עת אהבה נפשי

אלה תולדות השמיים והארץ בהיבראם, ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמיים. וייצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. וייטע יהוה אלוהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. ויצמח יהוה אלוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. ויְצַו יהוה אלוהים על האדם לאמור: מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. כי ביום אוכלך ממנו מות תמות. ויאמר יהוה אלוהים, לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו. ויצר יהוה אלוהים מן האדמה כל חיית השדה ואת כל עוף השמיים. והנה בא הלילה וידע האדם כי הלילה חשוך וקר ויתור לו נפש לישון עימה. וינסה ללון עם הנמלה, עם הפיל, עם הנשר. והנה כל אלה נמלטים מפניו. ויוֹצא אדם דג מן המים ויבקש ללון עימו, והדג אינו פוצה פה ומצפצף. וירא האדם כי טוב, וישם הדג בחיקו וילון עימו. ויהי בוקר ויאמר האדם לדג, מצא חן בעיניי ללון איתך. והדג אינו משיב. ויאמר אלוהים לאדם, הדג איננו עוד. וייפול האדם על פניו ויבך.

וייפּל יהוה אלוהים תרדמה על האדם ויישן, וייקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. וייבן יהוה אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה; ויבאַה אל האדם. וישם יהוה אלוהים מילים בפיו של האדם ויאמר אדם: זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי; לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוּקחה זאת. על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. והיו שניהם עירומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו.

ויאמר הנחש אל האישה, אף כי אמר אלוהים, לא תאכלו מכל עץ הגן. ותאמר האישה אל הנחש, מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים, לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון. ויאמר הנחש אל האישה, לא מות תמותון, כי יודע אלוהים כי ביום אכלתם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע. ותרֶא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל, ותיקח מפריו ותאכל; ותיתן גם לאישהּ עימה ויאכל. ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות. ויתחבא האדם ואשתו מפני יהוה אלוהים. ויאמר יהוה אלוהים, המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת? ויאמר האדם, האישה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. ויאמר יהוה אלוהים לאישה, מה זאת עשית? ותאמר האישה, הנחש השׂיאני ואוכל. ויאמר יהוה אלוהים אל האישה: הַרְבָּה אַרְבָּה עיצבונך והריונך, בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. ולאדם אמר, כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציוויתיך לאמור לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת; כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא הייתה אם כל חי. ויעש יהוה אלוהים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם, ויגרש את האדם מגן–עדן, וישכן מקדם לגן–עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת, לשמור את דרך עץ החיים.

ויאמר אדם לחוה, מוטב נרחק מן המקום הזה, שאין הוא אלא זכר לחטא הנורא. וילכו שניהם יחדיו עד ערוב היום. ותאמר חוה אל אדם, עייפתי עד מאוד. הבה נלון זה בחיקו של זה. וישתוק אדם וחוה עודנה מדברת, לא זכיתי לחיים משלי כי אם נבראתי ממך, וטרם העריב יומי הראשון ואעש קלקלה. ויאמר אדם, אכן. ותאמר חוה, אין אני יודעת אם אוכל לשאת בושה זו כל חיי. ויוסיף אדם לשתוק. והנה באה השמש מערבה ותשקף בעד דמעותיה של חוה. ויטו אדם וחוה ללון. ויאמרו בבוקר, כמה טוב להתעורר יחדיו. ויקרב אדם לחוה וילקק את פניה כמעשה האריות בגן–עדן. ותשב חוה ותלקק את פניו של אדם ויראו שניהם כי טוב.

וישבו ויאכלו יחדיו מן פירות העצים, וינוחו תחת צילם ויראו כי טוב. ויפקח האדם את עיניו וירא מולו חיות ובהמות, זוגות–זוגות, מחשקים אהבה. וישם הדבר בליבו. ותפקח חוה את עיניה ותאמר, הבה נתור את המקום. וילכו שניהם יחדיו עד מקום פלגי מים ועצי פרי. ויישאו עיניהם והנה פר בא על הפרה וינועו כאחד וייראו כמשתעשעים. ותאמר חוה, משחק משונה זה, והאדם לא אמר דבר. ויהי לילה ותיפול קרה. וילכו אדם וחוה ויסתתרו במערה מפני הרוחות. ותאמר חוה לאדם, שמא נשחק גם אנחנו. ותפשוט חוה את כותונת העור אשר נתן לה האלוהים ותחשוף את גופה בפני אדם. ויאמר אדם, מה זאת עשית? חרון האלוהים יכה בנו בשנית שאין כותונת זו אלא מתנת האלוהים. ותאמר חוה, אלוהים אינו עימנו במערה, הבט בי. ויבט אדם בחוה ותמצא חן בעיניו. ותשלח חוה ידיה אל כותונת העור של אדם ותסיר אותה מעליו, ולא התבוששו. ותלטף חוה את שערו של אדם וזה עוצם את עיניו. וילקק אדם את גופה של חוה וימתק טעמה בפיו. ותיגע חוה בגופו של אדם וייטב הדבר בעיניה. ותאמר חוה לאדם, הבה נשחק כמעשה הפר והפרה אשר ראינו היום. ויאמר אדם, נשחק. ויראו שניהם כי ענוג הוא המשחק. ותפרוש חוה נשמתה לקראת אדם ויהיו לאחד.

ויהי למחרת ויישא אדם מבטו השמימה וישאל את האלוהים, אנה נפנה? וימתינו שניהם למענה האלוהים אך זה לא בא. ותאמר חוה לאדם, שמא כועס עלינו האלוהים ולא ידבר עימנו עוד. וייפול אדם על פניו ויבך ויאמר לחוה: שמא באוכלנו את הפרי האסור ציערנו עד מוות. ותחבק חוה את אדם ותשאל אותו, מה פירוש הדבר מוות? וישב אדם ויושיב את חוה בחיקו ויאמר לה את מעשה הדג אשר הרג בשגגה. ותאמר חוה, מופלא הדבר ממני, ותלך לנחל אשר ליד המערה ותיקח משם דג. והדג נע ונד ואינו חדל. ותשם חוה את הדג בחיקה והנה בעבור רגעים אחדים הדג אינו נע עוד. ויאמר אדם לחוה, הנה מת הדג, לא חי עוד. ותשלך חוה את הדג המימה והדג צף מעליהם. ותצטער חוה על מעשיה ותאמר לאדם, יש בידנו כוח רב, יכולים אנחנו להמית יצורים אשר נבראו בידי האלוהים. ויחרד אדם עד מאוד ויאמר לחוה, הנה אנחנו חוטאים שוב ושוב בהורגנו את יצורי האל.

ויקומו וילכו יחדיו עד אשר כלה כוחם ויטו ללון.

ויהי לילה ויישאו עיניהם ויראו נקודות אור זוהרות ברקיע. ותאמר חוה, כמה יפה העולם, ויאמר אדם, אכן. ויאמר אדם, טוב היה בגן–עדן. ותאמר חוה לאדם, מה לך כי תבכה על דבר שלא יחזור עוד. ויאמר אדם, מתגעגע אני. ויוסיף ויאמר אדם לחוה, הנה אני מביט בך וליבי גועש בקרבי, גופי רועד וצוהל לקראתך, נשמתי זורמת בפלגי שמחתי כמים אשר בנהר. ותשמח חוה על דברי אדם. ויוסיף אדם ויאמר, אך אין אני יכול לשכוח כי בגלל הדבר אשר עשית גורשנו משם. ותבך חוה דמעה מרה והיא שותקת. וייחר אפה עד מאוד על דברי אדם, ותקום משם ותלך לישון לבדה. ויוותר אדם לבדו ויגשש בידיו אחר הצלע הנותרה בגופו וילחש לעצמו, אולי טובה זו מזו שהוצאה לי.

ויהי בוקר ואדם אינו מוצא את חוה. ויתור סביבו והיא איננה. ותקץ חוה משנתה ותראה והנה אדם אינו לידה ותצר על כך. ותאמר חוה בליבה, שמא יש יצורים נוספים כמונו בעולם, ואוכל להיות עם איש שאינו מזכיר חזור והזכר כי טעמתי מהפרי.

ותקום חוה ותלך לאדם והנה הוא יושב תחת עץ גדול וממתין לה. ויאמר אדם לחוה, ידעתי כי תבואי. ותאמר חוה, כיצד. ויאמר, למדתי כי הבדידות מרה היא וכואבת. טרם הכרתיך ובעצמותיי נשאתי אותך עימי כל העת, אך לא היה לי עם מי לדבר. אף כי בטוח הייתי בגן–עדן, והאלוהים היה עמדי כל העת ופחד לא ידעתי, הייתי לבד. וכאשר נבראת, בן-רגע נעלם העצב אשר עטף אותי. ואראה כי היות השניים בודדים יחדיו ממעיט כאב ואקווה בליבי כי לא אאבד אותך. ותיגש חוה אל אדם ותעטוף את גופו החם בזרועותיה. וישכבו שני הגופים וישחקו משחקם ויהי טוב מאוד.

ויעברו שעות מעטות ואדם וחוה עודם שרועים יחדיו תחת עץ המפיק צל מבורך. ויחושו שניהם שלווה ורוגע בגופם העייף ממאמץ האהבה, ותמלא נפשם שמחה. ויחשוב אדם, לא אוכל לשכוח את מעשה הפרי האסור. ותחשוב חוה, הוא לא שוכח.

ותאמר חוה לאדם, מי ייתן ויכולנו לשכוח כל הדבר הזה, ויאמר אדם, אכן.

ותתהלך חוה אנה ואנה ורק הדממה מדברת.

ויבואו ימים שלווים על נפשם של אדם וחוה והם ממעיטים במחשבות על גורלם ועל העבר שהיה ואינו עוד. ויחגגו שניהם את פשטות הימים האלה ויעבדו בבניית בית מחסה לימות הקור. ויעברו ימים רבים ואדם וחוה קרבו זה לזה ויחושו חיבה שלא ידעו כמותה מאז ומעולם.

והנה הקור הולך וגובר, מחריף וכואב, ואדם וחוה אינם יודעים אנה פניהם. וילחש אדם, בגן העדן הוא היה דואג לנו. ותתאפק חוה ותעצור את חרון אפה. וישכבו שניהם לישון וגופם רועד מן הקור. ויירדם אדם וגופו לוהט, וידבר אדם בחלום וחוה עודנה ערה ושומעת. ויאמר אדם, אלוהים, אלוהים, השב אותי אל הגן אשר בעדן; אלוהים, שמא טעית כאשר לקחת אותה מן צלעי; אלוהים, רוצה אני מנוחה. ותקום חוה כי לא תוכל לשאת עוד את דבריו. ותאמר חוה, הריני עוזבת את הגוף אשר ממנו באתי. ותבך חוה בכי מר עד מאוד ותישק את לחייו של אדם ודמעתה מרטיבה את ישותו. ויחלום אדם על דמעת אנוכיותו. ותאמר חוה, אלך כעת ולא אשוב עד אשר געגועיו של אדם ייגעו בסלע קיומנו, או אז נשוב להיות יחדיו.

ותקום חוה ותלך מעם בית המחסה, ועלטת הלילה עוטפת את דמותה.