עמוק בעזה

פרק 1: מציאות בהחלפה

האורות במועדון הלילה היו מסנוורים. זה היה בליל שבת, ארבעה חודשים או משהו לפני חופשת השחרור שלי, וזה היה במועדון הקולוסאום במרכז כיכר אתרים.

בסוף שנות השמונים הקולוסאום היה מקום הבילוי הכי חם בתל אביב. הגענו לשם כמה חבר'ה מהצוות כמו בעוד הרבה לילות שבת לפני. שרנו. רקדנו. שתינו. צחקנו. מנסים לנער מעלינו את אירועי השבוע האחרון. לסלק את הריח הזה המסריח שדבק לבגדים וכמו חדר אל מתחת לעור. להרגיש לרגע שוב כמו בני עשרים או עשרים ואחת במדינה נורמלית. צעירים. יפים. שזופים. שריריים. מרימים כוסות בירה. שואגים בקולי קולות עם מייקל ג'קסון, ששר לנו ברקע.

אני זוכר בעיקר את צבעי האורות.

אדום.

ירוק.

כחול.

ושוב אדום וירוק וכחול.

מהבהבים, נשלחים כמו קרניים חזקות ומהירות ישר אל תוך העין, מערפלים את ההכרה, כמעט מפצלים את המחשבות. מחשבות שחורות. מחשבות לבנות. מחשבות כחולות. מחשבות אדומות. כל צבע והמחשבה המסחררת שבאה בעקבותיו.

לא היתה לי אז חברה, והערגה למגע של אישה ריחפה שם באוויר כמו אד. שתבוא אחת צעירה. יפה. רכה. שתיגע בי בכל הגוף. שתנשק. שתלטף. שתתפשט. שתרגיע.

עוד כוס בירה.

עוד שאגת שיכורים.

ובכל זאת, גם שם, בתוך כל השמחה הגדולה וההילולה, היה חשוב לי להישאר בשליטה מלאה. לשמור על שתי רגליים יציבות על הקרקע. לא לאבד שיווי משקל. לא להתבלבל. לשמור על עירנות. לא לצאת מאיזון. לשמור על עצמי כדי שחס וחלילה, אם פתאום יופיע מתוך החושך מישהו וינסה לחסל אותי, אהיה מוכן.

עוד ארבעה חודשים אני צפוי להשתחרר.

ואז החיים ייצבעו בצבעים רכים יותר, עדינים —

כמו הדיונות המזהיבות שהיינו צופים בהן בסופי־השבוע שבהם נשארנו שבת בבסיס של היחידה. עולים על הגג, מניחים רגל על רגל, שומעים ברקע את הזמר ההוא ששר בגעגועים "טמאלי מעכ" (כולי שלך) וקולו הולך ומסתלסל, הולך ומתרחק אל תוך קצף גלי הים, תופס מרחק מהמהומות שלנו ומהעצבים ומהאלימות הגואה ומהבתים הקטנים של מחנה הפליטים שנמצא מעברו השני של הבסיס. הרחק מהייאוש, הרחק מהפחד, הרחק מהזעם המטורף, הפצוע, המבעבע.

למרות הרצון להישאר בשליטה, ועל אף כל המאמץ לשמור על היציבות ועל האחיזה של הרגליים ברצפה, נתתי באותו הלילה לגוף להיטלטל שוב ושוב ולהיסחף עמוק אל תוך הצלילים של המוזיקה, שר לעצמי בפנים יחד עם הזמר, ובתוך כך בוהה בקליפ שלו, שבו זומבים יוצאים מהקברים ורוקדים בחשכת הלילה.

כן. לך תדע אילו מפלצות יכולות להופיע בכל רגע.

לך תדע איזו סכנה מחכה לך בכל שנייה מעבר לפינה.

***

באחת בלילה הסתיימה המסיבה ויצאנו מהמועדון.

עלינו למכונית והתחלנו לנסוע דרומה.

בדרך חזרה עוד היה צריך לפזר אנשים מהצוות בבתים. אחד באשקלון, אחד בקיבוץ דורות, אחד בקיבוץ אור הנר... כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והיופי שלו. כל אחד והחבילה שהביא מהבית.

הצטנפתי במושב האחורי. הגוף עדיין סירב להירגע. האורות הכחולים והאדומים והירוקים עדיין ריצדו בתוך ראשי. עלו וירדו ובתוך כך האירו פינות אפלות בתוך ראשי. נעו מעל בורות חשוכים, תהומות שביקשתי להניח עליהם אבן כבדה ולא העזתי לצלול ולהביט עמוק פנימה לתוכם.

זאת היתה הרגשה שליוותה אותי לא מעט אז.

חיים בעולם כפול מראות שעוד אנסה לגולל את קורותיו על דפי הספר הזה. אם אצליח. אם הכול יתנהל לפי התוכנית. עולם כפול מראות. מתעתע. שלווה צבעונית מאירת פנים שבשנייה אחת יכולה להתחלף במציאות אחרת, אלימה ומסוכנת.

התחושה הזאת מלווה אותי גם עכשיו, יותר משלושים שנה אחרי שקרה מה שקרה. היא נמצאת בי גם כשאני יושב בבית הקפה הזה, מול האיש הגבוה שמנסה לעזור לי להפוך את מחשבותַי למילים. למרות השקט היחסי, ולמרות האוויר הצלול והבהיר שעוטף את העולם עכשיו, משהו בי נשאר דרוך כל הזמן. משהו נשאר אסוף, מכוון, ואני רואה שמשהו מהמתח הזה, שאני נמצא בו גם עכשיו, חולף על פניו של האיש שמנסה לדובב אותי. אני רואה שהוא מנסה להסתיר את זה, אבל כבר מילדות, ובטח מאז, אחרי שקרה כל מה שקרה, העין שלי פקוחה תמיד לקלוט כל רחש וכל תזוזה קלה שחולפת באוויר או בפניהם של בני שיחי.

אנחנו עושים הפסקה ושותים עוד כוס קפה.

ואולי כל זה היה רק חלום רע שחלמתי?

אולי כל זה התרחש רק בדמיון?

למה אני בעצם צריך להיכנס לכל העניין הזה עכשיו?

אולי מוטב להמשיך להתכרבל מתחת לשמיכה הנוחה והמפנקת —

בית מרווח. אישה נהדרת. שלושה ילדים.

אבל כן, אני יודע, זה קרה. אני בטוח בכך. האותות של הלילה ההוא עדיין חרוטים בי עמוק בפנים כמו קעקוע על הגוף. זה לא דבר שקל למחות.

ניסיתי בעצבים. ניסיתי ברוגע. ניסיתי עם כמה כוסות ויסקי. ניסיתי על חוף הים. ניסיתי במיטה עם נשים. ניסיתי לבד. ניסיתי במקומות קרובים. ניסיתי במקומות רחוקים. ניסיתי בצעקות. ניסיתי בשקט, כמעט בלחישה.

ניסיתי. אז מה?

כמו קללה הזיכרונות חוזרים שוב ושוב.

מעירים אותי באמצע הלילה.

רודפים אחרי בחלומות.

לא נותנים לי מנוחה.

אבל אני חייב לחזור לשם. לספר את הסיפור. בשביל אנשים אחרים שלא היו שם. בשביל המשפחה שלי. בשביל הילדים. בשבילי. אי אפשר להמשיך לשמור הכול עמוק בתוך הבטן. בסוף זה הרי יתפרץ ממני החוצה כמו מחלה.

נחזור אל הערב ההוא, אחרי הריקודים והשתייה בקולוסאום:

אנחנו בתוך המכונית.

נוסעים דרומה.

אחרי כמה קילומטרים אנחנו עוצרים לתדלק בתחנה ליד פונדק הסיירים. אני עדיין מצונף עמוק במושב האחורי. האורות הכחולים והירוקים כבר הסתלקו ובמקומם נכנס עכשיו לתוך המוח האור הצהוב הסמיך של תחנת הדלק.

ואז זה קורה —

אחד המתדלקים שולף את הפייה של צינור הדלק כדי להתחיל לתדלק. ובתוך המוח שלי נרקם עכשיו סיפור אחר. קשה. מסוכן. אפל.

המוח נענה בשנייה לתסריט אחר שחוויתי בשנים האחרונות, אבל לא כאן, לא בפאתי תל אביב, לא בסביבה עירונית שקטה ולא עוינת.

זה נמשך אולי שבריר שנייה.

אבל בתוך השבריר הזה מתרחש המון. כאילו תסריט שלם מבקש להידחק ולהצטופף פנימה.

הוא ערבי.

והוא הולך לחסל אותנו.

זה מה שזה.

זה קורה, תומר. זה קורה. אתה הולך למות. תתעורר אם אתה רוצה להציל את עצמך. זנק. צא עכשיו מהרכב ודפוק לו כדור בראש. אתה הרי מאומן להפוך לחיית טרף כזאת בשנייה. אלימה. דורסנית. אכזרית. מזנקת בשבריר שנייה על המטרה לפני שהיא מצליחה להקדים ולחסל אותך.

קום.

פעל.

צא.

שלוף.

דפוק לו כדור בראש.

למה אתה לא זז? למה אתה נשאר לשבת משותק בתוך האוטו? כמו במהומה אדירה אני שומע עשרות קולות מתפוצצים אצלי באוזן במהירות מטורפת. קולות ששמעתי אינספור פעמים קודם, אבל לא פה, לא במקום הזה, לא בסביבה הזאת.

אז איפה אני נמצא?

לעזאזל, איפה אני נמצא?

מה זה המקום הזה?

האם כל תל אביב הנינוחה והשלווה והמבלה והשיכורה והפתיינית והצעירה והתוססת הפכה בתוך שנייה למחנה פליטים?

מה לעזאזל קורה פה?

למה אף אחד לא דאג לספר לי?

ואולי כל זה קורה רק בתוך הראש הדפוק שלי? כי בזווית העין אני מבחין ששאר חברי הצוות שלי יושבים נינוחים בתוך המכונית. אז אולי זה אני שהתפצלתי לשניים? הם שם בתל אביב ואני רחוק לבד מזיע רועד בתוך מחנה פליטים, וההוא עם הפייה של צינור הדלק הולך בעוד שנייה לרסס אותי. לגמור עלי. לפרק לי את הצורה.

תפקחו את העיניים, משוגעים. אתם לא רואים?

עוד רגע וזה הסוף של כולנו פה.

וכל זה נמשך פחות משנייה.

היום, יותר משלושים שנה אחרי הלילה ההוא, אני חושב שבמציאות אפילו לא זזתי. ידי לא נשלחה אל האקדח, שהיה צמוד תמיד אצלנו לחגורה.

ואז, אחרי שבריר שנייה ונצח שלם, הכול חזר למקומו. זאת תחנת דלק, אמרתי לעצמי. אנחנו בתל אביב. הכול בסדר. אף אחד לא מנסה לחסל אותך.

הכול עומד במקום. העולם לא התהפך.

אבל באותו רגע הבנתי שמשהו קרה.

משהו עמוק מאוד השתבש אצלי.

גם לפני הלילה ההוא קרה שמעמדים כאלה הופיעו אצלי, אבל זה קרה אך ורק בחלומות. אבל ככה, בעולם האמיתי, בסביבה רגועה ולא עוינת, זה לא קרה, אפילו לא לאלפית שנייה.

אחרי דקה או שתיים יצאנו משם והמשכנו בנסיעה, אבל המעמד הזה לא הרפה ממני.

לפעמים אני חושב שהוא לא מרפה ממני עד היום.

אולי הסיבה לכך שאני כותב ומספר הכול לאיש הגבוה שיושב מולי ורושם רשימות במחברת שלו היא שאני מקווה שכך אצליח להיפטר סוף־סוף מהמחשבות על הרגע ההוא. אניח אותן בצד מיותמות, כמו אחד הכלבים האלה שרואים לפעמים בצד כביש. עזוב, פצוע, מיואש. כלב מחשבות שהבעלים שלו השאיר בצד ולא יחזור עוד לנבוח ולחשוף שיניים בחלומות.

כל הדרך חזרה נשארתי שקוע עמוק במושב שלי. כולם סביבי המשיכו לצהול ולשיר בקולי קולות, מבוסמים מהכמויות האדירות של האלכוהול שהספיקו לשתות במהלך הערב, ואילו אני צללתי עוד ועוד עמוק פנימה ולמטה, לא מסוגל להוציא מילה אחת מהפה.

מאז ועד סוף השירות חלפו עוד ארבעה חודשים, שבהם המשכנו לעשות את כל אותם הדברים שעשינו, דברים שעוד אנסה לכתוב עליהם בהמשך. בדומה להרבה לוחמים כמוני, גם אני כבר התחלתי לקבל הצעות מפתות מכל מיני מוסדות ממשלתיים, הצעות שלכולן היתה קשורה כמו זר פרחוני גם הצעה כספית נדיבה. אבל באותו רגע, שם במכונית, אחרי התעתוע האפל שחוויתי באותה תחנת דלק בפאתי תל אביב, התעתוע המאיים, המשתק, המפחיד, גמלה בליבי החלטה:

יהיה מה שיהיה, ויקרה מה שיקרה, ולא חשוב איזו הצעה נדיבה ומפתה תתקבל —

אל המקום הזה אני לא חוזר.

מכאן צריך רק לגלגל את כל הסרט לאחור.