פוקר פייס

עוד יום עבודה שגרתי עובר על מערכת העיתון שאני עובד בה. אני מתיישב מול מסך המחשב ומביט בדף הריק שמחכה שאצוק לתוכו תוכן.

מחכה לי כתבה על ג'וליה פיין, מפיקת האירועים הגדולה ביותר בלאס וגאס אשר חולשת על כל אירועי ההפקה בעיר. אין אדם שלא מכיר את שמה, אין אירוע מתוקשר שלא עובר תחת ידיה. אני שונא את התעשייה המלוקקת הזו, כולם רק מחכים שהיא תעיף מבט לכיוונם, האישה הכול-יכולה עם כמויות הכסף המוגזמות שנשפכות ממנה ומזמן כבר הצליחו לעוור אותה. מי צריך כל-כך הרבה כסף?

אני ממזער את הדף הריק ומקליד את שמה במנוע החיפוש של גוגל. אינספור אזכורים של השם שלה, תמונות שלה מחובקת עם כל מפורסם אפשרי שנחת על פני כדור הארץ, כולם מביטים בה בהערצה. אני נע בחוסר נוחות בכיסא ומדפדף בין התמונות, בכולן היא נראית כמו כוכבת קולנוע בעצמה.

היא נמצאת בשנות העשרים המאוחרות שלה, שערה הברונטי מגיע עד לכתפיה ואת פניה החיוורות מעטר זוג עיניים בצבע שקד. גופה קטן ורזה והיא מחייכת חיוך של אישה שיש לה הכול. מי יודע, אולי באמת יש לה הכול. כמעט בכל תמונה אפשרית היא מחייכת ועיניה מצטמצמות ונמתחות לשני קווים דקים ואלכסוניים, פניה חלקות, היא משדרת ביטחון ועוצמה שקשה להאמין שיש באישה עדינה וצעירה כל-כך. נראה שהחיים לימדו אותה דבר או שניים ובשיעורים האלו אני דווקא הברזתי. אני איש של מילים, תמיד הייתי.

אני סוגר את התמונות וחוזר אל העמוד הריק, חייב כבר לסיים עם הכתבה הארורה הזו, אם יש משהו שאני שונא בעבודה שלי זה הצורך לכתוב על כל אנשי העשירון העליון שלא מבינים דבר וחצי דבר על החיים האמיתיים. מה אני כבר יכול לכתוב על האישה הזו שעדיין לא נכתב עליה? מזל שהכתבה שלי תעלה רק בגרסת הדיגיטל באתר "הניוזוויק וגאס" של העיתון. נדמה לי שכל הארגונים שלוחמים למען שימור הטבע והסביבה, צריכים לשלוח לי מכתב תודה על כך שהתחננתי בפני ג'ון, העורך שלי, שלא יעלה את הכתבה הזו בגרסה המודפסת, חבל על הנייר.

אני מתחיל להקליד.

"ג'וליה, את לא כל-כך פיין" / מאת: ניק פרייס

אני כותב את הכותרת ומצחקק לעצמי, היא אולי נראית טוב אבל מעבר לזה אני לא מצליח להבין על מה כל הרעש שעושים סביבה. אולי הגיע הזמן שמישהו יראה לה שיש עולם אחר בחוץ שלא עסוק כל היום בלומר לה כמה היא מושלמת.

חודש מרץ הגיע והביא אלינו את כל מופעי הראווה החדשים. אחד מהם, מופע מוזיקלי מרהיב מבית סלין דיון, הושק אמש במלון האם-ג'י-אם ונתן את שריקת הפתיחה לכל שאר המופעים שעתידים עוד להגיע.

סלין דיון היא זמרת בחסד, קולה הוא זה שמוכר את הכרטיסים ולא שום דבר אחר, העובדה שבכל מקום באולם היו באנרים ופרסומים של מפיקת האירוע, ג'וליה פיין, גרמה לי לחשוב שאולי התבלבלתי ולמעשה, הגעתי להרצאה של מיס פיין על "אהבה עצמית – עד כמה רחוק ניתן ללכת?"

ההופעה הייתה טובה והקהל, כרגיל, סיפק את ההתלהבות הדרושה. הזמרת – סלין דיון, למקרה ששכחתם – נתנה הופעה מדויקת ומרגשת.

ביציאה שוב ראיתי פרסומים ושלטים של מיס פיין עד שהייתי יכול להישבע שבכלל לא הייתי במופע של סלין דיון ומזל שהרעש באולם ומערכת ההגברה, זכרו להבהיר לי שמדובר בהופעה של זמרת הפופ ולא של המפיקה שלה.

אז כן, אני חושב שההופעה הייתה טובה ואני מחכה בקוצר רוח להופעות הבאות, בעיקר של הזמר ג'ון בון ג'ובי, שאמורה להתקיים בשבוע הבא, איך לא, תחת ניצוחה של חברת הפקת האירועים של מיס פיין, אבל נדמה לי שמישהו כבר צריך לומר בקול רם את מה שמרביתנו חושבים: ג'וליה פיין, את מפיקה. לא סלב. אולי כדאי שבהופעות האמן הבאות תדאגי לשים פרסומים של האמן שאותו את מייצגת ופחות את הפוסטרים שפנייך מרוחות עליהם בגודל של בניין האמפייר סטייט, אלא אם כן את גם יודעת לשיר.

באשר להפקה עצמה, ההגברה הייתה סבירה, ההכנה באולם המופעים הייתה סטנדרטית ועם כל הכבוד לחברת ההפקות, נדמה שאם נער בן שש-עשרה היה אחראי על אירוע הראווה הזה, התוצאה הייתה דומה. לא, אני חוזר בי. אילו נער בן שש-עשרה היה מנהל אותה היא היתה טובה בהרבה יותר וגם הייתה חוסכת ממני כמה פוסטרים של מישהי לא כל-כך חשובה עם בעיות אגו רציניות שחוסר הצניעות שלה היה יכול לממן בקלות כמה פסיכולוגים, במקביל. לכמה שנים.

אז מיס פיין היקרה, האמנים שאת מביאה אלינו מבורכים. את, לעומת זאת, איך לנסח זאת בעדינות?

מיותרת.

אני מסיים להקליד את הכתבה בזריזות ושולח אותה מייד לג'ון. שהוא כבר יתמודד עם העריכה. ממילא בזבזתי יותר מדי זמן על הבחורה הזו, היא והחיים המושלמים שלה שמצליחים להעלות לי את הסעיף.

"אני מבין שאתה לא כל-כך אוהב את העבודה שלך." אני שומע את קולו של ג'ון מאחוריי ומסובב את הכיסא תוך כדי גלגול עיניים שמבהיר לו את דעתי בנושא. לא לקח לו הרבה זמן להגיע לחדרי, מהרגע שהכתבה נחתה בתיבת הדואר האלקטרוני שלו.

"מה קרה, ג'ון, קצת אמת לא הרגה אף אחד מעולם. אנחנו עיתון, לא? אנחנו לא מחויבים לדווח את האמת?" אני מביט בו במבט אדיש ומפנה אליו את השאלה ברצינות. ברור לי שכל עורך שפוי בדעתו לא יסכים להעלות כתבה שמתנגחת באלילה הכול-יכולה ג'וליה פיין, אלא אם כן הוא שיכור או יצא מדעתו.

"למה אתה כל-כך שונא אותה?" הוא שואל ונעמד סמוך אליי, נשען כנגד שולחן הכתיבה הצפוף שלי שכמעט קורס תחת העומס של כמות המסמכים המונחת עליו.

"אני לא שונא אותה ג'ון, אני משועמם ממנה. נמאס לי מהעדר הפלצני שלא מפסיק להלל ולשבח אותה. מה היא עשתה בחייה מלבד התחככות עם האנשים הנכונים? לא זכור לי שראיתי אותה באוניברסיטה בזמן שלמדתי ספרות אנגלית, ואל תתפוס אותי במלה, אבל אני די בטוח שהיא מעולם לא הייתה מצטיינת הדיקן, אלא אם כן הצטיינה בדברים אחרים אתו..." אני מחניק חיוך ורואה שהוא מתאמץ בכל הכוח להישאר רציני אך כמעט צוחק בעצמו.

"או-קיי, או-קיי, יותר מדי אינפורמציה שאני לא יכול לעשות אִתה כלום. אם כי אתה חייב להודות שהיא נוף לא רע לעיניים." הוא מרים בידיו את אחד מכתבי העת שהיו מונחים על שולחני ומציג בפני את תמונת השער שבה היא נראית יושבת מאחורי שולחן כבד מעץ במשרד עצום ממדים, מביטה היישר אל המצלמה ואני שולח עיניי אל המחשוף הקטן שנוצר מרכינת גופה אל השולחן. כן, היא ללא ספק שווה. אבל היא עדיין מעצבנת אותי.

"פגשתי מספיק נשים יפות בחיי, ג'ון, אני לא מתרגש מזה." אני מניף את ידי, שולף את כתב-העת מידו ושולח אותו אל פח האשפה. הספיק לי מהפרצוף שלה לחיים שלמים.

"כן כן, כולנו יודעים שאתה שובר לבבות במשרה מלאה. חבל שאתה לא רוצה לפגוש את מיס פיין, אולי היא הייתה עושה לך בית-ספר." הוא מרים את גופו משולחני ופונה אל עבר היציאה מהעמדה שלי. תודה לאל. הייתי בטוח שהוא יבקש ממני לכתוב את הכתבה מחדש.

"אני אוותר על 'שיעור המחנך' של מיס פיין, אם לא אכפת לך. אתה לא משלם לי מספיק." אני שולח אליו מבט מהיר אחרון וממש מקווה שסיימתי את מכסת הדקות בדיבורים על הבחורה הזו.

"אני אפרסם את מה שכתבת, ניק, אבל אני לא מבטיח לך שתישאר לך עבודה לאחר מכן." בנימת קולו נשמעת אזהרה והוא מתרחק לדרכו.

"אני שם לעצמי תזכורת לשלוח קורות חיים." אני עונה לו וסוגר את הקובץ של הכתבה.

יש לי עוד מספיק עבודה להיום, נראה לי שמיציתי את העניין ואני עוד רוצה להגיע אל חדר הכושר היום. אני סורק את רשימת המטלות שעוד נותרו לי ושוקע עמוק בכתבת תוכן על מופעי התרבות לחודש הקרוב שאותם אצטרך לסקר. זה הולך להיות חודש לחוץ מאוד.

הודעה חדשה במערכת הפנימית של העיתון, מתריעה כי הכתבה שלי עלתה לאוויר כבר לפני שעה. נראה שג'ון ויתר אפילו על הניסיון לערוך אותה והעלה אותה כפי שהיא. בחור אמיץ, אני מצחקק לעצמי ופותח את הדף של הכתבה, התגובות של הטוקבקיסטים לא מאחרות להגיע. נדמה שהפעילות על העמוד של הכתבה מסיבית כי אני רואה עוד ועוד תגובות מתווספות במהירות מסחררת.

"מיס פיין היא בהחלט פיין ויש לי תחושה שהכתב שכתב את הכתבה הזו ייאלץ למצוא עבודה חדשה בקרוב." אני קורא הודעה רנדומלית של אחד הקוראים ומצחקק לעצמי. כבר כתבתי לי תזכורת לשלוח קורות חיים, אתה יכול להיות רגוע, אני מנסח תשובה דמיונית לטוקבקיסט.

"אני בן שש-עשרה, למי פונים כדי לקבל את המשרה של העשירה השווה?" בחור עם תושייה, אולי כדאי שאגיב לו ואשלח לו את המייל שלה. ג'ון יהרוג אותי, אני מוותר על התענוג.

"סוף סוף! הגיע הזמן שמישהו יכסח את התופעה הזו שנקראת ג'וליה פיין. פרייס לשלטון!" אני קורא וצוחק מההודעה של הקורא הנלהב. טוב, לפחות תהיה לי עבודה אם יפטרו אותי הערב.

יש כאן אינסוף תגובות, אין שום סיכוי שאצליח לקרוא את הכול ואני מוותר וממזער את המסך, צעדים נמרצים מתקדמים לכיווני ואני מסובב את ראשי לאחור, מציץ החוצה אל מחוץ לעמדה ורואה את ג'ון שועט לכיווני, שולח אליי מבט רציני.

"אני מאוד מקווה שאתה מוכן להתקפה של האנשים מלמעלה, ניק, הכתבה שלך יצרה טירוף! יש עומס על המערכת ואינסוף תגובות שלא מפסיקות להגיע, זה ממש לא ירד מתחת לרדאר." הוא מסיים לדבר ונעמד מולי בפנים נחושות. אין כל ספק בכך שהוא לחוץ. מאוד לחוץ.

"מה הביג דיל, ג'ון? על התיקון הראשון לחוקה שמעת? חופש העיתונות מצלצל לך מוכר?" אני עונה בקול אדיש ומנסה למזער את הנזק שברור לי שכבר נגרם כאן. לא ציפיתי שהכתבה הזו תיצור כזו תהודה בזמן כל-כך קצר. יש סבירות טובה שהמערכת תקבל הרבה תלונות על כך שמישהו העז להכפיש את שמה הטהור והצח של מיס פיין המהוללת. מגיע לה, לשחצנית הקטנה הזו.

"על לוח מודעות הדרושים שמעת?" הוא מחזיר לי בקול רציני ושולח את מבטו המודאג לעברי. אני לא מבין מה הפאקינג ביל דיל, בסך הכול בחורה אחת קטנה עם כמויות לא חוקיות של כסף, היא אמורה לדעת להתמודד עם קצת ביקורת.

"בחיי, ג'ון, אתה לא חושב שאתה קצת מגזים? אישה במעמדה צריכה לדעת להיות חשופה לביקורת וגם לקבל אותה. לא כתבתי שום דבר שלא תואם את המציאות." אני מתגונן ומקווה מאוד שהסאגה הזו לא תתפוס תאוצה יותר ממה שכבר תפסה.

"אתה צריך שמישהו יתן לך זריקה מהירה של ריאליטי לווריד, ניק, היא האישה הכי חזקה בווגאס. הרגע קיבלתי שיחה מהבעלים של העיתון." הוא אומר ומנמיך את קולו, מצמצם את המרחק בינינו בתוך הקובייה הדחוסה ממילא שלי, ואני לוקח את הכיסא מעט אחורה ומביט בו במבט מופתע מהקצב המהיר של השתלשלות העניינים.

"הבעלים של העיתון...?" אני שואל בקול נמוך ומפנה את מבטי התמה אל עבר ג'ון ששוב מתקרב אליי מעט ולא מותיר כמעט סנטימטר של רווח בינינו.

"כן, ניק. הבעלים של העיתון. הוא קיבל שיחה לא כל-כך חביבה מעורך-הדין של האישה החביבה עליך בעולם, מיס פיין, ואיים עליו שאם לא נסיר את הכתבה, כדאי שנתכונן למתקפה משפטית." הוא מסיים את ההסבר שלו ומתרחק ממני במעט, מאפשר לי לנשום אוויר צח ולא את האפטרשייב שלו שאיים לחנוק אותי.

"זה מגוחך, ג'ון!" אני מתרעם ומתרומם מהכיסא, שם את שתי ידיי בכיסי מכנסיי ונשען על קיר הקובייה שלי. "בחיי, זה כבר עובר כל גבול, היא מרימה טלפון אחד וחושבת שתצליח להשתיק את כל מי שלא מחמיא לה? אין גבול לחוצפה של האישה היהירה הזו."

"תספר את זה להנהלה ניק, הם ביקשו ממני להחליט עכשיו אם להוריד את הכתבה או לא." הוא משיב לי ונד אליי בראשו בתסכול.

"שלא תעז להוריד אותה, ג'ון." אני מאוד משתדל שלא להרים את קולי אך בקושי מצליח לשמור על קור רוח.

"אתה מבין את המשמעות של צעד כזה, ניק? אולי כדאי שתבחר את המלחמות שלך."

"אני בוחר אותם היטב, ג'ון, אני מאוד מקווה שאתה לא הולך להתקפל מול איומי הסרק שלה, אין כאן שום קייס משפטי. מותר לי לכתוב ביקורת, אתה יודע את זה בדיוק כמוני." אני מסיים את ההסבר שברור לשנינו וצונח בחזרה על הכיסא. אני פשוט לא מאמין שהוא שוקל להוריד את הכתבה.

"זו הסיבה היחידה שלא הורדתי אותה עדיין, ניק, התייעצתי עם המחלקה המשפטית שלנו והם אישרו שאין כאן הוצאת דיבה."

"טוב מאוד, אני שמח לשמוע. אז תחזירו לעצמכם את הביצים שאיבדתם ותפסיקו להיות כאלה נמושות, היא בסך הכול מאיימת איומי סרק ומנפנפת בדולרים שלה. שתלמד לקבל ביקורת." אני מסיים ומסתובב בחזרה אל המחשב. כל הבלגן הזה רק גורם לי לחשק עז לכתוב עליה עוד כתבה והפעם להיכנס בה בכל הכוח. ג'ון יאבד את שפיות דעתו אילו היה יודע על מה אני חושב עכשיו.

"אתה בחור אמיץ, ניק, ניפגש בתור של לשכת האבטלה, הא?" קולו הופך קליל יותר והוא פונה לצאת מהעמדה שלי.

"אשמור לך מקום על הספסל." אני אומר ומרים את ידי מעלה כשאני בגבי אליו, מנופף לו לשלום.

אני מחליט שלא להמשיך ולקרוא את אינסוף התגובות שנערמו בכתבה ומתעמק באיסוף כל הסיקורים שאני עוד אמור לבצע עד סוף החודש. יש לי הרגשה שבאירוע הבא שהיא תפיק, יציבו שלט עם התמונה שלי ופרס אגדי למי שיביא את ראשי, חי או מת. מזל שהכניסות שלי לאירועים האלו מוזמנות דרך העיתון ואף אחד לא שואל לשמי.

השעה כבר 19:30 ואני מחליט שזה מספיק להערב. כמעט כל עובדי המערכת כבר הלכו, למעט המחלקה החדשותית שמסקרת את הפוליטיקה והאירועים הדחופים, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אל המחלקה הזו אני שואף להגיע יום אחד, בחיי שנמאס לי כבר להתעסק עם כל המפורסמים חסרי המנוח האלו. בוער בי הצורך לכתוב משהו בעל תוכן ומשמעות עמוקה אך זה המחיר ששילמתי בכך שרציתי להתקבל למערכת העיתון הגדולה בווגאס, ההתקדמות כאן תהיה אטית יותר והתואר שעליו עמלתי כל-כך קשה יוכיח את עצמו כמועיל רק בעוד כמה שנים. בינתיים, עליי לנשוך שפתיים ולהתעסק עם ג'וליות פיין למיניהן שמאיימות בתביעה משפטית בכל פעם שמישהו לא מתחנף להן. שתקפוץ לי.

אני מכבה את האור של מנורת השולחן המוצבת ליד המחשב ופונה לצאת. צלצול הטלפון בעמדתי מצמיד אותי למקומי לעוד רגע אחד. בחיי, אם זה שוב ג'ון בעניין הכתבה הזו, אני יורה במישהו.

"ניק פרייס." אני עונה בחוסר חשק ומקווה שמי שזה לא יהיה, יסיים את דבריו מהר וישחרר אותי אל חדר הכושר.

"שלום לך ניק. פרייס." קול אישה הבוקע מהעבר השני של הקו מבטא את שמי בהדגשה מוגזמת ואני נמתח במקומי בהפתעה.

"איך אני יכול לעזור?" אני שואל בקול עייף, מקווה מאוד שזו לא עוד איזו בחורה שלא התקשרתי אליה ב"יום המחרת", אלוהים יודע שהיו לי יותר מדי כאלו.

"אתה בהחלט יכול לעזור, אולי תתחיל בלהוריד את השלשול המילולי הזה שאתה קורא לו "כתבה" עליי, ומשם כבר נמצא דרך איך להמשיך." הקול שלה רושף לעברי ולאט-לאט מחלחל אל תודעתי. ג'וליה פיין?

"מיס פיין." אני פוסק ושולח את שמה אל חלל האוויר רק כדי לוודא שאני לא מדמיין.

"לא כל-כך פיין בשבילך." היא משיבה בקול צורם וחוזרת על הכותרת שנתתי לכתבה עליה. אני מחניק חיוך לעצמי, אולי לא כדאי שתשמע כמה אני מרוצה עכשיו.

"איך אני יכול לעזור לך, מיס פיין?" אני מנסה לשמור על קול מקצועי ולא לרדת לפסים אישיים, אני חייב להיות זהיר בדבריי.

"יש לך קשיים בהבנת הנשמע? הרגע אמרתי לך מה לעשות. תוריד את הכתבה הזו." היא אומרת בקול פוקדני ומצליחה להרתיח לי את הדם עם ההוראות שהיא משגרת אליי.

"בפעם האחרונה שבדקתי, מיס פיין, אני לא עובד אצלך. אין לי כל כוונה להוריד את הכתבה. אני עיתונאי. החוק מאפשר לי לכתוב בחופשיות." אני עונה בקול אדיש וממש שומע איך היא יוצאת מדעתה מעבר לקו.

"אתה אוהב את העבודה שלך?" היא שואלת בקול ערמומי.

"למה? את מאיימת שאאבד אותה?" אני מגיב באינסטינקטיביות ומראה לה שהיא לא מאיימת עליי. מי היא חושבת שהיא.

"לאיים זה לא הסגנון שלי." היא משיבה מייד בקול מתחנחן.

"אז מה הסגנון שלך? שלטי חוצות מלאים באהבה עצמית?" אני מתגרה בה ויודע שהיא מאוד קרובה לאבד את זה.

"הסגנון שלי הוא הבטחות, מר פרייס, ואני מבטיחה לך. אתה הולך להצטער על הכתבה הזו." היא מסיימת ואומרת בקול בטוח ורגוע בעוד אני מכווץ את אצבעותיי לאגרוף, משתדל בכל כוחי שלא להכות על השולחן מרוב עצבים.

מישהו החליט לכתוב עליה בפעם הראשונה כתבה שהיא לא שיר הלל לכבודה והיא מחליטה להתקשר אליו ולהבטיח לו שהוא יצטער על כך. כדאי שמישהו יזמין את משטרת הצניעות לביתה בהקדם.

"תודה לך על ההבטחה המאוד מעניינת שלך, מיס פיין, אך אם סיימנו עם מלחמת הורדות הידיים הפתטית שלך להיום, אני אשמח ללכת הביתה ואת מעכבת אותי במעט." אני אומר ומנסה לסיים את השיחה.

"תוריד את הכתבה, פרייס, אין לך מושג מי אני. אתה משמיץ אותי מבלי להכיר אותי." היא אומרת בקול בטוח ואני מנסה לאבחן האם היא ממשיכה לאיים, או באמת מאמינה שהשמצתי את שמה שלא לצורך? האישה הזאת מככבת בסרט משל עצמה.

"אני מכיר אותך, מיס פיין." אני אומר בקול בטוח. "את עוד אישה שחושבת שהיא יכולה לתפוס את העולם בביצים רק בגלל שיש לך כמויות בלתי-נגמרות של כסף. העולם לא צבוע רק בצבע ירוק עם תמונות של אברהם לינקולן, אולי כדאי שתרימי את המבט ותביני שלאנשים מותר גם לחשוב עלייך דברים לא חיוביים. זה מחיר התהילה." אני יורה לעברה בקול חסר סבלנות כי השיחה הזאת כבר נמאסה עליי. שתשלח כבר את עורכי-הדין שלה, היא לא מפחידה אותי.

"אז זה העניין? אתה סתם גבר קטן ועלוב שמאוים מכמויות הכסף שלי ולא יודע איך להוציא את התסכול שלו אז משתמש בתעודת העיתונאי שלו?" אני שומע איך היא מנסה להתגרות בי.

"לילה טוב, מיס פיין." אני חותך את השיחה.

"שלא תעז לנתק ל..." אני שומע את קולה מעבר לקו עד הרגע שבו אני מחזיר את השפופרת למקומה. זה כבר ילמד אותה לקח. אני מאוד מקווה שהיא שלחה את אחד מהעוזרים שלה לקנות לה שריון. מערכה ראשונה החלה.