פרק 1
אמת או שקר
“עוקבים אחריי,” אמרתי.
סוכן הסי-אי-איי סטיב קלארק יישר את רגליו המשוכלות ונשען קדימה בפנים מאובנות. “עוקבים?”
השתדלתי שקולי לא יסגיר את עצבנותי. “כן. חשבתי שאולי אני מדמיין את זה, אבל סטיתי כמה פעמים מהדרך והזנב עדיין היה שם. רק אחרי שעה הצלחתי להיפטר ממנו.”
הסוכן קלארק הישיר אליי את עיניו הכחולות. “וולי, אם העסק ישתבש אני רוצה שתהיה מודע באופן מלא להשלכות. ממשלת ארצות־הברית תתכחש לכל קשר אליך. לא יהיה צי שיבוא להציל אותך. זה ברור לך?”
בלעתי את רוקי ואמרתי, “כן. אני מבין.” היה קשה לפספס את המסר של הסוכן קלארק: אני הייתי מוצר שאפשר להשליך בלי נקיפות מצפון.
השנה הייתה 1981. הממשלה האסלאמית המהפכנית תפסה את השלטון באיראן לפני יותר משנתיים. במהלך אותה תקופה לכדה הממשלה את ארצי ואת עמי באגרופה האלים. ראיתי חברים שהוצאו להורג בדם קר, ומבטם האחרון נחרט בזיכרוני לעד. אבל עתה הייתי בבית בטוח שהתנשא מעל מליבו שבקליפורניה, רחוק מהממשלה הזו יותר מאי פעם.
עם איש הקשר שלי מהסי-אי-איי.
עסוק בהכנות לשוב למולדתי כמרגל.
סוכנות הביון החזקה ביותר בעולם העניקה לי את שם הקוד וולי. מעולם לא עלה על דעתי לשאול אותם מדוע בחרו דווקא בשם הזה. היה לי קשה להאמין שנראיתי בעיניהם כמו ‘וולי’, אך אולי זו בדיוק הייתה הסיבה שהשם הזה ניתן לי. המשימה שהם ביקשו ממני ליטול על עצמי הייתה מסוכנת לכל איראני. אבל אני לא הייתי סתם עוד איראני. אני הייתי חבר בספאה-י-פאסדאראן, משמרות המהפכה האסלאמית של אייתוללה רוחאללה ח’ומייני.
משנחה דעתו של הסוכן קלארק שאני מבין שאצטרך לשרוד בכוחות עצמי, הוא המשיך הלאה. “ארגנו עבורך הכשרה באירופה. בחרנו בלונדון כי הזכרת שמשפחת אשתך חיה שם. כך זה לא יעורר חשד. בלונדון תפגוש את האנשים שיהיו אנשי הקשר שלך מכאן והלאה. אלו אנשים טובים, וולי.”
הוא העביר לי פיסת נייר שעליה מספר טלפון כדי לטלפן לאשת הקשר החדשה שלי בלונדון, אישה בשם קרול. “בשום מקרה אל תשתמש בטלפון פרטי. תמיד תטלפן מטלפון ציבורי.”
בהיתי במספר זמן רב, מנסה לכבוש את רגשותיי. הייתי מבוהל מהמחשבה על הנתיב שבו התחלתי לפסוע. משמרות המהפכה תרו בכל מקום אחר מרגלים. איש לא היה מעל לכל חשד. וסביר להניח שעם שובי לאיראן אזכה לבחינה דקדקנית במיוחד. אני לא סתם יצאתי מאיראן — אני יצאתי מאיראן לארצות־הברית, האויבת המושבעת של המשטר האיראני. הם ידעו שהלכתי ללמוד במכללה באמריקה, וסיפקתי להם סיבות משכנעות לשהותי שם, אך אין ספק שהם יתשאלו אותי כשאשוב. האם אצליח לעמוד במבחן הזה?
ידעתי מה יקרה אם הם יתפסו אותי. ראיתי מה שהם עשו למרגלים ולמתנגדי המשטר. המשמרות סיממו אותם, אנסו את נשותיהם וילדיהם מול עיניהם, וניקרו את עיניהם מחוריהן — והכל במאמץ לגרום להם לדבר. חשבתי על אשתי, סוֹמַיֶה, ורעד עבר בגווי.
לנגד עיניי עבר, כמדי יום ביומו, מחזה הזוועה שחוויתי בבית־הכלא אֵווין הידוע לשמצה, שם הוחזקו מתנגדיו הפוליטיים של הממשל. לנגד עיניי צעדו נערות צעירות שהובלו אל מותן. הנערות האלו לא היו הרבה יותר מילדות, בקושי מסוגלות לחשוב בעצמן, שלא לדבר על מחשבות נגד המדינה. הן לא ידעו דבר וחצי דבר על מנגנונים פוליטיים. הן היו חפות מפשע בכל מובן, ובוודאי היו חפות מהפשעים הבדיוניים שהביאו למאסרן. ועל אף כל זאת, גורלן היה אלים מזה של הפושע המרושע ביותר. אף אחת מהנערות האלו לא תדע לעולם את האושר של אהבה רומנטית. אף אחת מהן לא תאחז בתינוק בזרועותיה. רק מעטים יוכלו לדמיין את האימה ששטפה את רגעי חייהן האחרונים.
“וולי?”
הסוכן קלארק העיר אותי מהרהוריי. לפתע הבנתי שהוא הביט בי בעודי בוהה אל החלל הריק. “כן?”
“יש עוד דבר אחד, ואני לא רוצה שתיקח את זה באופן אישי. זה פשוט חלק מהתהליך שאנחנו חייבים לעבור.” הוא כחכח בגרונו. “אתה תהיה חייב לעבור בדיקה במכונת אמת.”
לא התנגדתי. זה נשמע לי הגיוני, כמובן. ייתכן שהסוכן קלארק חש בנוח אתי ובטח במניעיי, אבל אם הייתי מרגל מקצועי לטובת משמרות המהפכה, הם היו מכשירים אותי להתנהג בדיוק כפי שהתנהגתי בנוכחות אנשי הסי-אי-איי. הבדיקה במכונת האמת הייתה תעודת ביטוח עבור הסוכנות.
הסוכן קלארק תאם בדיקה במלון הסיינדה באל סגונדו, מדרום לנמל־התעופה הבינלאומי של לוס אנג’לס. נכנסתי דרך המסעדה, לפי ההנחיות שקיבלתי, פסעתי אל האולם האחורי וממנו אל שורת מעליות. בחרתי לטפס במדרגות, כדי לוודא שאיש אינו עוקב אחריי, וכשפתחתי את דלת חדר 407 במפתח שסיפק לי הסוכן קלארק, הוא כבר ישב בחדר.
הסוכן שערך את הבדיקה הגיע לשם זמן קצר אחרי־כן כשהוא נושא עמו תיק יד גדול. הוא לא הציג את עצמו ורק הנהן לעברי. הבחנתי שהוא הדק את קשר העניבה הדקה שלו יתר על המידה.
לא הסתרתי דבר מהסי-אי-איי, אך בכל זאת התחלתי להרגיש קורטוב של בהלה. הסוכן הבחין בכך מן הסתם, חייך אליי ואמר לי להירגע. זה לא היה קל. לבי הלם במהירות כשהסוכן פרק את ציודו מתיק היד. הגנבתי מבט אל הסוכן קלארק, שהשיב לי במבט מרגיע, אך השלווה הייתה ממני והלאה.
הסוכן השני הסביר לי את התהליך ומה עושה כל אחד מהחוטים היוצאים מהמכונה. הסוכן יקרא את מערכת העצבים שלי, שבה כבר לימדתי את עצמי לשלוט — אף כי באותו רגע לא ממש בהצלחה מסחררת. זרקתי מבט לעבר הדלת. לרגע אחד חלפה במוחי המחשבה להימלט. אברח לי למקום שליו שבו לא הסי-אי-איי ולא משמרות המהפכה יוכלו למצוא אותי.
אבל אז נזכרתי בהוצאות להורג. בתליות. בעינויים. בחבריי. עתה שבה אליי נחישותי.
הסוכן ביקש ממני לשבת ולקפל את שרווליי. הוא חיבר חוטים מהמכונה אל זרועותיי, אל פרק היד, האצבעות והחזה. על מצחי בצבצה זיעה.
אתה יכול להירגע, וולי,” אמר הסוכן השני. “זה לא יכאב.”
הסוכן קלארק עבר לחדר השני בסוויטה וסגר את הדלת מאחוריו. הסוכן השני אמר לי להביט לפנים. הוא ערך כמה התאמות במקום מושבו ולבסוף התיישב לימיני ואמר שהוא עומד לשאול אותי כמה שאלות; אני צריך רק להשיב בכן או לא. הוא התכופף, הביט בריכוז בסרט נייר שבקע מהמכונה, ואחז בעט כדי לסמן דברים על הסרט.
“האם שמך רזא כהלילי?”
“כן.”
“האם אתה בן עשרים ושבע?”
“כן.”
“האם נולדת באיראן?”
“כן.”
“האם אתה נשוי?”
“כן.”
“האם אתה עובד למען משמרות המהפכה?”
“כן.”
“האם הם ביקשו ממך לבוא לכאן?”
“לא.”
“האם הם סייעו לך בתכניות לנסיעה לכאן?”
“כן.”
“האם הם ביקשו ממך ליצור קשר אתנו?”
“לא.”
“האם יצרת קשר עם המשמרות מאז הגעתך לכאן?”
“לא.”
“האם סיפרת להם על הפגישה הזו?”
“לא.”
שמתי לב לכך שכמה מהשאלות חזרו על עצמן, בהבדלים דקים. תהיתי אם הסוכן מנסה להפיל אותי בפח.
“האם אשתך יודעת שאתה כאן?”
“היא יודעת שאני באמריקה, אבל היא לא יודעת שאני אתכם.”
“אנא הקפד להשיב בכן או לא, האם מישהו יודע על הקשר שלך עם הסי-אי-איי?”
“לא... ובכן, כן... ובכן, לא באמת... אבל סוכני אף-בי-איי...”
הוא לא הניח לי להשלים את התשובה. “רק כן או לא, וולי.”
בשלב זה כבר ניגרה הזיעה על גופי. זה גרם לתחושה מעקצצת במקומות שאליהם הצמיד הסוכן את האלקטרודות.” הסוכן הביט בי מתנועע באי נוחות בכיסאי וסימן משהו בעטו. תהיתי ביני לבין עצמי עד כמה עצבנותי הגלויה פוגעת בסיכויי לעמוד בבדיקה בהצלחה.
הסוכן דפדף שני דפים קדימה בהערותיו, כאילו דלג על חלק מסוים. “האם היית בתוך בית־הכלא אֵווין?”
“כן.”
“האם החוקרים אונסים בתולות לפני הוצאתן להורג?”
“אני... אני לא ידעתי שהסוכן קלארק יספר לך...”
“וולי, כן או לא בבקשה.”
בלעתי את רוקי והזיכרונות התערבלו זה בזה מול עיניי. המבט האחרון ששלחה אליי פַּרְוָאנֶה. המכתב של רוֹיא. כן. הם אונסים את הבתולות לפני שהם מוציאים אותן להורג כי הם מאמינים שבתולות עולות ישר לגן העדן.”
“וולי, אני מבקש, רק כן או לא. האם ראית זאת בעינייך?”
“לא.”
“האם היית עד לעינויים ולהוצאות להורג בבית־הכלא אֵווין?”
בתוך נהמת המזגן יכולתי לשמוע את נהמת קולו של נאסר: רֶאאאזזזזא.”
נשפתי לאטי. “כן.”
הסוכן דפדף כמה עמודים לאחור.
“האם אתה עובד למען משמרות המהפכה כמהנדס מחשוב ראשי?”
“כן.”
“האם זכית במשרה בזכות כאזם עליאבאדי?”
“כן.”
“האם כאזם עליאבאדי הוא חבר ילדות?”
“כן.”
“האם גם נאסר הושמנד היה חבר ילדות?”
“כן.”
“למיטב ידיעתך, האם כאזם נאמן למטרות משמרות המהפכה?”
“כן.”
“למיטב ידיעתך, האם כאזם מודע לכך שאינך שותף לאמונותיו?”
“לא.”
“למיטב ידיעתך, האם כאזם רואה בך אדם נאמן למטרות ולאידאלים של משמרות המהפכה?”
“כן.”
“האם נשבעת להישאר נאמן למשמרות המהפכה ונשבעת למות מות קדושים למען אייתוללה ח’ומייני?”
“כן.”
“האם כאזם מודע לשבועה שנשבעת?”
“כן.”
“האם אתה סבור שזה בלתי מוסרי להפר את השבועה שלך לחברך?”
חשתי גוש מטפס בגרוני ולחץ בחזי. עיניי הוצפו דמעות. יצאתי את מולדתי חבר מכובד בארגון רם המעלה של משמרות המהפכה. אני אשוב אליה ג’אסוּס, מרגל הבוגד במולדתו. ידעתי שאם אבי היה חי והיה מגלה מה אני עושה, הוא היה מפנה לי עורף. ידעתי שסבתי, שלימדה אותי להיות מוסלמי מאמין ולהיות ישר ונאמן, הייתה מתביישת בי.
מבעד לסאון הדם באוזניי שמעתי את הסוכן שואל, “האם תרצה שאחזור על השאלה?”
איך אוכל להיות מרגל אם איני יכול להסתיר את רגשותיי ולתת תשובות מהירות לשאלות פרובוקטיביות? הצטרפתי למשמרות בלב טהור. בימיה הראשונים של המהפכה האמנתי שהתנועה האסלאמית הוגנת וצודקת ושהיא נושאת עמה את ההבטחה לישועת האומה. אבל במקום ישועה ראיתי אלימות, רצח ושקרים בשם האל. חזיתי בחורבנה של אומה. משום כך עמדתי כעת על סף חיים של בגידה. עמדתי לשקר לאשתי, לשקר לאנשים שאני אוהב יותר מכל. עמדתי לסכן את חייהם בלי לתת להם אפשרות להגן על עצמם.
“וולי?”
הסי-אי-איי ראו בי מתנה משמיים, נכס חיוני בתקופה שבה התקשו להבין את האיום שמציבה עליהם איראן. כדי לסייע להם הם היו חייבים לדעת מה מפעיל אותי. אבל אני עצמי לא הייתי בטוח איך אוכל להסביר את עצמי באוזניהם. איך אוכל לגרום להם להבין מדוע אני מסכן את משפחתי ובוגד בחבריי, כשאני עצמי איני יודע את התשובה בוודאות?
בפעם הראשונה מאז יצאתי למסע הזה ניגרו הדמעות מעיניי ובמורד לחיי.
“וולי,” אמר הסוכן בקול רך, “האם אתה סבור שזה בלתי מוסרי להפר את השבועה שלך לחברך?”
השאלה הזו קרעה את נשמתי לשניים.
“וולי?”
היו בתוכי שני אנשים, ולכל אחד הייתה תשובה אחרת. ואלוהים לא ישלח רק מחצית ממני לגיהינום.
“רזא?”
לימור –
עת לבגוד
ספר נפלא וסיפור מרתק, על פרשיית ריגול סבוכה שכוללת עצב, תקוה, אהבה ומוות נהנתי לקרוא וממליצה.
אור –
עת לבגוד
ספר מהספר על אד המרגלים המפורסמים בעולם אך פחות מוכר בישראל המרגל האיראני רזא כהלילי סיפור מעניין מאוד
מנחם מענדל –
עת לבגוד
הספר הזה הכי מוצלח בעולם קראתי את הפרק הראשון בחינם באתר של סטימצקי ואחרי זה תפסתי את ההצעה בשתי ידים
ממליץ בחום לקרוא אותו !
מנחם מענדל –
עת לבגוד
הספר הזה הכי מוצלח בעולם קראתי את הפרק הראשון בחינם באתר של סטימצקי ואחרי זה תפסתי את ההצעה בשתי ידים
ממליץ בחום לקרוא אותו !
מנחם מענדל –
עת לבגוד
הספר הזה הכי מוצלח בעולם קראתי את הפרק הראשון בחינם באתר של סטימצקי ואחרי זה תפסתי את ההצעה בשתי ידים
ממליץ בחום לקרוא אותו !
מנחם מענדל –
עת לבגוד
אם היה לזה פרקים היתי קונה את כולם אחד אחד
גדי נסים (בעלים מאומתים) –