פורחים מאוחר

פרק 1 התמכרותנו למצליחנות צעירה

העיתונאי הפופולרי ג'ונה לרר, אשר סיקר את תחום מדעי המוח, היה מצליחן צעיר קלאסי. הוא נולד וגדל בלוס אנג'לס. בגיל 15 זכה הנער המבריק בפרס של אלף דולר בתחרות חיבורים שמימנה בורסת נאסד"ק. לרר למד באוניברסיטת קולומביה, מגדל השן האקדמי של העיר ניו יורק, התמחה במדעי המוח והשתתף בכתיבת מחקר שבחן את המקורות הגנטיים של תסמונת דאון. אך לרר הצעיר לא היה רק גאון מדעי. הוא גם כיכב בעולם הפוליטי והספרותי של אוניברסיטת קולומביה, בהתחלה ככתב של המגזין "קולומביה רוויו" ולאחר מכן, במשך שנתיים, כעורכו של מגזין יוקרתי זה.

אף אחד לא הופתע שבשלב הבא זכה לרר במלגת רודס. בוולפסון קולג' של אוניברסיטת אוקספורד הוא הלך בדרכו של מייסד האוניברסיטה, סר ישעיה ברלין האגדי, ולמד פילוסופיה. בהחלט ניתן היה לומר שלרר הצעיר הוא איש אשכולות אמיתי, מסוג האנשים הנדירים אשר, בדומה לתומס ג'פרסון, הופכים למומחים בתחומי ידע רבים ומגוונים. ללרר, כמו לג'פרסון, היתה יכולת כתיבה משכנעת ביותר. בשנת 2007, בהיותו בן 26, פרסם את ספרו הראשון, שזכה לביקורות מקצועיות אוהדות: Proust was a Neuroscientist. זמן קצר לאחר מכן פרסם לרר שני ספרים נוספים: How We Decide ("איך אנחנו מחליטים") (2009) ו־Imagine: How Creativity Works (2012). שניהם הופיעו ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס".

לרר לא היה רק איש אשכולות בכל הנוגע להבנתו העמוקה במגוון רחב של תחומי ידע, אלא גם בתחומי המדיה הדיגיטלית. לא רק שהיה מסוגל לכתוב בסגנונות שונים: ספרים, חיבורים, טורים ובלוגים, אלא שהסתבר שהוא מנחה רדיו מחונן בתוכנית הרדיו Radiolab. בטלוויזיה שימש כאורח שנון בתוכנית Colbert Report, ובתוכניות אירוח נוספות.

עד מהרה החל לרר להרוויח סכומי כסף נאים. לפי השמועות, הוא קיבל מקדמה על סך מיליון דולר בגין ספרו Imagine. לרר פצח בקריירה משנית רווחית במיוחד כמרצה מבוקש. אמנם הוא לא זכה לקבל 80 אלף דולר להרצאה כפי שקיבל הקולגה שלו, כתב ה"ניו יורקר" מלקולם גלדוול, אך עדיין, התעריף שלו התקרב ל־40 אלף דולר לשעת הרצאה. בזכות הכנסותיו הגבוהות רכש לעצמו לרר בית מידות מפורסם מבחינה אדריכלית, בית שולמן, בהוליווד הילס שבקליפורניה, בסכום של 2.2 מיליון דולר.

לרר הצליח מאוד בשלב מוקדם מאוד בחייו. הוא עשה זאת בזכות האינטליגנציה שלו והכריזמה שקרנה ממנו.

●●●

עלייתו המטאורית של לרר בעולמות הספרות והעיתונות מקבילה לעלייתו לגדולה של מה שניתן לכנות, בקריצה לספרה של הסופרת סוזן קיין, Quiet ("שקט"),1 אידיאל ילד הפלא (Wunderkind Ideal). עלייתו המרשימה של לרר במהלך העשור הראשון של המילניום ממעמד של סטודנט מוכשר לכדי סופר מצליח ותופעת מדיה, מייצגת את היווצרותו של סוג חדש של גיבור תרבות: המצליחן הצעיר, אשר השתרשותו בתודעה הציבורית הגיעה לנקודת שיא בדיוק כשהתחלנו להרגיש בנוח עם כניסתנו למאה העשרים ואחת. ילד הפלא הטיפוסי, בדומה ללרר, פורח מוקדם, מתעשר ומתפרסם, ומוודא שכולנו יודעים על כך. ייתכן שהוא מוכשר מבחינה אינטלקטואלית, או שהוא גאון טכנולוגי; ייתכן שמראהו מצודד במידה חסרת תקדים, או שהוא נהנה מקשרים משפחתיים יוצאים מגדר הרגיל. ילדי הפלא לא רק שוברים שיאים בתחומם בשלב מאוד מוקדם בחייהם, אלא גם מתעשרים מאוד על הדרך.

באמצעות תקשורת ההמונים קל מאוד לעקוב אחר עלייתם של ילדי הפלא. השימוש במושג זה באפיקי התקשורת השונים עלה באופן דרמטי במהלך העשורים האחרונים. לפי גוגל, שכיחות הופעתו של המושג "ילד פלא" בספרים, במאמרים, בעיתונים ובאמצעי מדיה נוספים עלתה ביותר מאלף אחוזים משנת 1960. ואין פלא בכך, היות שאלו הן שנות הזהב של המצליחנים הצעירים. זמרים כמו טיילור סוויפט, אדל, ריהאנה, סלינה גומז וג'סטין ביבר; ראפרים כמו The Weekend ו־Chance the Rapper; שחקנים כמו ג'ניפר לורנס, מרגו רובי, אדם דרייבר ודונלד גלובר ודוגמניות כמו קנדל וקיילי ג'נר, וג'יג'י ובלה חדיד הם כולם ידוענים בינלאומיים שמעצבים את התרבות שלנו מעל במות רבות ומגוונות. ובזמן עלייתם לגדולה, כולם היו בשנות העשרים לחייהם, או אף צעירים יותר.

בימת תקשורת ההמונים החדשה ביותר שלנו, האינטרנט, נשלטת על ידי המוני "ידועני רשת". כוכבי יוטיוב ואינסטגרם כמו לילי סינג' (IISuperwomanII), ג'ייק פול (jakepaul), מארק פישבאך (Markiplier), זואי סאג (Zoella) ולילי פונס (lelepons) הפכו את מיליוני, או עשרות מיליוני עוקביהם ברשתות החברתיות לאימפריות מדיה קטנות, הכוללות נתינת חסות מסחרית, הצעות לרכישת מוצרים והופעות אורח בתשלום. כל ידועני הרשת המצוינים לעיל עשו זאת בהיותם בני עשרה, או בתחילת שנות העשרים שלהם.

בעולם הספורט, כדאי לספורטאי הצעיר והמצטיין לפרוח בשלב מוקדם בחייו. מצליחנות צעירה על המגרש או באולם הספורט מזכה את הספורטאי במקום של כבוד בקבוצות הטובות ביותר, ובגישה למאמנים הטובים ביותר ולמשאבים הגדולים ביותר. כאלה תמיד היו פני הדברים. מה שהשתנה לאחרונה הוא השלב המוקדם במיוחד בו הספורטאים הללו נשלפים מעולמם הפרטי ומתויגים כהצלחות פוטנציאליות שנועדו לגדולות. בגיל 14, אוון פפו כבר זכה לשלושים הצעות למלגות מקבוצות פוטבול־מכללות יוקרתיות כמו פלורידה סטייט, נוטרדאם, לואיזיאנה סטייט, אוהיו סטייט ואלבמה. כוכבי פוטבול צעירים נוספים שקיבלו הצעות מלגה רבות היו קיידן מרטין, בגיל 13, טיטאן לקאדן, בגיל 11, ובאנצ'י יאנג, בגיל עשר. אך כל אלה עוד נראים בוגרים יחסית בהשוואה להייבון פיני ג'וניור, שקיבל הצעה מאוניברסיטת נבדה למלגת פוטבול בגיל תשע. אך לא רק בתחום הפוטבול כוכבים צעירים ומבטיחים נשלפים מתוך ההמון ומקבלים הצעות עתידיות יוקרתיות. כמעט 30 אחוזים מכל גיוסי הכישרונות בתחומי הלקרוס, כדורגל וכדורשת מתבצעים כאשר בני הנוער להם מוצעות המלגות עדיין צעירים מכדי להתחייב ללימודים במוסד המציע.

אך בימינו, לא רק הספורטאים עצמם עולים על המגרש בגיל צעיר יותר. פי־ג'יי פלק מקבוצת מינסוטה גופרס הפך בגיל 36 להיות מאמן הפוטבול הראשי הצעיר ביותר בהיסטוריית ארגון ה־BigTen (עשר קבוצות פוטבול־המכללות הגדולות בארצות הברית). לינקולן ריילי הפך למאמן הראשי של קבוצת אוקלהומה סונרז, אחת מ־20 הקבוצות המובילות בארצות הברית, בגיל 31, עם משכורת שנתית של 3.1 מיליון דולר. ושון מקוויי מקבוצת לוס אנג'לס ראמז, היה בגיל 30 למאמן הצעיר ביותר בהיסטוריית ה־NFL.

ומה לגבי המנהלים? אותם עסקנים של מאחורי הקלעים, מעשני סיגר, המחליטים איזה שחקן ישחק מתי ושוכרים או מפטרים את המאמן? בזמן כתיבת שורות אלו, לא פחות מעשרה מנהלי קבוצות בייסבול בליגה הלאומית הם בני פחות מ־40, כשדייוויד סטרנז, מקבוצת מילווקי ברוארז, הוא הצעיר מביניהם - בן 31. ועדיין, סטרנז נחשב זקן ביחס לג'ון צ'ייקה בן ה־26, מנהל קבוצת ההוקי פיניקס קויוטיז, בליגה הלאומית. צ'ייקה הוא המנהל הצעיר ביותר בהיסטוריה של הספורט המקצועני בארצות הברית.

ידוע לכול כי עולם הטכנולוגיה נשלט על ידי הצעירים, אך זה מפתיע לגלות עד כמה צעירים הם. בשנת 2016, חברת PayScale האינטרנטית העוסקת בניתוח שכר עובדים ושמשרדיה ממוקמים בסיאטל, סקרה את גילם החציוני של העובדים בשלושים ושתיים מחברות הטכנולוגיה המצליחות ביותר. רק בשש מהחברות הללו גיל העובדים החציוני עלה על 35. אצל שמונה מהן הגיל החציוני היה 30 או פחות מכך. בעוד שתוצאות הסקר מאששות ככל הנראה את ההערכה הרווחת, הן עדיין חריגות. כדי לסבר את האוזן יש לציין כי לפי הלשכה לסטטיסטיקה של העבודה, הגיל החציוני של כלל העובדים בארצות הברית הוא 42 ושלושה חודשים. חלק מהחברות שהגיל החציוני של עובדיהן הוא הנמוך ביותר לפי הסקר של PayScale היו פייסבוק, עם גיל חציוני של 28 (ושכר שנתי חציוני של 240 אלף דולר לשנה), וגוגל, עם גיל חציוני של 29 (ושכר שנתי חציוני של 195 אלף דולר לשנה).

מה לגבי בעלים, מנהלים בכירים ומנכ"לים? ברשימת האנשים העשירים ביותר של המגזין "פורבס" נכללים עשרה מיליארדרים מתעשיית הטכנולוגיה שהם מתחת לגיל 30, ובכללם אוואן ספיגל, מנכ"ל סנאפצ'ט, ובובי מרפי, מייסד־שותף של סנאפצ'ט. שניהם ייסדו את החברה כשהיו בני 22 בלבד.

ומה לגבי עולם הפוליטיקה, מרכז העצבים של מדינתנו? פוליטיקאים ברמה הארצית מתחת לגיל 35 כוללים את לורלה פראלי, ג'נה לווינשטיין, סימון סנדרס ובן וסל. בבית הלבן, סטיבן מילר הפך ליועץ הנשיא הבכיר לענייני מדיניות בגיל 31, והופ היקס הפכה למנהלת התקשורת של הבית הלבן בגיל 28. היקס התפטרה כעבור זמן קצר.

גם תקשורת ההמונים הצטרפה לאידיאל ילדי הפלא. המגזין שלי, "פורבס", הפך את גיליון ה"30 מתחת ל־30" שלו לתעשייה של ממש, שכיום כבר כוללת רשימות נפרדות לפי מדינות, וכנסים שונים המתקיימים בכל רחבי העולם. כיום, כמעט כל מגזין נחשב מוציא לאור גיליון שנתי המתבסס על רשימת מצליחנים צעירים. ישנן רשימות "40 מתחת ל־40" ו"30 מתחת ל־30" בתחומי העסקים, האופנה, הפרסום, הבידור, הבישול המקצועני, השירה, ואפילו תעשיית הבשר.

אך עזבו את רשימת ה"30 מתחת ל־30". בכל הנוגע למצליחנות צעירה, 30 הפך להיות ה־50 החדש. בשנת 2014 המגזין "טיים" החל לפרסם את רשימת "בני העשרה המשפיעים ביותר". כן, כן. בני עשרה. שיגעון הנעורים והמצליחנות הצעירה הגיע לממדים כה מגוחכים שפרשן האופנה סיימון דונאן הצהיר ש"הנעורים הם המטבע הגלובלי החדש."

בואו נעצור לרגע. אין שום דבר רע בכך שאנחנו מעריכים את המצליחנים הצעירים ומכירים בהישגיהם. הישגיהם אכן ראויים להערכה. אך האובססיה של התרבות שלנו עם מצליחנות צעירה גורמת לנזקים למרבית הציבור שאינו נמנה עמם, לרובנו, שמתפתחים כל אחד בקצב שלו ובדרכו שלו. האובססיה הזאת מטמיעה בתרבות שלנו מסר לפיו אם לא הפכת למפורסם, אם לא המצאת תחום חדש בתעשייה המודרנית, או אם לא הרווחת סכומים בני שבע ספרות בזמן שאתה צעיר מספיק כדי שידרשו ממך להציג תעודה מזהה - אז כנראה לא עשית את מה שצריך כדי להיות מוצלח.

המסר הזה, לתפיסתי, הוא הרבה יותר מסוכן מכפי שרוב האנשים חושבים.

●●●

בערך באמצע המאה העשרים החל "שלטון המוכשרים" לתפוס בהדרגה את מקומו של שלטון האריסטוקרטים - המיוחסים (ראו פרק 2). המגמה הזאת הואצה במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים. כיום, המצב המקובל הוא שהמוכשרים נהפכו, בעצם, למיוחסים. מלכי היקום כבר אינם שואבים את כספם מקרנות הנאמנות שהשאירו להם משפחותיהם. עושרם משתייך לסוג המודרני יותר. כמו ג'ונה לרר, מלכי היקום החדשים השיגו ציונים מושלמים או כמעט מושלמים בבחינת ה־SAT בגיל 16 או 17, מה שאִפשר להם להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית.

בתגובה לעליית המוכשרים לשלטון, החלה החברה שלנו לפתח אובססיה לציונים ולבחינות. כיום, יותר ויותר בני נוער בוחרים להיבחן בבחינות הכנה למכללה, כגון ה־SAT, או ה־ACT, או בשתיהן. יותר מ־1.6 מיליון תלמידים נבחנו בבחינת ה־SAT בשנת 2017. ובפעם הראשונה, כמות התלמידים שנבחנו בבחינת ה־ACT עלתה על כמות נבחני ה־SAT בכאלפיים תלמידים. הרבה תלמידים נבחנים בשתי הבחינות, לעתים מספר פעמים במהלך שנות התיכון שלהם, ולעתים גם בבחינות המקצוע: ה־PSAT, וה־SAT-II, כמו גם בבחינות השיבוץ המתקדם (Advanced Placement). כמעט שבעה מיליון תלמידים השלימו את בחינות ה־SAT או ה־PSAT במהלך שנת הלימודים 2016-2017.

על רקע העלויות האדירות של החינוך הגבוה, והלוואות הסטודנטים ההולכות ותופחות, קל להתעלם מהעלות הגבוהה של בחינות ההכנה למכללות. ההוצאות מתחילות להאמיר הרבה לפני שהתלמידים מגישים את מועמדותם למכללה זו או אחרת. רבים משתתפים בקורסי הכנה לבחינת ה־SAT, או שוכרים מורה פרטי שיכין אותם לקראת הבחינה. הבחינות הללו מהוות תעשייה בפני עצמה, המגלגלת מאות מיליוני דולרים בשנה על דמי רישום לבחינה, עלויות אדמיניסטרטיביות וקורסי הכנה. תעשיית ההכנה לבחינות מניבה הכנסה של כמיליארד דולר בשנה ומספקת פרנסה ליותר מ־115 אלף בני אדם.

במקרים מסוימים, העלויות גבוהות אף יותר. משפחות מבוססות שוכרות עבור ילדיהן מורים פרטיים נחשבים, או חבילות הכנה אינטרנטיות אישיות, במחירים המגיעים לאלפי דולרים. העלות הגבוהה נובעת בחלקה מהביקוש הגבוה להכנה פרטית, אחד־על־אחד. העשירים מסוגלים לשלם, ואכן משלמים, סכומים גבוהים מאוד על הכנה כזאת. הורים בעמק הסיליקון מדווחים על הוצאה של סביב 50 אלף דולר במהלך שנות לימודי ילדם בבית הספר התיכון לצורך הכנתו לכניסה למוסדות להשכלה גבוהה. שיעורים קבוצתיים המוצעים על ידי חברות כמו Princeton Review, או Kaplan Test Prep הם עדיין פופולריים, ויחסית אינם יקרים. שלושים שעות של שיעורים קבוצתיים שמעבירה חברת Princeton Review, למשל, עולים בין אלף ל־1,600 דולר, בהתאם לגודל הכיתה. טווח המחירים של הכנה פרטנית, לעומת זאת, נמצא במגרש אחר לגמרי. אחד המדריכים בניו יורק, אנתוני ג'יימס גרין, זכה לתשומת לב לאחרונה כשגילה שהתעריף השעתי שלו עומד על אלף דולר. מחירים אלה בהחלט מלמדים על כך שהתלמידים והוריהם שקועים "במרוץ חימוש" של ממש סביב הקבלה ללימודים באקדמיה, כפי שמכנה זאת רוברט א' שפר, מנהל החינוך הציבורי ב־FairTest, עמותה העוסקת בשוויון הזדמנויות בהכנה לבחינות. אך עבור מרבית האנשים, תשלום עבור הכנה משפרת־תוצאות לבחינת הקבלה למכללה הוא לא רק כדאי, אלא הכרחי. כל עוד בחינת ה־SAT ודומותיה ממשיכות להוות חלק מרכזי משיקולי הקבלה למכללות ולאוניברסיטאות, תמיד יהיו אנשים שיהיו מעוניינים לשלם עבור יתרון יחסי.

אנחנו רואים אותה מערכת לחצים סביב הישגים מדידים גם מחוץ לאקדמיה. חִשבו על עולם הספורט. לפי כתבה שפורסמה לאחרונה בעיתון "וושינגטון פוסט", 70 אחוזים מהילדים הלוקחים חלק בעולם הספורט הבית־ספרי עוזבים אותו עד גיל 13. מדוע? לילדים יש הסבר משלהם: "זה כבר לא כיף." אבל מדוע בדיוק זה כבר לא כיף בשלב זה? פעילות ספורטיבית בבתי הספר הופכת להיות יותר ויותר מקצוענית ותחרותית להחריד, בשלבים יותר ויותר מוקדמים. זה קורה משתי סיבות מרכזיות.

הסיבה הראשונה היא גרסה חדשה של מניע ישן ומוכר: חלק מהילדים פשוט רוצים להצליח בספורט ככל יכולתם. הם רוצים להשתתף במרוץ המחוזי, להשתלב בקבוצת הכדורסל ההישגית בבית הספר התיכון, או לזכות בג'קט פוטבול עם האות הראשונה של שמם מוטבעת עליו. המוכשרים והשאפתנים שבהם ממשיכים לנסות ולהתאמץ, כדי לראות אם יוכלו להתחרות ברמת המכללה ולקבל מלגת לימודים, ואז אולי לשחק בקבוצות המקצועניות ולהגיע לאולימפיאדה. ילדים בכל התקופות תמיד שאפו שתמונתם תופיע על קופסת דגני הבוקר. אך התעשרות הוריהם העצימה את המגמה הזאת, ואפשרה לחלק מהם להגדיל את סיכוייהם להצלחה מקצוענית, בכך שכעת הם יכולים להרשות לעצמם להשתתף במחנות אימונים בקיץ בגיל שמונה, לקנות את הציוד הטוב ביותר בגיל עשר, ולזכות למאמנים מעולים, ואולי אפילו למאמן אישי, בגיל 14. בקיצור, דרישות הסף להצטיינות בספורט כיום - זמן וכסף - הן הרבה יותר גבוהות.

הסיבה השנייה להתעצמות ההתמקצעות והתחרותיות של פעילות ספורטיבית בבית הספר היא עקיפה יותר, אך גם הרסנית יותר. כפי שנכתב ב"וושינגטון פוסט", "התרבות שלנו כבר לא מעודדת ילדים בוגרים יחסית להשתתף בפעילות ספורטיבית 'לשם השעשוע'. הלחץ המוטל על כתפינו לגדל ילדים 'מוצלחים' משמעו שעלינו לכוון אותם להיות הטובים ביותר בכל מה שהם עושים. אם הם לא מגיעים לתוצאות מקסימליות - אנחנו מעודדים אותם 'לצמצם את הנזק' ולהתמקד בתחומים בהם הם יכולים להצטיין. אנחנו רואים זאת למשל בתזמורת בית הספר בחטיבת הביניים, כשילד שאינו מוזמן לנגן סולו - תוהה אם בכלל כדאי לו להמשיך לנגן."

מה, לשחק או לנגן סתם כי זה כיף?! איזה רעיון מיושן! עבור תלמידים רבים, הספורט הוא פשוט מסגרת בה הם יכולים להוכיח את יכולותיהם בשלב מוקדם בחיים. ושוב, הסיבה לכך היא המרוץ אל עבר המכללה "הנכונה", והניסיון לעלות על המסלול המהיר אל ההצלחה המוקדמת.

תפיסת הספורט כאמצעי דרכו ניתן להעשיר את קורות החיים מקבלת חיזוק מצדה של ג'ודי רבינוביץ', מתכננת חינוכית מורשית במרכז Score at the Top Learning Center and Schools. רבינוביץ' מתפרנסת מסיוע לתלמידי תיכון להתקבל למכללות הטובות ביותר, ופרסמה מדריך בשם The 10 Most Important Factors in College Admissions ("עשרת השיקולים המרכזיים לקראת הקבלה למכללה"). היא מייעצת ללקוחות שלה "לשפר את הציונים שלהם באופן מתמיד באמצעות תוכנית לימודים מאתגרת" וכמו כן, להשיג "ציוני SAT מעולים." לא מפתיע. היא גם מדגישה את חשיבותן של פעילויות חוץ־בית־ספריות, ומייעצת ללקוחות שלה כיצד לנסח את מעורבותם בפעילויות אלו באופן הכי מרשים ויעיל במטרה להעלות את סיכויי קבלתם למכללה. שימו לב לאופן שבו היא מנסחת את הצעות מספר 4 ו־6 שלה:

4. מעורבות נלהבת במספר פעילויות, הפגנת מנהיגות, יוזמה, השפעה. עומק ניסיונכם בפעילות, ולא היקפו, הוא החשוב ביותר. המכללות מחפשות סטודנטים חדים, ממוקדי־מטרה, ולא סטודנטים "מאוזנים".

6. כישרונות או חוויות יוצאות מגדר הרגיל אשר יתרמו לקיומה של קבוצת סטודנטים מעניינת ומאוזנת. סטודנט שמתאמץ במיוחד כדי לפתח את כישרונו בספורט, במחקר, בכתיבה, באמנויות או בכל דבר אחר - יזכה ביתרון יחסי.

ושוב, חרב הקבלה למכללה מרחפת מעל ראשי ילדינו. האם הבחנתם בהיעדרן של המילים "תשוקה" ו"כיף"? כיף אינו מן העניין כאן. על התלמיד להצטיין בספורט (או במוזיקה, דרמה, דיבייט, או אפילו בהתנדבות בקהילה). האם עליו לאהוב את הפעילות בה הוא לוקח חלק? ממש לא חשוב. לצורך הקבלה למכללה התלמיד חייב להפגין מצוינות. עליו למצוא את הפעילות בה הוא מסוגל להצטיין, ולהשליך את כל שאר הפעילויות המעניינות אותו לפח האשפה, משום שהן "מבזבזות את זמנו היקר." עליו להשיג "יתרון יחסי" ו"להתבלט" בין שאר המועמדים לקבלה.

ומדוע לא? הקבלה למכללה כיום קשה יותר מתמיד, אפילו למכללות שנחשבו בעבר ל"מכללות גיבוי" בטוחות, שהקבלה אליהן לא מהווה אתגר משמעותי. הטבלה הבאה ממחישה בדיוק עד כמה הקבלה לעשר האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית הפכה להיות קשה יותר מאז שנת 2001.

אחוזי קבלה מתוך כלל המועמדים

בשנת 2001 אוניברסיטת שיקגו קיבלה ללימודים 44 אחוזים מהמועמדים אליה. בשנת 2015, לעומת זאת, רק שמונה אחוזים מהמועמדים זכו להתקבל לאוניברסיטה זו. באותו אופן, אוניברסיטת ג'ונס הופקינס קיבלה 34 אחוזים מהמועמדים אליה בשנת 2001, אך בשנת 2015 הנתון הזה צנח ל־14 אחוזים. 22 אחוזים מהמועמדים לאוניברסיטת פנסילבניה התקבלו אליה בשנת 2001, אך ב־2015 צנח מספר המתקבלים לפחות ממחצית. בעצם, אחוזי הקבלה בשמונה מתוך עשר האוניברסיטאות המובילות ברשימה זו צנחו במחצית או בשני שלישים בתוך חמש־עשרה שנים בלבד. ירידה זו משקפת נסיקה עצומה ברמת התחרות הכרוכה בקבלה למוסדות אלה, וביוקרתם, וכל זה בפרק זמן של פחות מדור אחד בלבד. לצורך השוואה, הביאו בחשבון שאחוזי הקבלה לאוניברסיטת סטנפורד בשנת 1950 עמדו כמעט על 85 אחוזים. בשנת 1990 הם ירדו ל־22 אחוזים. כיום הם עומדים על 4.6 אחוזים, כלומר - אחוז הקבלה הנמוך ביותר בארצות הברית.

אך הקבלה הלכה והפכה לקשה יותר לא רק לאוניברסיטאות המובילות והיוקרתיות ביותר. בעשור האחרון, אחוזי הקבלה למגוון רחב של אוניברסיטאות ומכללות צנחו דרמטית. באוניברסיטת נורתאיסטרן, אחוזי הקבלה צנחו מ־62 ל־32 אחוזים; באוניברסיטת טולסה - מ־76 ל־40 אחוזים; באוניברסיטת טוליין מ־55 ל־26 אחוזים; במכללת קולורדו מ־58 ל־22 אחוזים, ובאוניברסיטת ואנדרבילט מ־46 ל־13 אחוזים. ומה לגבי אותן "מכללות גיבוי"? אפילו מוסדות שהיו ידועים בעבר "בקלילותם" ובנטייתם לעודד מסיבות וכיופים על חשבון לימודים, כמו אוניברסיטת סן דייגו סטייט או קאל סטייט לונג ביץ', מקבלים כיום רק כשליש מהמועמדים. הירידה באחוזי הקבלה חולשת כיום על כל האוניברסיטאות והמכללות המוסמכות, וניתן לראות כי שיעור הקבלה הלאומי הכללי למוסדות להשכלה גבוהה בארצות הברית צנח בעשרה אחוזים בעשור האחרון. האמת הפשוטה היא שכיום כמעט שום דבר אינו "קליל" או "מובן מאליו" בעולם ההשכלה הגבוהה.

הלחץ האדיר הזה להתקבל למוסדות ההשכלה הגבוהה הוליד תעשיות שלמות, שמטרתן לסחוט את התוצאות הטובות ביותר האפשריות מבני הנוער המגישים את מועמדותם, בכל מחיר. חיפוש קצר באמזון מעלה רשימה אינסופית של ספרים בעלי שמות כמו "נחישות לילדים", "מדריך הנחישות לבני נוער", "כיצד ילדים מצליחים", "דחיפה חיובית", "איך הפכתי את בתי לעילוי", "הראשון בכיתתו" או "המנון הקרב של אמא נמרה". אפילו סדרת ספרי ההדרכה "להדיוטות" הצטרפה למגמה הזאת, עם ספרים כמו "מדריך ההדיוטות לגידול ילדים חכמים". שלא תטעו: מוצרים להעצמת האינטליגנציה מהווים תעשייה לכל דבר והיא מגלגלת כסף רב. תעשייה זו כוללת צעצועים, סרטים, תוכנות, משחקים ותוכניות חינוכיות שכולם תוכננו ועוצבו במטרה להפוך את הילד לעילוי אינטלקטואלי. בייבי איינשטיין, חברה בשווי של 400 מיליון דולר, אשר היתה בעבר בבעלותו של תאגיד דיסני, מייצרת צעצועי מולטימדיה שמטרתם לשפר את היכולות הקוגניטיביות של תינוקות ופעוטות. הצעצועים הללו מבטיחים "להעשיר את מוחו הצעיר של הילד," וזמינים לרכישה ברשתות קניות פופולריות כמו וולמארט, טארגט ואמזון. בייבי איינשטיין היא רק חברה אחת מתוך מגוון של חברות הנכללות בתעשיית "שיפור הילד", ואשר מוכרות מוצרים כמו ויטמינים חכמים (Smarty Pants Vitamins), צעצועי STEM (ראשי תיבות המייצגים באנגלית את המושגים מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה), ועוד צעצועים טכנולוגיים המבטיחים להעניק לילד שלכם יתרון יחסי בתחרות על ההשכלה הגבוהה. אוי ואבוי אם רמת ה־STEM של הפעוטות שלנו תהיה נמוכה מהממוצע.

לפי סקר של חברת האשראי אמריקן אקספרס, בכל חופשת קיץ הורים אמריקאים מוציאים כ־16 מיליארד דולר על מחנות קיץ ללימוד תכנות, השתתפות בתוכניות אקדמיות טכנולוגיות, שיעורי מוזיקה וריקוד, העשרה לימודית אקדמית ושיעורים פרטיים. אתלטיקה לבני נוער הפכה להיות תעשייה המגלגלת 15 מיליארד דולרים בשנה, במסגרתה הורים שוכרים עבור ילדיהם, בעלות של 100 דולר לשעה, מאמני כוח והרמת משקולות, ומאמני בייסבול אישיים, ושולחים אותם למחנות אימונים עם כוכבי ספורט. המגזין "טיים" מציין כי:

ליגת הילדים נדחקה לשוליים, ובמקומה קמו מועדוני ספורט פרטיים בלתי מפוקחים, מכוני התפתחות ספורטיבית הממומנים על ידי רשתות שיווק מסחריות מתחום הספורט, וקבוצות מקומיות קטנות ובלתי רשמיות, המנוהלות על ידי מאמנים חובבניים ובלתי מנוסים. הקבוצות התחרותיות ביותר רודפות אחר כישרונות צעירים ומסיעות אותם לתחרויות ארציות.

יש משפחות המוציאות עד לעשרה אחוזים מהתקציב השנתי שלהן על דמי רישום, נסיעות, מחנות אימון וציוד ספורט, כדי לדאוג שילדיהן ימשיכו להתאמן על המגרש, או באולם הספורט.

אך כיום, כבר לא מספיק שהילדים יתאמנו. הם חייבים להתאמן בדרך הנכונה - בדרך התואמת לתפיסת האימון המוכוון של הפסיכולוג אנדרס אריקסון. כפי שמציין אריקסון, שהתפרסם בזכות "כלל עשרת־אלפים־השעות" שלו אותו מתאר מלקולם גלדוול בספרו רב המכר Outliers ("מצוינים"), אימון מוכוון מבוסס על מאמץ שיטתי לפיתוח אישי באמצעות התמקדות במטרות ובתחומי הצטיינות ספציפיים ומוגדרים מראש. הורים הרוצים שילדם יתאמן באופן מוכוון חייבים לשכור מאמן או מדריך אשר מציג יכולת מוכחת לשפר את הישגיו של הילד בתחום הרצוי, למשל - בלט, שחמט או מוזיקה, ואשר מסוגל להעניק לו פידבק מתמשך. הדבר גם מחייב את ילדם להתאמן באופן הדורש ממנו להשקיע מאמץ חריג, בעצימות מתגברת, כל הזמן.

כאשר כתבה על חוויותיו של בנה בן ה־11, הסופרת והיזמית פנלופי טראנק מתארת במדויק את הקפדנות, כמו גם את הטירוף, הכרוכים באימון מוכוון. בנה של טראנק, שהגיש את מועמדותו כצ'לן למכינה הטרום־אקדמית של בית הספר למוזיקה ג'וליארד בניו יורק, בילה שלוש שעות ביום באימונים במשך שישה חודשים - כדי ללמוד לנגן באופן מושלם קטע מוזיקה בן ארבע דקות. "הוא למד להתאמן באמצעות כך ששינה את קצב הנגינה של היצירה. הוא למד לנגן כל תו בנפרד, באמצעות טיונר. הוא למד לנגן כל מקטע באמצעות תזמון מטרונום שונה, ואז הוא ניגן את היצירה כל כך לאט, שהיא נמשכה עשרים דקות במקום ארבע דקות." בשלב מסוים, בנה והמורה הפרטי שלו בילו שעה תמימה באימון נגינת חמישה תווים בלבד. ואכן, הילד התקבל לג'וליארד.

נדמה שעם מספיק ריכוז, ניתן ללמד כל ילד או ילדה להיות אלוף שחמט, רקדנית בלט מצטיינת, עילוי מתמטי או שפית זוכת פרסים. לפי התיאוריות המובילות בתחומי הנחישות, המיקוד והאימון, כל ילד המבצע מספיק אימון מוכוון, ולהוריו יש מספיק כסף, יכול להפוך לצ'לן ברמה בינלאומית, או רוכב סוסים אולימפי. התהליך הכרוך בניסיון להגיע לרמת מיומנות כזאת עשוי לסייע לילד להתקבל למכללה הרצויה, ולאחר מכן - למקום העבודה הנחשק.

אם כך, אילו חסרונות כבר יכולים להיות למגמה הזאת?

●●●

בקרב הרבה מאוד ילדים, הלחץ העצום הכרוך בניסיון להצטיין בשלב מוקדם בחיים פוגע בבריאות הפיזית והנפשית שלהם. מיליוני ילדים אמריקאים מקבלים תרופות מרשם לטיפול בהפרעות קשב וריכוז, בראש ובראשונה משום שהפרעת הקשב שלהם פוגעת ביכולתם לשבת בשקט ולהתרכז בשיעורים בבית הספר, מה שמשפיע לרעה על ציוניהם, על ציוני ההערכה שלהם במבחנים הארציים, ובסופו של דבר על סיכוייהם להתקבל למכללה טובה. ד"ר ליאונרד סאקס, רופא ופסיכולוג שכתב על בני נוער בסיכון בספריו Boys Adrift ("בנים בסיכון") ו־Girls on the Edge ("בנות על הקצה"), סיפר לי כך:

סיכוייו של ילד אמריקאי כיום לקבל תרופות להתמודדות עם הפרעת קשב וריכוז (ADD) גבוהים פי 14 מאלה של מקבילו הבריטי. הסיכוי שילד אמריקאי יאובחן כסובל מהפרעה דו־קוטבית ויקבל טיפול בגינה הוא גדול פי 40 מזה של מקבילו הגרמני. סיכוייו של ילד אמריקאי לקבל תרופות ממתנות־התנהגות כמו ריספרדל או זיפרקסה גדולים פי 93 מאלה של מקבילו האיטלקי. לכן במדינה זו, ולא בשום מדינה אחרת בעולם, אנחנו משתמשים כיום בתרופות כפתרון ראשוני, מיידי, לכל ילד שלא מקבל ציונים גבוהים מספיק בבית הספר, או לא יושב מספיק בשקט בכיתה. בשום מדינה אחרת לא פועלים כך. זוהי תופעה אמריקאית ייחודית, והיא תופעה של הזמן האחרון.

ניתן לומר שחברת המאה העשרים ואחת מתייחסת אל הודעת הדחייה של המכללה כאל מחלה קלינית. כיום, יותר מאי־פעם, החברה שלנו מתייחסת אל תואר אקדמי כאל תנאי מקדים לחיים טובים ומוצלחים. אך היות שמספר המקומות הפנויים במכללות בקושי עלה בשנים האחרונות, ההורים מנסים בכוח לדחוף כמויות הולכות וגדלות של ילדים דרך מנהרה אקדמית אשר הולכת ומצטמצמת.

בואו נעצור לרגע ונחשוב: האם ההשקעה הכספית המטורפת, ארוחות הערב המשפחתיות ההרוסות, והילדים שלנו, התשושים מעודף פעילות מאורגנת, מובילים בסופו של דבר להיווצרותה של חברה אנושית טובה ומאושרת יותר? האם כל אלה מסייעים לבני אדם לפרוח? עבור הרוב המוחלט של הילדים, הם עושים בדיוק את ההפך. ללחץ הזה סביב המצליחנות הצעירה יש צד אפל סמוי: הוא מייאש אנשים צעירים וגוזל מהם את המוטיבציה הבסיסית שלהם. בכך שאנו מכריחים את בני הנוער להתאמן כמו מקצוענים, לשאוף לשלמות, ולקבל הכרעות משנות־חיים בהיותם בשנות העשרה שלהם (או אף מוקדם יותר), אנו בעצם מזיקים להם. אנו מעכבים את ההתפתחות שלהם, חוסמים את ערוצי ההשראה והגילוי שלהם, והופכים אותם לשבירים ופגיעים יותר. בדיוק בתקופה בה עלינו לעודד את ילדינו לחלום בגדול, לקחת סיכונים וללמוד מהכישלונות הבלתי נמנעים של החיים - אנחנו בעצם מלמדים אותם לפתח חרדה מכל טעות הכי קטנה. הניסיון שלנו לצקת את ילדינו בכוח אל תוך תבנית של ילדי פלא גורם להם להפוך לנוקשים ושבריריים. העיתונאית מייגן מקארדל כתבה רבות על חששם של בני הנוער של היום מפני כישלון. בשנת 2014 היא תיעדה שיחה שקיימה עם תלמידת תיכון חדורת מוטיבציה:

לפני מספר ימים, לאחר אחת ההרצאות שלי, ניגשה אלי תלמידה בכיתה י' ושאלה אותי בביישנות אם יש לי רגע פנוי לשוחח איתה. תמיד יש לי רגע פנוי לשוחח עם תלמידי תיכון ביישנים, היות שאני עצמי הייתי אחת כזאת. וזו היתה שאלתה אלי: "אני מבינה אֶת מה שאַת אומרת בנוגע ללקיחת אתגרים קשים, אבל אני לומדת בתוכנית לתואר ראשון בינלאומי ורק חמישה אחוזים מאיתנו יסיימו את הלימודים עם ציון 100, אז איך אני יכולה לבחור בקורס בו אולי לא אקבל 100?"

ואם אנסח מחדש את דבריה של מקארדל: אם אתה לא יכול לנסות משהו חדש ולא מוכר בהיותך בכיתה י' - מתי בדיוק תוכל לעשות זאת?

השאלה הזאת חשובה במיוחד עבור הפרופסורית לפסיכולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד, קרול דווק, שכתבה ב־2006 את רב המכר Mindset ("כוחה של נחישות").1 בערב קיץ אחד, בשעה מאוחרת, ישבתי לשיחה עם דווק כדי לדון בתמורות אותן זיהתה במהלך שנותיה כמרצה לתלמידי השנה הראשונה במכללה. "אני חושבת שהחברה שלנו מצויה במשבר," אמרה לי. "בני הנוער נראים יותר מותשים ושבריריים כיום. אני מזהה אצלם הרבה יותר פחד מכישלון, פחד ממבחנים וציונים, מאשר אי־פעם בעבר. אני רואה את זה אצל המון ילדים: השאיפה ללכת על בטוח. הם לא רוצים להעמיד את עצמם במקום בו יהיו חשופים לביקורת, ובו יהיו חייבים לספק תוצאות." ומדובר בבני נוער שהתקבלו לאוניברסיטת סטנפורד, כלומר - אלה המצליחנים הצעירים של החיים. האופטימיות של הנוער עוותה, והפכה לחשש משתק מפני כישלון.

אך זה לא הכול. זה רק נהיה גרוע יותר.

שיעורי הדיכאון וההתאבדויות בקרב בני נוער נסקו באופן דרמטי מאז שנת 2011. זה גרוע במיוחד לאור העובדה שברוב המדדים האחרים, הרגלי החיים של בני הנוער הולכים ומשתפרים. שתיית אלכוהול, עישון ושימוש בסמים נמצאים במגמת ירידה בארצות הברית, כמו גם במדינות מפותחות אחרות, ושיעור ההריונות אצל נערות מצוי בשפל של כל הזמנים. ועם זאת, אין ספק שבני הנוער מתמודדים עם משבר אדיר בתחום בריאות הנפש.

שיעורי הדיכאון וההתאבדויות בקרב בני נוער זינקו ב־70 אחוזים במהלך עשרים השנים האחרונות. מספר הצעירים המגיעים למרפאות לסיוע נפשי או למשרדי יועצי בית הספר כשהם סובלים מבעיה פסיכיאטרית הכפיל את עצמו מאז שנת 2009, ובשלוש השנים האחרונות מספר בני הנוער שאושפזו בבתי החולים כתוצאה מהפרעות אכילה כמעט הוכפל. בארצות הברית, סיכוייהם של תלמידי תיכון לסבול מדיכאון גבוהים פי חמישה עד שמונה מאשר אצל מקביליהם חמישים שנה קודם לכן.

הבעיה הזאת לא מוגבלת רק לתחומי ארצות הברית. בני נוער בכל רחבי העולם סובלים מתסמיני דיכאון במהלך שנות התבגרותם. סקר שערך ארגון הבריאות העולמי בשנת 2016 מצא כי דיכאון הוא גורם החולי והנכות המוביל בקרב בני נוער ברחבי העולם. סקר בריאות הנפש העולמי, אשר ממומן על ידי ארגון הבריאות העולמי, מצא כי מחצית מבני האדם הסובלים מבעיות נפשיות, כגון דיכאון, חווים את התסמינים לראשונה כבר בגיל 14. במדינות מבוססות, כגון ארצות הברית, פחות ממחצית מבני הנוער שסובלים מבעיות נפשיות זוכים לקבל טיפול. שלא במפתיע, לעתים קרובות מאוד מוביל הדבר לתוצאות טרגיות.

לפי דו"ח של המרכז לבקרת מחלות ומניעתן בארצות הברית (CDC) משנת 2017, שיעורי ההתאבדויות בקרב בני נוער עולים בקצב מדאיג, כששיעורי ההתאבדות בקרב נערות מצוי בשיא של ארבעים שנה. בין השנים 2007-2015 עלו שיעורי ההתאבדות בקרב בנים ב־40 אחוזים, ובקרב הבנות - שיעורי ההתאבדות עלו ביותר מפי שניים. בשנת 2011, לראשונה זה יותר מעשרים שנה, יותר בני נוער מתו מהתאבדויות מאשר מרציחות. רק תאונות דרכים גרמו לתמותה גבוהה יותר בקרב אוכלוסייה צעירה זו. בזמן ששיעורי התמותה מסיבות אחרות בקרב בני נוער הולכים ויורדים, שיעורי ההתאבדות ממשיכים לעלות. כך גם שיעורי ניסיונות ההתאבדות. "מקרי המוות עצמם הם רק קצה הקרחון," טוענת בעצב סאלי קרטיין, סטטיסטיקאית מטעם ה־CDC.

הנה מה שקשה להבין: כל החרדה המתעצמת הזאת אינה קשורה כלל בסכנות כלשהן אשר קיימות בעולם האמיתי. שיעורי הדיכאון והמוות הללו אינם נובעים מתופעות רחבות היקף של רעב, עוני מרוד, מלחמות, איומים ביטחוניים, או כל אירוע אמיתי או תופעה ממשית אחרת אשר בדרך כלל משליכים על בריאות הנפש שלנו. שיעורי הדיכאון בקרב בני נוער אמריקאים היו נמוכים הרבה יותר בתקופת השפל הכלכלי הגדול, בזמן מלחמת העולם השנייה ובזמן מלחמת וייטנאם (אז חלה חובת הגיוס על צעירים בארצות הברית) מאשר היום. במקום זאת, נדמה שניתן לייחס את העלייה בשיעורי המצוקות הנפשיות לשינויים באופן בו בני הנוער תופסים את העולם.

כיום, חשיבות רבה יותר מיוחסת לציונים ולמבחנים מאשר אי־פעם בעבר. הילדים היום מבלים יותר שעות בבית הספר מאשר אי־פעם בעבר. מחוץ לבית הספר, הם מבלים שעות רבות יותר מבעבר בשיעורים פרטיים, באימונים, בהערכות ומדידות על ידי מבוגרים. במהלך אותה חצי מאה בה שיעורי החרדה והדיכאון של בני הנוער הלכו ועלו, מה שהחוקרים מכנים "משחק חופשי" (ורובנו מכנים זאת השתובבות בריאה) הלך ודעך, בזמן שבית הספר ופעילויות מוכוונות על ידי מבוגרים, כמו משחקי ספורט מאורגנים, הלכו ועלו בחשיבותם. בכל הפעילויות הללו המבוגרים שם, והם האחראים. לא בני הנוער ולא הילדים. ועובדה זו, ככל הנראה, מובילה לאומללות, לחרדה, לבעיות פסיכולוגיות ועוד.

"לא נגזים אם נאמר שבני הנוער כיום מצויים על סף משבר בריאות הנפש החמור ביותר זה עשורים רבים," אומרת ג'ין מ' טוונג', שכתבה יותר ממאה וארבעים מאמרים מדעיים וספרים על בני נוער. טוונג' מייחסת את העלייה בשיעורי הדיכאון בקרב בני נוער במהלך השנים לשינוי התפיסתי מיעדים פנימיים ליעדים חיצוניים. יעדים פנימיים מבוססים תמיד על התפתחותך האישית כאדם, כמו למשל רכישת מיומנות בסוג של פעילות לבחירתך, או פיתוח תחושת ערך עצמי חזקה ויציבה. יעדים חיצוניים, לעומת זאת, עוסקים בתועלות חומרניות ובמדדים של סטטוס חברתי, כגון ציונים גבוהים בבחינות, הכנסה גבוהה ומראה מצודד. טוונג' מציגה ראיות לכך שבני הנוער של היום מרוכזים הרבה יותר במימוש יעדיהם החיצוניים מאשר בעבר. בסקר שנתי שנערך, תלמידי השנה הראשונה במכללה ציינו שחשוב להם יותר "להצליח כלכלית" מאשר "לפתח ראיית עולם משמעותית לחיים." לפני חמישים שנה התוצאות היו הפוכות לחלוטין.

●●●

בזמן שאנו דוחפים את הצעירים אל זרועות ההצלחה המהירה, ומצפים מהם לקבל את הציונים הגבוהים ביותר האפשריים, להתקבל למכללה הטובה ביותר ולהשתלב במסלול הקריירה הנכון - אנחנו שוללים מהם את ההזדמנות שלהם להיות ילדים. הרעיון שהצעירים של היום "פשוט חכמים יותר," כפי שציין פעם מייסד פייסבוק מארק צוקרברג (בהיותו בן 22 בלבד), מלמד על כך שאנחנו מצפים מהם להצליח מהר יותר. אך לעתים קרובות הם לא מצליחים מהר יותר. על כל מארק צוקרברג אחד, שהרוויח את מיליארד הדולר הראשונים שלו בגיל 23, או לינה דנהאם, היוצרת בת ה־25 של סדרת הטלוויזיה המצליחה של HBO "בנות", ישנם עשרות אלפי בני עשרים ומשהו היושבים במרתף בית הוריהם ותוהים מדוע הישגיהם במכללה היו כה נמוכים, ומדוע הם עדיין לא יצרו סרט קולנוע, שינו את פני התעשייה או השיקו קו אופנה חדש. החרדה הזאת שיתקה דור שלם של אנשים צעירים בדיוק בשלב בו חייהם אמורים היו להיות דינמיים ואחוזי תזזית.

מחקר שנערך על ידי בנק UBS מלמד כי בתקופת המשבר הכלכלי של 2008-2009 נמנעו בני דור המילניום מסיכונים אפילו יותר ממקביליהם מתקופת השפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים של המאה הקודמת. בני נוער כיום מקבלים את ההחלטות הגדולות בחייהם בשלב מאוחר יותר, מתחתנים מאוחר יותר, ומתבססים בקריירה שלהם בקצב אטי הרבה יותר. ובנוסף, להבדיל מבני הדורות הקודמים, סיכוייהם להשיג בבגרותם את שלושת הדברים הבאים נמוך יותר מאי־פעם: בן או בת זוג, בית, וילד או ילדה.

ועם זאת, גם בלעדי סממנים קלאסיים אלה לאחריות בוגרת, אשר צפוי היה שיצמצמו את מרחב הפעולה שלהם בחיים, בני העשרים ומשהו החופשיים מפגינים תעוזה הרבה פחות גדולה מאשר מקביליהם בני הדורות הקודמים. בשנת 2016, רק 20 אחוזים מהמבוגרים בני 25 עד 35 דיווחו כי התגוררו בכתובת אחרת בשנה שחלפה. שיעורי מעבר הדירה השנתיים בקרב בני הדורות הקודמים להם בני אותם הגילים היו גבוהים הרבה יותר. בשנת 1963, כאשר אלה המכונים בני "הדור השקט" היו בני 25 עד 35, 26 אחוזים מהם דיווחו על מעבר דירה בשנה שחלפה. גם בשנת 2000, כאשר בני דור האיקס היו בשנות העשרים והשלושים שלהם, 26 אחוזים מהם דיווחו גם הם על מעבר דירה בשנה שחלפה.

לפי סקר של מכון פּיוּ, הצעירים של ימינו גם נוטים להישאר בבית הוריהם לפרק זמן ארוך יותר מבעבר, בהשוואה לבני הדורות הקודמים. נכון לשנת 2016, 15 אחוזים מהצעירים בני ה־25 עד 35 התגוררו בבית הוריהם. שיעור זה מהווה עלייה של 50 אחוזים ביחס למספר הצעירים בני אותו גיל אשר התגוררו בבית ההורים בשנת 2000, ועלייה של כמעט 100 אחוזים ביחס לבני אותו הגיל בשנת 1964. אולי העובדה המפתיעה ביותר היא שמספר הצעירים של היום, בני 18 עד 34, אשר חיים בבית הוריהם גבוה מזה שנמדד בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים.

ועם זאת, האובססיה שלנו עם מצליחנות צעירה יוצרת לחץ גדול על הצעירים להשיג יותר, להשיג מהר ולהשיג זאת בעודם כמה שיותר צעירים. המסר שאנחנו משדרים לבני העשרים ומשהו הוא ברור מאוד: הצליחו כאן ועכשיו, או שלעולם כבר לא תצליחו יותר.

ספרה של כריסטין האסלר, 20 Something Manifesto ("עשרים ומשהו"), הוא אוסף של דעות ורעיונות אשר באמצעותם מנתחת האסלר את חוויות החיים של צעירים בשנות העשרים לחייהם, ובכלל זה את מה שהיא מכנה הנגאובר הציפיות. "זה די מבהיל," מציינת ג'ניפר בת ה־25, "לחשוב על כל הדברים שאני אמורה לעשות כדי להגיע 'למקום מוצלח בחיים': 'ממשי את התשוקות שלך, הגשימי את החלומות שלך, קחי סיכונים, צרי קשרים עם האנשים הנכונים, מצאי מדריכים לחיים, נהלי את כספך בתבונה, התנדבי, עבדי, חשבי על לימודים מתקדמים/הירשמי ללימודים מתקדמים, התאהבי, חיי חיים בריאים ומסופקים רגשית, אכלי נכון.' אז מתי יש לי זמן פשוט להיות וליהנות?" צעירה בת 24 מווירג'יניה מתלוננת ש"הציפייה של החברה סביבנו היא שנקבל החלטות אשר יעצבו את שארית חיינו עוד בהיותנו בני עשרים ומשהו. זה כאילו אם מגוון האפשרויות שעומד לרשותנו יהיה מצומצם יותר, חיינו יהיו קלים יותר."

במהלך המחקר שביצעתי לצורך כתיבת ספר זה פגשתי הרבה מאוד בני עשרים ומשהו שהביעו מצוקות דומות. מג, בוגרת מכללה טובה בת 25, אשר חיה ברשות עצמה ועובדת במשרה מבטיחה בעיר גדולה במערב התיכון, ביטאה את תחושותיהם של רבים מבני גילה כשאמרה לי, "אני מרגישה לחץ נוראי, בכל רגע, לעשות יותר ממה שאני כבר עושה עכשיו."

חלק מהתחושות הללו אינו חדש. ארצות הברית ומדינות מבוססות נוספות תמיד הפכו את הצעירים למושא הערצה עיוורת בהקשר של מראם החיצוני או חדשנותם התרבותית. בזמן המהפכה התרבותית של שנות השישים, דוברם של הצעירים, ג'רי רובין, הפציר בבני גילו לא לסמוך לעולם על אף אדם שגילו יותר מ־30. אך הפצרתו של רובין ביטאה בעיקר מחאה נגד מלחמת וייטנאם, וכנגד הגברים המבוגרים יותר (אלה שלכאורה לא ניתן היה לסמוך עליהם) אשר גייסו בני נוער לקחת חלק במלחמה הזאת. במהלך העשורים האחרונים האובססיה התרבותית שלנו עם בני נוער התמקדה פחות במלחמות וברעיונות מופשטים ויותר במדדים חיצוניים של הצלחה. מערכת הערכים שלנו נעה מחקירה וגילוי עצמיים להישגיות נוקשה, מדידה. הצעיר האידיאלי נמדד כיום על פי התקדמותו המדידה אל עבר ציונים מושלמים או כמעט מושלמים ועל פי יכולתו להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית, להשיג משרה ראשונה מדהימה, להרוויח כסף רב ולהשיג סטטוס חברתי גבוה.

רשתות חברתיות כמו פייסבוק, סנאפצ'ט ובמיוחד אינסטגרם ממלאות תפקיד עצום בחשיבותו בהתפתחות המהירה הזאת. השיח ברשתות מתכתב ישירות עם החרדות של צעירים ומבוגרים כאחד. כבר שנים רבות שאנו יודעים שהסרטים, המגזינים והטלוויזיה יכולים לעצב את התפיסה העצמית שלנו ולהטמיע בנו ערכים חברתיים, אך כיום, הרשתות החברתיות הפכו למראות החברתיות המסוכנות ביותר שלנו. לפי סקר מקיף שנערך על ידי האגודה המלכותית לבריאות הציבור, פלטפורמות חברתיות כמו פייסבוק, אינסטגרם וסנאפצ'ט מאפשרות לבני נוער להשוות את עצמם זה לזה ולזכות בהכרה חברתית על בסיס מראם החיצוני. הסקר מצא כי סנאפצ'ט היא הרשת החברתית המעוררת את המידה הגדולה ביותר של חרדה, דיכאון ובריונות. היכולת הזאת, להשוות את עצמנו לאחרים, והשאיפה שלנו לקבל את הכרתם מזינות את המשבר שמתארת טוונג': בני העשרים ומשהו כל הזמן משווים את מראם החיצוני, עושרם הכלכלי, הסטטוס החברתי שלהם ומידת הצלחתם בחיים - לסטנדרטים בלתי מציאותיים של שלמות.

למרבה הצער, המבוגרים שבינינו אינם פועלים באופן שונה כל כך מן הצעירים.

●●●

הרבה מאוד תעשיות מנסות להחליף עובדים מבוגרים בעובדים צעירים יותר, אך חברות טכנולוגיה הן החשדניות במיוחד כלפי קורות חיים ארוכים. בחברות המצליחות ביותר בעמק הסיליקון, גילם החציוני של העובדים נע סביב 32, או פחות מכך. ולא מדובר בקומץ של חברות סטארט־אפ צעירות ובועטות. מדובר בחברות בעלות ערך מסחרי ותרבותי עצום, כגון אפל, גוגל, טסלה, פייסבוק ולינקדאין. החברות הללו מייצגות תפיסת עולם חברתית שעמק הסיליקון דוגל בה זה שנים רבות: בשנת 2011 הצהיר מיליארדר ההון סיכון וינוד קושלה בהרצאה כי "כל אדם מעל גיל 45 מאבד לחלוטין את יכולתו לפתח רעיונות חדשים."

העיתונאי נעם שייבר הביא לידי ביטוי את הגילנות של עמק הסיליקון באמצעות סיפורו של ד"ר סת מטרסו, מנתח פלסטי מסן פרנסיסקו:

כשמטרסו החל לראשונה לפעול באזור סן פרנסיסקו, הוא גילה שהוא מסייע בעיקר למטופלות בסוף גיל העמידה: מלכות הכיתה לשעבר, נשים שבעליהן בגדו בהן ונשים שהיו מעוניינות לבגוד בבעליהן. כיום, המרפאה שלו היא הרבה יותר גדולה ורווחית מכפי שהיה מסוגל לשער. הוא פוגש במטופלות בכל הגילים... מטרסו דוחה באופן שיטתי עובדי הייטק בשנות העשרים לחייהם. לפני מספר שבועות נכנס למרפאתו איש הייטק בן 26 וביקש השתלת שיער כדי להתמודד עם קרחתו המתפשטת.

רוברט ויתרז, יועץ תעסוקתי המסייע לעובדים בני 40 ומעלה בתחום הטכנולוגיה למצוא עבודה בעמק הסיליקון, ממליץ שעובדים מבוגרים במיוחד יפנו לצלם מקצועי שיצלם את תמונת הלינקדאין שלהם, כדי להסוות את גילם. הוא גם ממליץ להם לבלות זמן מה במגרש החניה, בקפטריה ובמטבח של מעסיק פוטנציאלי, כדי שיוכלו לראות כיצד מתלבשים עובדי החברה הזאת. מהלך זה בדרך כלל מביא לכך שבני 50 ומשהו מחליפים את החליפות ותיקי המשרד שלהם בחולצות טריקו ובתיקי גב.

לוקי מקאן, עורכת דין באגודה האמריקאית לגמלאים (AARP), מאמינה שהאובססיה של חברות הטכנולוגיה לרעיונות חדשים ותפוקה קיצונית גורמת למעסיקים להישען על הנחות יסוד פשטניות ביחס לגיל, כמו למשל, "אנשים מבוגרים אינם מסוגלים לעבוד מהר, לחשוב ולהגיב בזריזות, ולפתח רעיונות חדשים." מקאן מציינת הנחות יסוד שגויות נוספות ביחס לעובדים מבוגרים, כגון שהם נוקשים בתפיסותיהם ובהרגליהם, או שהם אינם מסוגלים להסתדר עם אנשים צעירים מהם.

ללא ספק, עמק הסיליקון מהווה סביבה עסקית נוקשה במיוחד, אך מקרה זה מלמד על בעיה רחבה בהרבה. כיום, קבלת מועמדים בגיל העמידה או יותר לעבודה מהווה אתגר משמעותי יותר מכפי הצורך. מחקר שערכה האגודה האמריקאית לגמלאים בשנת 2016 קבע כי 92 אחוזים מהמבוגרים בגילים 45 ומעלה מאמינים שאפליה על בסיס גיל היא נפוצה במידת מה או מאוד נפוצה בשוק העבודה. קשה להשיג נתונים מפולחי־אזור בנושא אפליה על בסיס גיל, אך מתוך יותר מ־18 אלף תלונות בתחום התעסוקה שהוגשו למחלקת התעסוקה והדיור של קליפורניה, בחמישית מהן צוינה אפליה על רקע גיל כסיבת התלונה. עובדה זו מעמידה את בעיית הגילנות בשוק התעסוקה במקום גבוה יותר מאשר אפליות על רקע גזע, הטרדות מיניות ונטייה מינית. ולפי נתוניה של הוועדה להזדמנות הוגנת במקום העבודה, גילנות נכללת ב־26 אחוזים מהתלונות בקליפורניה, ב־22 אחוזים מהתלונות בניו יורק, ב־21 אחוזים בטקסס, וב־37 אחוזים באילינוי, בה אחוז התלונות על רקע גילנות הוא הגבוה בארצות הברית.

במבט ראשון, מצבם של העובדים המבוגרים אינו כה גרוע בכלכלה של היום. אחוז האבטלה בקרב עובדים מעל לגיל 55 נע סביב ארבעה אחוזים בשנת 2018, ושיעור ההשתתפות בשוק העבודה בקרב עובדים מבוגרים עולה בהתמדה מאז שנות התשעים. אך הכותרות הסטטיסטיות מסתירות אמת עגומה: עובד מבוגר שמאבד את מקום העבודה שלו מבלה פרק זמן ארוך יותר ללא עבודה. וכשהוא מוצא בסופו של דבר מקום עבודה חלופי, השכר לו הוא זוכה במקום החדש בדרך כלל נמוך יותר מזה שאותו קיבל במקום העבודה הקודם. מחקר של האגודה האמריקאית לגמלאים משנת 2015 מדגיש את האתגרים של אבטלה מתמשכת איתה מתמודדים עובדים מבוגרים, גם כיום. אבטלה ממושכת, בשילוב עם אפליה על רקע גיל, מתווספות לאתגרים איתם מתמודדים עובדים מבוגרים בבואם למצוא מקום עבודה חדש. בממוצע, 45 אחוזים ממחפשי העבודה המבוגרים, בגילים 55 ומעלה, היו מובטלים למשך זמן ארוך קודם לכן (כלומר, למשך 27 שבועות או יותר). וגם כשהם מוצאים בסופו של דבר עבודה, לוקח להם הרבה יותר זמן לעשות זאת ממקביליהם הצעירים יותר: 36 שבועות, לעומת 26 שבועות לעובדים צעירים יותר, לפי נתונים שהתקבלו ממרכז שוורץ לניתוח מדיניות כלכלית (SCEPA), שהוא מכון מחקר כלכלי. גרוע מכך, עובדים מבוגרים שמוצאים בסופו של דבר עבודה עשויים להיתקל בקושי להתאושש מבחינה כלכלית. רבים מהם מוצאים את עצמם מקבלים עבודות בשכר נמוך יותר, בהיקף שעות מצומצם יותר ועם הטבות סוציאליות פחותות. הנתונים של מרכז שוורץ מלמדים על כך שכאשר העובד המבוגר מוצא עבודה חדשה בסופו של דבר, השכר לו הוא זוכה עומד על כ־75 אחוזים מהשכר האחרון שקיבל.

קבוצת האוכלוסייה אשר נפגעת באופן חמור במיוחד מהאפליה הזאת היא נשים מעל גיל 50. זה משונה, משום שלאחרונה נרשמו מספר מגמות בשוק העבודה אשר נתפסו כחיוביות עבור נשים עובדות: עלייה בכמות המשרות במגזר השירותים, כמו רפואה ואירוח, כמו גם עלייה במספר הנשים המשלימות תואר אקדמי מתקדם. עם זאת, מחקר שנערך בשנת 2015 מצא כי סיכויי התעסוקה של נשים דווקא ירדו לאחר המשבר הכלכלי של 2008. ב־2007, לפני פרוץ המשבר, פחות מרבע מבין הנשים הבלתי מועסקות מעל גיל 50 בילו יותר משישה חודשים מחוץ למעגל העבודה. בשנת 2013, לעומת זאת, הן היוו כמחצית מבין כלל המובטלים.

בנוסף, סקר חדש שנערך באוניברסיטת קליפורניה בארוויין ובאוניברסיטת טוליין מלמד על תופעה של אפליה על בסיס גיל בקבלת נשים מבוגרות לעבודה. החוקרים שלחו 40 אלף קורות חיים מזויפים של נשים למעסיקים שונים שחיפשו עובדים, וכללו בקורות החיים רמזים באשר לגיל המועמדות. בניתוח אחוזי ההיענות נמצא כי כמות התגובות שקיבלו עובדות בגילים 49 עד 51 אשר הגישו מועמדות למשרות אדמיניסטרטיביות היתה נמוכה בכ־30 אחוזים מזו של עובדות צעירות יותר. אחוז ההיענות לפניות של עובדות מעל גיל 64 היה נמוך אף יותר - ב־47 אחוזים בהשוואה לאחוז ההיענות לפניות של העובדות הצעירות.

אך גם גברים מבוגרים מתמודדים עם תופעה דומה. כפי שמציינת טרסה ג'ילרדוצ'י, כלכלנית תעסוקתית ומנהלת מרכז שוורץ, המגמה הזאת משתקפת גם בנתוני הממשלה באשר לקביעות במקום העבודה. בחמש השנים האחרונות, משך הזמן החציוני בו גבר לבן בגיל 55 ומעלה בעל השכלה תיכונית או פחותה הצליח להחזיק במקום העבודה שלו ירד מ־17.5 ל־16.5 שנים. לעומת זאת, במשך אותה תקופה, נתון זה השתפר בקרב כל קבוצות העובדים האחרות.

ניתן לכנותם "מסורבי ההעסקה החדשים". מחקר רחב היקף שזו כותרתו גילה כי מובטלים מבוגרים מתמודדים עם שתי דילמות מרכזיות. הראשונה היא שסיכוייהם למצוא עבודה חדשה נמוכים משמעותית מאלה של מקביליהם הצעירים יותר. השנייה היא שאובדן עבודתם במהלך תקופת טרום־הפנסיה שלהם עשוי לחולל שמות בביטחון הכלכלי שלהם. המחקר מסיים בטענה לפיה, "עובדים מבוגרים עובדים במשרה חלקית בלית ברירה, משום שהם אינם מסוגלים למצוא משרה מלאה. אחרים מתייאשים ונושרים ממעגל העבודה, כי הם מאמינים שאין להם סיכוי למצוא עבודה חדשה. המצוקה הכלכלית הנובעת מהיעדר פרנסה בגיל מתקדם גורמת לפגיעה הרסנית בקרנות הפנסיה ובחסכונות האישיים של עובדים אלה. נוסף על כך, זכאותם של עובדים אלה לדמי אבטלה היא מוגבלת, והביטוח הרפואי שלהם מוגבל אף הוא, מה שמקשה עליהם עוד יותר."

קל לזהות את המלכוד האפל בסיטואציה הזאת: רבים מהעובדים הללו הם מבוגרים מכדי שיוכלו למצוא עבודה חדשה, אך צעירים מכדי לפרוש לפנסיה. מדובר בקבוצה גדולה של עובדים מיומנים שהחברה שלנו דחקה לשוליים. הניסיון שלהם הפך בעצם לחיסרון.

עבור רבים מהם מדובר בסיוט.

●●●

קיץ, 2012. ג'ונה לרר, הסופר הצעיר והמצליח בו דנו בתחילת פרק זה, ישב על גג העולם. ספרו האחרון, Imagine, נמכר בכמויות גדולות וניצב במקום הראשון ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". הוא עבד כעיתונאי מן המניין במגזין "ניו יורקר", והעניק הרצאות בתשלום שהכניסו לו עד 40 אלף דולר להרצאה. הוא היה אורח מבוקש בתוכנית אירוח ברדיו הציבורי ובתוכנית הטלוויזיה של סטיבן קולבר. הוא רכש אחוזה היסטורית במחיר של יותר משני מיליון דולר בהוליווד הילס. בגיל 31, לרר זכה ליותר הערכה מקצועית וכסף מאשר רוב הסופרים והעיתונאים המקצועיים מצליחים לצבור במהלך ימי חייהם. לרר, זוכה מלגת רודס, נהנה מחיים נעימים ונוחים.

עד שכבר לא.

קריסתו של ג'ונה לרר הגיעה משום שהוא נתפס בבדיית ציטוטים של המשורר־זמר בוב דילן בספרו רב המכר, Imagine. הסופר מייקל מויניהן, מעריץ של דילן, זיהה את הבדיה, וכתב:

"זה משהו שקשה לתאר," אמר פעם דילן ביחס לתהליך היצירה. "פשוט עולה בך תחושה שיש לך משהו לומר."

את ההבחנה הזאת של דילן ניתן למצוא בפרק הראשון של ספרו רב המכר של העיתונאי ג'ונה לרר, Imagine: How Creativity Works, אשר בוחן כיצד מדעי המוח עשויים להסביר גאונות יצירתית. ללרר יש הרבה מה לומר על הנושא, החל בניתוח סיפור חייו של ממציא הפתקיות הדביקות, ועד לבחינת האופן בו בוב דילן הגה את יצירותיו, אשר כוללת את הציטוט שציינתי לעיל.

הבעיה כאן, עם זאת, היא שלא קיימת שום הוכחה לכך שדילן אי־פעם אמר את הדברים הללו.

אם הדבר היה מסתכם בציטוט בלתי מבוסס אחד, כנראה ניתן היה לסלוח ללרר על רשלנותו. אך מויניהן המשיך ותיעד ציטוטים בדויים נוספים של לרר. כשהוא ניסה לעמת את לרר עם בדיותיו, "לרר התגונן, הטעה אותי, ולבסוף אף שיקר לי במצח נחושה." מאוחר יותר לרר הודה בפני מויניהן שהוא פשוט בדה מלבו את הציטוטים האמורים, שינה את הניסוח של דבריו המקוריים, או חיבר יחדיו שני ציטוטים שונים של דילן באופן אשר, למרבה הפלא, תמך בטענותיו של לרר ביחס לתהליך היצירתי.

מספר חודשים קודם לחשיפת הזיופים האמורים, עלה חשד שלרר חטא בגנבה ספרותית בבלוג שפרסם באתר Wired.com. את חלק מהחומרים שפרסם לרר בבלוג הוא "גנב מעצמו", בבצעו מה שהעיתונאים מכנים "מִחזור" של חומרים ישנים שהוא עצמו כתב. רוב אנשי האתיקה העיתונאית היו מקבילים זאת לחציית כביש שלא כחוק - יותר עצלות מאשר עבירה על חוקי האתיקה. אך לאחר שנחשפה פרשיית דילן, יצאו לאור גם מקרים בהם לרר גנב חומרים מיוצרים אחרים, כולל מעיתונאית המדע של המגזין "ניוזוויק", שרון ביגלי.

התגובה לחטאיו של לרר היתה מהירה וחריפה. המגזין "ניו יורקר" ורשות הרדיו הציבורי פיטרו אותו. המוציא לאור של ספריו, הוטון מיפלין הרקורט, הוריד את ספריו How We Decide ("איך אנו מחליטים") ו־Imagine ממדפי הספרים בחנויות. אמזון הפעילה את קסמיה והעלימה את Imagine מפלטפורמת הקינדל שלה, וכיום היא מוכרת רק עותקים מודפסים משומשים של How We Decide ו־Imagine באתר שלה.

ומה עלה בגורלו של ג'ונה לרר? בשנת 2016 הוא ניסה לחזור לזירה הספרותית עם ספר חדש שהוציא, A Book About Love ("אודות האהבה"). התגובות הקשות לא איחרו לבוא, כמו זו של ג'ניפר סניור:

ספרים הם עדיין המזון האיכותי של תעשיית ההוצאה לאור. ועם זאת, הנה מר לרר שוב מגיש לנו כריך גבינה ונקניק בצורה של ספר עיון. לא לכך ציפיתי. הייתי אחת מהמוזרים ההם שחשבו שמר לרר יחזור לזירה בצורה מכובדת. הוא איש נבון, בעל סגנון כתיבה סביר. הוא נמק לו בכלוב הביקורת הציבורית במשך שבועות ארוכים כתגמול על חטאיו. למה הוא לא ניסה לחזור לבימה עם משהו אישי, משהו רגשי עמוק, משהו חדש? אין לי מושג. אך הוא לא עשה זאת. ספרו החדש מעליב בחוסר מקוריותו.

כיצד קרה שג'ונה לרר, מצליחן צעיר וילד פלא, נפל מגדולתו כה מהר, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא? ההסבר המוצלח ביותר הוא של הסוכן הספרותי סקוט מנדל: "אתה יודע, אני באמת חושב שבמובן מסוים, זה מה שצפוי לקרות כאשר מצפים מעיתונאי צעיר להפוך להיות לאוליבר סאקס הבא." סאקס עבד עשרות שנים כרופא נוירולוג וכפסיכולוג לפני ששלח ידו בכתיבת ספרים רבי מכר ומאמרים עבור המגזין "ניו יורקר", מספר מנדל. אך לרר זכה להערצה מהירה מדי מחברה אשר מאדירה את כוכביה, ומעדיפה אותם צעירים ככל האפשר.

אין לי שום שמחה לאיד בניתוח כשליו של לרר. אני לא חושב שהוא אדם שלילי שניסה לרמות סוכנים ספרותיים, מוציאים לאור, עורכים ואת הציבור בכללו. אני תופס אותו כקורבן של מערכת הלחצים והציפיות החברתיות איתן אנחנו מתמודדים כיום, מעין קנרית במכרה הפחם של אובססיית ילדי הפלא שלנו. בעצם, יותר מכול, אני תופס את לרר כביטוי מציאותי של אמרתו של הסופר ווקר פרסי בספרו The Second Coming ("ההתגלות השנייה"): "אתה יכול לקבל ציון 100 בכל בחינה, ועדיין להיכשל במקצוע החיים."

●●●

בהקדמה לספר זה הגדרתי את הפורח מאוחר כאדם המממש את הפוטנציאל שלו בשלב מאוחר יותר מהמצופה. כתבתי שלעתים קרובות, לאנשים כאלה יש כישרונות אשר סביבתם אינה מזהה אצלם בשלב מוקדם בחיים. מילת המפתח כאן היא "מהמצופה". אנשים אלה מממשים את הפוטנציאל שלהם לפי הקצב האישי שלהם. הם אינם מתאמצים וחושקים שיניים כדי להיענות לציפיות הוריהם או חבריהם. פורח מאוחר יכול להיות נער אדיש, כמו האסטרונאוט שובר השיאים סקוט קלי, אשר לא מסוגל בשום אופן להתרכז בכיתה בבית הספר התיכון, אך בשלב מאוחר יותר מגלה את המוטיבציה שלו באמצעות חשיפה לספר מסוים, לנושא או לאדם מעניין. אישה עשויה להיכנס בחזרה אל מעגל העבודה לאחר עשר שנים בהן לא עבדה אלא גידלה את ילדיה, ולחוש שהיא מפגרת מבחינה מקצועית אחר חבריה, אך בו־זמנית צברה באמתחתה עשר שנות ניסיון חיים. או שגמלאי עשוי לגלות משמעות עמוקה לחייו בכך שסוף־סוף הוא מממש חלום ילדות, או מדריך אנשים אחרים כיצד לפעול בתחום מסוים בו הוא מתמחה. פריחה מאוחרת יכולה להתרחש בכל גיל, והיא יכולה להתרחש יותר מפעם אחת בחייו של אדם.

חשבו על מרוץ סקי במסלול זיגזג. הגולשים יוצאים לדרך זה אחרי זה, אך בהתבסס על המהירות בה כל אחד מהם חולף על פני שער הגלישה הראשון, השני או השלישי, ניתן להעריך את מיקומם היחסי בהשוואה לשאר המתחרים. ניתן לקבוע אם גולש מסוים מקדים או מאחר ביחס לקצב הגלישה המצופה ממנו. כאשר אנחנו מרחיבים את רעיון הפריחה המאוחרת ומיישמים אותו על בני אדם בכל גיל שהוא, אנחנו יכולים לבדוק היכן מצוי כל אדם ביחס לשערי הגלישה שהציבה לנו החברה. מצפים מאיתנו לחלוף דרך השערים השונים בנקודות זמן קבועות מראש. חלק מהאנשים חולפים דרך השערים מהר יותר מאחרים. בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים ובבית הספר התיכון הם מקבלים ציונים מושלמים, הם משיגים תוצאה מושלמת בבחינת ה־SAT, ואז הם מתקבלים למכללת יוקרתית ולאחריה למשרה המושלמת. אנשים אלה חולפים על פני שערי הגלישה בשלב מוקדם בחייהם, שוברים שיאים ותופסים את מקומם על דוכן המנצחים.

אך החיים אינם מרוץ גלישה. ועם זאת, אלה מאיתנו שאינם נמנים עם גולשי הצמרת הללו, ומאחרים לחלוף דרך חלק משערי הזיגזג של החיים, יתקשו להדביק את הקצב. זוהי בעיה עצומת ממדים בחברה של היום, משום שהיא משפיעה על כה רבים מאיתנו.

האמת היא שהרבה מאוד גורמים עשויים להאט את קצב התפתחותנו בשלב מוקדם בחיים, כמו למשל התפתחות פיזיולוגית או נוירולוגית אטית מהרגיל, טראומה בילדות המוקדמת, חשיפה לשיטות לימוד חריגות, מצב כלכלי־חברתי, מגבלות גיאוגרפיות, מחלה, התמכרות, חוסר יציבות תעסוקתית - או אפילו סתם מזל רע. רבים מאיתנו, בתקופת התבגרותנו, אינם מסוגלים לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו בבית הספר, ובהמשך לכך גם לא את מלוא הפוטנציאל האקדמי שלנו באוניברסיטה ובחיינו המקצועיים - משום שאנחנו סופגים מסרים שליליים מהסביבה באשר ליכולת הלימודית שלנו. אומרים לנו: "פשוט אין לך ראש למדעים," או, "אף פעם לא תוכל להיות סופר מוצלח."

ואז אנחנו מתבגרים, מתחתנים, מביאים ילדים לעולם, מטפלים בהם, ומתמודדים עם מגוון רחב של מחויבויות משפחתיות דחופות אשר מצמצמות את טווח האפשרויות הפתוח בפנינו ומשפיעות על מסלול הקריירה שלנו. קיימים מכשולים נוספים המשפיעים על קצב ההתפתחות שלנו, כגון תאונות, מחלות, דיכאון והתמכרויות. כל מעכבי ההתפתחות המוכרים הללו מונעים מאיתנו לפתח את כישרונותינו ולהתמקד במטרותינו, וגורמים לחברה להתייחס אלינו כאל אנשי שוליים.

הרבה אנשים, ואני בכללם, תופסים את עצמם כפורחים מאוחר. אחרים חשים באופן מעומעם שהקריירה שלהם עדיין לא תפסה תאוצה. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו, אכפת לו ממישהו או אוהב מישהו שנדמה שחייו תקועים. הדבר החשוב ביותר שעלינו לזכור הוא שאסור לנו להתייאש מעצמנו או מאחרים, אפילו (ובעיקר) אם החברה סביבנו מקשה עלינו לעמוד בקצב הפריחה המצופה מאיתנו.

אף שהחברה שלנו חוגגת בעיקר את הצלחתם של המצליחנים הצעירים, ניתן למצוא אינספור דוגמאות לפורחים מאוחר, בכל תחום בחיים. הזמר הבינלאומי המחונן והמצליח, אנדריאה בוצ'לי, החל לשיר באופרה בגיל 34. ג'יימס מרפי, מייסד להקת אל־סי־די סאונדסיסטם, שחרר את האלבום הראשון שלו בגיל 35, שזה ממש זקן במושגים של מוזיקת דאנס אלקטרונית. לוסינדה ויליאמס, זמרת פולק אמריקאית, פרצה לתודעה הציבורית בגיל 45 עם להיטה "Car Wheels on a Gravel Road" שהיה הניסיון החמישי שלה לקבל הכרה מוזיקלית. וכמובן, סוזן בויל, הכוכבת המפתיעה של תוכנית הכישרונות המוזיקלית "לבריטניה יש כישרון", אשר התגלתה בגיל 48. מרתה סטיוארט היתה בת 35 כשהתחילה את חברת הקייטרינג שלה במרתף של חברתה, ובת 42 כשספר המתכונים הראשון שלה פורסם. אפילו בתחום חדשני כמו אופנה נוכל למצוא סיפורי פריחה מאוחרת מפתיעים: ריק אוונס פרץ לבמה בגיל 39, ורה וונג בגיל 41, ויוויאן וסטווד בגיל 42. האמנית הידועה מרינה אברמוביץ' לא מצאה את דרכה אל עולם האמנות עד שהיתה בשנות השלושים לחייה. היא זכתה בהכרה לאומית בגיל 54, בגין יצירתה "Seven Easy Pieces", ובפרסום בינלאומי בגיל 59 כשהציגה תערוכת רטרוספקטיבה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק בשם "האמנית נוכחת".

רשימת הסופרים שפרחו מאוחר היא מגוונת ומזהירה בו־זמנית. צ'אק פלאניוק פרסם את ספרו הראשון, Fight Club ("מועדון קרב"), בגיל 34, דייוויד סדאריס, הסופר וההומוריסט האמריקאי, פרסם את אסופת המאמרים הראשונה שלו בגיל 38; טוני מוריסון פרסמה את ספרה הראשון, The Bluest Eye ("העין הכי כחולה"), בגיל 39, וזכתה בפרס פוליצר על ספרה Beloved ("חמדת") בגיל 56; ג'אנט איוונוביץ' פרסמה את סדרת ספרי המתח רבת המכר שלה, Stephanie Plum ("סטפני פלאם"), בגיל 44, ופרנק מק'קורט פרסם את ספרו זוכה הפוליצר, Angela's Ashes ("האפר של אנג'לה"), בגיל 63.

בעולם העסקים, תומס סיבל ייסד את חברת הטכנולוגיה המוצלחת הראשונה שלו, סיבל מערכות, בגיל 41, ואת השנייה, C3, בגיל 57; דייב דאפילד השיק את חברת הטכנולוגיה שלו, פיפלסופט, בגיל 66. גארי בורל, אחרי שבילה עשרות שנים בעבודה כשכיר בחברות הנדסה כמו אלייד סיגנל, ייסד יחד עם שותפו את גארמין, החברה שפיתחה את מכשיר ה־GPS, בגיל 52. ג'ון טורוד הקים חברת תעופה, ואשון איירקראפט, בגיל 70. המיליארדר דיטריך מאטשיץ, אשר לימודיו במכללה נמשכו עשר שנים, במהלכן עבד כמדריך סקי, ייסד את חברת משקאות האנרגיה רד בול בגיל 40. והבה לא נשכח את הממציא הגדול ביותר של השנים האחרונות: סטיב ג'ובס. אף שבאופן רשמי ג'ובס אינו פורח מאוחר, המערכה השנייה חסרת התקדים שלו, בה השיק לעולם את האייפוד, את אייטונס, ואת האייפון והאייפד של אפל, התרחשה לאחר שחצה את גיל 45.

האם תוכלו לדמיין אפשרות שתקבלו את הזדמנות חייכם בהוליווד בגיל 52? זה מה שקרה למורגן פרימן. אחרי שנים רבות של עמל רב כשחקן תיאטרון קהילתי ובהפקות מקומיות, הוא פרץ לתודעה הציבורית כששיחק את הנהג בסרט "הנהג של מיס דייזי", יחד עם ג'סיקה טנדי בת ה־81, שאגב, זכתה לראשונה בחייה במועמדות לפרס האוסקר על תפקידה בסרט. הנבל הקולנועי המפורסם אלן ריקמן היה בעלים של סטודיו לעיצוב גרפי במשך שנים רבות, לפני שקיבל את הזדמנות חייו בגיל 42, בתפקיד האנס גרובר בסרט "מת לחיות". ג'ון האם, לאחר שנזנח על ידי סוכן שחקנים ונאלץ לעבוד במחלקת העיצוב של חברת פורנו רך, עשה את פריצת הדרך שלו בגיל 36, כשהתקבל לתפקיד מפתח בסדרה "מד מן". בריאן קראנסטון, ששנות ילדותו עברו עליו באומללות, זכה להכרה ציבורית בזכות תפקידו בתוכנית הטלוויזיה "מלקולם באמצע" אותו קיבל בגיל 44. הפריצה של ג'יין לינץ' הגיעה בגיל 45 בזכות תפקידה בסרטו המצליח של ג'אד אפאטו, "בתול בן ארבעים". ומרגו מרטינדייל, אחרי עשרות שנים של עבודה בתיאטרון הקהילתי, זכתה לפריצת הדרך שלה בגיל 60, בהופעה בסדרת הטלוויזיה "צדק פרטי" של ערוץ הכבלים FX.

אלה רק חלק מהפורחים מאוחר המפורסמים. ישנם מיליוני פורחים מאוחר נוספים, שאינם מפורסמים, אך שהגיעו להישגים גבוהים במיוחד ולסיפוק אישי גדול. הם פשוט אינם מפורסמים, זה הכול.

יצירתיות אינה שמורה לצעירים בלבד. חלקנו פשוט זקוקים ליותר זמן, ניסיון חיים והתנסויות כדי לסלול לעצמנו את דרכנו המקצועית ולזהות את כישרונותינו. לעתים קרובות החיים מזמנים לפתחנו מכשולים ועיכובים, שולחים אותנו למסעות בדרכים עקיפות, וגורמים לנו אכזבות. תחושת מטרה וחוכמת חיים, שהן שתי תכונות המאפיינות את הפורחים מאוחר, מבשילות בנו כתוצאה מהתמודדותנו לאורך השנים עם המכשולים הללו. התמודדויות אלו הופכות את הפורחים מאוחר ליותר שקולים, מתחשבים וסבלניים. לעתים קרובות הפורחים מאוחר מתברכים במידה גבוהה יותר של אמפתיה. בדרך כלל הם מתמודדים עם רגשותיהם בצורה טובה יותר. רמת האינטליגנציה הרגשית שלהם גבוהה יותר וכישורי ההתמודדות שלהם עם מצבי חיים מורכבים מפותחים יותר (כפי שאסקור ביתר פירוט בפרקים 3 ו־4). שלא במפתיע, התמודדותם של הפורחים מאוחר עם מצוקות ועיכובים היא בדרך כלל יעילה יותר מזו של מקביליהם, המצליחנים הצעירים. כפי שמציינת הפרופסורית לפסיכולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד, קרול דווק, בספרה "כוחה של נחישות". המצליחנים הצעירים עלולים לפתח תפיסת עולם מקובעת ביחס לאופן בו השיגו את הצלחתם המהירה. הם מצליחים מהר, מתמלאים בביטחון עצמי מוגזם ואז מפסיקים ללמוד ולהתפתח. הטניסאי ג'ון מקנרו, בהיותו עדיין צעיר ומצליח, התרגז יותר ויותר כשראה שטניסאים בכירים, שהגיעו להצלחתם המקצועית בשלב מאוחר יותר משלו, עקפו אותו ביכולתם על המגרש.

●●●

אנחנו נמצאים בשלב בו אנחנו עלולים לשכוח תובנה חשובה מאוד ביחס לחיינו: שאנו מסוגלים לפרוח בכל גיל ובכל שלב בחיינו. הפורחים מאוחר הולכים ונעלמים מהסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו ככל שאנו הולכים ונכרכים אחר האובססיה התרבותית שלנו עם המצליחנים הצעירים, המוכשרים, השאפתניים והחכמים להפליא - ילדי הפלא. אני טוען שרעיון ילדי הפלא חלחל כה עמוק לתודעתנו, שהוא פגם בתחושות הערך העצמי והביטחון העצמי שלנו. עבור חלקנו, רעיון זה צמצם, או אפילו חסם לחלוטין, את הדרכים הקונבנציונליות למימוש הצלחתנו בחיים. הוא שדד מאיתנו את תחושת השליטה על חיינו ועל גורלנו.

הדחף המטורף שלנו להצליח בגיל צעיר, וכתמי הכישלון שדבקים באלה מאיתנו אשר לא מממשים את אידיאל ההצלחה המוקדמת, גרמו לנו להתעלם מכישרונותינו ומהיצירתיות שלנו. חברה בריאה זקוקה לכך שכל חבריה יבינו שהם מסוגלים לפרוח, ואז לפרוח שוב, להתפתח ולהצליח, במהלך כל ימי חייהם.

זוהי אמת שחייבת להיות מובנת מאליה. אך אנחנו קברנו אותה מתחת לשכבות רבות של הכחשה. מדוע?

1 מטר, 2014 (מאנגלית: שרה ריפין).