פתח דבר
תינוקת קירחת שעל ראשה ציצת תלתל יושבת על כיסא אוכל של תינוקות ומחייכת. זו התמונה היחידה שיש ברשותי מחודשי חיי הראשונים. מוזר. אבי היה צלם מוכשר וצילם אותנו לא מעט. שנים סברתי שהסיבה להיעדר תמונות נוספות שלי היא היותי ילדה שלישית במשפחה. הנחתי שההתרגשות סביבי היתה פחותה מזו שעוררו אחותי הבכורה ואחי הסנדוויץ'. בשנות ה־70 של המאה הקודמת צילום דרש מאמץ ניכר ביחס למה שנדרש כיום על מנת לתעד רגעים בחיינו. מיעוט תמונות מינקותי לא פגע בי ולא צילק אותי, הכול בסדר. אבל הוא כן סִקרן אותי. לימים, התברר לי שלא דעיכת ההתלהבות של אבי מהתינוקות שילדה לו אימי היא הסיבה לכך שמיעט לצלם אותי. נולדתי במה שנהוג לכנות "שוך הקרבות" של מלחמת יום כיפור. בהזדמנויות שונות אימי אמרה משהו על כך שבמשך 11 חודשים גידלה אותנו בלי אבא. אבא כמעט לא נכח. היא זכרה את התקופה הזו כתקופה קשה במיוחד, שכן אחיה הצעיר והאהוב, כתי (כתריאל) לבית שלח, נהרג בהתהפכות טרקטור שלושה חודשים לפני שילדה אותי. כשהמיילדת אמרה לה שנולדה לה בת, היא נשמה לרווחה מהידיעה שלא תצטרך לשלוח בן נוסף לצבא ושלא תיאלץ לקרוא לי על שם אחיה המת, כמקובל. הימים היו ימים כואבים ועצובים במדינה כולה ובעמק בפרט בשל תוצאות המלחמה הקשות, החורף היה סוער במיוחד, במושב לא היו מדרכות והאדמה הבזלתית של רמות יששכר יצרה בוץ כבד ודביק. הוריה של אימי, שברחו מהמלחמה באירופה ואיבדו את רוב בני משפחותיהם, מי בשרפה ומי במגפה, התמודדו עם השכול על מות בנם וכך גם היא. אחותי הגדולה התגלתה בגיל ארבע כנושאת מום מולד בליבה שהצריך ניתוח מורכב, והכול היה קשה. אובייקטיבית, וגם כי ככה זה בעדה שלי. הכול קשה. אבל איפה אבא שלי היה? למה הוא לא צילם אותי?
אבא היה חייל בחיל חימוש. הוא תיקן טנקים. המלחמה הסתיימה, אבל גוויות של טנקים נותרו פזורות ברחבי רמת הגולן, ובמשך חודשים ארוכים פעלו צוותי חימוש ותובלה כדי לחלץ אותם, לגרור אותם לסדנאות המתכת, לתקן את מה שאפשר ולהטמין את מה שלא. כשנולדתי חבר מהמושב פגש את אבא במקרה איפשהו בצפון הרמה ואמר לו, "לך הביתה עודד, נולדה לך בת." אבא נסע מיוזע, מרופט ומרוח בגריז לבית חולים "העמק" וביקש לראות את אמא ואותי, אבל האחות האחראית שלחה אותו אחר כבוד הביתה להתקלח. אל תזהם לי כאן את כל המחלקה, אמרה לו. "תכלת", הוא קרא לי, למרות עיניי החומות ושערי החום. "אותך, עם המראה שלך, היו לוקחים ראשונה בשואה," אומרת אמא שלי. אבא חזר אל הטנקים השרופים ושב הביתה רק אחרי זמן רב. לכן לא צילם אותי. אבל גם כשהבנתי את זה, עדיין לא הבנתי כלום. עשרות שנים חלפו עד שפעם אחת ויחידה אבא אמר משפט שאת מילותיו המדויקות אני מתקשה לשחזר, אבל את תחושת האסימונים הנופלים בבת אחת אני זוכרת היטב. ברגע אחד הבנתי מה זה אומר לחלץ טנק שרוף. מה מוצאים בתוך טנק שנשרף. באחת הבנתי שאבא שלי, איש המברגים והמפתחות השוודיים, עבר גיהינום משלו במלחמה ואחריה. ועדיין, סיפורי צבא בביתנו התמצו בסיפורי טנקים. גם אחי היה איש חימוש טנקים, גם אני שֵׁירתי בשריון, וכך גם בעלי הראשון, ועולמי הצבאי היה עולם של טנקים ושל שריונרים, ובכל מקרה לא היה זה עולם עשיר במיוחד. הצבא תפס בביתנו מקום מוגבל. מלחמות, חיילים, כלי מלחמה ושמות גנרלים לא היו נושאי שיחה רווחים בארוחות שישי. גדלתי בבית של חקלאים ואנשי חינוך. אימי ואבי עסקו שניהם בחינוך ובהוראה והיה לנו משק חקלאי שבו עבדנו כולנו. לכן, כאשר שני בניי גילו עניין בצבא, התכוננו והתמיינו, התגייסו ליחידות עם שמות אקזוטיים שנהוג במקומותינו לכנות "מובחרות", היה זה בשבילי עולם חדש ומוזר, שקיוויתי שיתחיל ויסתיים בשלום, פרק של כמה שנים שיעבור על ביתי ועל משפחתי ולאחר מכן החיים יחזרו למקומם. נעשה מה שצריך, נשרת את המדינה ונתקדם.
בנובמבר 2019, אחרי שנת שירות בכפר נוער בערד, התגייס נועם, בני הבכור, לצנחנים. בשבוע הראשון נערכו מיונים שבמהלכם אותר ליחידת דובדבן. הוא עבר גיבוש ואחריו חזר הביתה לסוף שבוע. כאשר פתח את הדלת ביום שישי בבוקר, אמר לי, "אמא, אל תסתכלי." בדלת עמד ילד שבור. הוא לא רצה שאראה את כפות רגליו הפצועות. נועם חלץ את נעליו, התקלח והתמוטט על הספה בסלון. הבאנו ללשכת הגיוס בטבריה ילד שמח, מצחיק, אופטימי, מלא ביטחון עצמי, וחזר אליי ילד שלא זז מהספה במשך כל סוף השבוע, ישב עליה ביחד עם חברתו, שני ילדים יפים ואוהבים, ושניהם בוכים ובוכים כל השבת. לא הבנתי מה קורה לילד שלי. ידעתי שהגיבוש לדובדבן קשה מאוד, אבל עד כדי כך? המצב הנפשי שלו לא היה לי מובן.
ביום ראשון בבוקר יצא מהבית בבכי. כעבור כמה שעות כתב לנו בהתרגשות הודעה, שהוא עבר את הגיבוש ושהוא התקבל לדובדבן. הוא שמח. אומנם הוא לא כיוון לשם, אבל כאשר אתה עובר מיונים קשים אתה רוצה להצליח בהם, והוא הצליח. אבל בערב הוא התקשר והשיחה היתה קשה. הוא בכה, והרי הילד שלי תמיד שמח. הוא אמר שהוא לא מבין מה הוא עושה שם. למחרת, ב־21:00, התקשרו אליי והודיעו לי שהבן שלי בסורוקה ושחלה במחלת הנשיקה. הוא חזר הביתה, שכב עשרה ימים על הספה בלי לזוז. אפאתי, עם חום גבוה שלא יורד, עם גרון כואב שגרם לו לעוות את פניו בכל ניסיון לבלוע רוק. אמרו לנו שזה ייקח זמן, שזה יכול לקחת גם שבעה חודשים, שהוא ירד במשקל, שיפסיד את המחזור הזה של הגיוס, שאולי יצטרף למחזור הבא. אבל אחרי עשרה ימים הוא קם, חזר ליחידה שלו והתחיל לרדוף אחרי הזנב של עצמו בניסיון להשלים את מה שהפסיד. הטירונות היתה רעה. המפקדים היו קשים. הוא שנא את המסעות האין־סופיים עם המשקל העצום על הגב, ארבעים אחוזים ממשקל הגוף. הוא שנא את שרירות הלב, את חוסר ההיגיון, את האטימות ואת הכוחנות. שיחות הטלפון איתו היו קצרות, תמיד בלחץ, תמיד תוך כדי ביצוע משימות, שִפצורים, רשימות. הרגשתי שאני מגייסת כל מיליגרם של מוח ושל ניסיון חיים כדי לספק לו בשיחות האלה הזנה אפקטיבית. הייתי יוצאת החוצה עם הטלפון הנייד כדי לדבר איתו, צועדת הלוך ושוב במורד הרפת של השכנים, מקרבת ברגליי את המספוא לפרות הסקרניות ומנסה לעודד, לשאול שאלות, להציע פרשנות נוספת, לתת פרופורציות, להציע חלופות, כל מה שיכולתי וידעתי לרכז לתוך שיחות חטופות של שתי דקות. כשבאה הקורונה הוא סגר 42 ועוד 42 ימים, חילק מזון בבני ברק למשפחות חרדיות שקיבלו אותו ואת חבריו בהודיה גדולה. הוא חסר לי מאוד והתגעגעתי אליו. אחר כך המצב השתנה לטובה. הוא התחזק. המפקדים התחלפו. מפקד מוכשר ומרשים קיבל את הצוות שלו. נועם יצא לקורס לוחמי רפואה מבצעית ושם מצא את מקומו. הוא חזר ליחידה שלו והקים מדור רפואה מבצעית, הדריך לוחמים כיצד לטפל בעצמם ובחברים שלהם, והשירות שלו נעשה מקום עבודה מעניין, ממלא ומתגמל. השתתפותו בפעילויות מבצעיות הלכה והתמעטה ואיתה גם מפלס הדאגה שלי. היו לנו סימנים מוסכמים. כאשר יצא לבצע מעצרים בשטחים היה כותב לי, "לילה טוב אמא, נדבר בבוקר". "נדבר בבוקר" פירושו, לא אהיה זמין בשעות הקרובות. כך ידעתי שהוא יוצא לפעילות. בבוקר מוקדם היה כותב לי, "בוקר טוב אמא", וכך הייתי יודעת שהאירוע הסתיים ושהם חזרו לבסיס. לא הוטרדתי מכך שמיעטתי לישון בלילות הללו. מצאתי לי תעסוקות שונות, ראיתי סרטים במחשב, כתבתי, וחיכיתי בסבלנות שהעייפות תכריע אותי או שאקבל הודעה מרגיעה. לא נלחמתי בדאגה או בקושי להירדם. קיבלתי את זה. בדצמבר 2022 שוב השתנתה המציאות שלנו בבית. עמית, אחיו הצעיר, התגייס גם הוא, אחרי שנת שירות בכפר הירוק. בעוד שנועם ראה בשירות משהו שצריך לעשות על הצד הטוב ביותר ולחזור הביתה בשלום, עמית התרגש מהשירות, התאמן, חלם, התמיין בנחישות ליחידות השונות וקיבל באכזבה מסוימת את שיבוצו ליחידת יהל"ם, "יחידת הנדסה למשימות מיוחדות". זה לא נראה לו מספיק מובחר. לקח לו שבוע להגיע למסקנה שזו היחידה המובחרת ביותר ולהתגאות בתג שקיבל. הוא שובץ לסיירת יעל, ובהיותו אחד הגדולים והחזקים בצוות קיבל "נגב", מקלע כבד ומסורבל שמירר את חייו והחזיר אותו הביתה מלא בחבורות ובשטפי דם. אבל הוא היה גאה ומרוצה. אני, פחות. זה היה אחד יותר מדי בשבילי. הספיק לי נועם. לא התאים לי בכלל להתחיל את כל הדבר הזה מההתחלה. שני ילדיי היחידים היו חיילים, המדינה סערה תחת חילופי שלטון, בבית התמודדנו עם אתגרים כלכליים ואחרים, ולא רציתי יותר.
לא היה דבר שיכולתי לעשות עם זה, אז עשיתי את מה שאני יודעת לעשות כשאני מתמודדת: התחלתי לכתוב. כתבתי את השיחות שלי עם נועם ועם עמית ועם החברות שלהם. הסתכלתי על מה שכתבתי, וחשבתי שיש בוודאי אלפי אימהות כמוני, שמדברות עם הילדים שלהן על השירות בצבא. ככה נולד הספר הזה. התחלתי לדבר עם אימהות. בהתחלה אימהות שהכרתי, ואז לאט לאט עם כל מיני אימהות. אימהות מהעמק, אימהות מכפרים בדואיים, אימהות מאלפי מנשה ומאור עקיבא, מבית שאן ומירכא, ממשגב ומקריית שמונה, מחבל בנימין, ממגדל העמק ומפרדס חנה. הן סיפרו לי סיפורים ארוכים וסיפורים קצרים, סיפורי גבורה וסיפורי ילדות, סיפורים על קרבה ועל ריחוק, על דיבור ועל שתיקה, על רעב ועל אוכל, והרבה הרבה סיפורים על כביסה. ואני כתבתי. כשהחלטתי לעצור את הראיונות, נועם אמר לי: ״אמא, אני יודע שהחלטת לראיין רק אימהות לבנים. אבל את חייבת לראיין אמא לבת מחי"ר גבולות.״ ״למה?״ שאלתי. ״כי הן מטורפות,״ אמר. באותו ערב פגשתי בבר מצווה משפחתית אישה שלא הכרתי קודם לכן, שסיפרה לי שבתה משרתת בבקעה, בגדוד "אריות הירדן". קבענו ריאיון. 25 אימהות רואיינו. 25 נשים חכמות שפתחו בפניי את דלתות ביתן והסכימו לספר את הסיפור שלהן. 18 ראיונות נכנסו לספר, ולצידם קטעי שיחות שלי עם נועם ועם עמית וכמה מחשבות על הדרך.
בישורת האחרונה של הכתיבה, התרסק עלינו 7 באוקטובר. לבה רותחת ששרפה אותנו ורדפה אחרינו וממשיכה לרדוף אותנו שבועות וחודשים. 7 באוקטובר הפרטי שלי התחיל ב־8 באוקטובר, כשעמית עידכן שהוא הועבר לפלוגת לוחמים.
הוא היה פחות משנה בצבא, באמצע מסלול שאמור לארוך שנה וחצי. זכרתי את סיפורי המלחמות ששמענו כשהיינו ילדים, על אלה שהיו באמצע הטירונות, או בתחילת הקורס, או בעיצומה של ההכשרה, ויום אחד נתנו להם קסדה ורובה ואמרו להם, לכו להילחם.
עמית, מצידו, כמו ילד בן 19, התרגש והוחמא מהמעמד החדש. הלוחמים קיבלו אותו בנדיבות, ואחיו הגדול אמר לי, "גם אם יגידו לו ללכת להיות פיתיון חי בעזה כי הוא הכי גבר בפלוגה, הוא יתקשר אלייך בשמחה, האידיוט הזה."
מיום ליום התבררו ממדי הזוועות. למדנו ליירט סרטונים מחרידים ולהתחמק מהם.
ביקרנו חברים שאיבדו, חברים שהיו שם, חברים שכמעט, שבנס, שלמרות, שבגלל, כמו בשיר של שימבורסקה.
הלכנו לעבודה, חזרנו מהעבודה, פתחנו את הלב, אטמנו את הלב, התנדבנו, התנדבו בשבילנו, תרמנו, תרמו עבורנו, התאחדנו, התפרדנו. זה לא נגמר. ימים, שבועות, חודשים, הרוגים, פצועים, חטופים, שבויים.
ועמית שם.
הכניסה הראשונה שלו היתה בשבילי סוף העולם.
דמיינתי גיא צלמוות. לא ישנתי, בקושי אכלתי.
הכניסה השנייה היתה רק מפחידה נורא. עדיין לא ישנתי, אבל האפשרות שהוא יחזור משם חי, ואולי אפילו שלם לא נראתה מופרכת. בכניסות השלישית, הרביעית והחמישית, הסתגלתי.
חבר אמר לי: ״תזכרי ש־99% מהחיילים חוזרים משם בחיים." הוא ידע. הבן שלו חזר מצוק איתן עם צל"ש ביד וקצת פחות חברים משהיו לו לפני שנכנס לעזה. האמירה הזו עזרה לי. זה נשמע הגיוני. מה עוזר לאמא לעבור ימים ולילות במשך שבועות וחודשים כשהבן שלה במלחמה? היו תיאורים של עמית שעודדו אותי. מהסיפורים שסיפר היו לי סיבות להאמין שרמת הסכנה בפעילות שבה הוא מעורב נמוכה יותר מזו שיש בפעילויות אחרות. הבנתי שהוא כמעט לא פוגש אנשים במקומות שאליהם הוא מגיע. שהאנשים שהיו שם, כבר לא שם. ידיעה מבעיתה ומרגיעה כאחד.
אחת לכמה ימים או לילות הדאגה התעצמה. למשל כשירד מבול בחוץ. הורדתי את השמיכה. נראָה לי מוזר להתכסות בידיעה שאין לו אפילו שק שינה. הרגשתי רע כשקראתי עדויות חיילים על המציאות שבה הם נמצאים. גירויי העור שמתפתחים אחרי ימים רבים בלי מקלחת, כאבי הראש בגלל הקסדה הכבדה והמכאיבה, קשיי השינה עם ציוד כבד על הגב. התרנגולות שבאו להתכרבל איתם בלילות. הזבובים בימים. נמנעתי מתיעוד מצולם ומכתבות טלוויזיה. הסתפקתי בטקסטים כתובים. 40 יום אחרי שהתחילה המלחמה, נועם חזר מחו"ל. יום למחרת התגייס למילואים. שלושה חודשים בלבד אחרי שהשתחרר. חשבתי שזה יהיה בלתי נסבל בשבילי, שני ילדים בלב המאפליה. פחדתי מהפחד. אבל באופן מפתיע הגיוס שלו עבר אצלי יחסית בשקט. הוא היה רגוע, כי היה אמור לבצע מעצרים בשטחים ולא להגיע לרצועה. את איו"ש הכיר היטב, והשקט שלו השקיט גם אותי. אבל המציאות באיו"ש היתה שונה מכפי שהכיר אותה. הוראות הפתיחה באש נהיו קשוחות יותר. כאיש צוות חוליה רפואית הוא טיפל גם בחיילים וגם במחבלים שהחיילים שלנו פצעו, וזה היה מטלטל עבורו, מתיש ושוחק. הוא פחד. פחד להיפצע. פחד למות.
והנה אני, עם שני ילדים במלחמה, כבר לא מבועתת ולא מבוהלת. כמה מהר מתרגלים. קצת קשיי ריכוז, פה ושם חלומות מוזרים. כמה החלטות משונות וטקסים חדשים.
אינני אדם ירא שמיים. לא מקדשת את השבת. לא מדליקה נרות. עמית עושה לנו קידוש כשהוא בבית. אחרי שהתגייס, בשבתות שבהן לא יצא הביתה, התחלתי להדליק נרות, לצלם את הנרות הדולקים ולשלוח לו ברכת שבת שלום מתחת לצילום הנרות. זה היה רגע רק שלי ושלו, בשקט, אני עם עצמי בלי אף אחד, מדברת אליו ביני לבין עצמי ונותנת לו מקום בבית גם בהיעדרו. את הרעיון קיבלתי מחבר יקר, הרב שלמה רסקין, מנהל בית חינוך לבנות חב"ד בצפת. הוא אמר לי שביום שישי לפנות ערב, יש רגע שבו רבבות אימהות מדליקות נרות וחושבות על הבנים החיילים ועל הבנות החיילות, ושלרגע הזה יש כוח. אני לא בטוחה שיש כוח לרגע הזה, אבל יש בו פרטיות מיוחדת ולמדתי לאמץ לי אותו.
השיער שלי זקוק לתספורת ואני מחכה. עמית תמיד מעדיף שאהיה עם שיער ארוך. פעם אמר לי שאצל כל אמא פולנייה מגיע השלב שבו היא נכנסת הביתה עם שיער קצר צבוע בכתום, ושהוא מאוד מבקש ממני לדלג על השלב הזה. הבטחתי לו. באחד הימים עמדתי מול המראה ונראיתי לעצמי דומה לתמונה שלי שצולמה בסמוך ללידה של עמית. חשבתי על כך שהפעם האחרונה שהייתי עם שיער באורך הזה היתה כשעמית נולד. אומרים שכל הבנים מעדיפים שיער ארוך. ועמית במיוחד. אולי כעת אלד אותו מחדש, כאשר יחזור. באמת שמתי לב שאני מרגישה את נועם ועמית בתוכי בימים האלה, כאילו שאני נושאת אותם שוב. כאילו אני שוב בהיריון איתם.
3 שפצורים: עריכת שיפורים ושיפוצים בציוד צבאי כדי להתאימו לחייל (עגה צבאית).
4 סגר: לא יצא הביתה.
5 בשיר "כל מקרה", בספר "בשבח החלומות" (2004), תרגום רפי וייכרט, © כל הזכויות שמורות להוצאת קשב לשירה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.