עמוס שלי

פתק

שמונה חודשים אחרי שעמוס כבר איננו, מצאתי פתק קטן, חדש יחסית, וכתוב עליו כך: "לבקש מנילי למצוא לי מישהו שילמד אותי לרקוד, שילמד אותי לשיר ואולי גם לנגן באקורדיון.״ הוא עדיין היה עם הקטע הזה שאני בגיל שש־עשרה היה לי הכול, והייתי כל כך מקובלת כי רקדתי, ושרתי, וניגנתי והייתי ספורטאית – והוא לא.

אחרי שהבן אדם כתב יותר מארבעים ספרים, והספרים תורגמו והתפרסמו בארבעים וחמש שפות, עדיין זה היה כל כך חשוב לו. בעצם הוא רצה ללמוד לרקוד כדי להתקרב אליי ולהיות איתי בעולם שלי. הוא רצה שגם בתחום הזה נוכל להיות ביחד.

עמוס תמיד אמר לי שאין לנו בכלל שפה משותפת, כי אנחנו לא מאותו דור. עמוס נולד במאי 1939 ואני נולדתי בדצמבר של אותה שנה, אבל בין לבין, בספטמבר, פרצה מלחמת העולם השנייה. "את נולדת בתקופת המלחמה,״ הוא היה אומר לי, "ואני נולדתי בין המלחמות. זה דור אחר לגמרי.״ עמוס היה בן ארבע־עשרה וחצי או חמש־עשרה כשהגיע לקיבוץ, והוא באמת היה אחר. הוא היה חיוור ורזה, וראו שהוא חסר הגנה, ראו את היתמות. הנעורים שלי בקיבוץ היו הרבה יותר קלים. הייתי תלמידה טובה, ספורטאית, רקדתי ושרתי וניגנתי על חליליות והיה לי תמיד מצב רוח טוב.

כשהוא הסתכל עליי וראה את שמחת החיים שלי, שלא היו לה גבולות, הוא אמר: מה זה הדבר הזה? מה זאת שמחת החיים הזאת? מאיפה זה בא בכלל, ואיך זה מחזיק מעמד בזמנים של מצוקה וקשיים? והוא פירש את זה כאילו קל יותר להיות נערה מאשר נער. וכשעמוס אמר שהרבה יותר קשה לנער, היום אני מבינה שהוא התכוון לעצמו ואליי – שבניגוד אליי, הוא היה צריך לעבוד קשה בשביל למצוא את המקום שלו, וכדי שיהיה לו אוויר לנשימה, שמישהו יסתכל עליו, שיעריכו אותו.

טיילנו פעם במרכז פריז, והתקרבנו אל איש שחור, שהפעיל טייפ־רקורדר והתחיל לרקוד. אני מורידה את המעיל, נותנת אותו לעמוס, מצטרפת לאיש הזה ורוקדת עם הבן אדם חמש דקות. לא ראיתי את הריקוד הזה בחיים שלי, אבל אני רוקדת איתו בדיוק את הריקוד שלו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי. זה קרה לי בקניה, במרוקו, בסין, בברזיל. אני יכולה לרקוד כל ריקוד. בפריז, עמוס ניגש אליי ולחש לי באוזן: "נילי, אם את לא מצטרפת אליי עכשיו, אני קורא למשטרה.״ עמוס לא ידע לרקוד, וכבר רצה ללכת.

המוזיקה והריקוד הם כאש בעצמותיי, ועמוס ראה את זה גם כשהיינו צעירים. בעצם כך הוא התאהב בי, כשהסתכל עליי רוקדת בערבי שישי בחדר האוכל של קיבוץ חולדה כשהייתי בת חמש־עשרה.

פעם, כשעלינו למצדה, לפני הטיפוס אמרתי לעמוס שיש לי הרגשה שיהיה לו קשה בשלב מסוים ואני אצטרך לסחוב אותו למעלה. אבל באמצע לי היה קשה, והוא שעזר לי לעלות למעלה למצדה. היינו בני חמש־עשרה וחצי, אולי שש־עשרה, וכבר אז היה בינינו משהו, היינו יותר מסתם בני כיתה.

הפתק הזה על ללמוד לשיר ולרקוד נכתב ממש בשנה שבה הוא נפטר. בגיל שבעים ותשע, כשכבר היה סופר ידוע בכל העולם, עדיין הוא חיפש מישהו שילמד אותו לשיר, לרקוד ולנגן, כדי להתחבר למה שאני אוהבת. לא הראיתי את הפתק לילדים שלי, כי זה היה אחרי מותו ופחדתי שהם יבכו. אני לא מאמינה שמישהו יכול לראות את הפתק הזה בלי שיהיו לו דמעות.

עמוס היה בן שתים־עשרה וחצי כשאימא שלו התאבדה, והיתמות שנפלה עליו לא עזבה אותו ממש עד יום מותו. הוא נותר ילד יתום לתמיד. גם אחרי שחיינו שישים שנה ביחד, כשכבר גרנו בתל אביב, הוא היה מודה על כל כוס תה, ומודה כשהחלפתי מצעים. בזיכרון הילדות שלו אף אחד לא החליף לו מצעים. בגיל שמונה, כשאימא שלו התחילה להידרדר, הוא ואבא שלו עשו סידור עבודה: הם עשו קניות, בישלו ודאגו לניקיונות. מגיל שמונה שלו ועד מותה כשהיה בן שתים־עשרה וחצי, היא כבר הייתה בדיכאון והם עשו הכול.

אחרי הפעם הראשונה שהוא סיפר לי, הנושא הזה עלה הרבה בשיחות בינינו. הוא שאל את עצמו מה קרה שאימא שלו נכנסה לדיכאון עמוק כל כך. היא לא רצתה לחיות. היא לא יכלה לישון, כמעט הפסיקה לקרוא, ורק ישבה ליד החלון ושתתה תה. לפני כן היא קראה הרבה.

הייתה בארץ תקופה שבה היהודים כבר התחילו לבנות לעצמם חיים נורמליים. מחוץ לערים היו קיבוצים ומושבים, הייתה חקלאות, היה משק. ב־1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה, ואז התחילו להגיע הידיעות על מה שקרה באירופה, ואיך קהילות שלמות נעלמו. אימא של עמוס גילתה שהמשפחה שלה, בת למעלה משלושים איש, וכל החברים שלה, וכל השכנים, כולם נרצחו על ידי הגרמנים. הגרמנים נכנסו לעיר, הוציאו חצי מהיהודים ליער ורצחו אותם, ואחרי כמה ימים את כל היתר. היא חיה בארץ כעשר שנים בסך הכול, ופתאום כל מה שנשאר מאחור איננו. כל עולמה חרב. היה שם מורה שהיא מאוד אהבה, מורה בבית הספר 'תרבות', יששכר רייס, שהיה גם המנהיג של השומר הצעיר בחבל ווהלין, והוא נרצח עם אשתו ועם הבן הקטן שלו. גם את אבא של עמוס פקד אסון. אחיו ומשפחתו נעלמו בלי זכר, ובני המשפחה שחיו בארץ, באותה שכונה, לא שבו לעצמם. פניה קלוזנר חיה בעולם של אבל.

בכ"ט בנובמבר 1947, הצבעת האו"ם הבטיחה את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. כפי שעמוס כתב ב'סיפור על אהבה וחושך', אימא שלו ניסתה לשמוח כמו כולם ופשוט לא הצליחה. היא לא יכלה לשאת את ההתרפטות, כך כתב, את המעבר מבית מפואר בעיר ילדותה רוֹבנוֹ לדלות של שכונת כרם אברהם. היא לא יכלה לשאת את האובדן של כל מה שהשאירה ברובנו.

אחר כך באה מלחמת העצמאות, עם המצור וההפגזות על ירושלים, עם הרעב והמחסור. משפחה ושכנים הגיעו לחסות איתם בדירת המרתף הקטנטונת, שהייתה כמו מקלט. הם ישנו על הרצפה בצפיפות איומה. חברתה של פניה, פִּירי ינאי, יצאה לתלות כביסה ונהרגה. אחרי המלחמה, פניה נשארה עם חשש שלעולם כבר לא נחיה את החיים שלנו בשקט ובשלווה, כי הכול הולך ומתפורר סביבנו. לא בכל הבתים הייתה התחושה הזאת. אפילו אבא של עמוס היה אופטימי. לה היה דמיון אדיר וחשיבה קדימה.

על יד הבית של עמוס היה מגרשון קטן, בין הבתים, שהילדים היו מתאספים בו ומשחקים בגולות. עמוס סיפר שבמלחמת העצמאות, המדריכים הבריטים של הירדנים קבעו שמארבע עד חמש תהיה שעת תה, ובשעת התה מפסיקים להפגיז. לכן ארבע עד חמש הייתה השעה שבה הילדים יצאו לשחק במגרש הגולות. יום אחד הילדים יושבים ומשחקים, ומדלת הבית פניה רואה את הפינה שהם שיחקו בה. קצת לפני חמש, היא יוצאת מהבית ואומרת לו: עמוס, אני רוצה שתבוא הביתה עכשיו. הוא מוחה, נשאר עוד זמן. רק עוד קצת. היא מתעקשת: עכשיו אתה קם ובא. ברגע שהוא נכנס הביתה שומעים בום ענקי. פגז נפל על מקום המשחק של הילדים, וילד אחד נהרג. עד היום יש בור קטן באדמה היכן שהילדים נהגו לשחק, והקיר הסמוך מלא חורים מהרסיסים.

בזמן המצור על ירושלים, אחד הצירים היחידים שנשארו פתוחים לשיירות אספקה עבר דרך חולדה. ב"שיירת חולדה״ בפיקודו של עמוס חורב היו משאיות, כמה אוטובוסים ומשוריינים. החיילים היו מתכנסים בקיבוץ, מתקלחים ואוכלים, ישנים באוהלים ויוצאים לירושלים לפנות בוקר. ב־31 במרץ 1948 השיירה נתקעה בבוץ ומאות חיילי צבא ההצלה והלגיון הערבי שהגיעו מרמלה התקיפו אותה. עשרים ושניים מאנשי השיירה נהרגו בקרב התשה שנמשך שעות, ולבסוף היא נסוגה.

יש היסטוריונים שחושבים שח'ולדה הערבית הייתה מעורבת במארב. ב־5 באפריל הוכרז מבצע נחשון שבמסגרתו פונתה כל הגזרה מיישובים ערביים עד לירושלים כדי להבקיע את המצור. ח'ולדה הערבית הייתה אחד היישובים שפונו. לדברי שי חולדאי, הערבים ברחו כי החולדאים הזהירו אותם, וגם אני בדעה הזאת. לדברי יעקב קסר, הם ברחו רק כאשר הפלמ"ח ירה שניים־שלושה פגזי מרגמה להתרעה. הם ברחו ליריחו, ועל חלק מחורבות כפרם הוקם קיבוץ משמר דוד.

חברי קיבוץ חולדה לא האמינו שערבים מח'ולדה הערבית תקפו את השיירה. מאז הקמת הקיבוץ ב־1930, היחסים עם ח'ולדה הערבית היו מעולים. ערביי ח'ולדה היו מגיעים למרפאה של הקיבוץ דרך קבע עם בעיות רפואיות וטופלו בחינם, וחברי הקיבוץ, שהיה דל אמצעים, קנו מח'ולדה הערבית מצרכים. המוכתר איסמעין היה "רכז הקניות״ של הקיבוץ. הוא ריכז רכש מצרכים מח'ולדה הערבית עבור הקיבוץ. הוא גם תמיד הזהיר את הקיבוצניקים מפני סכנות כמו מוקשים, או נערים בני כפרו שניסו לגנוב פירות וירקות בשדות. הוא אפילו הלווה לקיבוץ כסף.

במלחמת ששת הימים יעקב קסר היה קצין בחזית הירדנית. בתום המלחמה הוא מצא ביריחו את המוכתר איסמעין, שזכר אותו, ונפל על צווארו. הוא הביא חברי קיבוץ לפגוש אותו ואחר כך הזמינו את איסמעין וכל משפחתו לביקור בחולדה, שבה היה דמות אגדית ואהובה. בעודם מסובים בחדר האוכל של הקיבוץ, איסמעין הזכיר שהם חייבים לו כסף. אברהם ברטורא מנהל החשבונות הלך לבדוק את הרשומות הישנות, וחזר והכריז שאיסמעין צודק. הקיבוץ החזיר את החוב "בריבית דריבית", והוסיף כבשה.

ליד חורבות ח'ולדה הערבית נשארו עצי משמש, וילדי הקיבוץ היו אוכלים מהפרי, וזה היה המשמש הכי טעים שאכלתי.

מטוס מצרי מאל־עריש נהג להפציץ את חולדה פעמיים בכל בוקר, בניסיון לפגוע בציר השיירות לירושלים. ביום שישי, 28 במאי 1948, פגעה פצצה בבית התינוקות והרסה אותו, ופצצה שנייה הרסה את המקלט הרעוע שלידו. למרבה המזל, התינוקות, בהם אחותי יוכי שהייתה בת שלוש, היו באותה שעה באוטובוס בדרך לתל אביב. זה היה בזכות הוראה ממשלתית שהתקבלה יום קודם לכן להגן על הילדים. אני הייתי אז עם ילדי כיתה ג' בשוחות שעל יד בתי הילדים, ושעה וחצי לאחר מכן הגיע אוטובוס לקחת גם אותנו, ילדי בית הספר, ואת האימהות שלנו.

בן דודי נחום צוקרמן נהרג במלחמת העצמאות. הוא היה בן שמונה־עשרה ובן יחיד. עמוס עשה חשבון שנחום צוקרמן הספיק להיות אזרח מדינת ישראל רק שש שעות, כי הוא נהרג ב־ה' באייר, והמלחמה פרצה מייד אחרי שדוד בן־גוריון הכריז על הקמת המדינה. פלוגת הפלמ"ח של נחום כבר הייתה בגליל העליון והוא נהרג במלכיה אפילו לפני שידע על קום המדינה. בהתחלה, ההורים שלי לא סיפרו לי שבן הדוד שלי נהרג. הייתי בת שמונה, והם לא רצו לספר לי דברים עצובים. אחרי כמה חודשים הם סיפרו לי, ואני חשבתי לעצמי: הוא בכל זאת הספיק לחיות קצת. בזמן ההפצצות על חולדה, לא הייתי בטוחה שאני עצמי אשרוד.