פוטנציאל לאהבה

ג'ק איירונס צריך אישה.

ארבע המילים האלה רודפות אותי כמו רוח רפאים מצוירת ומעצבנת של סקובי־דו כבר כמה ימים. או שבועות? אולי חודשים.

ג'ק איירונס צריך אישה.

זה גורם לי לאי־נוחות. זה מטריד, וכמו כל הדברים המטרידים שרודפים אותי ושגורמים לי לאי־נוחות, זה כנראה נכון.

הגיבור שלי צריך אישה.

אני לא צריך אישה.

אני צריך השראה.

אלו הן שלוש המילים היחידות שרלוונטיות מבחינתי בשלב זה של חיי.

טוב, יש עוד שבע – אני צריך להגיש פאקינג ספר למו"ל שלי.

"אתה רק צריך לכתוב משפט אמיתי אחד," אמר המינגוויי. "תכתוב את המשפט הכי אמיתי שאתה מכיר."

אם אכתוב את שלושת המשפטים האמיתיים האלה במסמך הוורד שלי, יהיו לי ארבע־עשרה מילים בספר. בום! ארבע־עשרה מאחורינו. נשארו רק שבעים ותשע אלף, תשע מאות שמונים ושש.

לך תזדיין, המינגוויי. אתה והנובלות הקצרות שלך והפריז שלך והארבע גרושות שלך וכל פרשיות האהבים שלך. יש אנשים שחתומים על חוזים בני שבע ספרות שיש בהם סעיפים מיוחדים למספר המילים בספר. יש אנשים שחיים ונושמים את ניו־יורק. יש אנשים שמצליחים לכתוב רומנים בלי לסבך נשים בהתחייבויות הספרותיות המפוקפקות שלהם.

יש אנשים שמתאהבים רק פעם בחיים, כי פעם אחת זה מספיק.

יותר מדי, אפילו.

ויחד עם זאת, ממש לא מספיק...

אבל באיזו אישה ג'ק יתאהב?

חשפנית חד־הורית בעלת לב זהב שמנסה להשלים תואר ראשון במשפטים.

שוטרת מקומית זועפת עם פה ג'ורה שלגמרי במקרה יש לה ציצים מושלמים, תחת חלק ועגול והיא אוהבת מוזיקת ג'ז בסגנון הביג־בנד של פעם.

בת דודה פתיינית של אשתו המנוחה, שאולי היא רוצחת סדרתית ואולי לא.

אולי זאת שמשחקת את וונדר וומן...

מה צריך שיקרה כדי שג'ק איירונס יתאהב שוב? כדי שהוא יראה את עצמו כגבר שראוי לאהבה כזאת מאישה טובה? כדי ששוב ירצה לחלוק את חייו עם אישה?

להירדם עם אותה אישה כל לילה, בעודו מאמין שהוא יתעורר אל פניה היפות כל בוקר עד סוף ימיהם – בלי להתייסר באשמה?

לחלום איתה ולדבר איתה על הרצון העז להביא חיים חדשים לעולם?

איך אני פאקינג אמור לדעת?

אני אפילו לא מאמין שזה יכול לקרות יותר מפעם אחת.

איך?

איך משהו שהוא עד כדי כך מדהים ונפלא יכול להיות לא חד־פעמי?

רציתי להתחתן עם סופי.

הצעתי לה כשהיינו בני עשרים ושתיים, לפני שידענו שלא נחיה לנצח. עדיין רציתי להתחתן איתה כשנודע לנו שנותרו לה חודשים ספורים לחיות.

רציתי תיעוד רשמי לכך שהייתי בעלה של סופי ושהיא הייתה אשתי, והיא אמרה שהיא לא רוצה להפוך אותי לאלמן.

"תתחתן עם מישהי שתזכיר לך שהחיים יפים," היא אמרה. "תתחתן עם מישהי שתחיה בשבילך. תבטיח לי שתהיה מאושר שוב."

זאת הייתה הפעם היחידה ששיקרתי לה, כשהבטחתי לה את זה. והבטחתי לעצמי שלעולם לא אתאהב שוב. קיימתי את ההבטחה שהבטחתי לשנינו בלב כל יום, במשך יותר מעשר שנים.

החלטתי לאהוב אותה ולדאוג לה, בטוב וברע, הרבה לפני שהצעתי לה להתחתן איתי. אילו הייתה מסכימה להתחתן, לא הייתי אומר בטקס את המילים "עד שהמוות יפריד בינינו." זין על הקטע הזה עם הפרידה. חייתי בשבילה והייתי מת בשבילה. לאהבה כזאת אין סוף.

הנה משפט אמיתי שאף אחד לעולם לא ישמע אותי אומר – אני מתחיל לשכוח את ההרגשה של להיות מאוהב בסופי, וזה כמו לאבד אותה מחדש.

והנה עוד שניים – יש מצב שאני פשוט צריך זיון. ברור לי שאני חייב לשתות משהו.

וכמו תמיד, אני עומד לכתוב לפחות עוד עמוד נוסף לפני שאעשה משהו.