פחד חרטה ומשאלת לב

מבוא

בבוקר יום שלישי 11 בספטמבר 2001 שדות התעופה של החוף המזרחי בארצות הברית שקקו חיים כרגיל. בין רבבות הנוסעים שעשו את דרכם לכבשי המטוסים היו 19 פעילים צעירים של ארגון הטרור האסלאמי הקיצוני אל־קאעדה. מזה חמש שנים תכננו מנהיג הארגון אוסמה בן לאדן ושותפו חאלד שייח' מוחמד פיגוע בסדר גדול שלא נראה כמותו: לחטוף כמה מטוסים בו זמנית ולרסקם במבנים שסימלו את העוצמה האמריקאית. "מבצע המטוסים" השאפתני סוף־סוף עמד לצאת לפועל.

ב־8:46 התרסק מטוס ראשון במגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי בניו יורק. 17 דקות מאוחר יותר פגע מטוס שני במגדל התאום, הדרומי. מטוס נוסף התרסק באחד מאגפי הפנטגון, המטה של משרד ההגנה האמריקאי בווירג'יניה, ומטוס רביעי, שכנראה היה בדרכו לגבעת הקפיטול בוושינגטון, התרסק על הקרקע לאחר שהנוסעים ניסו לעצור את החוטפים. 2,977 בני אדם נהרגו באחד מאירועי הטרור הגדולים בהיסטוריה.

באותו בוקר ביקר הנשיא ג'ורג' בוש הבן בבית ספר יסודי בסרסוטה, פלורידה. מעט אחרי תשע נכנס ראש סגל הבית הלבן לכיתה שהנשיא התארח בה ולחש על אוזנו את תחילתן של החדשות הנוראות. עיניו של בוש נפערו ולאחר מכן החלו נודדות אנה ואנה בעוד מוחו מנסה לעכל את הבשורה. מאוחר יותר חשף את מחשבותיו באותו רגע גורלי: "הם הכריזו עלינו מלחמה, וקיבלתי החלטה בו במקום ללכת למלחמה".1 בוש נשאר ישוב על כיסאו עוד שבע דקות, עד סוף הסיפור שהקריאה המורה, החלטה שזיכתה אותו מאוחר יותר בביקורת נוקבת. בתשע וחצי התייחס לראשונה לאירוע בהודעה קצרה שנשא עוד בשטח בית הספר כשהבטיח לצוד את כל מי שהיה מעורב בפשע. בעודו במטוס בדרכו חזרה לוושינגטון אמר לסגנו דיק צ'ייני, "מישהו ישלם על כך".2

באותו ערב נשא בוש נאום בפני האומה ההמומה. הוא הצהיר כי ארצות הברית לא תבדיל בין מתכנני הפיגועים ובין מארחי המפגעים, רמז עבה לכוונתו להיפרע משלטון הטליבאן באפגניסטן, שפרס את חסותו על בן לאדן. לאחר מכן רשם ביומנו "היום התרחש הפרל הרבור של המאה העשרים ואחת".3

בימים הבאים נסחף הנשיא בגל הרגשות שהציף את האומה האמריקאית. הוא הזיל דמעה לעיני המצלמות כאשר נשאל במסיבת עיתונאים באשר לתחושותיו האישיות. כאשר ביקר באזור האסון בניו יורק, אנשי כוחות ההצלה שעבדו במקום קראו לו לנקום. "אל תאכזב אותנו", הם צעקו. "יהיה המחיר אשר יהיה".4 בוש לא היה צריך עידוד. הוא היה נחוש לקעקע את הדמות שלבשה ארצות הברית בעיני גופי טרור שונים כמדינה חלשה, נהנתנית וחסרת ערכים. לא עלה בדעתו להסתפק בפעולות תגמול נוסח קודמו, ביל קלינטון, שהורה לירות טילי שיוט בעלות של מיליון דולר ליחידה על מתחמי אוהלים, ריקים בדרך כלל, של אל־קאעדה. הוא החליט לנהל נגד ארגון הטרור מלחמה משולבת מהאוויר ומהקרקע וקבע את לכידתו של בן לאדן כיעד לאומי. "אנחנו רוצים אותו חי או מת", נהג לומר והשתמש במתכוון במשפט שגור במערבונים.

כעבור זמן לא רב מימש ממשל בוש את הבטחתו. הוא הזרים כספים למתנגדי משטר הטליבאן וגיבה אותם בכוחות אוויריים גדולים וביחידות מובחרות של הצבא האמריקאי שנשלחו לאפגניסטן. תוך שלושה חודשים נכבש המעוז המרכזי האחרון של הטליבאן, בעיר קנדהאר. החיילים האמריקאים תלו בעיר דגל ארצות הברית שהתנופף בזמנו מעל אחד ממגדלי התאומים ושנחתם על ידי משפחות החללים. פעילי אל־קאעדה שנפלו בשבי נשלחו למתקן כליאה בבסיס הצי האמריקאי במפרץ גואנטנמו שבקובה, שם הופעלו נגדם "שיטות חקירה מתקדמות" — שם קוד לעינויים.

אך רק כעשור אחרי הפיגוע, כאשר בוש הבן כבר היה פנסיונר, הצליחה ארצות הברית לממש את נקמתה באופן מלא. בתחילת 2011 אותר סוף־סוף מקום מחבואו של בן לאדן בפקיסטן, וכוח מיוחד אמריקאי השתלט על מתחם המסתור וחיסל את האויב מספר אחת של אמריקה. קצת אחרי 11 בלילה, שעון החוף המזרחי, יצא הנשיא ברק אובמה אל מדשאת הבית הלבן והודיע על הריגתו של בן לאדן. תוך דקות התמלאה שדרת פנסילבניה, מקום משכנו של הבית הלבן, אלפי אנשים צוהלים. הם שרו את ההמנון, נופפו בדגלים, התחבקו בהתרגשות ורקדו. "לעולם לא נשכח", הבטיח שלט שנשאה חוגגת צעירה. כותרות העיתונים למחרת שיקפו את מצבה הרגשי של האומה: "תפסנו אותו!" "הירקב בגיהינום".5 זעם, עצב, נקמה ושמחה נשזרו כולם בסיפור של פיגועי 9/11.

הספר שבידכם עוסק בהשפעה שיש לרגשות על קבלת החלטות בתחום הרגיש ביותר של העשייה המדינית. אין החלטה גורלית יותר לעתידה של אומה מההחלטה לצאת למלחמה, או להימנע ממנה. על כן יש חשיבות להבנה המדוקדקת של המניעים העומדים ביסודה של החלטה כזאת. ואלה — כך מתברר — כוללים מנה גדושה של רגש.

רגש הוא נזק?

מהו רגש? אם ננסה להשיב ברצינות על השאלה הזו, יש חשש שהקוראים ישליכו את הספר מידם כבר בעמוד הראשון. תשובה רצינית הייתה מחייבת צלילה לוויכוח אקדמי בן מאה שנים לפחות על סדר האירועים המתקיים מהרגע שבו מכונת הממתקים מסרבת לספק לנו את חטיף השוקולד שביקשנו, ועד הרגע שבו אנחנו הולמים במכונה באגרופים. יש מי שמניחים שהגירוי (הממתק המסרב ליפול) דוחף אותנו להתנהגות מסוימת (התנפלות על המכונה), ותחושת הזעם ניצתת רק לאחר מכן. אחרים סבורים שהגירוי הוא שמעורר זעם ומוביל להתעללות במכונה. כך חשב ממציא הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, שדימה רגשות לנוזלים מנטליים, שמצטברים ואז מתפרצים בסערה. יש גם מי שטענו שהחטיף התקוע, המתנדנד בהתרסה, גורם לנו עוררות רגשית פיזיולוגית, כמו האצת קצב פעימות הלב, והתודעה היא זו שמפרשת איזה רגש נחווה כתוצאה מכך על פי ההקשר. אם נבחין ברקטור האוניברסיטה היורד במדרגות בעת שאנו תוקפים את מכונת הממתקים, תתפתח בנו אותה תגובה פיזיולוגית אבל לא אותה תגובה רגשית. הפעם דפיקות הלב יתפרשו במוחנו כבושה ולא כזעם.

הפרשנות האחרונה מדגישה את תפקידם של תהליכים תודעתיים (קוגניטיביים) בהיווצרות רגשות. אך לעיתים קרובות רגשות אינם תוצר של חשיבה. פעמים רבות מדובר בתהליכים תת־הכרתיים. בניסוי מפורסם הוקרנה למשתתפים צורה כלשהי בחשיפה כה קצרה עד שלא יכלו לתפוס אותה באופן הכרתי. לאחר מכן, כאשר נדרשו משתתפי הניסוי לבחור צורה המוצאת חן בעיניהם מבין צורות שונות שהוצגו בפניהם, הם גילו נטייה ברורה לבחור את הצורה שהוקרנה קודם לכן. זאת ועוד: מסתבר שניתן להביא אדם לחוש רגשות חיוביים או שליליים באופן דומה. בניסוי דומה לקודם הוקרן למשתתפים פרצוף שמח או זועף לזמן קצרצר כך שנקלט רק בצורה תת־הכרתית. לאחר מכן הוקרנה להם צורה כלשהי והם נדרשו לדווח על הרגש שהיא מעוררת בהם. במהרה התברר שפרצוף שמח הוביל לרגשות חיוביים ואילו פרצוף זועף לרגשות שליליים. זה מסביר מדוע חברות פרסום בוחרות להציג בחורות קורנות מאושר בפרסומות למוצרי היגיינה וגברים מדושני עונג במושב הנהג של מכונית חדשה.

קשר דומה קיים גם בכיוון ההפוך. על אף האמונה המוכרת שכעס גורם לאדם "לאבד את הראש", נמצא שאנשים כועסים יודעים להפריד טוב יותר מאנשים רגועים בין טיעונים הגיוניים לטיעונים לא הגיוניים. רגשות משפיעים גם על שיפוט ערכי. אדם במצב רוח טוב ייטה לגבש עמדה חיובית על בני אדם אחרים בעוד שאדם במצב רוח רע ישפוט אותם לחומרה. בפעם הבאה שאתם הולכים לראיון עבודה, קוו שהמראיין לא התקשה למצוא חניה בבוקר. זה בהחלט ישפיע על הערכתו אתכם כעובדים לעתיד.

לאורך ההיסטוריה, הוגים רבים, ביניהם אפלטון, ראו רגשות כדבר מזיק שמוטב לאדם בלעדיו. דתות נוטות לראות ברגשות את המרכיב הבהמי שיש להתגבר עליו על מנת להגיע לנשגב. לראיה, חטא גן העדן, שסיבתו תשוקה בלתי־נשלטת לנגוס בתפוח, וכן שבעת החטאים הגדולים של הנצרות, שהם יצרים שכולנו מתמודדים עמם במציאות היומיומית: גרגרנות, חמדנות, כעס, עצלנות, גאווה, קנאה ותאווה. אבל תורת האבולוציה הובילה להתבוננות רעננה על הרגשות ותפקידם: אם בני האדם פיתחו רגשות, כנראה הם העניקו להם יתרון שרידותי כלשהו. מה הוא?

רגשות מסייעים לנו להתמודד עם אתגרים. הם דורכים אותנו לפעולה בשבריר שנייה. הם דוחפים אותנו להתנהגות שבממוצע היא היעילה ביותר. פחד מביא לבריחה, כעס לתוקפנות, גועל לדחייה, אהבה לטיפול, ייאוש לוויתור, אשמה וחרטה להימנעות. במצבים מסוימים התנהגות כזאת עלולה להתברר כטעות קשה. בממוצע, היא מתגמלת. החשיבה שלנו, אפילו המהירה, האינטואיטיבית, אינה מהירה עד כדי התמודדות עם מצבי חירום. הסתמכות על יכולות הניתוח שלנו כבסיס להתנהגות בשעת סכנה עלולה במקרים רבים להוביל לאסון. החוקר אייל וינטר הרהר בכך לאחר שנשען על גדר רעועה על סיפו של תהום. ברגע שחש התרופפות קלה במבנה העץ הביא אותו הפחד לזנק לאחור. אם היה שם את מבטחו בחישובים פיזיקליים קרוב לוודאי שהיה מוצא את עצמו צולל אל מותו.

חוקר המוח סטיבן פינקר היטיב להמחיש את התפקיד האבולוציוני החיוני של רגשות באמצעות גועל. שפים בתוכניות בישול נוהגים ללעוג לרתיעה של אנשים ממאכלים אקזוטיים. מבחינתם, מה שאינו מזיק לבריאות יכול לעלות על הצלחת, לפחות פעם אחת (עד שלא טועמים לא יודעים). ובכל זאת, אם תתבקשו לתחוב לפיכם חופן נמלים, או שיפוד חולדה (מעדן שהוגש לי בסין), קרוב לוודאי שקיבתכם תתהפך רק מעצם המחשבה על המזון. אתגר האתגרים בתוכנית הפופולרית "הישרדות" אינו קפיצת ראש ללוע של הר געש, אלא הרגע שבו נאלצים המתמודדים לאכול עיני פרה או מעיים של צלופח. למעשה, אנו מרגישים גועל גם במקרים ברורים הרבה פחות. לדוגמה, רובנו לא נלגום מים מבקבוק לאיסוף שתן, אפילו אם יאמרו לנו שמעולם לא השתמשו בו. מדוע אנו מתנהגים בצורה כה לא רציונלית?

התשובה פשוטה. לדברים מגעילים יש קשר למוקדי סכנה ביולוגיים. צואה, בשר נבלה וחלקי חיה רכים ולחים הם רכיבים רוויי חיידקים, שאכילתם עלולה לגרום לתופעות בלתי־נעימות כמו מוות. על כן אנו מתוכנתים גנטית להירתע ממזונות כאלה. עד גיל שנתיים אנו צופים בהורינו ומעדכנים את הסל הקולינרי שלנו. לאחר מכן הרשימה נסגרת ומה שאינו כלול בה נעשה מגעיל. הסקרנים והאמיצים מסוגלים לעדכן את הרשימה בהמשך חייהם הבוגרים ולהתנסות במאכלים אקזוטיים, אך גם הם נאלצים להתגבר על רתיעה ראשונית.

האם כל בני האדם חווים אותם רגשות? צ'ארלס דרווין, אבי תורת האבולוציה, סבר שכן. הוא זיהה שאותן הבעות פנים רגשיות מופיעות אצל בני עמים שונים שמעולם לא באו במגע זה את זה. הוא גם הבחין שלעיוורים, שלא הייתה להם ההזדמנות ללמוד כיצד נראה אדם כועס או מפוחד, יש אותן הבעות פנים כאשר הם כועסים או מפחדים. הוא דימה לראות דפוסים דומים בקרב בעלי חיים, במיוחד הקרובים לנו. הבעת פניו של קוף זועם דומה במידה מחשידה להבעת פניו של אדם החווה רגש דומה. השפתיים משוכות לאחור כך שרואים את ארסנל הנשק — השיניים. אצל האדם, הארסנל הידלדל בחלוף הזמן ומה שנותר אינו מרשים, אולם הגנים שלנו טרם התעדכנו בשינוי וממשיכים להפעיל את התגובה של אבותינו ארוכי הניבים.

לא כולם קיבלו את דעתו של דארווין באשר לאוניברסליות של הרגשות. רבים עודם רואים ברגש תכונה תלוית תרבות, המשתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. תוצר של הבניה חברתית. ידוע שפרטים נוהגים להפנים מאפיינים תרבותיים של החברה הסובבת אותם. הם מאמצים מינקות ערכים ודפוסי התנהגות שמספקת המשפחה והקהילה. אנו לומדים מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ומהי הדרך להשיג את מה שאנו רוצים באמצעות תצפית, חיקוי ולמידה. זהות מגדרית היא דוגמה מצוינת לאופן שבו החברה מחלקת תפקידים. מרגע שתינוק זכר יוצא לאוויר העולם הוא מופצץ בציפיות חברתיות באשר לאופן שעליו לנהוג בבני מינו ובבנות המין השני. בהתאם, יש מי שסבורים שהרגשות עצמם, ולא רק דרכי הביטוי שלהם, הם תולדה חברתית.

ואומנם, אנתרופולוגים נוהגים להצביע מדי פעם על רגשות ייחודיים לתרבות זו או אחרת. בקרב בני שבט הגורורומבה בפפואה גינאה החדשה קיים רגש מסתורי המכונה "להיות חזיר בר". מדי פעם נתקף אחד הגברים בכפר בסוג של שיגעון, ובורח ליער. למשך כמה ימים הוא הופך לטיפוס בלתי־חברותי, גונב פה ושם ונטפל לאנשים אחרים. לאחר שהוא שב לעשתונותיו, הוא חוזר לכפר כאילו כלום לא קרה ואיש אינו מוכיח אותו על התנהגותו. ליפנים יש מילה, אמאה, המציינת רגש שאינו מוגדר בשום שפה אחרת ומשמעותו "תחושת נינוחות ורוגע בעת התקבלות מוחלטת על ידי אדם אחר".6 פינקר הוסיף לרשימה את ״נאחעס״ היהודי, שמשמעו גאווה על הישגיהם של צאצאים, ואת Schadenfreude הגרמני, המתאר את השמחה המגונה על כישלונו של אדם אחר.

הגישה שרואה ברגשות תוצר תרבותי הייתה דומיננטית לזמן־מה, אך בחלוף הזמן החלו חוקרים שונים לחשוף עובדות שלא התיישבו איתה. אחד מחלוצי החוקרים האלה היה הפסיכולוג פול אקמן, שטס לפפואה ניו גינאה מצויד בצילומי פנים של אמריקאים המביעים מגוון רגשות. הוא הראה אותם לבני שבטים מקומיים, שחסרו כל ידע מוקדם על אופני התגובה של אנשים בעולם המערבי לגירויים. אף על פי כן, הם לא התקשו לזהות את הרגשות שהופיעו בצילומים, הגם שלא תמיד קלעו לאמת בניחוש סיבתם (הם סברו שאדם עם פנים מפוחדות נתקל בחזיר בר). כאשר אקמן חשף את ממצאיו בכנס מדעי, לא כולם קיבלו זאת בסבר פנים יפות. חוקר אחד האשים אותו בגזענות, טענה מוזרה בהתחשב בכך שביקש להראות דווקא את המשותף לכלל המין האנושי. כך או כך, לאחר אקמן נוספו עוד ראיות לאוניברסליות של רגשות. כך היה במקרה של חוקר שהקרין לקבוצת אמריקאים ויפנים סרט שעורר מנעד רחב של רגשות. הניסוי הוכיח שכאשר איש לא צפה בהם, היפנים, הנחשבים לעם מאופק, הפגינו רגשות בעוצמה דומה לזו של האמריקאים. לעומת זאת, הם דיכאו ביטויים רגשיים בנוכחות זרים. כלומר, מה שמבדיל יפנים מאמריקאים אינו מנעד הרגשות, אלא הנכונות שלהם לבטא רגשות. זו השפעתה העיקרית של התרבות.

המחקרים האלה הובילו לגיבוש רשימה של רגשות בסיסיים של בני האדם. על ארבעה מהם יש הסכמה: פחד, כעס, שמחה וסלידה. הסברה אומרת שגם בעלי החיים שותפים לרגשות בסיסיים אלה שכן ירשנו אותם מאבותינו היונקים. ניסויים בתנאי מעבדה חיזקו את הסברה. באחד מהם, חוברו למרכז הכעס במוחו של חתול אלקטורודות שהעבירו גירוי חשמלי. החתול הפגין התנהגות עצבנית. ניסויים דומים הצליחו לגרום לחולדות לצחוק ולאפרוחי תרנגולת לזעוק בחרדת נטישה. כמובן, בני האדם אינם מוגבלים לרגשות הבסיסיים ביותר. במהלך האבולוציה התפתחו גם בושה, אשמה והכרת תודה, הדורשים קוגניציה גבוהה. כפי שנראה מיד, לרגשות אלה תפקיד חשוב ביכולתם של בני אדם לקיים חיים חברתיים.

רגש הוא דבק?

אנו נוטים לייחס רגשות גם למדינות, כאילו היו בני אדם. בעלעול חפוז בעיתון אני מוצא ביטויים כמו "ישראל נפגעה", "ארצות הברית זעמה" ו"דרום קוריאה חששה". אבל מדינות אינן בני אדם. הן מציאות פוליטית המדומיינת בראשם של אנשים. אז איך אפשר לייחס להן רגשות?

התשובה פשוטה. מדינות מונהגות על ידי מקבלי החלטות שיש להם רגשות. לרגשותיהם יש השפעה על מדיניות. ב־1762, מלך פרוסיה, פרידריך הגדול, ניצל בנס מתבוסה מוחצת במלחמת שבע השנים. בסנט פטרבורג מתה הצארינה ובמקומה עלה בנה, פיוטר השלישי, מעריץ גדול של המלך הפרוסי. הוא ציווה על כוחות רוסיה, שכבר עמדו בשערי ברלין, לסגת. זה אִפשר לפרידריך לארגן את צבאו מחדש ולנצח את בעלות בריתה של רוסיה — אוסטריה וצרפת. החלטתו של פיוטר נראית היום מוזרה, אך לא כך נראתה בזמנו. עוד מלכים, למשל הנרי השמיני באנגליה ולואי הארבעה־עשר בצרפת, זיהו את עצמם עם המדינה, ועל כן לא ראו פגם בניסוח מדיניות חוץ שתהלום את רגשותיהם האישיים.

באופן אירוני, הרגשות האישיים של הצאר הצילו דווקא את מי שהיה אחד מחלוצי ההפרדה של האישי מהלאומי. כנציג מובהק של עידן הנאורות, פרידריך הגדול ראה במלך משרת ציבור. הוא האמין שהשליט מופקד על קידום האינטרסים של מדינתו וכי פעולה ממניעים אישיים היא הפרה של שליחותו. הוא הזהיר את הגנרלים שלו שאם ייפול בשבי לא יעזו לבזבז מאוצר הממלכה על פדיונו. אם יבזבזו, יוציאם להורג בשובו לברלין. תפיסה חדשה זו חִלחלה במהירות. על פי המיתוס, כאשר נשאל קיסר אוסטריה ליאופולד השני מדוע אינו מחדש את המלחמה נגד צרפת כדי להציל את אחותו מרי אנטואנט מהגרדום, הוא ענה: "יש לנו אחות כידוע, מלכת צרפת, אולם לקיסרות הקדושה ולאוסטריה אין אחות. אני מורשה לפעול רק על מנת לקדם את האינטרסים של בני ארצי, לא של משפחתי".

ואומנם, מסוף המאה השמונה־עשרה ואילך הלכה והשתרשה הנורמה שאין מנהיגי המדינה והפועלים בשמה רשאים לערבב רגשות פרטיים במילוי תפקידם. היום, הציפייה ממנהיג שיכבוש את כעסו או יבליג על כבודו כאשר הוא נפגע או נעלב באופן אישי מובנת מאליה.

הפרדה זו בין הפרטי והציבורי מיטשטשת כאשר מדובר ברגשות קיבוציים. מי שמזדהים עם קבוצה מסוימת יכולים לחוות רגשות בשמה של הקבוצה. חשבו לדוגמה על אוהדים של מועדון כדורגל. אוהד אמיתי יחוש שמחה ממשית כאשר קבוצתו מנצחת ועצב כאשר היא מפסידה. יתעורר בו כעס אם השופט הרחיק לא בצדק (נדמה שתמיד זהו המצב) שחקן של קבוצתו. תפעם בו גאווה על הישג יוצא דופן כמו זכייה בגביע יוקרתי, והשפלה צורבת בעקבות תבוסה לקבוצת שוליים. באותו אופן, אזרח ישראלי מרגיש גאווה כאשר הוא שומע על הישג מדעי או ספורטיבי יוצא דופן של ישראלי אחר, הגם שלו עצמו אין כל חלק בהישג, ומרגיש בושה לנוכח מעשה מכוער של ישראלים בחו"ל, גם אם אינו מכיר אותם.

אחד המאפיינים של רגשות קיבוציים, שמבדיל אותם מרגשות פרטיים, הוא אפקט ההדהוד. כיוון שרגשות קבוצתיים נחווים במשותף, החשיפה לרגשות של שאר חברי הקבוצה מעצימה את הרגש בקרב כל אחד מחבריה. אוהדים העומדים יחדיו באצטדיון יחושו רגשות בעוצמה גדולה פי כמה בהשוואה לאוהדים שבחרו לצפות במשחק מכורסת הטלוויזיה שבבית. כל מי שקיבל חיבוק חם מאדם זר בעקבות הבקעת שער יודע על מה אני מדבר. כמובן, תחושת האחווה מתפוגגת כבר בשלב הדחיפות ביציאה מהאצטדיון, אבל עובדה זו לא מצליחה לקלקל את החוויה.

הדהוד רגשי מתבטא גם ברגעים בעלי משמעות לאומית. שנה אחרי שנה תוקפת אותי התרגשות בלתי־נשלטת כאשר אני צופה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בפרוס יום העצמאות. הרגשות האלה פותחים דלת לאפשרות של מדיניות לאומית רגשית. לנציגי הציבור יש הרשאה ולעיתים אפילו חובה לאמץ מדיניות שתתחשב ברגש הקיבוצי. נתבונן בשני מקרים טיפוסיים של קבלת החלטות המושפעת מרגשות קיבוציים: אשמה ונקמה.

בעשורים האחרונים אנו עדים לתופעה חדשה: מדינאים המבקשים סליחה בשם אוּמתם על עוולות שחוללה בעבר. הגם שלהתנהגות זו סיבות תועלתניות כמו הרצון לזכות בלגיטימציה בינלאומית, הם עושים זאת גם כדי להקל את תחושת האשמה הקיבוצית. חלוץ בעניין זה היה הקנצלר הראשון של גרמניה המערבית, קונרד אדנאואר, שבהצהרה ב־1951 קיבל אחריות על הפשעים שביצעו הנאצים בשמה של גרמניה נגד העם היהודי והביע נכונות לשלם פיצויים לקורבנות. יפן התנצלה כמה פעמים על פשעיה במלחמת העולם השנייה, וההתנצלות האחרונה שלה, ב־2015, הכירה באחריות לאינוסן של מאות אלפי קוריאניות שאולצו לשמש כשפחות מין של חיילים יפנים. בקשות סליחה שכיחות אחרות הן על עוולות קולוניאליסטיות. איטליה התנצלה על מעשיה הנפשעים בלוב, בלגיה על רצח מנהיגה של קונגו בתחילת שנות ה־60 וגרמניה על השמדת בני שבט הֶרֶרוֹ בנמיביה של היום בתחילת המאה העשרים.

מצד שני, מדינות נוטות להפגין רגישות רבה לכבוד שלהן. כאשר מישהו פוגע בזכויותיהן, במיוחד כאשר הדבר נעשה בצורה מופגנת ומעליבה, אזרחים רבים חווים תחושת השפלה. הדרישה מהדרג המדיני לשקם את כבודה של המדינה, מובילה לא פעם לפעולת נקם. ביולי 2006 תקף ארגון חיזבאללה סיור של צה"ל על גבול ישראל־לבנון, הרג שלושה חיילים וחטף שניים. באותו יום גם השמיד הארגון טנק מרכבה חדיש, אחד ממקורות הגאווה של צה"ל. בריאיון בערוץ הטלוויזיה אל־מנאר התפאר מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה, בהישג הכפול ולעג לישראל, ובחוצות לבנון יצאו אנשים לחגוג בירי זיקוקים. תחושות הזעם והעלבון שהתעוררו בציבור הישראלי זכורות היטב לכל מי שהיה עד להן. העלבון היה צורב במיוחד לנוכח העובדה שצה"ל נסוג מלבנון שש שנים קודם לכן ולא הייתה לחיזבאללה עילה לתוקפנות. בירושלים התכנסה הממשלה בראשותו של אהוד אולמרט והחליטה בסופו של דיון סוער על פעולה צבאית רחבת היקף נגד החיזבאללה. לישראל בוודאי היו סיבות טובות לתקוף, אולם בתגובתה השתקפו כמה היבטים של הצורך הסמלי בנקמה. כך לדוגמה, במאמץ העיקש ורב־הנפגעים לכבוש את בינת ג'בייל, "בירת החיזבאללה", על אף החשיבות האסטרטגית המוגבלת של המקום. מבצע הכיבוש קיבל את השם "קורי פלדה", פרפרזה על נאום שנשא נסראללה לרגל נסיגת צה"ל מלבנון ובו השווה את ישראל לרשת קורי עכביש שקל לקורעם.

אשמה והשפלה, פחד וכעס, הם רגשות חזקים: הם מורגשים היטב, דוחפים להתנהגות מסוימת ומתפוגגים מהר. רבים מהרגשות שלנו אינם כאלה, ואף שהם משפיעים על התנהגותנו, לא תמיד אנחנו מודעים לקיומם. כך לדוגמה סקרנות, אופטימיות, חריצות, אדישות ודכדוך יכולים להשפיע על המוטיבציה שלנו להשיג משהו. חיבה או אנטיפתיה משפיעות מאוד על האופן שבו אנו מפרשים את פעולותיו של אדם ועל נכונותנו לשתף עמו פעולה. כיוון שהשפעתם של רגשות אלה מורגשת פחות בהשוואה לרגשות החזקים, המנהיגים אינם מפעילים מאמץ מודע לדכאם ולכן מושפעים מהם בלי לשים לב לכך. חיבה למנהיג זר יכולה להשפיע על הנכונות לתת בו אמון. מצב רוחו של מקבל החלטות יכולה להשפיע על האופן שבו יעריך את סיכויה של מדיניות מסוימת להצליח.

בספר נתמקד בשלושה רגשות שיש להם משקל גדול במיוחד בהחלטות חשובות של מלחמה ושלום: פחד (רגש בסיסי בעצימות גבוהה), משאלת לב (רגש של תודעה גבוהה ועצימות נמוכה) וחרטה (רגש של תודעה גבוהה ועצימות גבוהה). אלה הרגשות שעומדים בבסיסן של הכרעות מלחמה גורליות במאה העשרים. נראה כיצד הוביל הפחד את גרמניה להצית מלחמה ב־1914 ואת ישראל לפתוח במלחמת מנע ב־1956 ושוב ב־1967. נגלה כיצד משאלות לב חסרות בסיס דחפו את גרמניה לפתוח במלחמת צוללות בלתי־מוגבלת במלחמת העולם הראשונה ואת יפן לתקוף את הבסיס הימי האמריקאי בפרל הרבור במלחמת העולם השנייה. לבסוף, ניווכח כיצד הניעה חרטה עמוקה את הבדלנות האמריקאית ואת הפייסנות הבריטית־צרפתית בשנות ה־30, וכיצד החרטה על שתי אלה תרמה לפריצתה של המלחמה הקרה. כך יזכה הקורא לטעום על קצה המזלג את ההשפעה העצומה שיש לרגשות על הממד הדרמטי ביותר של החוויה האנושית — מלחמה.