אהבה, יבקש בקשות מוזרות, אולי יבקש מתנה, סתם מתנה אפילו בדואר, לפתוח לאט-לאט. (מצד שני, אולי גם לא חשב באמת את כל הדברים הללו לפני שניגש לטלפון.)

התיישב חייליקו (המהסס), כשגבו (הדק) פונה אל הדלת (הפתוחה), הביט (משתאה) בטלפון (המצלצל) כאילו רק בדק את כנותו של הצלצול (ובתוכו כבר רועשת שיחה צלולה, ואולי גם לגלות בפעם הראשונה למישהו בעולם כמה סבל משפיע עליו הסמל המתעלל בו, מעליב, משפיל, ואפילו כמה אין הוא יכול לשאת את פקידת הדואר המחזרת אחריו במרץ כזה ובאה כמעט כל ערב לשפוך את הלב שלה ולשאול שאלות חטטניות).

יש משהו מוזר בטלפון מצלצל: קולותיו הקדחתניים באים מתוכו, כאילו הוא צועק, כאילו מנגנון שכלי שלם בתוכו מטרטר ומפרפר ומפציר ומסנגר ומייצג מתוך הזדהות גדולה, פרקליטית, אמנותית אפילו, את מי שמבקש בתחינה כזאת להישמע מן הצד השני, שיקשיבו לו לפחות, אם לא יענו; אבל באמת אין הוא נע ואין הוא זע, הסנגור השחור המאובן הזה ועשר עיניו קפואות, והוא עושה את תפקידו הצלצלני במין אדישות, אחת היא לו אם ישיבו לו או יניחו לו לטרטר. כזה הוא המכשיר, כיאה לכל דבר חי בצבא: עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, עוד חופשה רבע שנתית, עוד שנה, בסוף הרי זה ייגמר. מן הבחינה הזאת לא היה הבדל גדול בין חייליקו לבין הטלפון, חוץ מזה שחייליקו עבר לילה מאוד משונה ועדיין לא ידע כיצד להסביר לעצמו את התפרצותה של השמנה הזאת לתוך חייו, ועוד יותר מוזר מזה הוא בשׂרה הרך והלבנים המתוחים, הלא רכים, הקשיחים שלבשה, כאילו להגן על ישבנה (אבל הרי היא בכלל אנסה אותו, כלומר התחילה להתנשף לו באוזניים עד שהצטמרר והתעוות ונשך אותה נשיכה עזה מאוד, עד שהיא צווחה קלות, אבל הוא לא התנצל, כי זה אצלו כלל קבוע: הוא לא מתנצל), ולמה לה בכלל תחתונים קשיחים כל כך, ולמה הזדקף איברו אם שנא אותה כל כך.

חייליקו והטלפון, מכל מקום, התפקעו עכשיו מרוב קולות ומחשבות ומילים, ומרוב ציפייה שמישהו יקשיב, כיוון שמישהו אחר עלול, תכף ומיד, בכל רגע, להיעלם - כל צלצול הוא צלצול אחרון, חשב חייליקו לרגע, אבל אחר כך ביטל את ההרהור המטופש הזה, בעיקר אחרי שהבחין כי הצלצול חוזר ומטרטר וחוזר ומטרטר וחוזר ומטרטר ואינו נעלם - בלי שהמשיב יֵדע מי היה בצד האחר, מה רצה, אולי רצה בדיוק אותי, אולי רצה מישהו אחר, אבל אני הייתי נגאל, אולי לא בדיוק נגאל, אבל כמה שנים אני אשתוק בפחד כזה, כמה שנים אני לא אתן להכיר את הקול שלי כמו שהוא באמת.

אם יעבור מישהו במסדרון (ובאותו זמן גם חשב - לא בדיוק חשב, רק מראה היה זה, אישה יפה בעצם, הרהר לרגע, אבל פתאום, לאט, כמו נייר נשרף, מתקמטת ושותקת - בלי מילים חשב, כזה שתקן היה חייליקו, אפילו במחשבתו הכי מילולית, שתיקות ארוכות, תמונות, לא מילים, כמעט לא - ואחר כך הניס את המחשבה בתנועה ששלח אל שערו. למה נגע בעצמו? בדרך כלל אין הוא נוגע בעצמו ככה, כאילו יש לו בלורית עשירה משומנת, והרי אין לו, שיער דליל יש לו, זה כן, ותמיד הוא יודע שמחר, או מחרתיים, יהיה קירח, אבל לא איש כחייליקו באמת יטחן חיטוט כזה, יקדח כמו רופא שיניים בתוך הנשמה, גם משום שלא ידע מה לענות וגם כי, נניח שמישהו באמת יענה לו פתאום על השאלה הזאת, מי בכלל יזכור את התשובה? וגם הקורא הרי לא באמת יזכור: כמו מי שלח הגיבור את ידו אל בלוריתו, וכמו מי תוקע מפקד כלשהו את שני אגודליו בחגורתו, כשהוא מדבר?); אם יעבור מישהו במסדרון, יחשוב לו מה זה שחייליקו כזה מצטנף בתוך הברזנט המנומר ויושב לו בחדר, במפקדה, לבד, כמו ילדה קטנה שנאבדה בתערוכת העשור ואמרו לה לחכות אצל הסדרנים והסדרנים הלכו לאיזה מקום, אבל לכן צריך להחליף מקום, לא להחליף, רק להחליף ישיבה, כאילו התיישב כך, כשגבו לדלת, משום שהוזמן לריאיון, והמראיין רק יצא לרגע מן החדר ונתן לו לחכות, והוא פוחד לגעת בניירות על השולחן, ומצד שני הוא כבר מסתקרן מאוד למה הזמינו אותו לריאיון; ואולי המראיין בכלל בלתי-נראה, ויושב ושואל את השאלות ומשטה בך באי-נראותו; וככה חשב, ככה באמת חשב (וקצת חשש, חשד, פחד אפילו, לשנייה), שיום אחד יהיה לו, שכך זה ייראה אם יהיה לו, תחקיר ביטחוני, אם יזמינו אותו בגלל אמא שלו (בכל פעם שהוא חושב על אמא שלו, הוא חושב מיד על מה שצפוי לו אם ייוודע יום אחד שהיא מרגלת, למשל, או מסייעת למרגלים, למרות שכל העניין הזה אידיוטי לגמרי, כי הרי אפילו איפה הנגב היא בקושי יודעת, ולמרות שאמו איננה מרגלת, ולמרות תפקידו המנומר-מנומנם בצבא, לפעמים הוא בכל זאת רואה את עצמו כחייל ולא רק כחייליקו, בעיקר הודות ליחס האוהד של האוכלוסייה האזרחית או מערכת החינוך, ואז לפעמים, במחשבות לפחות, אמא נראית לו מיותרת לגמרי, והוא מחליט לא להחליף איתה שום מידע על הצבא, למרות שמעולם לא שאלה אותו שום דבר על הצבא, וכשהוא מביט בה מחדרו, עוברת שותקת בבית, נדמה לו תמיד שעוד שנייה, עוד רגע, תתחיל לצחוק ולצעוק ולשיר ולהשתגע לגמרי, אבל היא לא מדברת, ומי יודע מה אגרה בתוכה בכל השנים הללו שבהן היא מדברת כל כך מעט, ותכף אחרי זה הוא חושב שבעצם הוא די אוהב אותה או מרחם עליה, כי בעיקר ריחם עליה, ואז נכמרים בו כמו ליחה רגשות שבין אהבה לרחמים, רגשות שאין לו כלפי הפקידה הפלומתית מהלילה, לא כל כך פלומתית כמו שהישבן שלה היה פלומתי וריחני כזה, וכל זה רק בגלל הפחד לענות על טלפון בְחדר שמחוץ לתחום לחיילים בברזנטים מנומרים ולפעמים היד הולכת לאיבוד בין השרוול לגוף).

אולי לאנשים שאנחנו מכירים היטב יש חיים אחרים לגמרי, שאנחנו לא מכירים כלל (בין המדינה לאמו, חייליקו לא בוחר באף צד יותר מדי: אמו, למשל, יכולה לתת לו פחות מהמדינה, ולמרות זאת המדינה אינה מעוררת בו רחמים, אלא פחד), ושוב הוא מדבר למראיין, מאז התעורר וקם מהר, כי היה קצת אור בחוץ, אור אפור חלבי, ואחרי כמה שניות, תכף אחרי היקיצה כמעט, זכר את הבשר הרך והפלומה הבהירה הלבקנית שלה, ואת ריח הסבון המיוחד הזה מהעור, מהבשר, מהשיער, מהפלומה, ולמה אני מקבל גועל נפש ממנה, חשב חייליקו מחשבה מוזרה, כי רק עכשיו המציא את זה, וצריך לעזוב כאן ולעבור לבסיס אחר, והטלפון מצלצל ומצלצל, והצבא כולו ער, נדמה ככה, זוקף עיניים, מביט: מי זה שלא עונה, מי זה ששומע, שממש מסתכל, ולא מעז לענות, למה אף אחד לא עונה שם, וחייליקו למרות זאת, אולי בגלל זה, חושש מאוד לענות, מהסס, פוחד בעיקר שהמראיין ממולו יצחק לו, כמו בתחקיר של המשטרה הצבאית, כשהמראיין צחק עליו במשך כל התחקיר, כי חייליקו אמר לו שאינו יודע מניין בדיוק באה אמא שלו לארץ, ומתי ומניין בא אבא שלו, ומתי ואיפה הם הכירו, בארץ או בחוץ לארץ, מאיפה צריך בן אדם לדעת את כל הדברים האלו, די לו שהוא יודע שהוא נולד כאן וששני הוריו לא ספרדים ולא גויים, וזהו, וחייליקו גם לא ידע מה שם המשפחה הקודם של אמא שלו, מניין לו לדעת בכלל משהו על המשפחה של אמא שלו, בקושי אני יודע משהו על אמא שלי, וחוץ מזה, אמר פתאום לחוקר הלא מאמין, ששום תשובה לא מספקת אותו, אבל הוא כמובן לא אומר את זה וכל מה שהוא אומר זה "נניח נניח" - חוץ מזה, מה אתם בכלל יודעים על משפחות שנעלמו, וכל מיני מחשבות מרושעות כלפי החוקר עלו בחייליקו, אבל באמת מה אכפת לו משפחות שנעלמו חוץ מהרצון להעליב את החוקר, וגם רצה להוסיף ולא הוסיף: יש לך בטח 150 בני דודים ובני דודים מדור שני ואתם רק מחכים לחתונה ולבר מצווה בשביל לפגוש את כולם. וחייליקו החליט לשקר ולדבר: בפסח היינו שלושה ואמא לא הקשיבה, הסתכלה בהגדה ולא מצאה אף פעם את הדף. ואבא קרא וטעה, קרא וטעה, ואני צחקתי מכל שגיאה, הרבה בלב וגם בחוץ צחקתי קצת, ואמא לא שמעה כלום, וכשפתחו את הדלת לאליהו הנביא, ניסתה ללכת מהבית, אבל מה אנשים כמוכם מבינים. חייליקו אף פעם לא דיבר באמת יותר משתיים-שלוש מילים.

החייל הביט בטלפון. בעין מרושעת הביט בטלפון. יחייג, יגדף, יאיים, יאיים במכות, בהצתה, יפחיד את אותו משיב עצמו כל לילה בין שתיים לשלוש, או בלי סיבה יתעלל במישהו אחר כל לילה, אף אחד לא יוכל לתפוס אותו, כי אין לו סיבה, כביכול. צעקה גדולה עלתה מכיוון המגורים, מישהו געה געייה גדולה: אאאאך אאאאך. היה חייל אחד שבבוקר היה אומר במדרכה תמיד אותו דבר: "מציצה בבוקר וכל היום עובר אחרת," וחייליקו חשב לרגע לבקש בלילה מלבנין הכרוב השמנה שתמצוץ, אבל כל כך התבייש, ואחר כך גם שכח וגם לא רצה שתפנק אותו, רק זה לא, להכאיב לה כן

קם כדי להתיישב במקומו של המראיין, כדי לראות את הדלת, אבל במקום זה ניגש לסגור את הדלת ושוב פתח אותה ושוב סגר אותה, נמאס לי מהמשפחה שלי, וזאת - מדברת כמו גור חתולים כזה, למרות שהיא גדולה וכבדה, נחה עליו ורצתה לראות את עיניו הרעות, ואבא? כל מה שהוא עושה זה לעבור את המשפחה שלנו בשלום. ובלבו פילל, ומתח גדול עבר את גופו (ילד שקט חייליקו, ואולי כל מה שקרה לו בלילה הזה, ושעולל לה ולכלך ונבהל ואחר כך אמר לה להסתלק, כל זה מכה בתוך חזהו במין כוח, וחוסר השינה נותן מין יובש בפיו, והראש קצת כבד, והשרוול נשמט, ליד הטלפון נשמט, ארוך מן הזרוע הימנית, כמו חליפת משוגעים, כמה אני מכוער, ואני לא אוהב גם אף אחד, וטוב שככה אני, ולשנייה חטופה כמו סכין ראה את התחת הצהוב של פקידת הדואר, בוהק בחשיכה, כי אמר לה ככה לעשות, להראות, לא להתפשט אלא להראות את ישבנה הלבן לבן לבן): ובלבו פילל שיפסיק כבר לצלצל. אבא קצין, אולי רק סמל, גם הדמיון לא אמיתי וגם המציאות ככה, תהה חייליקו לרגע ואיבד את חוט המחשבה. ענן לבן האפיר בחוץ. אני אדבר על הכסף שיש לי. יש לי כסף. יש לי כסף.

וכאשר גֱלִינְגְלֵן הטלפון שלנו את עצמו כשוטה ממלמל הבלים, באריכות, בחדגוניות, אי-שם בקצהו של בניין עזוב, שמע אותו גם מפקד הבסיס, רס"ן פרַנץ, ולא היה אכפת לו שיצלצל לו הטלפון המחורבן הזה, כך אמר לעצמו, עד שהוא מתפוצץ. ואף כי לשונו היתה מלאה מרירות, חייך רב-סרן פרנצי לעצמו, ושמח לאידם של המטלפנים הנרגזים, קבוצה שלמה של קצינים בכירים, ויחד עמם איזו רב-סמלת מכוערת אחת, שסגן-אלוף אחד דופק אותה בתחת, אומר המפקד שלנו כשהוא רוצה ללעוג באמת בגסות וברוע לב לרב-סמלת הזאת, שמדברת אליו כאילו אין הוא מבין עברית ושואלת בקול רם: "אתה מבין?" וְתיק אישי שלו, גדול, בטח, עמוס מסמכים, פתוח לפניהם, והם מחליטים לצאת לביקור במחנה שלנו, כדי לראות מה קורה שם, מה זה שם.

ניגש אל החלון, אינו רואה דבר, וכבר הזדגגו עיניו מרוב תאווה לצאת החוצה, ממהר אל הדלת, ממשיך כביכול לעסוק בשלו, אבל אפילו נשימתו המהירה מגלה: כבר ראה פרנצי את טרפו - החוץ; ועליו למהר ולצאת, לרוץ החוצה. עומד פרנצי שלנו עוד רגע במסדרון, אחר כך, אחרי אולי שלושים צלצולים, הוא יורד במדרגות העץ המוליכות מן הגזוזטרה הארוכה, כאילו הטלפון מצלצל בצד האחר של הבסיס, והוא מקפיד, כיאה לחייל ותיק (תשע-עשרה שנים הוא בשירות צבאי), לבל יראוהו ממהר, מעיף מבטים לצדדים ופעם אחת אפילו לאחור, ואז הוא מנתק מגע, תחילה בהליכה תמימה ואחר כך בהליכה מואצת, ואחר כך אפילו בריצה קלה, אוחז בעורפו של השדה, טור האיקליפטוסים, מראה הבסיס המדומה שלנו, גלוח עצים וקוצים, מסויד לבן, בעיני רוחו הכול היה מגולח כבר, והוא רץ והבסיס ככלב ציד שלו, מה אכפת לו אם יראו אותו, נשבר לו הזין, הוא אומר נשבר לי הזין. וכמו תמיד ברגעים שבהם אינו יכול להכיל את כל הדְרֶעק הזה, הוא בודק אם הוא חי עוד חי נושף מהר נושם עמוק נושף כמה פעמים מהר ואז מה קודם עולָה במוחו שנאה לחיילים הבטוחים בעצמם אהבה לחיילים השקטים המפחדים ולפעמים הוא פתאום מנבל את הפה הוי כמה הוא אוהב לנבל את הפה, פעם לימד את כל החיילים להגיד בהונגרית לוֹאוֹ פָּס אָ שֶגֶּד בֶּה זין של סוס בתחת שלהם, ופעם אחת ציווה לקבוע רמקולים גדולים בבסיס ורצה מאוד לנבל בהם את הפה נגד החיילים ואחר כך שם מוזיקה קלאסית וכל הבסיס נעמד ולא הבין, ואחר כך המפקד אמר: "זה אני המפקד שלכם," ופתאום, לא ברור למה זה יצא לו, כי הרי אף פעם לא דיבר על עֲבָרו, נתן נאום על עברו בשואה ובתקומה, ואמר שהלקח היחיד (רצה לומר להם שהלקח היחיד הוא לחיות טוב מאוד, לא ללכת לצבא, לברוח מכל מקום אחרי חודשיים, לאכול הרבה נקניק חזיר) זה ש"אנחנו צריכים להיות חזקים ומוכנים תמיד למלחמה" ואחר כך פירק בעצמו את הרמקולים והחזיר אותם לבסיס השריון, כי לפעמים היה עובד עד הערב לבד בכל מיני עבודות ולא מבקש מאף אחד שיעזור לו, פעם פירק צריף שלם לבד ושרף את כל לוחותיו במזבלה ואחר כך הורה לפרק שני צריפים אחרים ואמר לעצמו: למה הכול אני צריך לעשות כאן לבד (שאיפתו הכי גדולה של המפקד היתה לפרק את הבסיס בזמן שקצב לעצמו, לא להשאיר צריף אחד, פיסת גדר אחת, עד חתימתו של חוזה השלום בטַשקנט, וכן לחלק בעיירה הסמוכה את עודפי המזון והציוד שיישארו).

ליד אחד האיקליפטוסים המאובקים עצר פרַנצִילֶה לרגע את מרוצתו ואמר, כמעט במלמול שפתיים, סוף-סוף ברחתי להם, כמו בכל פעם אמר את זה, בטוח. גדרות המחנה היו שוב פרוצות, כולל הגדרות הקרובות לגדרותיו של בסיס השריון הסמוך, שמפקדו דרש כבר יותר מפעם אחת להקפיד, בגלל סמיכות מחנהו, על סתימת הפרצות, שכן אי-הסדר מידבק, לדעתו, וחייליו מתפתים להאמין כי חייהם הקשים הם החיים יוצאי הדופן ולא חייהם הקלים של חיילי בסיס המזון; ועד שמאמציו של מפקד השריון להביא לסילוקו של פרנצילֶה יישאו פרי, עמד ודרש בכל שבוע להגביה את החומה בין שני המחנות, ומי יודע, אילו השתהה מפקד השריון בבנייתה של חומה זו, ספק אם היו נהרגים חייליו, כולם, כולל הוא עצמו, באותה מלחמה, ואולי חלק מהם היה זוכה לאותם חיים ארוכים שזכו להם חיילי בסיס המזון. אבל עכשיו קיווה במין פרץ גדול של התרוממות רוח, בעודו עומד בחוץ, עוצר את ריצתו, משתגע מחדווה, מוכן אפילו לתקוע נאד ארוך וחופשי, אלא שחיכה עוד רגע, קיווה פרנצילה מרוב חדווה וטוב לב, שכל החיילים יברחו לו כמו אפרוחים, והוא עצמו, אחרי פירוק המחנה הזה, יפתח חנות. מכירה נראית לו ההפך הגמור משררה. ואת השררה אין הוא אוהב. והשעמום הזה, בלי רעיונות חדשים ובלי הרמקולים שמפקד השריון החרים לו, ובלי הזכות המופלאה לדבר אל חייליו דרך הרמקולים הגדולים על דא ועל הא ולהסביר להם את מוצרט - כי את מוצרט הוא אוהב ואת ליסט הוא שונא, כי ליסט ורחמנינוב הם גונבי דעת והוא גם אוהב מוזיקה לריקודים

יכול מאוד להיות שהטלפון המשיך לצלצל כל אותו יום ואפילו בלילה שאחרי אותו יום ואפילו למחרת, וכבר קלטו אותו בכל הרדארים, וגם המרגלים צירפו אותו לרשימת המובן מאליו, שאין נותנים עליו את הדעת, ממש כמו צירי דלת חורקים שאיש אינו טורח לשמנם והם חורקים וחורקים, כאילו היו שם מאז בריאת העולם. ייתכן מאוד שחייליקו המשיך לשבת ולהחליף מקומות ולהתמלא בכל פעם פחד שכאן, במקום הזה, יתפסו אותו, ומתוך שנמלא פחד, הפך המושב שממול למבטיח יותר, וכשרק התיישב במושב ממול, התמלא פחד, וכן הלאה; וייתכן מאוד שחייליקו דחה את החלטתו לפעם אחרת, ואמר שבינתיים יתמלא בנושאים מיוחדים לשיחה, שהרי כרגע אין לו דבר אחד של ממש לאומרו, ובימים הקרובים יצבור מידע ותחבולות להסתיר את מה שאינו יודע; והטלפון צלצל וצלצל, וכמו נואם מפלגתי או משורר לא הבחין שאיש אינו מאזין לו; ואף על פי כן לא יהיה זה מן היושר האנושי שלא לדווח במקום הזה, ועל רקע הצלצולים המבורכים, על שיחת טלפון שהזדמנה לחייליקו באחת הפעמים, שבהן אזר אומץ וכן הרים את השפופרת, ולרגע קט האזין, אולי המום מעוצמתה של האפשרות. אחר כך, כמו בחלום, בדיוק כך, שמע קול של בחורה, "הלו?" כיוון שלא ענה, כי חשש פן ישמע אותו מישהו באחד החדרים הסמוכים (כמה טיפשי היה הפחד, אבל קולו הרי איים לרעוד, ואף על פי כן לא רצה להינתק מן הטלפון), נעלם לאט-לאט הבסיס הזה שבו טבע יום-יום חייליקו שקראו לו בדרך כלל: הי, אתה שם!

- תגיד, איזה בסיס זה בכלל?

- את לא יודעת?

היתה שתיקה, אבל הבחורה לא ניתקה ואף שחייליקו חשש שמא תנתק, לא אמר דבר ודמו זרם מהר בידיים והוא ניסה להפשיל את השרוול הארוך, כשהוא מחכך את הזרוע בבטן. שקט מתוח עמד בקו הצבאי.

- אני יכולה לצלצל לחמש מאות קווים אחרים. אני בוחרת לי לאיזה קו לצלצל

- אז למה צלצלת דווקא לפה?

בסופו של מאמץ היו שני השרוולים מופשלים בלי להניח את השפופרת; ואת היד השמאלית, שבה לא אחז בשפופרת, אגרף ופתח. ושוב סחרו בשאלות ותשובות, כדרך שחייליקו שמע תמיד חיילים שואלים (ואַחַר, ואת זה לא הבין אף פעם, ראה אותם הולכים יד ביד, אחרי יום-יומיים של שאלות אידיוטיות כאלה):

- יש לָךְ חבר?

- תגיד, ירון, יש לך זין גדול?

חייליקו, שכבר בדה את שמו אלפי פעמים (ואף פעם לא העז לומר את כל השמות שהמציא לעצמו), באמת נדהם מהשאלה הגסה הזאת. כמו בחור היא מדברת.

- עכשיו?

- כן. עכשיו. לא. תמיד. אוף, כמה שאתה הולך מסביב

כל זה היה מוזר מאוד. היא היתה כל כך תקיפה, כל כך משכה אותו בלשונו, והוא נדבק אל השפופרת ולא יכול היה לומר לה: את לא כל כך נורמלית, נכון? או להכתיב לה שוב את העדינות שלה ואת הנחמדות ולטרוק את השפופרת במכה אחת. והוא הביט בנעליו וחשב: אולי אני לא מכוער וזה רק הנעליים והבגדים, והביט בעיניים מחייכות על מכנסיו התפוחים קצת ואחר כך שמע אותה שואלת: "אתה עוד שם?" והוא לא ענה, ושוב היא שאלה: "ירון, אתה עוד שם?" לרגע לא זכר חייליקו שהוא ירון והיא שאלה שוב: "ירון, איֶכָּה?"

- אל תדאגי, אני כאן

- תקרא לי תמר. תגיד לי כל דבר עם המילה תמר

- בסדר, תמר

- אתה רוצה לחבק אותי?

העביר את השפופרת מכף ידו הימנית והמיוזעת לכף ידו השמאלית. אולי אין שם חיילת אלא חייל שמחקה חיילת. אבל גרונו של חייליקו כמעט נשנק כשאמר לה: "כן. אני רוצה לחבק אותך." כך נשבה ירון בקסמיה ומאוד רצה לדבר גם הוא ככה: ברגש, בגעגועים, ברומנטיות, בקול לחשני ומתפנק, אבל התבייש מאוד, והדלת היתה פתוחה, ומישהו מהמפקדים או מהחיילים יכול היה לבוא פתאום, וכשהיא שאלה אותו פתאום, אחרי שכבר הודה בגרון ניגר מרוב צרידות וליחה, שכן, שהוא מנשק אותה, ועוד כל מיני דברים שהיא שאלה, והוא אמר מזיע כולו: כן, כן, ולפי פקודה ממש, כמו בחקירה, הודה בכל מה שהיא רצתה שיודה, גם שהוא כולו סמרטוט לעומתה, אפילו זה, ואחר כך היא נאנחה וצפצפה כל מיני קולות מוזרים, וחייליקו החליט שעכשיו, אפילו אם היא תדרוש ממנו גם לעשות כל מיני קולות, הוא לא יעשה, כי זה מאוד מסוכן, והיא הרי לא יכולה לראות שהידיים שלו על השולחן, אבל חיילים שיעברו, יוכלו לשמוע אותו, ואחר כך היא אמרה: "עכשיו אני סוגרת"

- אבל מאיפה את?

- מרחוק, רחוק מאוד

- כן, אבל איך אני אוכל לפגוש אותָך?

- אני אצלצל אליך שוב. מתי תהיה במשרדים האלה?

- כל יום

היא לא אמרה שהיא אוהבת אותו, אלא אמרה: "עכשיו תלך, ואני אטלפן לך שוב. בסדר?" והקול שלה היה רך, והוא נשבע שלעולם לא יחדל לחפש אותה, ואולי זו הסיבה שהבוקר שוטט ליד המשרדים, אם כל זה קרה לפני כן - ואם כל זה קרה אחרי כן, או שלא קרה בכלל, אז גם כן הסיפור הזה לא כל כך רחוק מהמציאות.

כל החיילים נבראו בצלם והצטלמו אצל אותו צַלָם, אותו צילום, ורק המספרים האישיים בני שש הספרות הצליחו להבדיל ביניהם באמת ולהפכם לאינדיבידואלים, גם לנוחותם שלהם (מבחינת הדואר הצבאי, או המכבסה) וגם לנוחות המפקדים, שגם הם אינדיבידואלים, מכריזים ברמקול בחינת 'חייל, איֶכָּה'. בכלל, בגן העדן התבטל רק אדם אחד, ואפשר היה לקרוא לו בשמו, או בכינויו, והוא תכף ומיד ידע שהכוונה אליו, ויכול היה, לפיכך, לברוח, להתחבא, או להסגיר את עצמו. עניין אחר הוא כמובן מחנה צבא גדול ורב. הרי כל קורא/ת יודה/תודֶה, שלקריאה "אדם, איֶכָּה?" ברמקול הבסיס אין תשובה של ממש, ואין לצפות מכל חיילי הבסיס לעבור לדום ולהכריז איש איש היכן הוא ומה הוא עושה בכל פעם ששאלה כזאת נצעקת ברמקול (אף כי לפעמים היה המפקד חומד לו לצון וצועק ברמקול, שכבר נלקח מאיתנו: "אדם, איֶכָּה?"), מה גם שקל מאוד להשתמט מקריאה כזאת: לא ידעתי שהתכוונת אלי. מספרים אישיים, לעומת זאת, מסייעים להבחנה: הרי לא דומה 8 בשום צורה שהיא אפילו ל-7, חרף הסמיכות ביניהם, שלא לדבר על דמיון בין 2 ל-9, שלא לדבר על מספרים בני שש ספרות. עד כמה עדיפה שיטה נקייה ונטולת דעות קדומות על שיטות ישנות, מורשת הצבא האדום והצבא הבריטי: הי רזה, הי שחור, הי סרדין, הי זבל, שמוק, שעיר, אתה שם, ומעל לכל כמובן פּיזְדָה. ומיהם העומדים ליד החלונות, כהים בחלונות, איך יקרא למי מהם, למי מהם לקרוא, בואו רוצו איתי, זהב התמרים, אשכולות תמר זהוב אני רוצה, אולי בננות צהובות-צהובות. הֱיוּ אוהבַי, מאיפה המילים הללו, הֱיו אוהבַי. אם לא תאהבו אותי, תלכו לכלא 6, תמרים ובננות בעגלות נדחפות לְפָנים ריח הצהוב והזהב

פרנצילה עצר לרגע. לא צללים היו אלה בחלונות הרחוקים, בתוך הקרונות העומדים, מוכנים לנסוע, רק יגיע סוף-סוף הקטר ויחברם זה לזה כמו מגנט, קרונות טובעים אט-אט באור הבוקר, עומדים ומביטים בו, אהה, אין להם עיניים, לא רואים עיניים, אין אלה צלליות כהות, לא לא, חיילים צופים בו, ברוצו - יעמוד לרגע - בעומדו, שוב ירוץ, ברוצו. עמדו שם שקטים, משלימים, בלי חיוך, בלי סימן של רוע, לא חורשים רעה, עדים, למה הם עדים? ולמה הם מביטים בו ככה, מטעם מי, לא המפקדה בבאר שבע, מה פתאום, ולאן הם נותנים לו לרוץ, ככה זה הסוף? שהכול נעמדים ומביטים ולא מתקרבים, מוותרים, אפילו כבר לא בוכים, בכו עלי, אם לא תבכו עלי, תלכו לכלא 6, הוי אני רציתי שתאהבו אותי, חיילים יקרים שעומדים ומביטים ואין שום רעש, ככה זה הסוף? הוא מרים את ידו ומצביע על אחד מהם: אתה, תיכנס למשפט אצלי, אני זורק אותך לכלא לשבעים יום, אבל ההוא זז מהחלון, ולו נופלת היד כבדה כל כך, מה אני אכלתי

ובשעה 0655 (גם השעות נבדלות זו מזו בצבאנו בדייקנות מרובה בזכות השימוש בארבע ספרות, ולא רק שאין שעה דומה לקודמתה, אלא שגם אף רגע אינו דומה לקודמו ולבא אחריו בזכות הספרור המשוכלל הזה, ובחיל האוויר, כך מספרים בהערצה חיילי השריון בבסיס הסמוך, סופרים אפילו שניות, ובכור האטומי בד- - - -ה סופרים, אומרים חיילי חיל האוויר בהערצה, גם את חלקיקי השניות, כי שם כבר נגמרה המאה העשרים ועברו שם למאה הבאה); ובשעה 0656, בין המפקדה למגורים, בתוך שדרת איקליפטוסים ריחנית מאוד (ובאביב יש ריח דבש לאיקליפטוסים העבותים האלה, אשכולות כאלה גדולים של ריסים, ריסי-ריסים ואבקה ריחנית, אי-אפשר לאכול, אבל לנשום, כמו לעשן, ולגזע יש ריח אחר, חריף יותר, משכר, כי מתחת לקליפות השחורות, אם תוקעים סכין ומותחים אותה, או אפילו מברג, אפשר להגיע בקלות אל העצה הריחנית, הירקרקה-לבנבנה, ולתחוב את האף לתוך הרטיבות הטרייה ולנשום ולנשום, עד שהיא מתייבשת, ושוב לתקוע ושוב לרחרח). בשעה 0657 ניצב המפקד, שהגיע לשם בריצה, והתרגשות גדולה אחזה בו שוב, כמו הרבה פעמים, רק מפקד אחד היה בבסיס הזה, כלומר הקצין היחיד בבסיס, אבל כל כך הרבה פעמים רץ לו כאחד החיילים בין העצים, עצר, הציץ, השתולל, צחק לעצמו, שכח את עצמו, ואחר כך שב לחדרו לעבוד ולשפוט ולשלוח לבית הסוהר את הממרים את פיו, ובעיקר שב אל התוכניות הגדולות להעלים את הבסיס מעין כול, לגלחו כאילו לא היה, וכבר היתה משאית שלקחה את צריף 5, למשל, והכול עבד על פי התוכניות

כל כך דומה לפעמים השמחה הגדולה לפעמי מוות. ושוב צנחה היד. כמה אני עייף, חשב המפקד, אבל למה אני עייף, חישב, הרי ישנתי שבע שעות, משבע בערב עד עשר, ואחר כך התעוררתי ולא ישנתי עד שתיים לפנות בוקר, ועוד פעם נרדמתי עד חמש, ותכף נרדמתי כמעט עד שש, וביחד זה כמעט שבע שעות, למה אני עייף, בגלל שלא שתיתי קפה אולי

הסתתר המפקד מאחורי אחד העצים, הציץ שוב לעבר מגורי החיילים. ליד שלושה או ארבעה חלונות כאלה ניצבו בשקט שלושה או ארבעה חיילים. הם בחנו אותו ללא איבה, ללא פחד, כי יש רגעים כאלה שבהם יכול אדם - בעיקר צל אדם, בחסות אפלולית, או ערפל, או עשן בוקר, עירום ממספר אישי, נסתר מקריאות הרמקול המהתלות "פיזְדָה, איֶכָּה?" "פיזְדָה, לעוף" - להביט במפקד, האיש הזה, שבמצמוץ אחד, כאילו פקודה ממישהו, עובר מחנפנות לאיבה, מזמין לקפה ועוגה, שולח לכלא, להביט בו בלא פחד, דג באקווריום. שוב רץ ושוב הסתתר מאחורי העצים. החיילים אינם צוחקים, כאמור. שקט עומד באוויר. העולם כולו הוא ברגע כזה סף תנומה (ויש אומרים גם: העולם? מה זה העולם? העולם הוא המפקד שלך. תן לו להתגלגל כרצונו, לאן שרק ירצה. יום אחד הגיע סֶמי-טריילר גדול, מכוסה ברזנט. על הטריילר הזה היה ציוד מטבח, 5,000 מסננות ענק לאטריות, שבאמת לא היה מה לעשות איתן, כי כבר חודש לפני זה הגיעו 5,000 מסננות, כאלה בדיוק, וכבר אז לא היה מה לעשות איתן, ובדיוק אז הוא גם כן עמד ככה בין העצים, נושם עמוק ומוציא את האוויר בגרגור, כאילו שוטף את גרונו, וחייל אחד ניגש אליו ואמר לו, זחוח כמו חבר קיבוץ: "המפקד, אפשר לשאול אותך משהו אישי?" והמפקד הביט אז בדיוק בכחול שהציף את העולם כמו אתֶר, ודימה את המחנה הזה כשהוא טובע בים הגדול העולה על הארץ, ובשארית גרונו המגרגר ציווה על החייל [שבסיפור אחר אפשר היה בקלות לקרוא לו חייליקו וגם לתאר את חנות מכנסיו נטולת הכפתורים ואת החבל הצבעוני שבו קשר את מכנסיו המנומרים, כי שום חגורה לא יכולה לעשות את מה שעשה חוט שמשון טוב] לפרוק לבדו את כל המסננות, המונחות עד היום בערימה מכוסה בברזנט ליד מחסן השימורים, ואין הן - 4,999 מהן - משמשות עד היום מישהו, פרט לזו שנלקחה בחשאי בידי דיירי הצריף הדתי כמשפך לצמחים המיותרים הגדלים בגינתם. ואף כי אפשר היה בקלות לשלוח את המסננות הענקיות הלאה לבסיסים השונים בתור מסננות חלביות, בנוסף לאלה הבשריות שנשלחו לפני זמן מה, העדיף המפקד להשאירן בערימה המחלידה. יום אחד, למשל, הגיעה משאית עמוסה ב-400 קרטונים שהכילו, כל קרטון, 200 דגלי לאום, חדשים לגמרי, ואחרי שפורקו הדגלים והונחו על המדפים במחסן 7, שלא חוסל עדיין, באה פקודה חדשה: לשלוח את כל הדגלים לבסיס התאום של פיקוד הצפון, ביחד עם 3,000 הגֶ'ריקנים החדשים, שהגיעו בטעות לבסיס הזה במקום לבסיס הצפוני. שלושה שבועות אחר כך הגיעו הקרטונים הללו בחזרה מהבסיס במרכז, הפעם - בלי הג'ריקנים, שנקלטו סוף-סוף במקום כלשהו, אחרי נדודים דומים בין הבסיס הדרומי לצפוני למרכזי, אבל הדגלים המשיכו לנוע עוד זמן רב מאוד. מובן שכל משאית כזאת נראתה למפקד כמכה אנושה למאמציו להפריש, לנקז החוצה, להשיג את הנכנס בעזרת היוצא, להביא לגירעון ציוד, עד כדי מגרש ריק, עשב בשבילים. נכנסת משאית גדולה והמפקד עומד בפתח משרדו, מנסה להקשיב לדין ודברים בין המביא למקבל, אולי יש כאן טעות וזו תיסע כלעומת שבאה ותמיד מאיימים המטענים הללו להפילו תחת חלומותיו השבורים)

פעם אחת בא לכאן מישהו, לא שאל אף אחד שום דבר, לא חיכה לתשובה, אפילו לא שם לב איך החייל בשער משך בכתפיו נוכח חפזונו הקטנועני, ירד מהווספה, פרק מין מעדר מתקפל שגנב מן הסתם בצבא, פתח את ההברגה המחלידה, הכול במהירות בהולה, כאילו היה באמצע השינה וכאילו התכוון לחזור לישון תכף אחרי שישוב מן השירותים, אץ-רץ לפינה הצפונית, ליד הגדר, איפה שהכלבים מקבלים בדרך כלל את השאריות מהמטבח, חפר במהירות, כמו כלב שחופר פתאום, זֵכר למעשי בראשית של אבותיו הזאבים, בור עמוק עמוק, עד שלא ראו אותו, ובדיוק כאשר נראה כאילו יישאר בבור ויכסה על עצמו, חדל, טיפס החוצה, ניקה את ידיו במכנסיו, מחה את זיעתו, גם התחיל לכסות את הבור, לאט-לאט, אחר כך ויתר, הפסיק, השאיר כמעט את כל הבור הזה פעור, גירש את שלושת הכלבים שהתרוצצו, שחרצו לשון בַּקשָׁנית, רעבתנית, חנפנית, אולי הביא להם משהו למצוץ, וחזר קצת מאוכזב, ובהליכה שונה מאוד, אל הווספה שלו, עמס את המעדר, פרק אותו שוב, השליכו אל האדמה, התניע ונסע משם. ואחרי שנסע כִּברת דרך, חזר וניגש אל הש"ג, חייל מטומטם אחד, ששכח בחדר את נייר הטואלט שהכין לשמירה, ועכשיו קינח כל הזמן את אפו במשיכות אף עצבניות, ולפעמים גם בשרוולו הברזנטי, חייליקו מאיזה סיפור אפשרי אחר לגמרי, ואמר לו: "בלילה חלמתי שיש שם תינוק קבור באדמה." הש"ג שאל אותו אם יש לו איזה גליל נייר בשביל ההצטננות או האלרגיה, ואמר לו גם, כמעט מתוך שינה: "אבל זה לא שם, התינוק. בצד השני של המחנה יש אחד. קטן, שלם, זאת אומרת שלד, ליד הבאר הסתומה ועץ התאנה. או הסבְּרָס." אבל החופר עלה על הווספה ואמר שכבר ויתר, או אולי לא האמין לשמועות כאלה: "מצטער, אין לי נייר, תנגב בשרוול, מה יש? ותגיד, מי עכשיו המפקד כאן?" והש"ג אמר לו: "אחד, סובל, רץ, תמיד רץ ומסתתר בבקרים"

צופר אחד של משאית רחוקה זעק פתאום מרחוק, ממזרח, אבל נעלם, כמו געיית פרה ענקית, בקיבוץ אולי, גזע חדש, או דינוזאור ששרד אי-שם בין קניוני הנגב ואיש לא ידע על אודותיו דבר, עד שהחל לגעות פתאום, ואולי ענק שכזה רק פועה, מי יודע, פעייה אחת, פעם אחת בכל מאה ושלושים שנים, ובפעם הקודמת שפעה היו כאן הטורקים, ובפעם הבאה כבר יהיו היפנים. עמד המפקד בין העצים וניסה לחקות את הצופר, לא בצעקה, בשקט, לחפש לעצמו את הצליל, בין שפעת הצלילים שהתאפשרו במוחו, את הטון, אבל אחר כך איבד את הצליל בזיכרונו, ועדיין היה רק שיכור מן הכחול הזה ומן האור המסנוור והרעיון הנפלא לבנות כאן, בשטח הזה שממנו יגולח המחנה השחור הזה, יריד פירות וירקות ודגים ובדים, כי זה מה שבאמת רצה, את כל הצבעים הללו של יריד הומה, משא ומתן, קנייה ומכירה, בננות, תמרים, מַטיאס, לשון שור, ירך חזיר מעושנת. ושוב היתה דומייה באוויר, והמפקד עמד כמו ילד קטן, כל כך שביר היה הכול, כל כך נתון לחסדים אחרים לגמרי ממה שהניחו החיילים, כי מה יודעים החיילים האלה על החולף ועל הארעי ועל מלאך המוות, שממהר כמו ברק, אבל צבעו אחר ואין להסתתר מפניו, לא בצריף ולא במשרד ולא בצבא ולא במקלט ויש לצאת לקראתו חשוף חזה, לשיר ולצחוק אולי.

בתוך הצללים והעלים וצללי העלים שחלפו במהירות על פני האדמה, נראה המפקד כאילו הוא רועד, אבל באמת היה זה האור שנע על פניו כמים על פני אבן, ממהר למקום אחר, מותיר את כבדי הרגל, את כבדי הלשון, למות או להמית, וכל מה שנח, נח תחת רשת הסוואה ענקית. ולפעמים (אולי בגלל זה עצר ובחן את החלונות) היה מישהו מהם, הוא הרי יודע בדיוק מי זה, או בערך מי הם, צווח פתאום (והוא מפחיד אותו וצורח בקול נורא): "אַכטוּנג!" אבל עכשיו אף אחד לא צורח, והמפקד מרוצה מאוד, כי הם נזהרים ממנו.

בין העומדים ליד החלון באותו רגע בהה לו בתחתונים בוהקים גם הסמל אברם, שבשבת סידר וניקה את ארון הבגדים שלו. למה לא יצא הוא לעזור, להושיט יד? הרי הסמל אברם לא סבל מהתעללויות של המפקד. להפך. כי מי בחר עבור המפקד, בכל פעם, סיידים? מי הודיע לחיילים הודעות פתאומיות, כמו ביטול חופשות, או יציאה פתאומית לחופשות חובה בתוך עשר דקות (בשביל לחטא את הבסיס מכינים)? בוקר דומם. שקט קדוש בבסיס. בשקט כזה אתה מתעטף במין טלית שכולה אור, ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. מה אנוש כי תזכרנו. אלוהים יושב לו במרומיו ואינו מבחין בינינו, חיילים אפורים, פקידים, פועלים, נְמָלים, נְמָלים, אבל אם נפתח לו, יבוא בנו, כמו עשן, כמו אור. לדבר רק דברים אמיתיים, לא אמיתיים, עמוקים, לא עמוקים, קלים, מרצדים כמו זוהר, שפירית על פני המים. אפילו צווחה מלאת בוז של שונאי המפקד אינה עולה עכשיו מהחלונות לתוך העין של הדג הזה בגיגית.

הסמל, כמובן, בהיותו איש עצל, רודף כבוד, נתון לדיכאונות, חמקמק, הסמל מקווה מאוד שיצליח להיעלם משדה הראייה של המפקד, כי באמת אין לו עכשיו כוח לשום דבר חוץ מלהיות עם עצמו; אפילו להריח את עצמו, את אמת ידו. לא צריך להתקלח, ריח טוב עולה מגופו, הוא אוהב את ריח גופו, והשינה עוד לא הסתלקה באמת, בדיוק עכשיו נולד תינוק באיזה מקום, שבת בבוקר, ונגמר כל הלילה הזה של הציפייה הדרוכה, והעיניים כבר פקוחות סוף-סוף לגמרי, והפעייה של התינוק, שנשמעה לו כאילו מן החלל, נעלמה כבר, ועומדים בחלון, ישנים בעמידה, שותים קפה לאט-לאט, רואים מישהו בין העצים, לא קולטים מי זה, ישנים עוד. מה אכפת לי שהיא מכוערת? חשב בפעם האלף, כי לא ידע אף פעם להשיב מדוע אינו מעז להיראות בחברתה מחוץ לחדרו, ולמה הוא מכחיש, ולמה חוץ מדפיקה לא יכול היה להשפיע עליה אפילו טיפה אחת של רוך, ללטף לה את השיער ולהגיד לה כמה את נחמדה, או כמה את טובה אלי, או לשאול אותה אם טוב לה, כל מיני דברים שתמיד רצה בסתר לבו לעשות לזו שיום אחד יאהב, ייכנס בתוכה, ימלא אותה בנשיקות פיהו, כל הגוף ובעיקר השיער והעיניים, כמה אהבה יש לו, לא רק תאווה בהמית כזאת אלא אהבה גדולה - ובמקום זה, איתה, עם הרבע עוף הזאת, היה עוצם את עיניו, ומתרגז על שגם היא לא עוצמת את עיניה, אף פעם, ככה שיוכל הוא להביט בה, איך פניה משתלהבות וכתמים אדומים עולים בהם, במצח ובלחיים ובצוואר, וכיוון שעיניה פקוחות לרווחה, קרות, צייתניות, אין הוא יכול אלא להאזין לנשימותיה בעיניים עצומות, והוא מוודא, בעיניים עצומות, או בראש נוטה לצד, או בהתבוננות בתקרה, אם באמת היא מתגרה מכל מה שהוא עושה לה, ומריחו ומחֵיקו, ובאמת שרק נשימותיה הנחפזות קצת יותר, אם הוא עוקב אחריהן, נותנות לו מעט עונג, חוץ מהתענוג להשפיך, שהוא תענוג חד-פעמי, ואחר כך, כשהכול נגמר, בתוך העצב הממית הזה, הוא כל כך לא יכול לסבול אותה, והכול עצוב וחסר טעם, והוא נשבע בתוך תוכו שיותר לעולם לא יקרא לה, וכבר יותר טוב להתנזר, וגם את עצמו הוא לא יכול לסבול, כשהוא מזיז את הסדינים ומסדר את המיטה, ואף על פי כן הוא נמלא אי-שקט לפני שהיא באה, והוא עומד ליד חלונו ומחליט שהפעם לא ייתן לה אפילו לשבת מולו ולהתבונן בו בעיניה היבשות, הלועגות לו בטח, איך הוא לא יודע לעבור ברכּות בתנועה אחת לתוך המיטה, עד שהוא קם ומלטף את ראשה ומשכיב אותה, עכשיו יגיד לה תתפשטי וזהו, ואחר כך הוא נמלא מרירות

בדיוק כשהמפקד עומד לו בין האיקליפטוסים שלו

כל פעם שצוחקים עליו, תכף ומיד הוא מחפש אותה וקורא לה לבוא לחדרו ואפילו בעקשנות הוא אומר לה: אני רוצה עכשיו. אתמול שמע מעבר לקיר במקלחת איך מלגלגים עליו, והוא חיפש אותה והיא לא היתה, והוא התחיל להתרוצץ במחנה לחפש אותה, בלי לשאול אף אחד, אלא ללכת לכל מקום אפשרי, ופתאום רצה לדעת איפה היא כשהוא לא יודע איפה היא, אבל עכשיו, בבוקר הזה, כבר ידע שלא יעז לשאול אותה איפה היתה אתמול, אפילו שלרגע עלה בו החשק לחקור אותה איפה היתה. השאיר לה פתק והורה לה לבוא אליו בבוקר, בשבת בבוקר, לפני התורנות שלה, ולמה מתי שמעליבים אותו הוא ממהר לדפוק אותה לא הבין לגמרי, כי הרי גם פניה אינן נחמה, וגם גופה אינו נחמה, אבל נשימותיה הנחפזות מעידות שיש בו משהו שהיא אוהבת, וגם זה שהיא ממשיכה לבוא.

נסוג הסמל מן החלון והתיישב על המיטה. קודם חשב שהמפקד נסע הביתה. רק אתמול שאל אותו אם הוא נוסע, והמפקד אמר שאכן הגיע הזמן לנסוע, וגם אמר לו: "אני לא נוסע מפה, כי פה אין עבר ואין עתיד." בדרך כלל היה המפקד מלמד אותו כל מיני דברים על הערים הכי טובות בעולם בשביל לחיות בהן, בתי קפה, מאכלים, עוגות, בתי זונות, דברים שקרא בשבועונים מצוירים בשפות לועזיות. ורמי, מצדו, תמיד רצה לשאול כמה שאלות אישיות על השואה, נושא שהפחיד אותו מאוד וגם תמיד רצה לדעת איך בדיוק היה להיות בשואה, לא כל מה שקרה, אלא איך היה בדיוק להיות שם ולעבור את זה, ואיך הוא עבר את כל זה, אבל בפעם היחידה שדיברו על זה, אמר המפקד בדיוק את הדברים שאמרו כבר קודם בבית הספר או במסדרים. ויותר מכול אהב המפקד להדריך את אברם הדרכה מינית. באחת השיחות שאל המפקד את אברם, שהיה גם הוא נמוך מאוד, אם יש לו חברה, ואברם אמר שעכשיו לא. "מה זה עכשיו לא?" שאג המפקד בצחוק גדול והוסיף: "מתי כן היתה לך חברה? מה אתה בכלל משקר אותי, הרי אני מכיר אותך כמו את היד שלי!" ואז הציע המפקד לאברם להתאהב במי שלא תהיה והעיקר להתאהב, ומאותו יום היה בודק יום-יום את רמי, אם כבר התקדם ומצא לו מישהי, ורמי היה מחייך ומושך בכתפיו, כדי להתחמק מהשיחות המעצבנות האלה, אבל המפקד באמת רצה ללמד אותו הכול, כי המפקד אמר לו שאין כמו לקחת את הראש של הבחורה בשתי כפות הידיים החזקות ולקרב אותו אל הראש שלך, כאילו כדי להעניש אותה, או להרתיע, או לנשק בעיניים ובמצח, אבל לא לחייך ולא לנשק, אלא להניח את הראש בחזרה על הכר, כאילו הראש כבר נפרד מהגוף, לגמרי, ואחר כך לעשות לה מה שרק רוצים, עם הרבה אחריות, שהיא האהבה של הגבר, הרבה אחריות, וגם האהבה זה כוח, לאט-לאט, בסיבובים. כמה אהב המפקד את רמי, וכמה דיבר אליו, גם בשעות שלא היה איתו, ולכן גם כאב לו כל כך, כשלחש ולחש ולחש את שמו של רמי, וידיו היו באותה עת כבר קרות מאוד וגם כפות הרגליים כמעט קפאו לו בתוך הנעליים והוא נאחז באיקליפטוס, פחד להתיישב, כי פחד אולי שלא יוכל לקום. אבל הסיבה שרמי התחמק מהמפקד ומשאלותיו החטטניות היתה בוודאי משום שהוא החליט לעצמו לעשות בדיוק את ההפך ממה שאמר לו המפקד. בחיים שלו לא יגיד אף מילה של חיבה למישהי שלא יאהב.

ובעומדו בחלון בשעת בוקר שקטה זו, שם הסמל רמי את לבו לכך שהוא בכלל מדבר בתוך לבו שוב ושוב אל אותה אהובה, בלי שום קשר למרכזנית שכבר היתה בדרכה המכושפת לחדרו, ורק בגלל זה לא שם לב הסמל לכך שהמפקד האוהב אותו עמד שם ושיווע לעזרה, כי לא היה שם שום דבר מיוחד, כמו תמיד שיחק מחבואים עם השדים והרוחות שלו, ואז היה המפקד כבר בחוץ, ליד העצים, מוכה עיוורון, מטה את ראשו לפנים ולמעלה, מגיר מעט רוק מקצות שפתיו, ממהר לבלוע אותו. מין טעם של מתכת קרה עלה בחִכו, אי-שם בין הגרון ללשון, כאילו ליקק סוללה חשמלית קטנה, או שפרוסת ברזל קרה היתה בתוך האבוקדו, מה זה מה זה מתכת, איזה מין, מה זה, ובדיוק באותו רגע נכנסה למחנה חיילת אחת לבושה למחצה, זאת אומרת חלקה במדים, חלקה בבגדים אזרחיים. איילה, כל כך דקה וגמישה היתה, וגררה את הקיטבג שלה כמו אֵלָה יוונייה, אבל אף אחד לא שם לב אליה, כי חיילי הבסיס לא כל כך שמו לב לבנות בבסיס, חוץ מהסמל שדפק באופן קבוע ובלי ידיעת מפקדו-מחנכו את המרכזנית השדופה, שסבלה כנראה גם מחוסר דם. ובמקום לתת את דעתם למעט החיילות המכוערות והשנואות, שלא הצליחו להפעיל קשרים או דמעות ולעבור מן הבסיס הזה לבסיסים אחרים, שמשרתים בהם טייסים או צנחנים, התמכרו חיילי הבסיס שלנו, ההולכים לאיבוד בלילות העבים בין השבילים למחסנים בניסיון לגנוב מדים צרים יותר, או קופסת שוקולד למריחה - התמכרו לאהבת המטלפנת האלמונית, ומדי יום, בבוקר או בערב, תלוי בתקופה, חיכו לה בתור שניים-שלושה חיילים, ממש מתחת לאף של המפקד, והיא ביקשה לשמוע אנחה או מילות אהבה, ושיגידו לה כמה אוהבים אותה וכמה היא יפה, ושילטפו את שער ראשה, או שהיא ייללה לה כמו איזו חתלתולה. אף פעם לא ידעו מאיפה היא מטלפנת, וכמה שלא החליפו מידע עם חיילים בבסיסים אחרים, וכמה שלא הפכו את הנושא הזה לפולקלור פיקודי, וכמה שלא צעקו את זה באמצע איזה סרט, הצגה יומית, בבאר שבע נניח, אף אחד לא ידע איך קראו לה באמת, כי כל פעם היא קראה לעצמה בשמות אחרים, ובעצם, אפילו לא ידעו אם היתה זו תמיד אותה בחורה, כמו שלא ידעו אם היא באמת התחרמנה, או רק עשתה את עצמה מחורמנת, ואולי היו באמת חיילים שהתאהבו בה, אלא שהצרה היתה שאי-אפשר היה לטלפן אליה, אם מישהו רצה פתאום לטלפן אליה, אולי לפנות ערב, כשהשמש האדימה את כל המערב, והעשב נראה אז כאילו הוא נתון בדליקה, ותכף אחרי זה החוגלות ממהרות לפרוש את שמיכת החשיכה על פני האדמה ועל פני החיילים המכבים את האור בחדריהם, שלא יראו אותם מהחלונות שבלי וילונות, מבקשים לטבוע, לשכוח אפילו את המראה, לחשוב שהם אבותיהם הקדמוניים, בשוכבם במיטה ובקומם לדרך - כי אי-אפשר באמת לאהוב בחורה שמכתיבה לך מתי היא באה ומתי היא הולכת ומתי היא רוצה אותך ומתי אתה יכול להישאר לאנחותיך, מכוער, אבוד במדים, בימים, בשעות, ברגעים, פורק משאיות, מעמיס, לא מחכה לכלום, גם לא לחיילות המשעממות והמעליבות כאן, רק לטלפון גואל.

והחיילת החדשה, שהחלה ללכת בתוך הבסיס ממש, די חוששת, למרות יופייה, אמרה לעצמה: מקום נטוש, אולי כפר ערבי עזוב, שוב תעיתי בדרך, ואז, כשביקשה כבר לסגת, לנטוש את הקיטבג המלא למחצה ולערוק אחת ולתמיד מן הצבא, כיאה למי שעמדה על זכותה להיות אדם ולהיקרא אדם ולרמוס ברגל פוצעת את כל מי שיקרא לה נקבה, או פיזדה, או בואי הנה, את שם - ראתה פתאום בין העצים גוף קטן של גבר נמוך, מדי צמר רחבים עוטפים אותו, שעון בכתפו השמאלית על עץ האיקליפטוס, ורגל אחת שלו מגששת פתאום, כעצומת עיניים, אחרי אבן, אולי כדי לנוח עליה מעט, או אולי דימה שהוא הולך בתוך מים עמוקים וכל צעד לא זהיר יסכן אותו, וברקע רק עוד כמה צלצולי טלפון, מה אכפת לי לא אכפת לי כלום, אגמור כאן ואסע לחו"ל ולא אחזור לכאן אף פעם, אשכח את השפה הזאת ואת הנופים המכוערים האלה, והילדים שלי אפילו לא יֵדעו איפה זה ישראל, וההורים ימותו לראות אותם אבל אני אגיד: תעשו לכם עוד בת והיא תיתן לכם נכדים והיא תלך לצבא בלי לבייש אתכם ובלי לעשות לכם שערוריות בשכונה, והם יגידו לי מאוחר כבר, ואני אגיד מאוחר אז מאוחר, על זה הייתם צריכים לחשוב לפני שהשפלתם אותי והבאתם אותי בכוח לצבא הזה, שאני שונאת אותו יותר משאני שונאת את אבא שלי, כי על אבא שלי אני לפעמים לפעמים מרחמת ועל הצבא אני לא מרחמת, אבל אני לא רוצה ילדים, ומצד שני איך תישכח הארץ אם לא יהיו לי ילדים שלא יֵדעו עליה כלום, כמו איפה היא בערך על המפה, או שיקראו לי בגרמנית, כשישמעו משהו עליה בטלוויזיה, ויצעקו מאמא, ישראל בטלוויזיה, מדברים עברית, בואי תשמעי, שלום שלום, והשמש הטרייה חזרה ושוב עזבה, והאדמה כוסתה באמת בצללים ואורות, והכול מסביב שקט כל כך, למה הוא מגרד עם כף רגלו עוד פעם? הצלצול פסק, אין בכלל בנות בבסיס הזה, ללכת מסביב, אני לא רוצה ללחוש לעצמי אבא אבא, לא להתגעגע ולא לקלל סתם, שייעלם, אברח אולי למצרים, על חמור, אני לא רוצה להיות, להיקרא, אני לא רוצה להיראות. קיטבג נגרר מאחוריה. עצרה, נחה, המשיכה ללכת, עצרה, כמה לאט

איש שמן נשען לעץ ורגלו הרועדת כמו איזה משוט מאומץ, לא מאומן, חסר קצב, דוחף מים, נתקע בטין בזרדים הרקובים, אולי הוא מחרבן האיש הזה בעמידה, ליד החלונות עומדים חיילים ומביטים במפקד, ומרכזנית רזה כמו משוגעת מקישה על דלתו של הסמל, ברפיון מקישה, כי לא רצתה ללכת אליו והלכה, אולי משום שהורה לה, אולי משום שביקש, אולי משום שככה הולכים שוב ושוב, אחרי שפעם אחת או פעמיים הולכים, ולחדול קשה, צריך יותר כוח מללכת שוב ושוב, אבל רעדה מאוד, לרגע לא יכלה לעצור את רעידתה (ואיש לא ראה את כל הדברים הללו יחד, מתרחשים בד בבד, כי אם אין מספר, אין בסיס כזה), ומשהקישה, כמעט לא נשמעה נקישתה, וכבר חשבה לסגת, אבל הקישה שוב וחיכתה, הוי כמה היא שונאת לעמוד ליד הדלת הזאת ולחכות, איך זה יכול להיות שהוא לא שומע (ובאותם רגעים הביט הסמל במפקד, מרחוק, לא ליד החלון, אלא מלבה של אפלולית החדר, כי פחד שמא מחפש המפקד אותו), ואיך אני יודעת שאני שונאת את עצמי הכי הרבה ברגעים כמו אלו? שאני לא מספרת עליהם לאף אחד אף אחד, גם לא לעצמי, ולפעמים אני נבהלת ואומרת אולי בכלל אף פעם לא התחלתי עם זה וזהו, ויותר לא אלך והכול יימחק.

היה לה שיער דליל ושפתיים עבות וכחולות מרוב קור, תמיד, והעיניים עמוקות בתוך העצמות, ופחד גדול עמד בהן תמיד, מהרגע שהתעוררה משנתה, אבל לא פחדה באמת; ולפעמים, כשהתגרה בה מישהו בפיקוד, או ברחוב, היתה אפילו מנבלת את פיה, בשקט, כאילו מתפללת, ורק אם היה מישהו אומר לה: מה אמרת? היתה שותקת וממשיכה בדרכה, פוחדת קצת יותר. ולפעמים לא השיבה לטלפונים שצלצלו בבסיס, וכל כך שנאה אותו ואת עצמה ואת המפקד שידע הכול, היא בטוחה, למרות שהוא לא גילה לו, ככה הוא אומר, אבל היא לא מאמינה, הוא מכאיב לה, וזה הכי גרוע, לא, הכי גרוע זה שהיא עוד פעם עומדת לפני הדלת הארורה ורואה מעבר לה את החדר השנוא והריח השנוא והאפלולית, ואת מראהו המעורר בה פחד/שיתוק, והיא כמו משותקת דופקת שוב חזק יותר, ואחר כך היא תיכנס ואחר כך היא תצא ותלך לחדרה ותישן

עיניה של האיילה הגמישה - הוי איך צרים המותניים כמו מעשה פסל, צרות לפיתה רכה, היצמדות, ביד אחת, הוי כמה זרע יכול להישפך ממגע המותניים הללו, וצווארה הגלוי הבהיר, וגם כאן הפליא הפַּסָל, שירי בת השיר, הנה צִדפה של יופי באה עד למחננו המכוער על גלי הים שהיו ונסוגו - עיניה בחנו בחשדנות את הבסיס. גם היא, למרות יופייה הרב, מפוחדת קצת. כתמי זיעה גדולים התפשטו מתחת לבתי שחייה. לרגע, אולי למראה האיש המגשש ברגלו אחרי אבן, אולי גם למראה הצריפים המנוקדים, רצתה לתקוע שתי אצבעות לתוך פיה ולשרוק נגד כל מי שייקרה על דרכה, ומה פתאום עכשיו היא נזכרה בשריקה של אז, אחרי שהכתה ילד אחד, קטן ממנה, מכות נמרצות על לא עוול בכפו, ואחרי ששמעה אותו מתייפח ואת הילדים החברים שלו מסתודדים ולא מעזים להחזיר לה, נעמדה ושרקה מעל גופו העירום והמעופר (וכמו כל הזמן סיפרה לעצמה דברים שהיו ודברים שלא היו ולא נבראו, ואנחנו, בהביאנו את הדברים בשמנו, מסתכנים כמובן סכנה גדולה של חוסר אחריות: להבדיל בין מילים שיש מאחוריהן ממשות לבין מילים שאין שום ממשות מאחוריהן; ומצד שני, כיוון שההבדלים, אחרי הכול, אינם כה גדולים, יסולח לנו, וכל מה שאינו ממש הווה, שאינו מתרחש עתה, לנגד עינינו - ראוי שתיבדקנה ציציותיו של המספר למה בחר דווקא עכשיו להביאו נגדנו, כדרכם של שליטים שהעבר משרת אותם מעשה סחיטה), רצתה לתקוע שתי אצבעות לתוך פיה למראה גבו המפרכס כדג של המפקד הכורע, ומה הוא עושה שם מתחת לעץ, ולמה איש אינו ניגש אליו, ואולי הוא בכלל ממלמל בקשת עזרה, אומר אני-לא-חולה אני-לא-חולה, כי החולים דינם למות והבריאים ימשיכו לחיות. ניגשה אל המפקד, ואף שנשבעה פעם לא להושיט עזרה לשום גבר בעולם, אחרי מה שעשו לה כבר בחיים, נגעה פתאום בכתפו, ואף שמעולם לא ראתה אדם גווע, הבינה שכאן אדם הולך למות, או לפחות ככה נראה לה מגבו, ידו האחת מנסה לתפוס בגזע האיקליפטוס והאחת מושטת באוויר לתפוס ברצועה או מעקה או מה זה ידו מחפשת לה באוויר. כמה בריונים התעללו בי התעללו בי באמצע הדרך.

הכול עולה לי לגרון. מה אכלתי בארוחת בוקר? בגלל האוכל הכשר אני מרגיש לא טוב. בגלל הנקניק שלהם. בשוק ימכרו נקניקים, אדומים, עבים, תלויים בחוט, רגלי חזיר מעושנות, ודגים עם עיניים קפואות. הכול עולה לי לגרון ואני מזיע, למה אני מזיע?

שמעה אורה (נניח שקראו לה אורה, אם לא עופרה, כי איך קוראים כבר לחיילת חדשה כשהבסיס דומם לגמרי? והרי בבסיס של ממש היו כבר יוצאים החוצה לשרוק, במקום לגעת, ולקרוא לה בשמות חיבה שנשמעים כמו שמות גנאי, או גם להפך, ולשאול אותה שאלות קולניות ביחד, ארבעים שאלות, ומישהו כבר היה מכיר אותה מאיזה מקום, נשבע לאחרים והאחרים לא מאמינים לו, והכול באיזו תאווה גדולה לגעת, לגעת בך, בחולצה, במכנסיים, במסעד הכיסא הנדמה לרגע ליד), שמעה עופרה איך המפקד על ברכיו, ליד מדוזת השורשים של האיקליפטוס, ממלמל בגרמנית, נאנח וממלמל, שמעה והחליטה לא לגשת אליו, כי לא ידעה מי הוא, ובאמת איך יכלה לדעת שהוא כאן המפקד כשהוא נמוך, שמן, על ברכיו, אוחז בגזע העץ כמו איזה צדיק ידוע ביער פולני, לפני בוא הפורעים האוקראינים או מי מתפרע ביער. וכל כך נסערת היתה, כל כך מבוהלת, למה להתחיל להיות מחדש באיזה מקום חדש, וכל הזרות והעיניים בלי סוף עיניים מודדות מודדות, ואת כמו אבן מתחת למים, מין גוש מונח בגוף, והגוף מונח בחוץ, מזכיר כל רגע כמעט את השוטרים שדיברו כמו נאצים, צחקו עלי, בכלל רצו לאנוס אותי, וטוב לי, כמה טוב יהיה לי בשיער קצוץ קצוץ, ואני עוד אגלח את השערות ואעשה קרחת. הוי כמה שאבא ישתגע מזה.

עופרה, או אורה, עופרה פחדה קצת מן המלמול, שלו, לא שלה (רצו לאנוס אותה, אני מקיאה, אני מקיאה מזה, אני רוצה להתקלח, להתקלח, איזה פה מסריח שהיה להם), מתוך התמונה המנומרת, בצל, באור, של מקום חדש, בו את לא רואה, רק רואים אותך וצריך להסתתר, לברוח בחזרה, למקום שממנו יצאת אל השטח החשוף. ליטפה את שערה (אעשה קרחת, שיתפוצץ) ונתקפה פחד מפני התעוורות: מי אתה? רצתה לשאול (בדרך מן הסַפָּר הביתה ראתה אותה הבת של העוזרת וברחה מפניה בבעתה וכיסתה את עיניה וצעקה בבעתה: "אמא אמא," ואורה/עופרה/איילה שמחה, הוי כמה יפה בעיניה הבְּעָתָה מפניה, הבְּעָתָה, הפניית הראש בפחד, בבהלה, כמה יפו בעיניה). האיש הכורע אמר משהו בלי לסובב את ראשו, בשפה מוזרה מלמל וגרונו הבצקתי נשמע כמעט מוצף. הוא השתעל קצת, ניקה את גרונו וירק הצדה ליחה. טעם רע עלה בפיו, שוב הבחילה הזאת, מה זה המחלה שלי, מה זה, מה יש לי, אבל אורה (עופרה?) בכלל לא הבינה את מה שהוא מלמל, ובהתחלה אפילו לא יכלה להבדיל בין השפה הזאת לשפות זרות אחרות, חשבה לנסות גרמנית (לא כל כך משובחת: מן השנים שבהן סחב אותה אבא לחו"ל, וגם את זה אי-אפשר לזכור כל הזמן): wer bist du?, אבל גם מין תשוקה עלתה בה פתאום לבעוט בו בכוח מאחור, נעל חדה ותחת שמן קרוב לאדמה, כמו פטיש סנדלרים תכה בו מלמטה למעלה. ומה אני תקועה כאן? ומה אני אעשה כאן? אני לא יודעת שום דבר לעשות כאן, איזה כיעור הכול כאן, מה אני אעשה כאן? מה אני אעבוד? ויצעקו עלי, יצעקו עלי, יגידו לי ללכת ולבוא ולכתוב ולמחוק ולהביא ולהחזיר ולשפוך ולמלא ולמלא ולשפוך, ולקרוא ולמחוק ולכתוב ולמחוק ולטלפן ולא לענות ולענות ולא לטלפן ולהתפשט ולהתלבש ולהתלבש ולהתפשט. נסוגה. אברח. לאן אברח. שבה לגרור את הקיטבג הממולא, כמו גווייה כרותה, מושכת מאחוריה פס רחב, רומסת עשבים, גוררת קוצים, שפיפון, עוקפת את הדמות קצוצת הרגליים מרחוק, מקיא לו המגעיל, אני אף פעם לא אהיה אמא, מניחה את הקיטבג, ניגשת, כורעת, מביטה בו לפני שהיא מדברת, איך אני אדבר אליו?

לפעמים מוליכים עקבות עד מקום ואחר כך נעלמים. לשום מקום. כמו ציפור. ולמשפחה שלי לא היה המשך. ועל השם כבר ויתרתי לפני כל כך הרבה שנים. כמה שנים? למה דווקא את השם הזה. אני לא זוכר. נשאר השם. זה הכול. ורציתי גם שם אחר ועוד שם, ואני לא זוכר אפילו, ואולי יש לי מכתב עם השם האחר. לשרוף. לא אקום. קריר. את הראש לשים על העץ. אני רוצה לישון. אולי אני פשוט אשאר לישון ואחר כך אחזור למשרד, כי אני התעייפתי, מה אני אגיד לעצמי שאירדם, כל כך עייף וכל כך לא נרדם.

שוב הבזיקה בחיילת, איילה קראו לה, באמת איילה, בגלל הקו הדק, הגוף הצר והישבן העגלגל, נניח, ההטרדה, אולי אִיוּם, הפחדה: עכשיו רואים אותה, מכל החלונות האלה, לא מנוקדים, מסתתרים, מכוסים במשקפיים - שורה שלמה של עוקבים, חורשי רעה, כאילו תנועותיה מסורבלות מדי, צריכות מחשבה שנייה, עושה, לא עושה, חושבת שעושה, עושה. שוב שמעה את הילד הבוכה וטלטלה את ראשה, באלימות כמעט, אבל ניערה וזהו, לא תשמע אותו יותר. וכל דבר שאותו התכוונה לומר לאיש שעל ברכיו, אמרה לעצמה במין לחש וזהירות מופלגת ובמין בושה כזאת, וגם פניו נראו לה פני מת, אבל קודם חשבה על עצמה רואה פני מת, בגלל החלונות, אולי זו הצגה, או מתיחה, מין מבחן, הם מסתכלים איך אני נבהלת למראה איש שמן וקטן נמס כמו מרגרינה במחבת.

אז אמר האיש בשפתיים מתעוותות בגרמנית מוזרה קצת בשפתיים מתעוותות, בלי להסב אליה את מבטו, אבל כל כך שונה מכל מה שהיה בו, והשובבות נעלמת, אדם הרי מרגיש כששובבותו בורחת לו, אדם מרגיש ששרירי פי הטבעת מפסיקים לאחוז, הסכר נופל, מתמוטט (איך ראה אותי אם לא הביט בי, שהוא מדבר אלי פתאום?): "מה השם שלךָ?" והיא לא ידעה מה להשיב.

והוא כבר חשב שטעה, מהר, ככה לפעמים, ברגעים כאלה של חוסר אונים, חוסר אונים מהר כל כך, הכול מהר כל כך, הריצה החוצה, השמחה, ההתעייפות, הנפת היד אל החלון, הוויתור, התקווה שיש כאן מישהו לדבר אליו, ההבנה שאין כאן, שאין אף אחד לפניו, ועוד הפטיר לעצמו בקושי רב, אף על פי כן, כי הדיבור לא מוותר מהר כל כך כמו העייף: "אני מפרק כאן והולך." ואחר כך רצה להגיד: רזיתי. יצאתי מהמשרד שלי ובדרך רזיתי. כאילו נרדמתי עשרים שנה. אבל היא עמדה במקומה, כמו ארנבת מול נחש, והוא אמר למישהו, בטח לא לה, אבל אולי היה שם גם מישהו אחר חוץ ממנה, לכי תדעי: "אולי גם עשיתי במכנסיים. אבל אני בריא לגמרי." אחר כך קם, פתאום, היה גבר, אימץ שרירים, התנדנד לפנים ולאחור והלך כושל, אבל בלי שום עזרה. מה אני אעזור לו? הוא מגעיל אותי, וחוץ מזה, הוא בכלל לא רוצה עזרה. אולי באמת הוא לא כל כך חולה. אולי לא ימות. יצא מתחום הצל הגדול, והיא אחריו, לכל מקרה, אולי יתעלף. ותכף הלשינה, כי כבר שנאה אותם, הרי רואים אותם, בני זונות. הצביעה לעבר הצריפים: "הם עמדו והביטו בחלון וראו אותך הולך למות כאן, ואף אחד לא יצא מהחדר, שלא תחכה מהם עכשיו לעזרה." הוא חיכה לה. הניח לה להשיגו. שם את ידו על כתפה, דחף אותה לפנים. ידו רעדה על הכתף. מזיעה היד הזאת, ממשש כבר, לא ידעה מה לעשות, נרתעה גם, הסירה את ידו מכתפה, "בלי ידיים," אמרה לו ואחר כך התחרטה, כי היא תמיד מחליטה לא לומר את המשפט הזה בכל פעם שנוגעים בה. הרי הוא צהוב כמו קיא. אז מה? אני לא אחות רחמנייה ואני לא יכולה לסבול את הקור הזה ואת ריח הקיא שלו. אחד-עשר חלונות ספרה בצריפים שמנגד והפסיקה. בכל חלון זוג עיניים, אולי יותר.

- איך קוראים לךָ?

- נמרוד

נמלא אכזבה. שם כזה, מהתנ"ך. הוא כבר יודע מי נותן שמות כאלה לילדים שלו. למה לא פרנץ? אחר כך התנודד כמו שיכור לעבר הצריף וניגש לחלון אפל של אחד החדרים להאיר בעיניים לתוכו, כמו פנס או אזמל, אזמל יותר טוב, מחטט לו בתוך המלבושים הללו של החשיכה, קרא בקול רפה: "רמי, רמי, איפה אתה?" והציץ פנימה בעד הרשת, ופנה שוב להביט בנמרוד, פניו מרוצות מאוד, מתוך הצוהב הזה רצה לקרוא לנער הזה, נמרוד או מה קוראים לנערים כאלה, מחכה לו בישיבה על הקיטבג שלה, מאחור, מכווצת מפחד, מחבקת את הברכיים ועוזבת, מרפה, לופתת שוב ועוזבת, לא יודעת מה הולך כאן בעיר הרפאים הזאת, ומי כמוה יכולה לספר על המלכודות האלה, שכבר כמעט נלכדה בהן כל כך הרבה פעמים ורק ברגע האחרון, בזכות המזל והחשדנות שלה והאלימות שלה, ניצלה מהן, ודווקא עכשיו התחילה לרעוב. הוא צחק, שוב הביט פנימה, לתוך החדר והחוצה, הורה לה בכבדות לבוא אליו, אל החלון, והיא קמה, שוב היא מצייתת בלי כוונה. עמדו שניהם שם והאהילו על פניהם, אבל היא נמלטה מיד, כי כבר הבינה הכול, והוא עמד והביט כאילו לא הבין. "זה רמי, הבן שלי," פנה אליה המפקד בלחישה מסריחה, ושוב החזיר את פניו אל תוך החלון. רמי בנו נשך בדיוק איזה עורף מכוסה שיער דליל, וקול רפה אמר מבפנים (כמו חתול קופא שכב עליה הגבר, כמה נורא, לאן אני הגעתי, הוא בכלל לא חולה, הוא חולה מין, איך הפנים שלו שמחות, כמה הוא שמח): "מציצים עלינו," אמר הקול הרפה מתחת לחתול, והחתול ענה מבפנים: "לא מציצים, לא מציצים."

פנתה בחזרה לעבר האיקליפטוסים עם הקיטבג הנגרר כילד או כלב סרבן, רק עכשיו באה משם וכבר נראו לה חלק מן המראות שהיא שונאת, רוצה לברוח, עוד לא עבר כלום, הוי איילה איילה, מה יהיה הסוף שלך, מופרעת כמוך, היה אומר אביה אילו ראה את המנוסה שלה, מה כבר ראתה, איש זקן מציץ, רואה זיון, אולי זיון מאחורה, אולי שמחה של שני צעירים ואב זקן המבקש להוריש את השכלתו לבנו לפני שיעבור מן העולם, מה כבר רע בכל זה, בורחת, כאילו יש לה לאן לברוח, והטלפון ההוא עוד מלמל כמו פח נגרר על פני הכביש. הלכה עד לשער המחנה. חייל עמד בשער פתאום, מניין הגיע, חסם את דרכה בידיים פרושות לצדדים כמו דחליל, או שוער כדורגל, עוד אנס, אחר כך הצביע לעבר המפקד ואמר לה: "המפקד קורא לך. את לא רואה?" אחר כך אולי אמר עוד דברים, ואחר כך גם אמר: "פה, בבסיס הזה, אם אין לך חבֵרה, אתה גמור." האיש הזקן כשל לעבר המפקדה. גם הוא נסוג. הצריפים עמדו משלבים ידיים לחזה, משקפי שמש, כבדי נעליים, דורכים עליו, הוא בורח, היא בורחת, הש"ג צוחק, "זה המפקד?" שאלה את הש"ג. אבל החייל לא דיבר אליה יותר, כי נעלב מהבעת פניה בכל פעם שחייך, בכל פעם שניסה להיות נחמד, ומיד ידע ששוב עלה ריח רע מפיו, כי האוכל פה עושה ריח רע משני הצדדים, גם מהפה. לכן חשב לשנייה להכות אותה, להכות בפניה בכל הכוח, שיֵרד לה דם והפנים היפות ייחתכו לשניים, אבל לא הכה אותה, כי היה כבר חם והיא חזרה לתוך הבסיס ושוב יצאה והסתובבה סביבו, הניחה את הקיטבג שלה ליד הצריף, מה אכפת לה הקיטבג, והלכה רחוק לכיוון המדבר, איפה שהארנבות והתנים והכלבים שלאט-לאט חוזרים להיות זאבים נוברים במעי העופות הכחלחלים המצטברים במזבלה, מהמשחטה הפרטית של חיילי השריון.

זה כל מה שקרה בשבת בבוקר. המפקד כעס מאוד. ישב בחדרו, התאפק לא להתרגז, הטלפון צלצל, חייליקו אחד נבהל מאוד וחשב לתרץ למפקד את הימצאו, אבל אחר כך נעלם; הטלפון צלצל, המפקד לא ענה, כי מה פתאום יענה, אבל דרש לכנס את החיילים למסדר. אמרו לו ששבת היום ואי-אפשר לעשות מסדרים סתם ככה. ואחר כך, אחרי שהוציא את כולם למסדר, נעלם לבלי שוב. אף אחד לא ראה אותו יותר אף פעם. אילו היה הסיפור הזה עליו - צריך היה לסיימו כאן, אבל הסיפור נמשך ורק המפקד נעלם, אולי היה נצר אחרון למשפחה ענפה מקרפטו-רוסיה, נניח, עם איזה אילן יוחסין, אמיתי ולא אמיתי, מה אכפת האילן הזה, כי הרי אחים לא היו לו ואולי לא התחתן אף פעם ואולי לא היו לו ילדים, למרות שהתחתן ואולי הילד מת ממחלה, או התנצר, ופתאום פרח מכאן המפקד כמו ציפור ועקבות לא נשארו, ולמרות שבנינו את ארצנו כדי לשמר את נצח רוחו של העם היהודי, וכו' וכו', וגם בשביל הביטחון הפיזי, אבל ביטחון פיזי אין בלאו הכי, למרות שעניין הרצף היה חשוב אולי, לכו לבתי הקברות ליד בתי הזקנים ומחנות העולים ותראו כמה קברים נשכחו, מי יודע משהו על כל אלה שהגיעו, כל כך הרבה יהודים נעלמו כאן ועקבותיהם טבעו בחול ומן השלג כבר נמחו מזמן.

לפעמים מתגלה תמונה יפה או מפורסמת כהעתק עשוי היטב. לפעמים מתגלה גם מקורו של ההעתק כהעתק מצוין. ועוד העתק מתגלה כהעתק, ועוד העתק. המקור, נדיר ככל שייחשב, גם הוא כנראה העתק מזויף היטב. אבל לא מומלץ לגלות אכזבה. להפך, מומלץ לצופה הנבון להתפעם לא רק מאפשרות השכפול המופלאה, מעשה ידי אדם תבוני, אלא מן האפשרות הכמעט מיסטית להיווכח שוב שקיומו של הצופה בתמונה עשוי גם הוא להיות שכפול, ובצד אחר של העולם קיים אדם דומה בתכלית הדמיון לצופה עצמו. במה דברים אמורים? למשל, בעובדה שהחיפושים אחרי אפרים קישון, מפקד הבסיס, ששינה את שמו מפרנץ קירשנר, העלו כי יש עוד קצין באותה דרגה, מפקד כלא צבאי כלשהו, בעל אותו שם כנראה, שגם שמו הקודם היה אותו שם. ובמה עוד דברים אמורים? למשל, בטעם האישי, הסובייקטיבי, אשר למרות תכליתו - הוכחה לחד-פעמיות בעליו - מתגלה גם הוא בכל נפלאותו דווקא בחוזרו, בעלותו שוב ושוב מגרונות שונים, רחוקים זה מזה, אלמונים זה לזה. האם מכאן נובע יופייה של המתמטיקה, מעבר ליופייה של התמטיקה?

שתי נשים הגיעו למחנה אחרי שנעלם המפקד. כל המשתתפים בכתיבה ממליצים למספר להדגיש כי הן ניצולות שואה, או לפחות אחת מהן (ואז תהיה השנייה - שכנתה לשיכון, או בת דוד מדור שני). ניצולת השואה, כבת חמישים וחמש או שישים, עיניה כהות, ידיה מכוסות בהרות שמש, ועל ידה השמאלית מספר כחול. אחת לכמה חודשים הן מבקרות אצלו. כשהם יושבים יחד בחדרו שבמפקדה, הם משתדלים להעלות זיכרונות. לא מן השנים הקשות באמת, אלא דווקא מהשנים שבאו אחריהן, שאז היה הכול קל יותר וגם השקרים אינם גדולים מדי והזיכרון הקיבוצי איננו אלים מדי, והמדינה טרם נטפלה אליו באמצעות ילידיה. הצעירה - שותקת. אם היא ניצולת שואה, היא שותקת משום שגם הזיכרונות הללו קשים עליה. שם הרי איבדה את הוריה ואת ארוסה. מצד שני, ייתכן שהיא שותקת משום שאין לה זיכרונות מן הסוג הזה. יכול להיות שניצולת השואה היא אחותה של אשת המפקד, שנספתה. במשך שנים, מאז איתרה בארץ את המפקד, שהיה אז רק רב-סמל, והיא עוד גרה במחנה עולים ליד חיפה, ביקשה ממנו שיתחתן איתה, או "עם מי שלא תהיה". אולי משום כך היא מביאה תמיד את שכנתה הצעירה יותר, מקווה שתמצא חן בעיני גיסה העצוב, מקווה שיתחתן לפחות עמה. בתחילה עוד קיוותה שהשניים יולידו בת ויקראו לה רינה, על שם אחותה קטיה. הוא אינו מתנגד אבל גם אינו מתחתן.

עכשיו הן ניצבות בשער. המפקד, כזכור, כבר הסתלק. אחת מהן משתעלת מעט (עישון, לא מחלה, ואולי כבר גם מחלה). השנייה מוחה את זיעתה בממחטה בהירה (צהבהבה?). שתיהן מתוחות. ובכל זאת, הביקורים משמחים את הבוגרת (וֶרה?), מעניקים לה תחושה של ביטחון, משפחתיות, חרף היותה כל כך בודדה. היא ויתרה על הפיצויים, למשל, אבל איש אינו יודע על כך, חוץ מאותו גבר שביטל את הצעת הנישואים בגלל הוויתור, לא כל כך הכסף, אבל העיקרון, אמר, והיא האמינה לו, אבל היה לה עיקרון אחר. מצד שני, שנה שנה, ביום השואה, היא מדליקה נר ומקשיבה ברדיו לעדויות ניצולים. אבל לזכר בני משפחתה אין היא מדליקה נר, כיוון שאינה יודעת מהו יום מותם, וזכרם גם הוא היטשטש באור התכלת הישראלית העזה, שנצבעה בידי פקידי משרד הפנים ואחרים, או אולי משום שכה רבים מבני משפחתה מתו בתאריכים שונים, ההופכים, בגלל ימי הזיכרון הרבים, את החיים למוזרים מדי. מכל מקום, יום הזיכרון מטעם המדינה נותן לה הרגשה טובה, כתף להישען עליה, זיכרון מוצק, בלי פרצופים מעברו האחר. היא מיטיבה אפילו לדבר על חוויותיה בעברית, אף שדברים אחרים היא מעדיפה לומר בהונגרית.

אחר כך מצפה להן האכזבה. קודם כול, כללי הכניסה למחנה נוקשים יותר. דאגה ניכרת בפניהן, בגלל השינוי הקיצוני הזה. "משהו קרה לו," אומרת ורה לחברתה. אבל החברה שותקת. תמיד היא שותקת. אולי היא נבוכה מן הביקורים השדכניים הללו, או מן החובה המוטלת עליה, זה שנים רבות, לדאוג לוורה בכל פעם שאין היא רואה אותה יוצאת מדלת דירתה, להיבהל שאולי כבר הסריחה שם בפנים, או השיגעון הזה שלה ללדת עבורה אחיינית, כי קירשנר אוהב אותה, בטוח הוא אוהב אותך, היא אומרת לה. אחר כך אומר להן הש"ג שהמפקד כבר מזמן לא כאן. ורה מבינה כמעט הכול. הרי לגיסהּ לא היה בכלל בית. אבל אז פותחת את פיה דווקא השכנה, ששתקה עד כה. היא מבקשת מן החייל שיתיר להן לנוח מעט על הכיסאות ליד הצריף, לפני שתצאנה בחזרה לדרכן. החייל מושך בכתפיו, קם ממושבו ומניח להן גם לשתות מן המימייה שלו.

כמעט כל הממליצים על שינויים בסיום הפרק טורחים להציע כאן "מידה גדולה יותר של ודאות באשר לפרשת חייו המיוסרת של קישון". אולי באמת מוטב כך: ורה תספר לחייל ולשכנתה על החיים הפשוטים והאומללים של הגיס. השכנה מהנהנת בראשה, לאות תמיכה. הש"ג נרדם לשנייה קלה, בגלל עייפות. ורה נעלבת, אבל אינה אומרת דבר וממשיכה, או אולי דווקא מציעה באנחה קלה לחברתה הטובה משנים (באמת הן ידידות קרובות כל כך ויודעות מעט כל כך האחת על חיי השנייה) ללכת הביתה, והחברה הגרושה אומרת לחייל בעדינות: "אבל זה הסיפור של העם שלנו." החייל מתנצל במבוכה: עכשיו בוקר, בלילה הוא שמר גם. כבר שמונה-עשרה שעות רצופות שלא ישן. ורה מבינה ללבו. היא אישה רכה. עובדת בבנק לאומי, או בנק אחר. יש לה שעון גברי. (למו"ל הגרמני: מספר על היד יש לה גם.) אחר כך קמות שתי הנשים. המבוגרת תשאל שוב אם אין אפשרות לדבר עם איזה אחראי, כי הרי אין היא יודעת היכן להתחיל את החיפושים אחר גיסה. עד שמצאה אותו עברו על שניהם כל כך הרבה נדודים וסבל. גם לא כל כך מתקבל על הדעת שהוא הלך בלי להשאיר איזו הודעה. הצעירה יותר תאמר לניצולה משהו בהונגרית, והחייל יתרגז. תמיד הוא מתרגז למשמע שפות זרות. תמיד הוא משוכנע שמדברים עליו, כשמתחילים עם כל היידיש והפולנית האלו. הוא לא יאמר דבר, כמובן. אבל השכנה רק הציעה לוורה לשאול על הבחור הזה, שהמפקד דיבר עליו פעם דברים כל כך טובים, תימני, או ביקש ממנו להביא להן מים קרים באחד הביקורים הקודמים. כך, פחות או יותר, מציעים לסיים את הסיפור כל הגורמים המעורבים. אם אכן יסתיים כך הספר אין לראות בזה כניעה לקולקטיב, שהרי מי זולת הקולקטיב כותב סיפורים?

"סיגל היקרה

"לפעמים נדמה לי שאף פעם לא ייגמר הכאב הזה, על אובדנו של האיש הכי יקר לי בעולם, רב-סרן אפרים, שהיה המפקד שלנו. בפעם הראשונה שהרגשתי שאני בן אדם ממש היה הודות לו. אבל לא זה מה שאני מנסה לתאר לך, אלא את הכאב הזה שאוחז בי מבפנים, בחזה אולי, או בבטן, או בראש, בתוך הראש, מאחורי העיניים, ואני יודע שבעוד שנה, או בעוד שנתיים, ירפה הכאב, יחזור רק לפעמים, לזיכרון, מהיר כמו דקירת מחט בחוט השדרה, או בראש, חללית זוהרת, בין ריבואות הכוכבים הקפואים. ככה נעלם אבי ועכשיו אין לי כמעט זיכרונות. זו הנחמה על אובדן אפרים? משום שפעם אחת כבר איבדתי אב? בקרוב יבוא מפקד חדש, ואני בוודאי אחזור אל העלבון שלי, אולי אפילו למטבח, או לאפסנאות, ונגמר הקלף שהלך לי, כמו שאמרו עלי כאן. אני רוצה לעמוד בחדר שלי ולראות אותו רץ בין העצים, ממהר כמו ארנב, לאן אתה ממהר, אני אשאל אותו, והוא יספר לי סוף-סוף את תעלומת החיים שלו, מה עבר עליו, לא בשמות של המקומות, הרי את זה אני כבר שמעתי בבאר שבע, לאן לקחו אותו ואיפה הוא ישב ואיפה ברח ואיפה נתפס ואיך ניצל, אבל אני רציתי לשמוע ממנו בדיוק איך זה היה ומה נכון ומה לא נכון. אבל הוא אף פעם לא סיפר, ואני רק יכול לברר לי מכל המבטים שראיתי אצלו (וכמה מבטים שאני ראיתי אצלו, הוא היה איש עם כל כך הרבה מבטים) איזה מבט שיהיה המבט הזה שלו, שאותו אני אזכור ואותו אני אפענח. כי מה כבר רצתה המשטרה הצבאית לדעת? אם היו לו נטיות פוליטיות כאלו או אחרות, ואני לא הבנתי את השאלות, והם צחקו עלי. אבל שאלתי אותם למה הוא התכוון כשאמר לי: מה שאני רוצה לזכור, אני צריך לזכור בלי מילים, אחרת הזיכרון יהיה של מישהו אחר. שאלתי את הטמבלים האלו אבל הם אפילו לא רשמו את הדברים האלה וכל החיים אני אנסה להבין. ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. כשניפגש, אסביר לך כמה יפה התפילה הזאת. אל תצחקי על הדתיות שלי. דרך החלון אני רואה שתי נשים, אחת תימנייה יפה (גם אני תימני, אף פעם לא סיפרתי לך, כי פחדתי). זוהי האישה שהמפקד שלי אהב כל כך הרבה שנים ולא עשה כלום בשביל להגשים את האהבה שלו. היא צעירה ממנו בהרבה. הוריה לא הסכימו שתתחתן איתו, בגלל הפרש הגילים הגדול, וגם משום שהוא בכלל לא הבין את המבטא שלהם. השנייה היא אישה מבוגרת יותר, והיא מין כיסוי לביקורים כאן. התימנייה היא אישה נשואה ויש לה כבר כמה ילדים. המפקד מאוד אהב אותה והיה מציף אותה במתנות לילדים שלה. הוא אפילו החזיק תמונות שלהם. זה היה קצת מצחיק כי אף פעם לא היה להם על מה לדבר בינם לבין עצמם, חוץ מהילדים שלה, מה הם עושים, מה הם לומדים. או על העבודה של הבעל, שגם הוא תימני.

"אם תבואי, בשמלה לבנה תבואי, פרח בשיער השחור שלך, פרח צהוב, או שערך הבהיר דווקא, פרח כחול, דגָנית אולי, ותשאלי על הסמל. (אל תשימי לב למה שיגידו עלי, מקנאים בי, לא בגלל הדרגה, אלא בגללך, בגלל היופי שלך, האצילות שלך, ואני אשמיע לך את באך שאני לומד לשרוק.)

שלך, אוהב מאוד

רמי"