פולין דווקא

במטוס בואינג 737, שיצא ב־6:00 בבוקר לפי זמן מקומי מנמל התעופה בן גוריון ושמתקרב לאחר קצת פחות מארבע שעות - מעל עננים מלאי שמש - לנמל התעופה על שם יוחנן פאולוס השני בקראקוב, יש התרגשות באוויר. קבוצת דוברי צרפתית שיושבת בסוף המטוס ושעד כה לא נראתה שונה מיתר הנוסעים, מתגלה פתאום כקבוצת יהודים מבלגיה. הם מתעטפים בטליתות מגוהצות היטב ומתחילים להתנדנד בתפילה במעבר בין המושבים.

מראה זה מקפיץ חסיד אמריקני צעיר מתנועת חב"ד, שכמעט כל הדרך נמנם עם נגן mp3 ולפטופ על ברכיו והשמיע נחרות שקטות. עכשיו הוא מתעורר במהירות הבזק ומחלק לבלגים כרטיסי ביקור עם הזמנה לתפילת יום שישי בבית הכנסת "יצחק" העתיק ששופץ לאחרונה. בית הכנסת, בן 360 שנה, נמצא ברובע היהודי של קראקוב - "קז'ימייז'" [Kazimierz] - שבשנים האחרונות קם לתחייה ופורח בצורה בלתי רגילה.

מאחורי המחיצה הדקה המפרידה בין תא הדיילות לגוף המטוס, עולים קולות של עבודות מטבח. הדייל, שכבר ביקש כמה פעמים מהבלגים לשבת במקומותיהם ולחגור את חגורות הבטיחות, עוזר לדיילת לסדר אחרי הארוחה. לפתע אנו מרגישים את נגיעת גלגלי המטוס בקרקע. דרך חלונות המטוס מתגלה בוקר אפלולי ומלא עננים עם הבזקי שמש. סתיו פולני - שלכת, עצים חסרי עלים - כמו בסרטו האחרון של אנדז'יי ויידה "קאטין" [Katyń].

לאוזני הנוסעים, המצטופפים עם מטען היד במעברי המטוס, מגיעה פתאום הודעה לא כך־כך ברורה מתא הטייס, שקוראת לחזור למקומות, מכיוון שבטרמינל של נמל התעופה "יש איחור קטן מסיבות טכניות". לאחר כמה רגעים מסתבר שמדובר בחפץ חשוד. "כמו אצלנו, כאילו בכלל לא זזנו מתל אביב!" מתעצבן אחד הנוסעים הישראלים שדובר פולנית.

הטרמינל בנמל התעופה של קראקוב בבאליצה [Balice] הוא קטן יחסית, כי שימש בזמנו כשדה תעופה צבאי. עדיין חשים בו אווירה וצללים מן העבר. למשל, בשולי נתיב ההמראה ניתן עדיין לראות מטוסי קרב רוסיים חלודים ששימשו פעם את חיל האוויר הפולני. הסימן הבולט ביותר לכך שהזמנים השתנו הוא קבוצות של צעירים בריטיים המגיעים לקראקוב בטיסות זולות ולאחר כמה ימים של חגיגות בבארים ובבתי הקפה של קראקוב, הם ישנים בכל התנוחות האפשריות בטרמינל הטיסות היוצאות המזוגג.

לאחר איחור של כמעט שעה, אני יוצא לאולם מקבלי הפנים. הדבר הראשון שאני רואה מעבר למחסום הוא שלושה גברים טיפוסיים מסוג homo sovieticus, שנראים כאילו יצאו מהקריקטורות של אנדז'יי מלצ'קו [Andrzej Mleczko], צייר פולני ידוע שם. הדבר היחיד שחסר לאנשים האלה הוא "כומתות עם אנטנה", סמל אופייני של תקופת הקומוניזם, שהן משהו בסגנון כובעי הטמבל שלנו. עם זאת, כל השלישייה מגולחת היטב ומדיפה ריח של אפטר־שייב טוב. כל אחד מהם מחזיק שלט קרטון עם כתוביות מודפסות: "ד"ר רוזנבאום", "גב' ליכטנבאום" ו"פרופ' בירנבאום".

קראקוב, שידועה בעתיקות הרבות שלה, היתה במשך מאות שנים עיר הבירה של פולין, ורק בשנת 1596 הוחלט שהבירה תהיה ורשה. קראקוב היא העיר האטרקטיבית ביותר בפולין, עם כמות התיירים הגדולה ביותר. לאחר חלוקות פולין בסוף המאה ה־18, קראקוב היתה תחת שליטתה של האימפריה האוסטרו־הונגרית, אך עדיין נשארה אחד המקומות החשובים ביותר בפולין, עקב המורשת התרבותית וההיסטורית.

כעיר הבירה המלכותית של פעם, נשמר בקראקוב מטען היסטורי עצום, שהשתמר לא רק במבנים העתיקים, אלא גם באווירה ה"ריאליסטית־קסומה" של העיר, שייחודית אך ורק לערים אירופיות עתיקות ביותר. כשתגיעו לקראקוב תגלו בקרבכם רגשות מיוחדים וגעגועים מוזרים וקשים להסבר. הֵיו מוכנים לקצב חיים אטי יחסית, אף שאחרי שנים של קומוניזם, קראקוב מחפשת באופן נואש את דרכה החדשה, וכמעט בכל יום נפתחים פה פאבים חדשים, מסעדות ובתי קפה, שמשנים בהתמדה את תדמיתה של העיר.

בתקופת פולין העממית, קראקוב, עם הארכיטקטורה העתיקה והשמרנות הבורגנית שלה, היתה מובלעת של תרבות בלתי תלויה, שהוקרנה מכאן לכל רחבי פולין. קראקוב היתה עיר שהקומוניסטים פשוט לא הצליחו להשתלט עליה מבחינה רוחנית. יחד עם זאת, לאחר המהפך השלטוני של שנת 1989, החיים בקראקוב זורמים באטיות של פעם, בניגוד לוורשה, שבה החיים החלו לרוץ במהירות משגעת. זכרו שיש פתגם פולני ישן ומוכר, "קראקוב לא נבנתה ביום אחד". פתגם זה פירושו שלא ניתן להשיג את הכול מיד וששינויים דורשים זמן.

לקראקוב של ימינו יש בעצם שלוש נקודות מרכזיות: העתיקה ביותר - כיכר העיר [Rynek Główny] שנבנתה במאה ה־13, החדשה ביותר - הכיכר המרכזית [Plac Centralny] שנבנתה בשנות החמישים של המאה שעברה בסגנון סוצריאליסטי (הכיכר המרכזית נמצאת בשכונת נובה הוטה [Nowa Huta] שנבנתה במיוחד כדי לשנות את האופי האינטלקטואלי והבורגני של קראקוב הישנה). ביניהן נמצאת הכיכר השלישית - פודגורסקי [Rynek Podgórski] שנבנתה במאה ה־18. בזמן מלחמת העולם השנייה היה לידה שער הכניסה הראשי לגטו קראקוב.

לדעתי, את ה"ריאליזם הקסום" של העיר מרגישים הכי טוב בכיכר העיר. זוהי הכיכר הכי רחבת ידיים בפולין וגם אחת הגדולות באירופה. בדרך כלל היא מלאה בתיירים. אחד האתרים החשובים ביותר בכיכר הוא כנסיית מריאצקי (על שם מריה הקדושה) עם מזבח מונומנטלי של ויט סטפוש [Vit Stwoss] בסגנון ימי הביניים ועם שני מגדלים. מפסגתו של המגדל הגבוה יותר משמיעים כבר יותר מ־700 שנים, בכל שעה עגולה, תרועת חצוצרה לארבע רוחות השמים.

התרועה נפסקת בפתאומיות באמצע הצליל, כמזכרת למה שהתרחש כאן במאה ה־13, כאשר טטארים ממונגוליה הרחוקה ניסו להשתלט על פולין. באותם ימים צלילי החצוצרה שהושמעו על ידי השומר העירוני נתנו סימן לפתיחה ולסגירה של שערי העיר והיוו גם אות מצוקה. יום אחד, הטטארים הצליחו להגיע עד חומות העיר, והשומר השמיע תרועת אזהרה. לפי האגדה, חץ טטארי פגע בגרונו והפסיק את המנגינה בפתאומיות לפני סיומה.

ישנה גם אגדה אחרת הקשורה לטטארים - הסיפור על לייקוניק [Lajkonik], דמות של סוס קטן, בעל שתי רגליים בלבד, נועל מגפיים אדומות, ועליו רוכב אסיאתי בעל זקן ארוך וכובע מחודד. דמותו של לייקוניק, סמל גרפי של קראקוב, היא פופולרית ביותר. אפשר למצוא אותו במדריכי תיירות, בפוסטרים ובגלויות. הוא משמש גם כלוגו של חברות שונות הקשורות לקראקוב. ישנה מסעדה מוכרת מאוד בשם לייקוניק, וגם רכבת מהירה בשם זה שמקשרת בין קראקוב לגדיניה בקצה השני של פולין.

אפילו להיסטוריונים ולאתנוגרפים אין שמץ של מושג איך נולדה המסורת של לייקוניק. האגדה מספרת שטטארים מלוכסני עיניים, לבושים בבגדי עור, התגנבו לחומות העיר על סוסיהם הקטנים בחשכת הלילה בשנת 1287. הם העדיפו לא לתקוף את העיר בלילה, הקימו מחנה על גדת נהר הוויסלה [Wisła] ונרדמו. בחלומותיהם הם כבר ראו את האוצרות של קראקוב העשירה, אך לרוע מזלם, הם התגלו על ידי דייגים ששטו על הנהר והדייגים הרגו את הטטארים בעזרת משוטיהם הכבדים.

לאחר מכן, הדייגים התחפשו לאסיאתים, נכנסו לקראקוב על סוסים קטנים ועוררו מהומה בין אנשי העיר. כאשר הכול התברר, כולם פרצו בחגיגות שמחה. כדי לשמור על המסורת הזו, בכל שנה ביוני, לייקוניק מלווה בפמליה ססגונית מגיע לכיכר העיר. מעניין לדעת, שהדמות הנוכחית של לייקוניק עוצבה בשנות ה־20 של המאה שעברה על ידי האמן הפולני הדגול, סטניסלב ויספיאנסקי [Stanisław Wyspiański].

ויספיאנסקי היה אחד האמנים־ויזיונרים הראשונים באירופה. הוא היה אמן בעל כישורים רבים: צייר, גרפיקאי, סופר ובמאי. בכנסייה הפרנציסקנית של קראקוב ניתן לראות את הוויטראז'ים המרשימים שלו. כמו כן, הוא חיבר את הדרמה הלאומית הפולנית - "החתונה" (אנדז'יי ויידה ביים סרט על פי דרמה זו). עד היום, ויספיאנסקי מהווה השראה לאמנים הפולניים הגדולים ביותר. בשנת 2007 התקיימו בפולין אירועים של מאה שנים למותו.

המראה של כיכר העיר עוצר נשימה, ביום ובלילה. הכנסייה המונומנטלית על שם מריה הקדושה יפה הן מבחוץ והן מבפנים. בפתח הכנסייה תמיד הולכים ליצנים על קביים ועומדים "פסלים" חיים מכוסים בספריי צבעוני. בכיכר, כמו בכל כיכר אירופית אחרת, המוני אנשים הולכים ובאים. מעל ראשיהם ומעל הדוכנים הצבעוניים עפות להקות יונים, שהתיירים מאכילים אותן כמו בוונציה.

בכיכר העיר נקבע לוח אבן לזכר התקוממות קושצ'ושקו [Kościuszko] משנת 1794. היה זה הניסיון הטרגי האחרון להצלת עצמאותה של פולין, שעמדה בפני איום של חלוקה בין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה. לאחר כישלון ההתקוממות, פולין נעלמה ממפת אירופה ל־123 שנים. במקום שבו נמצא כיום הלוח, קושצ'ושקו נשבע חגיגית לעם שינצל את כוח השלטון שנמסר לידיו אך ורק לטובת העם והמדינה, במאבק נגד הכובשים. אחד האירועים הטרגיים, שהתרחש לקראת סוף המרד, היה טבח בשכונת פראגה [Praga] בוורשה, שבוצע על ידי הצבא הרוסי בהנהגתו של הגנרל סובורוב. הקורבנות היו אוכלוסייה יהודית ענייה.

קושצ'ושקו אפשר להקים גדוד של 500 פרשים יהודים. מפקד הגדוד היה קולונל ברק יוסלביץ' [Berek Joselewicz]. היתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שיהודים שירתו בצבא פולין. קודם לכן היהודים זוהו עם הרע, נחשדו בשנאה לקתולים וכו'. תחת פיקודו של יוסלביץ' הם יכלו לקיים את מנהגי הדת ואפילו לשמור על הזקן המסורתי. היחידה היהודית הובסה בעת הקרבות על שכונת פראגה ורוב חייליה נפלו. ניצלו רק בודדים, כולל הקולונל יוסלביץ', שאחר כך השתתף בקרבות רבים באיטליה בצבא נפוליאון.

כדי להכיר את קראקוב מקרוב, כדאי כמובן לטייל ברחובותיה ברגל, אם כי ניתן גם לנסוע בחשמלית רטרו או ברכב תיירים חשמלי מיוחד (12-6 אנשים) עם מערכת שמע, שמספקת הסברים בשמונה שפות. ניתן גם לטייל בכרכרה מסוגננת, שהנסיעה בה עולה כחמישים דולר לחצי שעה. אך בעיני, טיולים רגליים ברחובות משתלמים יותר. בשום אופן אל תדלגו על גבעת קושצ'ושקו המלאכותית שהוקמה על ידי תושבי קראקוב בשנת 1923 לכבוד המפקד המפורסם והגיבור הלאומי של פולין, שהיה גם גיבור לאומי של ארצות הברית כאשר לחם במלחמת העצמאות שלה.

הפסל של אדם מיצקייביץ' [Adam Mickiewicz] (המשורר הלאומי) העומד בכיכר העיר הוא אחד המקומות הסימבוליים ביותר בקראקוב. פסל זה הוקם בשנת 1898, מאה שנים לאחר הולדתו של המשורר. אנשי קראקוב קוראים לפסל בשם החיבה "אדאש", והוא הפך למקום מפגש של נוער מכל רחבי פולין. בכל שנה, ב־24 בדצמבר, "יום השם" של אדם (לפי המסורת הפולנית כל יום בשנה הוא חג של שם פרטי אחר. "יום השם" נחשב יותר מיום ההולדת; וכך ה־24 בדצמבר הוא חגם של כל הגברים ששמם הפרטי הוא אדם), מוכרות הפרחים מניחות לרגלי הפסל זרי פרחים בצבעים אדום ולבן.

הפסלים לרגלי מיצקייביץ' הן דמויות סימבוליות: אישה עם כתר מסמלת את פולין, נערה פורטת על נבל מסמלת את השירה, קשיש המלמד בחור צעיר הוא הסמל לחוכמה, ולוחם מסמל את אהבת המולדת. בזמן מלחמת העולם השנייה, הגרמנים שינו את שמה של כיכר העיר ל"אדולף היטלר פלאץ", ופינו ממנה את הפסל של מיצקייביץ' כסמל של פטריוטיות פולנית. אנשי קראקוב, שעד תחילת המלחמה לא אהבו את הפסל במיוחד מכיוון שחשבו שהוא די בנאלי, התחילו לעקוף בקפידה את המיקום הריק של הפסל, כאילו ש"אדאש" עומד שם כבעבר, על מנת להפגין בכך התנגדות סמלית לגרמנים.

לאחר שחרורה של פולין מהכיבוש הנאצי, הפסל התגלה במצב כמעט מושלם באתר גרוטאות ליד המבורג. הוא שופץ קלות והוחזר למקומו. כיום, רוב הזמן יושבים למרגלות לפסל צעירים בעלי רסטות. אני רואה מדריכה שמסבירה לקבוצת תיירים יפניים, שבאמצע המאה ה־16, דירות הקרקע שמסביב לכיכר הפכו לחנויות, שחלק ניכר מהן היו שייכות ליהודי קראקוב. בכניסה לרחוב שינה [Sienna] היה פעם שוק יהודי שנמצא במרחק הליכה של עשרים דקות מהרובע היהודי של קראקוב - קז'ימייז'.

בכיכר העיר ובעיר העתיקה כולה, חנויות ובתי קפה פתוחים מהבוקר עד הלילה, כולל סופי שבוע. במסעדות ניתן להזמין מאכלים שנעשים לפי מתכונים מלפני מאות שנים, למשל אווז עם אגסים בדבש. כמעט בכל מקום השירות הוא אדיב ומהיר. אם בכל זאת מתחשק למישהו לטעום מן העבר הקומוניסטי, כדאי לו לבקר ב"בארים החלביים" (שהם לא באמת חלביים). השירות שתקבלו שם הוא בוטה וחצוף, בדיוק כפי שהיה בזמן שלטון הקומוניסטים. ויש עוד בעיה אחת קטנה - התפריט הוא רק בפולנית, אם כי האוכל מצוין למרות הכול.

באוטובוסים העירוניים אין כל מידע על המסלול שלהם. באינטרנט תראו שמחירם של בתי מלון בקראקוב נע בין 50 ל־150 יורו ללילה, אך ניתן למצוא בקלות מקומות זולים יותר. אם תזמינו חדר באכסניה או בפנסיון דרך האינטרנט, יכול להיות שאחרי שתגיעו, תצטרכו לחכות חצי שעה באמצע הלילה עד שבעל הבית יצליח להתעורר ולהבין במה מדובר, אך בסופו של דבר תקבלו את המפתח לחדר.

בכיכר העיר עומדות קבוצות ישראלים צעירים המתעניינים אך ורק בפסלים החיים העומדים לפני כנסיית מריה הקדושה ולא בפסלים שבכנסייה עצמה. הם מצלמים תמונות בטלפונים הניידים וממשיכים בדרכם. כשמתחיל גשם, מה שקורה לא מעט, הפסלים החיים מוצאים מחסה מתחת לגגון החיצוני של הכנסייה. אחד מהם, הכי רטוב מגשם, מקלל בקול רם את מזג האוויר וקולו הדק והנשי ממש לא מתאים לאפו הבולט.