עם מולדת וספר

מבוא

המונחים 'עם' ו'מולדת' הם מונחים מסמנים, שמסומניהם הם ישים ראליים: עם ממשי ומרחב גאוגרפי מסוים. השימוש הלשוני במונח 'עם' הוא בעל משמעות ברורה עבור בני העם המזהים השתייכותם לעם מסוים. המונח 'עם' מציין קהילה אנושית מסוימת הקשורה בזיקה היסטורית, תרבותית וחברתית. זיקה זו נושאת בחובה מיתוסי יסוד מכוננים, אתוסים, זיכרונות, תקוות ותחושת אחריות קיבוצית. עם לא נולד מהאין, ברגע מסוים אחד; הוא ישות היסטורית שיש לה עבר, הווה ועתיד. גם אם בני העם בהווה אינם יכולים לפגוש בבני העם שבעבר, הם מניחים כי הם משתייכים לאותו העם. הם יודעים כי בני עמם בעבר היו אנשים ראליים שעיצבו תרבות וסגנון חיים. אלו עברו אליהם הלאה בירושה, בין אם ימשיכו לקיימם ובין אם ישנו אותם. עם הוא ישות דינמית, שכן בני־אדם הם ישים דינמיים. דינמיות זו קשורה לעבר, גם אם היא משנה אותו, ויש לה קצב צמיחה ושינוי.

באופן דומה, מסמן המונח 'מולדת' מקום מסוים הנחשב בעיני בני העם כמחוז חפץ שבו הם שואפים לחיות ולממש את קיומם כעם. בעיני בני העם, המולדת היא מקומו של העם והיא מהווה יסוד מרכזי במיתוס של העם. זיקת המקום אינה נעלמת. גם אם בני עם מסוים אינם חיים במקום המוגדר כמולדת, הם אינם מסלקים אותה מתודעתם. אדרבה, החיים במולדת מומרים בכיסופי שיבה אליה או למצער בזיכרונות חמים שלה.

העם היהודי עיצב במרוצת הדורות תודעה היסטורית ותרבותית ברורה, שהתממשה במארג מיתוסים ואתוסים ייחודיים המבדלים ומאפיינים אותו כעם. היצירה הספרותית אדירת הממדים של העם היהודי, הספר היהודי, חוזרת ומעלה מיתוסים ואתוסים אלה. במרכזם עומדת התודעה כי העם היהודי הוא גנאלוגי, ומקורו במשפחת בית־אב אחד. תודעה זו הפכה את העם היהודי לעם שבבשר ודם. האידאות, הנורמות, הזיכרונות והתקוות של העם היהודי, היו ביטוי מתמיד לתודעה של עם גנאלוגי: היות יהודי בבשר קדם ליהדות כמארג של ערכים ונורמות. הברית של עם ישראל עם אלוהיו היא ברית שבבשר, ברית המילה, וההצטרפות לעם היהודי מהחוץ, באמצעות טקס הגיור, נתפסה כלידה לעם היהודי. עיקרו של תהליך הגיור היה בריטואלים גופניים, ברית מילה וטבילה, שהולידו את הגר אל תוך העם היהודי.

מולדתו המיתית של העם היהודי היא ארץ־ישראל. אליה הוא הגיע מהמדבר, בה חי פרק זמן בהיסטוריה וממנה גלה. תודעת הגלות היא תודעת הזיקה אל המקום שממנו גלה העם היהודי. העם היהודי גלה ממקום מסוים, ארץ־ישראל, ואליו השתוקק לשוב. זיקת המקום עברה תמורות רבות אבל לא נעלמה מהתודעה היסודית של העם היהודי. התנועה הציונית הציפה מחדש זיקה זו והפכה אותה ליעד היסטורי לעם היהודי. היא תרגמה את זיקת המקום לתוכנית פעולה היסטורית־פוליטית. מבלי להיכנס לעומק הדיון בגוונים השונים של הזרמים הציוניים, לכולם היה יסוד משותף אחד: ההכרה בכך שגאולת העם היהודי, ואפילו גאולת היהדות, תימצא בשיבה לארץ. גם אם התנועה הציונית הייתה מהפכה של ממש בקיום היהודי, היא נשאה בחובה את היסודות הראליים של הקיום היהודי. היא הייתה תנועה פוליטית של העם היהודי כעם ממשי וביקשה לגאול עם זה במולדת ממשית – ארץ־ישראל.

במרוצת הדורות התפתחה בעם היהודי תודעה חדשה שהלכה והעמיקה במאות האחרונות. לפי תודעה חדשה זו, העם היהודי הוא בראש ובראשונה עם אידאי־נורמטיבי; עם המכונן על ידי מערכת ערכים, ולא בהכרח על בסיס הזיקה הגנאלוגית. שינוי תודעתי זה הושלם בעזרת טענה נוספת, כי המולדת של העם היהודי אינה ארץ־ישראל הראלית אלא 'הספר' – מונח המציין את כוליות הקיום האידאי. העם היהודי הוא 'עם הספר' לא רק במובן זה שהוא יוצרו של 'הספר', היינו התנ"ך. העם היהודי נתפס מעתה כמכונן על ידי הספר עצמו. שתי תנועות אלה הן ביטוי לטקסטואליזציה של העם היהודי: המולדת והעם הראליים מומרים באידאות, ערכים ונורמות שיוצרים מארג שלם של משמעות. תודעה חדשה זו, שהלכה וחלחלה לקיום היהודי, הפכה את הגלות ממועקה למרפא. מעתה, הגלות משחררת את העם היהודי ממיתוסי המקום והדם, והיא מקומו הטבעי של עם שקיומו הוא בספר.

ברם, תודעת הגלות אינה העיקר. היא תוצאת לוואי של מעתק עמוק יותר באפיון הקיום היהודי. יתר על כן, תודעת הגלות אינה חייבת להיות קשורה דווקא לחיים מחוץ לישראל, והיא מהדהדת גם בשיח היהודי־ישראלי. הערגה לגלות מהדהדת את התשוקה לקיום יהודי אחר ושונה, לצד המורשת היהודית הקלסית והציונית המחויבת לקיום יהודי ראלי ולמרחב טריטוריאלי הנתפס כמולדת.

בספר זה אני מבקש לעקוב אחר לידת רעיון הטקסטואליות של העם היהודי. טענתי המרכזית היא כי צמיחתו של רעיון זה אינה בהכרח ביטוי לשלילה עקרונית ראשונית של הקיום היהודי הראלי. כפי שאראה בפרקי הספר השונים, הטקסטואליזציה של העם היהודי היא היענות לאתגר שהציב פרידריך הגל בפני האינטלקטואליות היהודית. הגל ראה בעם היהודי 'רוח רפאים', שריד קיום של עם שניתק מההיסטוריה הממשית. עמדתו של הגל לא הטרידה את רוב מניינו ובניינו של העם היהודי, אבל כן אִתגרה הוגים שעמדתו של הגל הייתה חשובה בעיניהם. ראש וראשון להם היה רבי נחמן קרוכמל (רנ"ק), ובעקבותיו נוצרה מסורת אינטלקטואלית חדשה שהלכה וכבשה את דמיונם של אינטלקטואלים יהודים.

אין לכחד, השיח עם הגל והמסורת ההגליאנית אינו הגורם היחיד שהצמיח את תודעת הטקסטואליות של הקיום היהודי. תודעה זו צמחה גם על רקע אחר – הניסיון להתאים את הקיום היהודי לנסיבות החדשות של צמיחת תודעה לאומית באירופה ותהליך מואץ של התבוללות ורצון להצטרף ללאומים החדשים. הבחירה בטקסטואליות היהודית הייתה פתרון שובה לב: היא אפשרה ליהודים להשתייך ללאומים שבתוכם הם חיו, בד בבד עם אחיזה כזו או אחרת בקיום היהודי. במקביל, אידאת הטקסטואליות היהודית כבשה את לבם של מאמינים רבים שיצרו באמצעותה חומה ביניהם, שומרי התורה, לבין העם היהודי שעבר חילון. הם בידלו עצמם באמצעות התורה וכוננו את העם היהודי על אדני התורה לבדה. כך ביקר הרב משה שיק (הונגריה, 1807–1879) את החילונים שאינם שומרי שבת: "הנך דהפרו ברית [=לא שומרים שבת המכונה ברית] ולא מיקרי בני ברית ואינם מכלל ישראל, שהוא שם למקבלי ברית". אירוניה היסטורית מטרידה נגלית לפנינו: חרדים ומתבוללים נעשו שותפים לאידאה כי הקיום היהודי הוא טקסטואלי. הם אמנם חלקו על תוכנה של טקסטואליות זו, אבל היו שותפים למעתק, שראשיתו אצל פאולוס, מ'הבשר' אל 'הרוח'.

כאמור, ענייני בספר זה הוא בחינת ההיסטוריה הפנימית של רעיון הטקסטואליות היהודית כמארג הגותי המבטא השקפת עולם שלמה. עבורי, מהלך זה הוא חלק מדין וחשבון שלי כאדם המחויב לקיום יהודי ראלי שמבטא זיקה לעם היהודי ההיסטורי וכן למולדת – ארץ־ישראל. שתי זיקות אלה הן ביטוי לציונות שלי. עבורי הציונות היא תמצית האישור של הקיום היהודי הממשי בשלל אופני גילויו. לעומת זאת, מגמת הטקסטואליזציה של העם היהודי היא ביטוי ברור לאי נחת מהקיום היהודי הראלי, שעִמה ראוי להתמודד. אין ראוי לשלול מגמה עמוקה זו רק משום שאינה הולמת את עמדותיי. היפוכו של דבר: מגמה זו מחייבת אותי, כמו את כל אדם שלִבו פתוח, למחשבה ביקורתית המאפשרת לי לנסח מחדש, ובצורה עמוקה יותר, את עמדותיי כיהודי־ישראלי וכציוני. באופן אישי, אני אסיר תודה למסע הרוחני העמוק של ההוגים שפיתחו את רעיון הטקסטואליזציה היהודית. הם מאפשרים לי, ולכל יהודי ציוני, להעמיק בהבהרת המחויבות היהודית־ציונית למקום הזה – ישראל, ולעם זה – העם היהודי. ספר זה הוא אפוא ספר אישי, גם אם אינו פרטי. הוא תיעוד של מסע מתמשך לתוך מארג אידאות חשוב.

כאמור, הספר לא עוסק ברעיון הגלות, אלא בתפיסת הקיום היהודי כקיום טקסטואלי. יתר על כן, במסגרת הספר לא בחנתי את מכלול ההשלכות של תפיסה זו על הקיום הממשי של בני־אדם. אציין כאן את העיקרית שבהן: אם העם היהודי הוא עם טקסטואלי, ומולדתו היא הטקסט או הספרייה, ברור לגמרי כי עלינו להעניק גט פיטורין לקיום היהודי הגנאלוגי מצד אחד, ולמרחב הגאוגרפי – ישראל, מצד שני. אבל היהודי הטקסטואלי צריך לחיות כבשר ודם, ולפיכך סביר להניח כי המצדד ברעיון הטקסטואליות של העם היהודי ידחה את הקיום היהודי האתני. הזהות היהודית, כזהות אידאית, תבטא רק רכיב זהות אחד, מני רבים, בקיום הממשי.

הספר נועד לפתוח דיון ולא לסגור אותו. לפיכך הוא מותיר שאלות פתוחות האמורות ליצור שיח פורה ומתמשך בתוך העם היהודי.

***

כתיבתו של הספר התפרשׂה על פני שנים רבות, שכן היא מבטאת דין וחשבון אישי מתמשך שלי. אני אסיר תודה למכון שלום הרטמן ולחברי נשיא המכון דניאל הרטמן על בית היוצר למחשבה יהודית שבתוכו אני פועל ויוצר שנים ארוכות. חברות וחברי המכון הם בנות ובני שיח מתמשך שלי. עקבות השיחות האינסופיות הללו ניבטות בכל שורה הכתובה בספר זה.

תודה מיוחדת לחברי ועוזרי ד"ר רוני בר לב, שבלא הסיוע המתמשך שלו הספר לא היה רואה אור. העריכה הלשונית של הספר נעשתה על ידי חברי עמרי שאשא, ואני מודה לו על המאמץ ומאור הפנים. הספר לווה בשיחות מתמשכות עם חברים ותלמידים, ובתוכם אציין במיוחד את חברי חיים גנז, שעבודתו משיקה לעבודתי, וכן את חברי פיני איפרגן והשיחה המתמשכת עמו על הגותו של הגל.

כתמיד, אני חייב תודה מיוחדת לבית הוצאת 'כרמל' ולעומד בראשו, חברי ישראל כרמל, שפתח את דלתות ההוצאה בפניי ויחדיו אנו יוצרים את סדרת 'פרשנות ותרבות', שספר זה כלול בה. תודה למעין אל-און פדר על ההובלה המתמשכת של סדרת הספרים, ובתוכה ספר זה, במקצועיות ובנועם. תודה מיוחדת לחזי ועקנין על העבודה הקפדנית והמקצועית ועל הטיפול המסור בספר.

***

ספר זה מוקדש באהבה ובהערכה עמוקה למורי וחברי ד"ר דוד ברזיס (תש"ז–כ' תשרי תשפ"א). דוד היה מורי; ממנו למדתי לחשוב ולהקשיב. ממנו למדתי את הכורח, שלו היה כה טבעי, להסיג לאחור את האני הריבוני כדי להקשיב לקול הזולת המחפש את נמענו. מי שפגש בדוד פגש בטוב לב, בעדינות ובשפע של הבנה, שחייבה אותו לכונן מחדש את עצמו. אדם מעמיק מאין כמוהו בעל יכולת קשב נדירה, שאפשרה לשמוע את קולה של השתיקה. איש שלם, שכגודל שלמותו גודל ענוותנותו. דוד היה מלומד גאוני, איש ששילב בין מחקר בהגות הפילוסופית לבין מחקר מבריק וייחודי בעולמם של חז"ל. הספרים שכתב הם עדות לרוח גדולה מאין כמוה. דוד הכניסני לסבך היצירה של קירקגור, והשעות שביליתי עִמו בלימוד הגותו של קירקגור ובמסעות עיוניים אחרים עד סמוך למותו היו שעות של חסד מופלא. לִבי מלא בהכרת תודה לדוד על הזכות שהייתה לי לפגוש בו. הוא היה איש מופלא, חוקר נדיר, ואדם שהוסיף אור למי שזכה להסתופף בסביבתו.

[1] ראו על כך בהרחבה זוהר ושגיא תשנ"ה; שגיא וזוהר 2007. לדיון נוסף ראו שגיא 2020. [חזרה] [2] בהקשר זה ראוי לציין את מאמריו רבי ההשפעה של אמנון רז־קרקוצקין על גלות בתוך ריבונות: קרקוצקין 1993; קרקוצקין 1994. [חזרה] [3] שו"ת מהר"ם שיק, חלק אורח חיים, סימן רפא. לדיון בעמדתו ראו זוהר ושגיא 2000, עמ' 161–174. [חזרה] [4] עניין זה הוא מוקד ספרו של שאול מגיד: מגיד 2012, עמ' 24–29. [חזרה]