1
וכך, כפי שמשפחות מסוימות נהגו להביא אתן בעלי חיים בין צרורותיהן – עזים וטלאים שגרמו לכך שייקשה עוד יותר לממש כוונות מתירניות בתחומי הספינה – באיזשהו אופן עלה בידיהם להעלות על הסיפון את פסנתר הכנף הגדול שלהם. ובלילות המתנודדים בלב ים, תחת שמים של כוכבים חלודים ואכזריים, אֵלִידְיָה דֶל רוֹסַרְיוֹ, אשתו הדהויה, גילתה אומץ ושעשעה את אותו עֵדר אפל של בני אדם שהתגודדו על קרשי הסיפון, וניגנה שופן. ובלילה האחרון להפלגה היא אפילו אזרה אומץ לדקלם חרוזים אחדים משל גוסטבו אדולפו בֶּקֶר, "משורר נשמתה", כפי שנהגה לכנות אותו. וכל זאת על אף שעצביה של אלידיה שלו, שהייתה נוחה להיבהל, איימו לפקוע מחשש שמא הספינה תטבע. במהלך כל חציית האוקיינוס היא לא חדלה מלחשוב על מה שאירע שנים מעטות קודם לכן, כשספינת קיטור שעל סיפונה הייתה קבוצה בת חמש מאות עובדים שיועדו למכרות המְלַחַת שקעה במצולות מול חופי קוֹקִימְבּוֹ. העניין העצוב ביותר בכל האירוע היה שכל אותם אנשים שנדחקו לבטן האנייה לא נרשמו בספר הספינה, והרשויות הכחישו באורח מוחלט את דבר מותם, אולם אחדים מאנשי הצוות שהצליחו לשרוד מטביעת הספינה סיפרו על כך בחשאי במאורות הנמל. מעבר לכך, סבתהּ מצד אמה יכלה להיות עדה נאמנה לדבר, שכן היא עצמה הלכה להיפרד מעל אחיה שנשכר לעבודה בפַּמְפָּה ונעלם לאחר שהים בלע אותו.
שרוע על כורסת הסַפּרים שלו, דלת חנותו פתוחה לרווחה לזוהר החמים של השעה שתיים אחר הצהריים, הסַפּר סיקסְטוֹ פַּסטור אַלְסָמוֹרָה – פנים אדומים מדם ושפם ארוך ומתעקל – נע בכבדות בכורסתו העשויה עור חזיר, ושב לשקוע במעמקי סייסטת המלחת שלו. בתרדמת חצי ערותו, הוא לא ידע בבירור האם הוא חולם או נזכר בתמונות הערפיליות שבהן ראה את עצמו מגיע לחופי הצפון, בראשית שנת 1907, דחוק על סיפון ספינת הקיטור "בְּלַנְקָה אֵלֵנָה" יחד עם קבוצה של מאה ארבעים ותשעה פועלים, שכל אחד מהם היה מטופל במשפחה. הוא עלה על הסיפון בקוֹקימבו יחד עם אשתו חולת השחפת ובתו בת השבע. לבסוף, באותה חצייה קשה בים, לאחר שעשתה את כל הדרך כשהיא אחוזת פחד למות בטביעה, אשתו המסכנה מתה מהתקף לב כשמבעד לפיסות הערפל כבר החלו להיראות ההרים גדושי הברזל של אַנְטוֹפָגַסְטָה. שעות אחדות קודם לכן, באחד מהתקפי הרגשנות קורעי הלב שלה, אלידיה דל רוסריו הכריחה אותו להישבע בבתולה מאַנְדָקוֹיוֹ שאם יקרה לה משהו, הרי שפרט לכך שהוא ישגיח ויאהב תמיד את הקטנה שלה, הוא לעולם לא יחדל מלעודד את חיבתה לפסנתר. "יום יבוא והיא תהיה פסנתרנית גדולה," היא אמרה לו. הוא שאל את עצמו תמיד מה הייתה עושה אשתו הלירית אילו הייתה עדה לאסון שאירע באותו בוקר שבו פסנתרהּ האהוב, שנקשר לא טוב בסירת פריקה, שקע במימי מפרץ אנטופגסטה ההומה אדם.
הוא הכיר את אלידיה דל רוסריו בכפר קָנֵלָה אַלְטָה, בלב אזור אוֹבָיֶה, והם אהבו זה את זו ממבט ראשון. היא ניגנה בפסנתר בבית הספר והוא היה שוליית ספּרים כחוש במספרה היחידה בכפר. צעיר חסר סובלנות, שבעודו מטאטא את קווצות השׂער היה נקלע לוויכוחים לוהטים עם הלקוחות הערניים ביותר במקום, ויכוחים שנסבו תמיד על אודות עניינים הנוגעים לצדק ולאי־צדק חברתי, ולעוולות של האדונים העוברות מאב לבן. הם נישאו בניגוד לרצון הוריה של אלידיה, שלא קיבלו את ה"אוכל שׂער" שמבקש את ידה של בתם. התנגדותם לא נבעה כל כך ממקצועו הצנוע, אלא מהשם שיצא לו בכפר כאנרכיסט. "כל הסַפּרים קשי עורף ומתכחשים לאלוהים," כך הזהיר אביה של אלידיה את בתו. "וגרוע מכך אם הם שוללי שלטון." בסופו של דבר הם נישאו בסתר ביום שני שמשי, ב־4 ביולי, בדיוק כשמלאו לה עשרים ואחת שנים. הוא היה מבוגר ממנה בשנה. "אלה היו שבע עשרה שנים של פרות רזות, אבל מאושרות," כך נהג לומר לבתו בעיניים בורקות מנוסטלגיה, כשבשעות אחר הצהריים שנשבה בהן רוח, גוֹלוֹנְדְרִינָה התיישבה ליד הפסנתר וביקשה ממנו לשוחח אתה על אמה.
בשל בריאותה הָרגישה מלידתה הם לא הביאו ילד לעולם אלא לאחר עשר שנים. והם גם לא הולידו ילדים נוספים, שכן היא הייתה על סף מוות בעת הלידה. אהבתה לשירה הייתה הסיבה לכך שהם העניקו לילדה את השם הזה, כמחווה לשיר רב מעוף של בֶּקֶר שהיא נהגה לדקלם בשעות אחר הצהריים המלנכוליות שלה. מימי חייה הראשונים של הקטנה, אלידיה דל רוסריו נהגה להרדימה מדי לילה תוך שהיא מדקלמת לה שורות נישאות מהכרך העבה "השירים היפים ביותר לדקלום". וכשהילדה, "יפה כמו ניצן של ורד", החלה לזחול ברחבי הבית, היא כבר הרשתה לה – ועודדה אותה בצחוק מעורב בדמעות – להזדקף ולשחק בשמונים ושמונת קלידי הפסנתר. כדי שגולונדרינה הקטנה שלה, כך היא אמרה, תגלה לא רק את הטונליות ואת הצבע של כל אחד מהתווים, אלא גם את נוכחותו האדירה של אבא אלוהים בנפתוליה העדינים ביותר של המוזיקה.
הלום מישנוניות הסייסטה, הספּר הסתדר בכורסתו, החליק את קצות שפמו ויישר היטב על ברכיו את הרומן של חואניטו זוֹלָה. בחדר המוזיקה, בקצהו השני של המסדרון, בעודה ממתינה להגעתן של תלמידותיה הראשונות לדקלום, החלה בתו, גולונדרינה דל רוסריו, לנגן תרגילים בפסנתר, ונדמה שהרפיון של המוזיקה תאם באורח מושלם את המשבים הסמיכים של זיכרונות נוסטלגיים, את אותן תמונות שלא יימחו של השנים הקצרות שבהן חי לצד אשתו. כמה הוא אהב אותה, איך הוא חווה את כל תחושת הנטישה של העולם משוכּנת בלבו לאחר שקבר אותה באדמת בית העלמין של אנטופגסטה. נדמה שהנוף המדברי הקשה גרם לצערו להכאיב עוד יותר. בבוקר יום שני אחד, לאחר שבועות אחדים שבהם ביכה אותה ומיאן להינחם בחדרו בפנסיון שבשכונת הנמל, הוא הכניס את בתו לבית ספר של נזירות, הכין את מכשירי העבודה שלו ועלה למכרות המלחת כדי לעסוק במקצועו. עם שפמו שדמה לנדנדה, כובעו הקלוע חוטי צמח האָגָבָה ומזוודתו החומה שאין לטעות בה, בתחילה רכוב על סוס ולאחר מכן עם עגלה רתומה לפרדות, הוא החל לעבור בפמפה של המחוז המרכזי. בתחילה הוא היה מתמקם בכל מקום שהוא במחנות שהעובדים היו נוהגים לבוא אליו מפעם לפעם: באחת הפינות של בניין הראינוע, בשערי הצרכנייה או בכניסה לאיזו אכסניה של פועלים. הוא השיג לוחות אָבָץ אחדים כדי להגן על עצמו מפני השמש חסרת הרחמים, שאל ספסל מהבית הקרוב ביותר, ולאחר שסידר את הכלים שלו על מכסה מזוודתו הפתוחה, הוא תלה שלט המכריז על השירותים שהוא מציע ומציין את מחיריהם: תספורת בחמישה פסו ותגלחת בשלושה.
בתוך תקופה קצרה הוא רכש חברים נאמנים בקרב הפועלים הודות לנדיבות האופיינית לכפריים באזור אוֹבִיָה, לאידאליזם שלו ולדבריו הנלהבים בזכות הפרולטריון. במחנות רבים העמידו לרשותו המשפחות את החדר הקדמי בבתיהן כדי שיוכל לעבוד כראוי. הוא היה גומל להם בסידור זקנו של בעל הבית, ביישור קשירת השׂער של הגברת ובגילוח הראשים של כל עדת הילדים אכולי הכינים. זמן לא רב לאחר שהגיע לפמפה, לאחר שהשם הטוב שהוא קנה לו בצדק כאמן במקצועו נודע בכל מקום, איגודי הפועלים, המועדונים החברתיים והחברות לעזרה הדדית העמידו לרשותו בהתלהבות את מתקניהם ואף רבו ביניהם בניסיון לזכות בבלעדיות על שירותיו. חלומו הגדול באותה עת היה להשתקע באורח סופי באנטופגסטה, להקים מספרה באחד מרחובותיה הפורחים ולהעניק לבתו את החינוך הטוב ביותר האפשרי. זו הייתה כל שאיפתו בחיים. ולכן הוא כיתת את רגליו יום ביומו, בלי להחסיר ולו יום אחד, בדרכים המאובקות של הפמפה.
פעם בחודש, מכל מפעל ששהה בו לצד קו מסילת הברזל, הוא היה עולה על הקרון האחרון של הרכבת כדי לרדת לנמל לסוף השבוע. בבוקר, לבוש חליפה כהה, שפמו זקור ובידו זר לבן של פרחי לוּף־המים (הפרחים האהובים על אלידיה), הוא היה הולך לבית הקברות כדי לבכות את בדידותו כאלמן שאינו יכול להינחם, וכדי לשוחח באריכות עם זכרה החי של אשתו. על אף הזמן שחלף, דמותה של אלידיה דל רוסריו מוֹנְטוֹיָה, שהפכה בינתיים לדמות של מלאך, נותרה ללא שינוי בתמונת זיכרונו. אחר הצהריים, קופסת הממתקים הקבועה תחת זרועו, הוא היה הולך לבקר את בתו בבית הספר לעלמות של הנזירות הצרפתיות. בתוך חודשים מעטים של עבודה ללא הפוגה הוא אסף די כסף כדי לקיים את ההבטחה שהבטיח לגולונדרינה דל רוסריו בעצם אותו היום שבו נקברה אמה. הוא קנה פסנתר כנף צרפתי גדול מתוצרת Eratd בבית מכירות פומביות ברחוב בוליבר, והורה לשלוח אותו לבית הספר, מקושט בוורד גדול מצלופן. מאז הנערה הקטנה, שבשל התנהגותה המופתית וחיבתה מלאת הדבקות לתפילות זכתה מהנזירות לכינוי "האחות גולונדרינה", הייתה למוקד של כל הפעילויות התרבותיות והחברתיות בפנימייה, שכן פרט לכישרונה הטבעי למוזיקה היא דקלמה שירים בתשוקה של משוררת רבת ניסיון.
בישנוניות של הסייסטה, בעודו חש מעורסל על ידי הצלילים המעולפים של הפסנתר – שהוא לא ידע האם הוא שומע אותם מרחוק מאוד או שמא הם מהדהדים באקוסטיקה של גולגולתו – הספּר הבחין בחטף שזה זמן מה המלודיות שבתו ניגנה בפסנתר החלו להתאפיין בעצב כרוני. אנחה גרמה לו לנוע במקומו בכורסה. כמה שונה מכל הנשים יצאה לו בתו. כל כך עדינה בגינוניה. היו זמנים שבהם הוא היה נתקף נקיפות מעמד על כך שעודד את גולונדרינה בלימודי הפסנתר, פרט לכך ששלח אותה לבית ספר דתי ולא לבית ספר ציבורי כפי שראוי לבתו של פרולטר מבטן ומלידה. שכן הוא תמיד סבר שכשם שהכינור הוא כלי הנגינה של העיוורים, האקורדיון של הצוענים והגיטרה של פרחחי הרחוב, הרי שהפסנתר הוא כלי נגינה אריסטוקרטי מעצם הווייתו. ואף כי הוא קיבל זאת בסופו של דבר – גם אם באי רצון, בעודו משתמש בטיעון הפשטני לפיו האמנות, יותר מאשר מותרות של אנשים יומרניים, היא צורך רוחני של כל בן אנוש – הרי שהוא מעולם לא השתכנע עד תום. הייתה לו רוח של אידאליסט חסר תקנה. בכך הוא דמה ללא ספק לחואן פרס, הגיבור הפרולטרי של הרומן הסוציאליסטי, שהיה מונח על ברכיו ונפל על הרצפה בכבדות כשהוא נע במקומו בכורסה כדי להרחיק זבוב מקצה שפמו.
הסַפּר בקושי פקח עין והתכופף להרים את הכרך. לאמתו של דבר הפועל חואן פרס, כמוהו, היה דמות שהעוולות החברתיות ייאשו אותו ומחצו את רוחו באורח נורא. הספר – שהוא שב לסדר על ברכיו – נאסר בשעתו ונשרף על ידי הרשויות בשל הביקורת העזה שלו נגד הכמורה ונגד תעשיית המלחת. "זהו אחד העותקים המעטים שניצלו מידי האינקוויזיציה," כך הוא חזר ואמר תמיד בעודו מנופף בו בגאווה לעיני הלקוחות. הרומן, שנשא את השם המחציף "טאראפאקה, רומן סוציאליסטי", ושראה אור באִיקִיקֶה בשנת 1904 תחת שם העט חואניטו זולה, היה יצירת הספרות הראשונה, למיטב ידיעתו, שמוקמה בפמפה. ברומן סופר על אינספור מעשי רשעות שנעשו בפועלים בראשית המאה ושגם כעת, בשנת 1929, המשיכו להתבצע. מעשי רשעות שהוא עצמו היה עד להם בשיטוטיו המפרכים בין מחנות עובדי המלחת, מתחמים סגורים שנהגה בהם צורה חדשה של פאודליזם שחוקיו נוצרו ונאכפו ביד ברזל על ידי אותם נצלנים זרים הלבושים בחליפות ספארי. והכול, כמובן, בהסכמתם מלאת האשמה של רשויות הממשלה, ובמיוחד רשויות המשטר הנוכחי המחורבן.
הסַפּר חבט בכף ידו באוויר. בטשטושו הוא נזכר בידיעה שמסרו לו באותו בוקר על אודות הדיקטטור, והוא חשב שפרט לזבוב הארור זו בוודאי הסיבה שבגללה הוא אינו מצליח לעשות את הסייסטה שלו בשלווה.
מוקדם בבוקר, בעוד הוא מגלח את בעליו של בית הלוויות, שלא חדל מלהתלונן על המשבר בענף המלחת, בדיוק ברגע שבו הוא הביע את דעתו על חוצפתם המדהימה של חזירים קפיטליסטים מסוימים – שמנצלים אפילו אסונות ציבוריים כדי לעשות כסף, ושהחלו לייצר סיגריות חדשות בשם Matacrisis – בדיוק אז נכנס איש זקן להראות לו גיליון שהתפרסם זה עתה של "קולה של הפמפה". בגיליון הופיעה מודעה שבה ביקשו מוזיקאים כדי להקים חבורת זמר.
"זה אישור לשמועה," אמר הזקן.
"איזו שמועה?" שאל בעל בית הלוויות.
"שפָּאקוֹ אִיבַּנְיֶס מגיע לכפר," אמר הזקן.
"והבוסים רוצים לקבל אותו עם תזמורת והכול!" רטן הוא.
כשבעל בית הלוויות הִטעים מתחת לסדין שאולי בואו של הנשיא יגרום לשיפור מסוים בפמפה, הוא אמר לו שאולי מוטב שהוא יעשה לו טובה וילך לאכול את אחד הנקניקים הטריים שלו בסכין ומזלג. לאחר מכן החל להלין ולומר שהדבר היחיד שמעסיק את השליט העלוב והמחורבן הזה היה לצוד מתרוממים חסרי ישע כדי לשלוח אותם להיזרק אל המצולות. אבל שזה עוד כלום, כך הוא אמר, כי אם להשליך את הנוצרים האומללים הללו למצולות הוא מעשה אכזרי ביותר, הרי שלהשליך למצולות את אנשי האיגודים לאחר שהם מוצגים כמתרוממים רופסים הוא בבחינת שיא הסטייה האנושית. ושזה עתה נודע על אנייה של הצי שהפליגה ללב ים עמוסה במנהיגי אופוזיציה בתואנה שמדובר בסוטים, והיא שבה לנמל ריקה. ואם הם אינם יודעים, הוא אמר, והוא היה כבר אדום כולו מזעם, כדי להשלים את תמונת קומדיית אי־ההבנות הגרוטסקית שהמדינה שקועה בה, כולם בבירה ידעו ששר האוצר של אותו פאקו איבנייס הוא הומוסקסואל בהֶסתר שעשה שימוש במשׂרתו הפוליטית כדי להשיג נערים מהשכבות המיוחסות. אבל מה שהיה עצוב יותר מכול, שכבר היה ידוע שבין המנהיגים האחרונים שהושלכו בלב ים הרוב היו אנשי "תנועת פועלי המלחת". ולרודן יש עוד את החוצפה לבוא ולהראות את דמותו החזירית ממש בתוך זקניהם של הפועלים בפמפה!
לא, העוולות בפמפה עתידות להימשך בין אם הדיקטטור יבוא לטייל במקום ובין אם לאו, כך הוא השיב לעורב מבית הלוויות באותו בוקר. זה היה לו ברור מאוד. שעות העבודה הפראיות, "משמש עד שמש" שנכפו על הכורים, שעות עבודה שבפמפה משמעותן הייתה ארבע עשרה שעות רצופות של זיעה כמו בהמות תחת השמש העזה ביותר בכדור הארץ, היו עתידות להישאר על כנן. וכך גם העיוות בדמות ניכוי החובה עבור תשלום לרופאים שלא היו ולא נבראו, ולבתי מרקחת שהמרשם שניתן בהם היה תמיד זהה: טילְיָה חורפית למחלות הפנימיות ורטייה למחלות החיצוניות. כמו גם שלא עתידה להיעלם מן העולם אותה משטרה של ממש בדמות המשגיחים במחנות; שומרים עם שוטים ועם רובי קרבין קרביים, שהפכו בשירות ההנהלה למוציאים להורג חסרי רחמים של הפועלים; מנוולים שפלים, שבמיטב סגנון המשגיחים על העבדים השחורים ניהלו מרדפים חסרי מעצורים כדי ללכוד פועלים שעזבו את תפקידם ללא מסירת הודעה כנדרש. והוא היה עד לעינויים הפיזיים שהיו מענים אותם לאחר שהם היו נלכדים, כשהשימוש הפוגעני בסד היה העונש שהרתיח אותו יותר מכול.
וכל העוולות הללו – כך אמרו מחשבותיו האפלות של סיקסטו פסטור אלסמורה – נמשכו ללא תגובה, למרות השביתות ולמרות נהרות הדם שנשפך במעשי הטבח הגדולים שנעשו במכרות המלחת. בשיחותיו היומיות במספרה הוא שמע מפי הניצולים עצמם – ותיקים, שבשעה שדיברו היו מכתימים בדמעות גדולות את סדין הסַפּרים – את סיפורי הדברים המרטיטים על אודות מעשי טבח שבוצעו בכל רחבי אזור הפמפה. טבח רָמִירֶס, טבח בּוּאֵנָה וֶנְטוּרָה, טבח פּוֹנְטֵוֶדְרָה, טבח בית הספר סנטה מריה דֶה איקיקה, טבח בָּרֵנֵצֵ'אָה, טבח מָרוּסְיָה, טבח לָה קוֹרוּנְיָה, טבח סן גְרֵגוֹרְיוֹ. "ציד של יונים פראיות," כך כינו בלעג אנשי הצבא את מרחצאות הדמים שהתעשיינים והממשלות המזדמנות, אשר חברו יחד בקשר מתועב של שתיקה, ביקשו להסתיר בכל מחיר מידיעת הציבור וההיסטוריה הלאומית.
וכל כך הרבה אי־צדק שסבב חופשי ואכל את הלב בחולות הייאוש, גרם לבסוף לכך שנפשו הייתה מחויבת לעניינם של הפועלים וגם גרם לו לשכוח סופית את חלומו להשתקע באנטופגסטה. אף כי הוא מעולם לא הצטרף לשורותיה – הוא לעולם לא יכפּיף את עצמו לתקנונים, לנורמות או לחוקים – הוא היה לאחד התומכים המסורים ביותר של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית שנוסדה על ידי לוּאִיס אמיליו רֵקָבָּרֶן המנוח. עד כדי כך שפעמים רבות, במסעותיו בין המפעלים, הוא שימש דוור או שליח של משוררים או מנהיגים מוגלים, שבלילות האפלים, לילות ללא ירח, אכולי קור, התאספו כדי לרומם את רוחם של הפועלים בפתחים של מכרות הניטרט הישנים, הנטושים.
בהיותו משוכנע בכל לבו שמעמד הפועלים חייב לחפש כל דרך אפשרית כדי להשתחרר משליטתו של הקפיטליזם, הוא החל להטיף זאת בלי להסתיר דבר בעודו מטפל בלקוחותיו הוותיקים ביותר; עובדי מלחת זקנים שהקשיבו לו בדממה מתחת לסדין, בלי להעז למצמץ או לסתור ולו הברה מהכרזותיו המבעבעות. פעמים רבות, בעודו משחיז את הלהב הנוצץ של תערו ("המהפכן עם התער", כך החלו לכנות אותו מאחורי גבו), שמעו אותו אומר, בנחישות שגרמה לעור אווז אצל מי שבאותם רגעים היו נתונים לחסדיו על כורסתו, שלכל אורך ההיסטוריה האנושית גלבים רבים זכו שתחת תערם יהיה צווארו של הרודן התורן, ושלאף אחד מהם לא היו הביצים הדרושות כדי לעשות צדק בידו. "אבל לי יש, לכל הרוחות," הוא היה אומר, מושך את המילים לקצב הלוך ושוב האטי של התער על סרט ההשחזה, "הראשון מהנבלות האלה שישתרע על הכורסה שלי, אתקע לו אותו בצוואר בלי טיפה של גועל."
בעודו מנומנם הבחין הסַפּר פתאום שהוא אינו שומע עוד את המוזיקה מהפסנתר, אלא קולות ילדותיים שדקלמו במקהלה שיר אהבה כאוב. הוא לא ידע מתי הגיעו המדקלמות הקטנות. דקלומן של הילדות נקטע מדי פעם בקולה של בתו שהדגישה את החשיבות הבסיסית של הבעות הפנים, או שההגייה הנכונה של המילים, ילדות שלי, באלוהים, אל תשכחו זאת לעולם, משפיעה באורח בל ישוער על אוזנו המעודנת עד מאוד של הקהל. עד כדי כך רומנטית יצאה לו גולונדרינה שלו. הוא זכר כיצד שלוש עשרה שנה לאחר שעלה למכרות המלחת ושש שנים לאחר שהתמקם בפַּמְפָּה אוּנְיוֹן, לאחר שהיא כבר סיימה את לימודיה והייתה לצעירה בעלת יופי מופלא, הוא הביא אותה לחיות בכפר. בימים ההם פמפה אוניון כבר לא הייתה אותו מקבץ מבנים מסחריים חסר סדר כפי שהייתה כשהוא הגיע למקום כדי לפתוח בו את חנותו, כשתאורת הרחוב פעלה עדיין על בסיס פנסי פָּרָפִין ולרחובות עדיין לא היו שמות, והאנשים קראו לרחוב הראשי "רחוב המסחר", ו"רחוב הזונות" לרחוב האחורי, שם פעלו מרבית בתי הזונות שהשרו על הכפר את הילת השם הרע האגדתית שלו. צריפים פרימיטיביים שמנוניים שבהם החזיקו בהסגר, בחדרים ללא דלתות או חלונות אל הרחוב, את מה שאי אפשר היה לתאר אלא כעדוֹת של זונות כחושות שנאספו מדרומה של המולדת; נשים מופקרות ואומללות, שהסרסורים חסרי העכבות והמדאם החמוצות לא הרשו להן לצאת לרחוב אלא לזמן קצר בלבד, לאחר ארוחת הצהריים; שלושים דקות בדיוק שבהן הנשים ישבו על המדרכה וחשפו לשמש את שדיהן הרזים והסהרוריים ואת ירכיהן הלבנות כחלב והמלאות בסימנים כחולים; או כדי לפלות כינים במתיקות זו מזו, בעוד אחת מהן משקה את האדמה בשאריות של בירה בכישוף בסיסי שנועד למשוך את הלקוחות.
כשהוא הביא את בתו לגור אתו, עיריית אנטופגסטה כבר צירפה את המקום לתחום שיפוטה. ואף כי רחובותיו המאובקים, שהושקו במים של הדחת כלים, היו עדיין סוערים בשל קטטות כלבים נצחיות, והרוח של ארבע אחר הצהריים שרקה בפראות את מנגינת הייאוש חסרת הרחמים שלה, הכפר השתנה מבחינות רבות. אחת מהעבודות הציבוריות הראשונות שהעירייה ביצעה הייתה לתת שמות לרחובות. על לוחות של ברזל יצוק היה אפשר לקרוא כעת את השמות והמספרים המתאימים של כל אחד מהרחובות, שכולם זכו להיקרא על שמו של אחד מגיבורי מלחמת האוקיינוס השקט. רחוב המסחר נקרא כעת רחוב אמיליו סוֹטוֹמאיוֹר, רחוב הזונות המפורסם זכה להיקרא רחוב גנרל דֶל קַנְטוֹ, והרחוב שהוא פתח בו את חנותו נקרא רחוב בְּרִיגָדִיר דִיאָס גָנָה. היה זה רחוב רוחבי, רוב החנויות בו היו עסקים הגונים, והבית העתיק שהוא התגורר בו היה רחב ידיים וקריר, על אף שהוא נבנה ללא הבנה רבה בארכיטקטורה.
בתחילה הוא שכר חדר אחד בלבד שבו הוא השתכן כדי לעסוק במקצועו. "מספרת הפועל", כך הוא קרא למקום. לאחר מכן בעל הבית, ערבי ממעט בדיבור שהתרחק מאנשים ומכר שטיחים, אבל שכמו רבים בכפר התעשר בסחר באלכוהול בימי "חוק היובש", נאלץ לשוב בדחיפות לארצו בשל איזה עניין של ירושה, ומכר לו את הבית על תכולתו במחיר מציאה. הערבי בנה את הבית במו ידיו והמיקום היה מצוין לצורך פתיחת העסק שלו, אלמלא הפרט הקטן, שהיה משני עד הגעתה של בתו, שבקצהו המבנה היה צמוד לאחד מבתי הזונות המופקרים ביותר בכפר. עד כדי כך שבתקופה הראשונה הוא חשש לביטחונה של גולונדרינה שלו והוכיח את עצמו על כך שהביא יצור בעל נימוסים שהיו כמעט מלאכיים לחיות בכפר בעל שם רע כל כך.
אולם בחלוף הימים הוא הבחין שבתו עוטה חן מיוחד שגונן עליה מפני סכנות החיים וכוונותיהם הרעות של בני האדם. ופרט לכך שהיא הסתדרה ללא כל קושי בעניינים היום־יומיים השפלים ביותר, העלמה גולונדרינה דל רוסריו, כפי שהכול בכפר החלו לכנות אותה, הוכיחה עד מהרה שהיא ניחנה בטבעיות כובשת במגע עם כל סוגי בני האדם. ובשל אותו מעין טוּב שקָרן מפניה – וכיוון שהיה ידוע שהיא באה מבית ספר של נזירות – ברחוב, אפילו הזונות משוחררות הלשון ביותר, כיבדו אותה ובירכו אותה לשלום כאילו אכן מדובר בנזירה.
מעולם לא חשבתי על סבלותיה/ של אהבה שנולדת מאוחר... כך שמע כעת הגלב את הדקלום, כמו נהי אטי של ציקָדוֹת. הגיעה השעה לעבוד, לעזאזל. הוא התיישר בכורסה, פקח את עיניו והתעשת על ידי מתיחת רגליו ופכירת כל פרק מפרקי שלדו הארוך, אבל המשיך לשבת כשראשו מוטה לאחור. מרוב ששמע לאחרונה שוב ושוב את השיר שהילדות דקלמו שם בפנים, המילים גרמו לו לשקוע בעצב מוזר של אב יתום: הייתה זו עובדה שאין להכחישה שהשנים חולפות ובתו היחידה אינה נישאת. ועמדו לִמלאת לה שלושים. הוא לא הצליח להבין מה לכל השדים קורה למחזריה; כל אלו שהיו ראויים להתייחסות כמו נבהלו מפני עדינותה של גולונדרינה שלו. "הרכבת מותירה אותך מאחור, בתי," כך הוא אמר לה לעתים, ומעיניו הבזיקה רכות שובבה של אב זקן. ואילו היא הסתפקה בחיוך ושינתה את נושא השיחה.
בנוסף לכך, לאחרונה הוא הבחין שהיא שונה. היה זה כאילו איזה אור מסתורי קטן כבה בתוכה פתאום, או אולי נדלק, הוא לא ידע בדיוק. היו ימים שבהם, בשעות אחר הצהריים, היא הייתה שוקעת באפלה העמוקה ביותר של העצב, בלי רצון אפילו להתקרב לפסנתר, ולעומת זאת היו בקרים שבהם, ללא כל סיבה ברורה, הוא ראה אותה יוצאת כמו דואה מחדרה באופוריה מלאת אור, מדקלמת שירי אהבה לוהטים או מזמזמת באושר איזו נעימה לא מוכרת.
הוא מצדו, עשרים ושתיים שנה לאחר מות אשתו, לא שב להינשא. זה זמן, והוא בן ששים ואחת, הוא ניהל קשרי אהבה עם אלמנה שהייתה בעלת חנות למוצרי חלב, אישה נמרצת ועליזה שבאה לבקר אותו בביתו פעם בשבוע. היות שחדר השינה שלו היה צמוד לחדר השינה של בתו, כדי שלא ייוודע לה על אהבהביו החשאיים, הוא היה מכניס אותה לחנותו. ראשית היה עליו לבצע כל מיני תעלולים כדי שגולונדרינה לא תשמע אותו משחרר את הבריח בדלת המסדרון, ולאחר מכן, בדממה, תוך שהוא עושה סימנים והעוויות של חירש־אילם, הוא היה מכניס את האלמנה, פוסעת על קצות אצבעותיה, מחזיקה בידיה את נעלי העקב. וכשהם היו כבר באפלולית החנות, מוארים אך בקושי על ידי מנורת החיטוי, היה עליו להתפתל כמו לוליין בקרקס כדי שהאקוסטיקה של הבית לא תגביר את קולות מעשה האהבה שבוצע על כורסת הספרים המרופטת שלו.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.