עקב הברזל

Akev_Habarzel-6 1 העיט שלי

רוח הקיץ הרכה מניעה את עצי הסקויה, והנהר השוצף מפכפך במקצבים מתוקים על אבניו המכוסות באזוב. יש פרפרים באור השמש, ומכל מקום עולה הזמזום המרדים של הדבורים. הכל כה שקט ושלו, אני יושבת כאן ושוגה בהגיגים, ואני חסרת מנוחה. השקט הוא שמטריד את מנוחתי. הוא נראה לא מציאותי. כל העולם שקט, אך זהו שקט שלפני הסערה. אני מאמצת את אוזניי ואת כל חושיי כדי לגלות את סודה של הסערה הממשמשת ובאה. הו, הלוואי שלא תהיה טרם זמנה! הלוואי שלא תהיה טרם זמנה!1

אין פלא שאני חסרת מנוחה. אני חושבת, אני חושבת ואינני יכולה להפסיק לחשוב. הייתי בעבי החיים זמן רב כל כך, שהשקט והשלווה מעיקים עליי, ואינני יכולה להימנע מלהרהר במערבולת המטורפת של מוות והרס העתידה לפרוץ בקרוב כל כך. באוזניי מהדהדות צעקות המוכים; ואני יכולה לראות, כפי שראיתי בעבר,2 את הריסוק וההשחתה של הגוף היפה, המתוק, ואת הנשמות נקרעות באלימות מגופים גאים ומושלכות לאלוהים. כך אפוא משיגים אנו, בני אדם אומללים, את מטרותינו, חותרים להביא לעולם שלום־תמיד ושמחה באמצעות טבח והרס.

ואז אני בודדה. כאשר אינני חושבת על מה שיבוא, אני חושבת על מה שהיה ואיננו – העיט שלי, מכה ברִיק בכנפיים חסרות לאוּת, ממריא אל עבר מה שהייתה פעם השמש שלו, האידאל הבוער של חופש אנושי. איני יכולה לשבת בטל ולחכות לאירוע הגדול שהוא פרי מעשיו, אף שהוא איננו כאן כדי לראותו. הוא הקדיש לכך את כל שנות בגרותו, ולשם כך אף מסר את נפשו. זו עבודת כפיו. הוא שעשה זאת.3

וכך, בתקופה חרדה זו של המתנה, אכתוב על בעלי. יש אור רב שרק אני, מבין כל האנשים החיים, יכולה לשפוך על דמותו, ואי־אפשר לתאר דמות אצילית זו באור זוהר מדי. הייתה לו נפש גדולה, וכאשר אהבתי משתחררת מכבלי האנוכיות, אני מתחרטת בעיקר על שאיננו כאן כדי להיות עֵד לשחר המחר. איננו יכולים להיכשל. הוא בנה הכל בעוז ובבטחה רבים מכדי שזה יקרה. אוי לעקב הברזל! בקרוב הוא יוסר מהאנושות המדוכאת. כשיישמע האות יתקוממו המוני העמלים מכל העולם. דבר כזה עדיין לא היה בהיסטוריה של העולם. אחוות הפועלים מובטחת, ובפעם הראשונה תתרחש מהפכה בין־לאומית רחבה כמידות העולם.4

אתם רואים, כולי נתונה למה שקרב לבוא. זמן רב כל כך חייתי זאת יום ולילה, עד כי הדבר נוכח בנפשי תמיד. אינני יכולה לחשוב על בעלי בלי לחשוב על כך. הוא הרי היה הרוח החיה מאחורי זה, ואיך אוכל להפריד במחשבה בין השניים?

כפי שאמרתי, יש אור רב שרק אני יכולה לשפוך על דמותו. ידוע לכל שהוא עבד קשה למען החירות, והתייסר. כמה קשה הוא יגע וכמה סבל, יודעת אני היטב; הייתי אתו במשך אותן עשרים שנות חרדה, ואני מכירה את סבלנותו, את מאמציו חסרי הלאות ואת מסירותו חסרת הגבולות למטרה הנשגבת, שלשמה, רק לפני חודשיים, מסר את חייו.

אשתדל לכתוב בפשטות ולספר כיצד נכנס ארנסט אוורהרד לחיי – כיצד פגשתי בו לראשונה, כיצד הוא צמח והתפתח עד שהפכתי לחלק ממנו, ואילו שינויים עצומים הוא חולל בחיי. בדרך זו תוכלו להסתכל בו מבעד לעיניי וללמוד אותו כפי שאני למדתי אותו – בכל, פרט לדברים הכמוסים והמתוקים מכדי שאספרם.

הכרתי אותו בפברואר 1912, כאשר הגיע כאורחו של אבי לארוחת ערב בביתנו בברקלי.5 איני יכולה לומר שהרושם הראשון שלי ממנו היה חיובי. הוא היה אחד מני רבים בארוחת הערב, והופעתו בחדר האורחים, שם התאספנו וחיכינו לכל הבאים, הייתה צורמת למדי. היה זה ״ליל המטיפים״, כפי שקרא לזה אבי בינו לבין עצמו, וארנסט היה בהחלט שלא במקומו בין אנשי הכנסייה.

ראשית, בגדיו לא התאימו לו. הוא לבש חליפה מוכנה מבד כהה שלא התאימה לגופו. למעשה, שום חליפת בגדים מוכנה לעולם לא הייתה יכולה להתאים לגופו. ובלילה זה, כתמיד, הבליט הבד את שריריו, ואילו המעיל שבין כתפיו היה מבוך של קמטים בשל כתפיו המפותחות. צווארו היה צוואר של מתאבקי־פרס,6 עבה וחזק. זה אפוא הפילוסוף החברתי והמפרזל לשעבר שגילה אבי, חשבתי. והוא אכן נראה כך, בשריריו המשתרגים ובצוואר השור שלו. מיד קטלגתי אותו – סוג של עילוי, חשבתי, טום העיוור7 של מעמד הפועלים.

ואז, כשלחץ את ידי! לחיצת ידו הייתה מוצקה וחזקה, אך הוא הביט בי במבט נועז בעיניו השחורות – נועז מדי, חשבתי. אתם מבינים, אני הייתי תוצר הסביבה, ובזמן ההוא היו לי אינסטינקטים מעמדיים חזקים. נועזות כזו מצד אדם במעמד שלי הייתה כמעט בלתי נסלחת. אני יודעת שלא הצלחתי להימנע מלהשפיל את עיניי, והוקל לי כשחלפתי על פניו ופניתי לברך את הבישוף מורהאוס – אדם שחיבבתי, איש מתוק ורציני בגיל המעבר, דומה במקצת לישו בהופעתו ובנדיבותו, ואף איש מלומד.

אך אותה תעוזה שראיתי בה חוצפה הייתה מפתח חיוני להבנת טבעו של ארנסט אוורהרד. הוא היה פשוט, ישיר, לא חשש משום דבר וסירב לבזבז זמן על גינונים מוסכמים. "מצאת חן בעיניי", הוא הסביר זמן רב אחר כך; "ולמה שלא אסתכל על מה שמוצא חן בעיניי?" אמרתי שהוא לא פחד משום דבר. הוא היה אריסטוקרט מלידה – וזאת אף־על־פי שהיה במחנה של הלא־אריסטוקרטים. הוא היה אדם־על, חיה בלונדינית, כפי שתיאר ניטשה,8 ונוסף על כך היה להוט אחר דמוקרטיה.

מכיוון שרציתי לפגוש אורחים נוספים, ומכיוון שהרושם הראשוני היה שלילי, שכחתי את כל מה שקשור לפילוסוף מעמד הפועלים, אף שהבחנתי בו פעם או פעמיים בארוחה – ובמיוחד בזוהר שבעיניו, בשעה שהקשיב תחילה לדברי כומר אחד ואז לדברי אחר. יש לו חוש הומור, חשבתי, וכמעט סלחתי לו על בגדיו. אך הזמן חלף, והארוחה נמשכה, והוא לא פצה את פיו, ואילו כוהני הדת האחרים דיברו ללא הפסק על מעמד הפועלים ועל יחסו לכנסייה, ועל מה שעשתה ועושה הכנסייה בעניין זה. שמתי לב שאבי היה מוטרד מכך שארנסט לא דיבר. פעם אחת ניצל אבא הפוגה וביקש ממנו לומר משהו; אך ארנסט משך בכתפיו ולאחר ״אין לי מה לומר״ המשיך לאכול שקדים מלוחים.

אך אבא אינו אדם שאפשר לסרב לו. לאחר זמן־מה אמר:

"נמצא עמנו חבר מעמד הפועלים. אני בטוח שהוא יכול להציג את הדברים מנקודת ראות חדשה, מעניינת ומרעננת. כוונתי למר אוורהרד".

האחרים הפגינו עניין מנומס ודחקו בארנסט להביע את השקפותיו. יחסם אליו היה סובלני ואדיב עד כדי התנשאות ממש, ואני ראיתי שארנסט הבחין בכך והיה משועשע. הוא הביט לאט סביבו, וראיתי ניצוץ של צחוק בעיניו.

״אינני בקי בגינוני ויכוחים כנסייתיים״, הוא פתח, ואז היסס בענווה ובחוסר החלטיות.

"קדימה", הם דחקו בו, וד״ר המרפילד אמר: "אין לנו דבר נגד האמת של כל אדם. אם היא כנה", הוא תיקן.

"אז אתה מבחין בין כנות לאמת?" צחק ארנסט בחטף.

ד״ר המרפילד נשם בכבדות והצליח לענות, "הטובים שבנו עלולים לטעות, בחור צעיר, הטובים שבנו".

סגנונו של ארנסט השתנה באחת. הוא נעשה אדם אחר.

"אם כך, בסדר", הוא השיב; "והרשו לי להתחיל בכך שכולכם טועים. אינכם יודעים דבר וחצי דבר על מעמד הפועלים. הניתוח החברתי שלכם פגום וחסר ערך כמו שיטת החשיבה שלכם".

זה לא היה בגלל מה שהוא אמר, אלא בגלל האופן שבו אמר זאת. אני התעוררתי לשמע הצליל הראשון של קולו, שהיה נועז כעיניו; היה זה קול רם וצלול שהרטיט אותי. כל השולחן, שהיה מונוטוני ומנומנם, התנער וניעור לחיים.

"מה כה פגום וחסר ערך באופן החשיבה שלנו, בחור צעיר?" דרש ד״ר המרפילד, ומשהו לא נעים כבר השתרבב לקולו ולנימת דיבורו.

"אתם מטפיזיקאים. אתם יכולים להוכיח כל דבר באמצעות מטפיזיקה; ולאחר שעשיתם זאת, כל מטפיזיקאי יכול להוכיח לשביעות רצונו שכל מטפיזיקאי אחר טועה. אתם אנרכיסטים בממלכת המחשבה. ואתם בוראי־עולם שוטים. כל אחד מכם מתגורר בעולם שיצר מכוח דמיונו ומאוויו. אינכם מכירים את העולם האמיתי שאתם חיים בו, ולחשיבתכם אין מקום בעולם האמיתי, פרט לעצם היותה תופעה של סטייה נפשית.

"אתם יודעים במה נזכרתי כשישבתי ליד השולחן והקשבתי לכם מדברים ומדברים? יותר מכל הזכרתם לי את עולמם של הסכולסטיקנים מימי הביניים, שהתפלפלו בשאלה העמוקה כמה מלאכים יכולים לרקד על חודה של מחט. אדוניי הנכבדים, אתם מנותקים מהחיים האינטלקטואליים של המאה ה־20 כמו רופא אליל אינדיאני המכין כישוף ביער קדמון לפני עשרת אלפים שנה".

כשדיבר, נראה ארנסט כמי ששרוי בלהט עז; פניו זרחו, עיניו בלטו ונצצו, ובסנטרו ובלסתו הסתמן קו של תקיפות. אך זו הייתה דרכו. הדבר תמיד עורר אנשים. דרכו המוחצת להתקיף במכת קורנס גרמה להם, ללא יוצא מן הכלל, לשכוח את עצמם. ועתה אכן שכחו את עצמם. הבישוף מורהאוס נשען קדימה והקשיב בריכוז. סומק עלה בפניו של ד״ר המרפילד מחֵמה ומזעם. גם אחרים היו נסערים, ומקצתם חייכו בתחושת עליונות משועשעת. אשר לי, אני נהניתי מאוד מכל זה. הצצתי באבא, וחששתי שהוא יגחך על השפעתה של הפצצה האנושית שהוטלה בינינו, הפצצה שהוא היה האחראי להטלתה.

"המושגים שלך די מעורפלים", התפרץ ד״ר המרפילד. "למה בדיוק אתה מתכוון כשאתה מכנה אותנו מטפיזיקאים?"

"אני מכנה אתכם מטפיזיקאים מכיוון שטיעוניכם מטפיזיים", המשיך ארנסט. "שיטת טיעוניכם מנוגדת לשיטה המדעית. למסקנותיכם אין תוקף. אתם יכולים להוכיח הכל ולא כלום, ואפילו שניים מכם אינם מסוגלים להגיע לידי הסכמה. כל אחד מכם פונה לתודעתו־הוא כדי להסביר את עצמו ואת היקום. באותה מידה אתם יכולים להרים את עצמכם בציציות ראשיכם כדי להסביר תודעה באמצעות תודעה".

"אינני מבין", אמר הבישוף מורהאוס. "נראה לי שכל הדברים הקשורים לנפש הם מטפיזיים. המדע המדויק והמשכנע מכל המדעים, המתמטיקה, הוא מטפיזי לחלוטין. כל תהליך החשיבה של מי שיש לו טיעונים מדעיים הוא מטפיזי. בוודאי תסכים אתי?"

"כפי שאתה אומר, אינך מבין", ענה ארנסט. "המטפיזיקאי מנמק את טיעוניו באופן דדוקטיבי על סמך הסובייקטיביות שלו עצמו. המדען מנמק את טיעוניו באופן אינדוקטיבי על סמך עובדות הניסיון. המטפיזיקאי בונה את טיעוניו מתאוריה לעובדות, המדען בונה את טיעוניו מעובדות לתאוריה. המטפיזיקאי מסביר את היקום באמצעות עצמו, המדען מסביר את עצמו בעזרת היקום".

"תודה לאל שאיננו מדענים", מלמל ד״ר המרפילד בשביעות רצון.

"אז מה אתם, אפוא?", שאל ארנסט.

"פילוסופים".

"נו, הנה", צחק ארנסט. "עזבתם את הקרקע האמיתית והמוצקה ואתם מרחפים באוויר, ומילה היא כלי הטיס שלכם. אנא חזרו אל הקרקע והגידו לי למה בדיוק אתם מתכוונים במילה פילוסופיה".

"פילוסופיה היא –" (ד״ר המרפילד עשה הפסקה קלה וכחכח בגרונו) "משהו שאינו מוגדר לגמרי אלא בראשם של אותם אנשים שנפשם ומזגם פילוסופיים. המדען הצר שאפו תחוב במבחנה אינו יכול להבין פילוסופיה".

ארנסט התעלם מהעקיצה. דרכו הייתה תמיד לזרוק את הכדור בחזרה ליריבו, וכך עשה עתה, בפנים ובנימה קורנים מידידות.

"אז תבין ללא ספק את ההגדרה שאציג כעת לפילוסופיה. אך לפני שאעשה כן, אציע לך להצביע על טעות בה – או להישאר מטפיזיקאי דומם. פילוסופיה היא המדע הרחב מכל. שיטת הטיעונים שלה זהה לזו של כל מדע בפני עצמו ולזו של כל המדעים גם יחד. ובאותה שיטת טיעון, השיטה האינדוקטיבית, הפילוסופיה מתיכה את כל המדעים הייחודיים לכדי מדע אחד גדול. כפי שאומר ספנסר, הנתונים של כל מדע ייחודי הם במידת־מה ידע מאוחד. הפילוסופיה מאחדת את הידע שנתרם על־ידי כל המדעים. פילוסופיה היא מדע המדעים, אדון המדעים, אם תרצה. מה דעתך על ההגדרה שלי?"

"אמינה מאוד, אמינה מאוד", מלמל ד״ר המרפילד בקול רפה.

אך ארנסט היה חסר רחמים.

"זכור, ההגדרה שלי היא גורלית למטפיזיקה. אם אינך מוצא פגם בהגדרה שלי, תהיה פסול מאוחר יותר מלשטוח טיעונים מטפיזיים. עליך לנבור בחיים ולחפש פגם זה, ועד שלא תמצא אותו, עליך להישאר בשקט מבחינה מטפיזית".

ארנסט המתין. הדממה הייתה מכאיבה. ד״ר המרפילד נפגע. הוא גם נבוך. מתקפת הקורנס של ארנסט בלבלה אותו. הוא לא היה מורגל בשיטת ויכוח ישירה ופשוטה. הוא הסתכל בתחינה סביב השולחן, אך איש לא ענה למענו. תפסתי את אבא מחייך אל מפית השולחן שלו.

"יש עוד דרך לפסול את המטפיזיקאים", אמר ארנסט. מבוכתו של ד״ר המרפילד הייתה שלמה. "שפוט אותם לפי המעשים. מה הם עשו למען האנושות חוץ מלטוות דמיונות שווא אווריריים ולשגות בזיהוי צִלם כאלים? הם הוסיפו לחדוות המין האנושי, אני בטוח; אך איזו תועלת מוחשית הם הביאו למין האנושי? הם התפלספו, אם תסלח לי על השימוש השגוי במילה, על הלב כמקום מושבם של הרגשות בזמן שהמדענים ניסחו את עקרונות מחזור הדם. הם דקלמו שבַּצורת ומגפה הן מכת שמים בזמן שמדענים בנו אסמים וערים שבהן מערכות ביוב. הם יצרו אלים בצלמם ובדמותם ומתוך משאלות הלב שלהם בזמן שמדענים סללו דרכים ובנו גשרים. הם תיארו את הארץ כמרכז היקום בזמן שהמדענים גילו את אמריקה וחקרו את החלל שסביב הכוכבים ואת חוקיהם. בקיצור, המטפיזיקאים לא עשו דבר, שום דבר, למען האנושות. צעד־צעד הם נהדפו אחורה מפני התקדמות המדע. באותה מהירות שבה הרסו העובדות המאומתות של המדע את הסבריהם הסובייקטיביים לדברים, הם יצרו הסברים סובייקטיביים חדשים, והסברים לעובדות המאומתות החדשות בכללם. וכך, אין לי ספק, הם ימשיכו לעשות עד כלות הימים. רבותיי, מטפיזיקאי הוא רופא אליל. ההבדל ביניכם לבין האסקימואי היוצר אל עטוי פרווה האוכל שומן לוויתנים הוא בסך הכל הבדל של כמה אלפי שנים של עובדות מאומתות. זה הכל".

"עם זאת, החשיבה של אריסטו שלטה באירופה 1200 שנה", הצהיר ד״ר בלינגפורד ביהירות. "ואריסטו היה מטפיזיקאי".

ד״ר בלינגפורד הציץ סביב השולחן וזכה להנהונים ולחיוכים מאשרים.

"הדוגמה שלך אומללה", ענה ארנסט. "אתה מתייחס לתקופה אפלה בהיסטוריה האנושית. למעשה אנו קוראים לתקופה זו תקופת החושך, תקופה שבה המדע נאנס בידי המטפיזיקאים, הפיזיקה הפכה לחיפוש אחר אבן החכמים, הכימיה הפכה לאלכימיה, והאסטרונומיה לאסטרולוגיה. יש להצטער על שחשיבתו של אריסטו משלה בכיפה!"

ד״ר בלינגפורד נראה פגוע, ואז התבהרו פניו והוא אמר: "גם אם מקבלים את התמונה הנוראה שציירת, עדיין עליך להודות שהמטפיזיקה אצרה בקרבה מספיק כוח כדי להוביל את האנושות מתקופה חשוכה זו אל עבר ההארה של המאות הבאות".

"למטפיזיקה לא היה שום קשר לכך", השיב ארנסט.

"מה?" קרא ד״ר המרפילד. "האם לא המחשבה וההרהור הם שהובילו למסעות התגלית?"

"אה, אדוני היקר", חייך ארנסט, "חשבתי שנפסלת. עדיין לא מצאת את הפגם בהגדרה שלי לפילוסופיה. אתה נמצא כרגע על קרקע לא מוצקה. אך זו דרך המטפיזיקאים, ואני סולח לך. לא, אני חוזר, למטפיזיקה אין שום קשר לכך. לחם וחמאה, משי ויהלומים, דולרים וסנטים, ובדרך אגב גם היחסמות הנתיבים היבשתיים להודו – אלה היו הדברים שגרמו למסעי התגלית. עם נפילת קונסטנטינופול בֿ1453 חסמו הטורקים את הדרך בפני השיירות להודו. על סוחרי אירופה היה למצוא נתיב אחר. זו הסיבה המקורית למסעות התגלית. קולומבוס הפליג כדי למצוא נתיב חדש להודו, כך כתוב בכל ספרי ההיסטוריה, ובדרך אגב נלמדו עובדות חדשות על טבע כדור הארץ, על גודלו וצורתו, והמערכת התלמאית שקעה בדמדומים".

ד״ר המרפילד נחר בביטול.

"אינך מסכים אתי?" הקשה ארנסט. "אז איפה אני טועה?"

"אני רק יכול לאשר את עמדתי", ענה ד״ר המרפילד בחמיצות. "זה סיפור ארוך מכדי להיכנס אליו עכשיו".

"אף סיפור אינו ארוך מדי עבור המדען", אמר ארנסט בנועם. "לכן המדען מגיע לכל מיני מקומות. לכן הוא הגיע לאמריקה".

לא אתאר את כל הערב, אף שאני נהנית להיזכר בכל רגע, בכל פרט מהשעות הראשונות להתוודעותי לארנסט אוורהרד.

קרב ניטש, אנשי הדת השתלהבו ופניהם האדימו, בעיקר ברגעים שבהם כינה אותם ארנסט פילוסופים רומנטיים, מטילי צללים, וכיו״ב. ותמיד הוא החזיר אותם לעובדות. "העובדה, בן אדם, העובדה שאין להכחישה!" הוא היה מכריז בניצחון כאשר היה מביא מי מהם לידי מעידה. הוא שפע עובדות. הוא הכשילם בעובדות, טמן להם מארב בעובדות, הפציץ אותם במטח של עובדות.

"נראה שאתה סוגד לעובדות", לעג לו ד״ר המרפילד.

"אין אלוהים אלא עובדות, ומר אוורהרד הוא הכוהן שלהן", העיר ד״ר בלינגפורד בפרפרזה.

ארנסט הסכים בחיוך.

"אני כמו האיש מטקסס", הוא אמר. ולאחר שהפצירו בו, הסביר. "אתם מבינים, האיש ממיזורי תמיד אומר 'אתם צריכים להראות לי', אך האיש מטקסס אומר 'אתה צריך לשים לי את זה ביד'. מכאן מובן שהוא לא מטפיזיקאי".

בהזדמנות אחרת, כאשר אמר ארנסט שהפילוסופים המטפיזיקאים לעולם לא יוכלו לעמוד במבחן האמת, שאל לפתע ד״ר המרפילד:

"מהו מבחן האמת, בחור צעיר? התואיל להסביר לנו את שהתחבטו בו ראשים חכמים משלך?"

"בהחלט", ענה ארנסט. הביטחון העצמי שלו הרגיז אותם. "הראשים החכמים התחבטו עד כאב בשאלת האמת מכיוון שריחפו באוויר בעקבותיה. אילו היו נשארים על הקרקע המוצקה, הם היו מוצאים את התשובה בקלות – כן, הם היו מגלים שהם עצמם בוחנים את האמת בכל מעשה ומחשבה בחייהם".

"המבחן, המבחן", חזר ד״ר המרפילד בקוצר רוח. "עזוב את ההקדמה. תן לנו את שאנו מחפשים זמן רב כל כך – מבחן האמת. תן לנו את זה, ונהיה כאלים".

בדבריו ובדרך דיבורו הייתה ספקנות לגלגנית ולא מנומסת, שבאין רואים הסבה עונג למרבית האנשים שהסתופפו סביב השולחן, אף שצרמה לבישוף מורהאוס.

"ד״ר ג'ורדן9 קבע זאת במפורש", אמר ארנסט. "מבחן האמת שלו הוא: 'האם זה יעבוד? האם תסכים לשים על זה את חייך?'״

"פססס!" שרק ד״ר המרפילד. "לא הבאת בחשבון את הבישוף ברקלי.10 הוא מעולם לא קיבל תשובה".

"המטפיזיקאי האציל מכולם", צחק ארנסט. "אבל הדוגמה שלך אומללה. כפי שברקלי עצמו אישר, המטפיזיקה שלו לא עבדה".

ד״ר המרפילד כעס, וכעס בצדק. זה היה כאילו תפס את ארנסט בגנבה או בשקר.

"בחור צעיר", הוא הריע, "קביעה זו שקולה לכל מה שאמרת הלילה. זו הנחה שפלה ולא מוצדקת".

"נוצחתי", מלמל ארנסט בהכנעה. "רק איני יודע מה הכריע אותי. תצטרך לשים לי את זה ביד, דוקטור".

"בהחלט, בהחלט", התיז ד״ר המרפילד. "איך אתה יודע? אינך יודע שבישוף ברקלי אישר שהמטפיזיקה שלו לא עבדה. אין לך הוכחה. בחור צעיר, היא תמיד עבדה".

"אני מתייחס לאי־הצלחתה של המטפיזיקה של ברקלי כאל דבר מוכח, מכיוון" – ארנסט עשה הפסקה קלה, "מכיוון שברקלי עשה שימוש קבוע במעבר דרך דלתות במקום דרך קירות. מכיוון שהוא התבסס בחייו על לחם וחמאה ובשר צלוי. מכיוון שהוא התגלח בסכין גילוח שפעל והסיר את השיער מפניו".

"אבל אלה דברים ממשיים!" קרא ד״ר המרפילד. "המטפיזיקה מתייחסת לתודעה".

"והיא עובדת – בתודעה?" שאל ארנסט ברכות.

האחרים הנהנו.

"ואפילו המון מלאכים יכולים לרקד על חודה של מחט – בתודעה", המשיך ארנסט מהורהר. "ואֵל עטוי פרווה ואוכל שומן לוויתן יכול להתקיים ולעבוד – בתודעה; ואין הוכחות להפך מזה – בתודעה. אני מניח, דוקטור, שאתה חי בתודעה?"

"התודעה ממלכה היא לי", הייתה התשובה.

"זו דרך אחרת לומר שאתה חי באוויר. אך אתה חוזר לארץ בשעת ארוחת הצהריים, אני בטוח, או כאשר מתרחשת רעידת אדמה. או, תגיד לי, דוקטור, האין אתה חושש מרעידת אדמה, מכך שהגוף הלא־גשמי שלך ייפגע על־ידי לבֵנה רוחנית?"

כהרף עין ובאופן לא מודע זינקה ידו של ד״ר המרפילד כלפי מעלה, אל עבר ראשו, למקום שבו נעלמה צלקת תחת השיער. ארנסט נתן במקרה דוגמה קולעת. ד״ר המרפילד כמעט נהרג ברעש האדמה הגדול11 מארובה שהתמוטטה. כולם פרצו בצחוק.

"ובכן?" שאל ארנסט, כאשר שככה העליצות. "הוכחות להפך?"

ובשקט שהשתרר הוא שאל בשנית, "ובכן?" ואז הוסיף, "הטיעון הזה שלכם מניח את הדעת, אך לא לגמרי".

אך ד״ר המרפילד הובס זמנית, והקרב התלקח בכיוונים חדשים. ארנסט קרא תיגר על אנשי הדת בנקודה אחר נקודה. כאשר הצהירו שהם מכירים את מעמד הפועלים, הוא סיפר להם אמיתות בסיסיות על מעמד הפועלים שלא היו ידועות להם, וקרא להם לסתור את דבריו. הוא נתן להם עובדות, תמיד עובדות, חסם אותם כשסטו והמריאו לאוויר, והחזיר אותם לארץ ולעובדות.

איך שהתמונה שבה אליי! אני יכולה לשמוע אותו עתה, אות המלחמה בקולו, פושט את עורם באמצעות העובדות שלו, כל עובדה היא שוט המצליף שוב ושוב. והוא היה חסר רחמים. הוא לא נטל חנינה ולא נתן חנינה.12 אינני יכולה לשכוח איך הוא פשט לבסוף את עורם מעליהם.

"אתם התוודיתם שוב ושוב הלילה, בהכרזה ישירה או בהצהרות נבערות, שאינכם מכירים את מעמד הפועלים. אך על כך אין להאשימכם. מנין לכם לדעת משהו על מעמד הפועלים? אינכם גרים באותה סביבה עם מעמד הפועלים. אתם מתקבצים עם הקפיטליסטים בסביבה אחרת. ולמה לא? בעלי ההון הם המשלמים לכם, המאכילים אתכם, והעוטפים את גבכם בלבוש שאתם לובשים פה הערב. ובתמורה לכך אתם מטיפים למעסיקיכם את סוג המטפיזיקה היכולה להיות מקובלת עליהם; והסוגים הקבילים במיוחד קבילים מכיוון שאינם מסכנים את הסדר הקיים של החברה".

עתה עבר סביב השולחן רחש של אי־הסכמה.

"הו, איני מפקפק בכנותכם", המשיך ארנסט. "אתם כנים. אתם מטיפים את שאתם מאמינים בו. שם נמצאים הכוח והערך שלכם – במעמד של בעלי ההון. אך אם תשנו את אמונתכם לדבר־מה שיאיים על הסדר הקיים, הטפותיכם לא יהיו מקובלות עוד על מעסיקיכם, ואתם תפוטרו. מפעם לפעם מפוטר מקרבכם אדם זה או אחר על אותו רקע,13 לא כן?״

הפעם לא הייתה אי־הסכמה. הם ישבו אילמים ונוחים להסכים, חוץ מד״ר המרפילד, שאמר:

"הם נקראים לפרוש בשעה שחשיבתם שגויה".

"וזו דרך אחרת לומר בשעה שחשיבתם איננה מקובלת", ענה ארנסט, ואז המשיך. "אז אני אומר לכם, המשיכו להטיף ולהרוויח את לחמכם, אך למען השם הניחו למעמד הפועלים. אתם שייכים למחנה האויב. אין לכם דבר משותף עם מעמד הפועלים. ידיכם רכות בזכות העבודה שאחרים עשו למענכם. כרסיכם עגולות מאכילה מרובה" (כאן נרתע ד״ר בלינגפורד, וכל העיניים הביטו בהיקף גופו העצום. נאמר עליו שלא ראה את רגליו כבר שנים). "ותודעתכם מלאה בדוקטרינות שהסדר הקיים נשען עליהן. אתם לא פחות שכירי חרב (שכירים כנים, אני בטוח בכך) מכפי שהיו האנשים בחיל המשמר השוויצרי.14 הֱיו נאמנים לפת לחמכם ולשכרכם; שמרו, בהטפותיכם, על האינטרסים של מעסיקיכם; אך אל תרדו אל מעמד הפועלים ותשמשו כמנהיגים כוזבים. אינכם יכולים להיות בעת ובעונה אחת בשני המחנות. מעמד הפועלים הסתדר בלעדיכם. האמינו לי, מעמד הפועלים ימשיך להסתדר בלעדיכם. ויתרה מזו, מעמד הפועלים יכול להסתדר טוב יותר בלעדיכם מאשר אתכם".

ההתקוממות השנייה הייתה במידה רבה מלאכתו של ארנסט אוורהרד, אף שהוא שיתף פעולה כמובן עם המנהיגים האירופים. תפיסתו של אוורהרד והוצאתו החשאית להורג הייתה האירוע הגדול של אביב 1932 לסה״נ. עם זאת, הוא התכונן להתקוממות ביסודיות רבה כל כך, שעמיתיו לקשר יכלו – כמעט בלי בלבול או דחייה – לבצע את תכניותיו. אחרי ההוצאה להורג של אוורהרד הלכה אשתו לוויק רובין לודג', בית עץ קטן בגבעות סונומה שבקליפורניה.

היא מתייחסת כאן ללא ספק לקומונת שיקאגו.

עם כל ההערכה לאייוויס אוורהרד, יש לציין שאוורהרד היה רק אחד ממנהיגים מוכשרים רבים שתכננו את ההתקוממות השנייה. וכיום, כשאנו מביטים לאחור מבעד למאות שחלפו, אנו יכולים לומר בבטחה שגם לו היה חי, תוצאותיה של ההתקוממות השנייה לא היו הרסניות פחות מתוצאותיה בפועל.

ההתקוממות השנייה הייתה אכן בין־לאומית. זו הייתה תכנית עצומה – עצומה מכדי שתהיה פרי גאונותו של איש אחד בלבד. ציבור הפועלים בכל אוליגרכיות העולם היה מוכן להתקומם לפי אות. גרמניה, איטליה, צרפת ואוסטרַלאַסיה היו ארצות פועלים – מדינות סוציאליסטיות. הן היו מוכנות להושיט עזרה למהפכה, והן עשו כן באומץ לב; לפיכך, כאשר דוכאה ההתקוממות השנייה, דוכאו אף הן על־ידי האוליגרכיות המאוחדות של העולם, וממשלותיהן הסוציאליסטיות הוחלפו בממשלות אוליגרכיות.

ג'ון קנינגהם, אביה של אייוויס אוורהרד, היה פרופסור באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה. תחום התמחותו היה פיזיקה, ונוסף על כך הוא היה חוקר מקורי והוערך מאוד כמדען. תרומתו העיקרית למדע הייתה חקר האלקטרון ויצירתו המונומנטלית זהות החומר והאנרגיה, שבה קבע אחת ולתמיד ומעבר לכל ספק שהיחידה היסודית של חומר והיחידה היסודית של כוח הן זהות. רעיון זה פותח עוד לפני כן על־ידי סר אוליבר לודג' ועל־ידי סטודנטים אחרים בשדה המחקר החדש של רדיואקטיביות, אך לא הודגם בניסוי.

באותם ימים רווח מנהג הגברים להתחרות על פרסים כספיים. הם נאבקו בידיהם. כאשר היה אחד מהם מוכה עד אובדן ההכרה או נהרג, המנצח היה זוכה בכסף.

אזכור לא ברור זה מתייחס למוזיקאי השחור העיוור שכבש את העולם בסערה במחצית השנייה של המאה ה־19 לעידן הנוצרי.

פרידריך ניטשה, הפילוסוף המטורף של המאה ה־19 של העידן הנוצרי, שלרגעים מעטים ופרועים ראה את האמת, אך לפני מותו התיישר לפי הקו המרכזי של המחשבה האנושית ושקע בטירופו.

מחנך ידוע מסוף המאה ה־19 ומתחילת המאה ה־20 לעידן הנוצרי. הוא היה נשיאה של אוניברסיטת סטנפורד, משרה כנסייתית פרטית בזמנה.

מוניסט אידאליסטי שבמשך זמן רב עורר מבוכה בקרב הפילוסופים של זמנו בהכחישו את קיומו של החומר; טיעונו החכם התמוטט לבסוף שעה שעובדות אמפיריות חדשות מתחום המדע זכו להכללה פילוסופית.

רעש האדמה הגדול בֿ1906 לסה״נ שהחריב את סן פרנסיסקו.

דימוי זה עולה ממנהגי התקופה. כאשר נאבקו אנשים עד מוות בדרכם החייתית, והאדם המנוצח היה משליך את נשקו, בידי המנצח הייתה ההחלטה אם להורגו או לחוס עליו.

באותה תקופה הודחו אנשי דת רבים מהכנסייה על שהטיפו לדוקטרינה שלא הייתה מקובלת. בעיקר הם סולקו כשהיה להטפותיהם גוון סוציאליסטי.

שומרי הארמון הזרים השכירים של מלך צרפת לואי ה־16, שראשו נערף על־ידי בני עמו.