פטריק מלרוז 1: אין דבר

1

 

 

בשבע וחצי בבוקר, ובידיה הכביסה שגיהצה בליל אמש, צעדה איווט בשביל הגישה בדרכה אל הבית. הסנדל שלה השמיע צליל טפיחה רפה כשקפצה את בהונותיה כדי שלא ינשור, והרצועה הקרועה שלו הפריעה לה ללכת ביציבות על הקרקע הקשה והמחורצת. מעבר לחומה, מתחת לשורת הברושים שנמתחה לצד הדרך, ראתה את הרופא עומד בגן.

בחלוק הבית הכחול שלו, וכבר במשקפיים כהים אף שהשעה היתה מוקדמת ושמש ספטמבר טרם עברה את ההר העשוי אבן־גיר, הוא כיוון זרם מים חזק מצינור שאחז בידו השמאלית אל טור הנמלים העמלני שהתקדם על החצץ שלרגליו. הטכניקה שלו היתה מתורגלת היטב: הוא היה מניח לניצולות להתפתל על האבנים הרטובות, להשיב לעצמן את כבודן העצמי לזמן מה, ואז מנחית עליהן שוב את אשד המים. בידו הפנויה הוציא מפיו סיגר, שעשנו ריחף מעלה מבעד לתלתלים החומים־אפורים שכיסו את עצמות המצח הבולטות שלו. אחר כך מיקד את סילון המים באגודלו כדי להיטיב להלום בנמלה שגמר בדעתו להמית ויהי מה.

אם רק תעבור את עץ התאנה, איווט תוכל לחמוק אל תוך הבית בלי שדוקטור מלרוז יידע שהגיעה. אלא שהוא נהג לקרוא לה בלי להתיק את מבטו מהקרקע בדיוק כשחשבה שהעץ מסתיר אותה. אתמול דיבר אִתה זמן רב די הצורך להתיש את זרועותיה, אבל לא רב עד כדי כך שתפיל את המצעים. הוא ידע לאמוד דברים כאלה בדייקנות רבה. בתור התחלה שאל מה דעתה על המיסטרל, תוך הפגנת כבוד מוגזם לידע הילידי שלה על פרובנס. בשלב שבו הואיל להתעניין בעבודה של בנה במספנה הכאב כבר התפשט אל כתפיה והתחיל לצאת לגיחות דוקרות אל צווארה. היא היתה נחושה בהחלטתה לא להיכנע לו, גם לא כששאל על כאבי הגב של בעלה ואם אין חשש שימנעו ממנו לנהוג בטרקטור בזמן הקציר. היום הוא לא השמיע את קריאת ה־Bonjour, chère Yvette י שהיתה אות הפתיחה של שיחות הבוקר הקשובות האלה, והיא התכופפה מתחת לענפים התחתונים של עץ התאנה כדי להיכנס לבית.

השאטו, כפי שאיווט כינתה את המבנה שבני הזוג מלרוז קראו לו בית חווה ישן, נבנה על מדרון, כך ששביל הגישה היה באותו מפלס כמו הקומה העליונה של הבית. גרם מדרגות רחב הוביל מטה בצדו האחד של הבית אל חצר שהשתרעה בחזיתו של חדר ההסבה.

גרם מדרגות אחר הקיף את צדו האחר של הבית והוביל מטה אל קפלה קטנה ששימשה מסתור לפחי הזבל. בחורף בעבעו מים במורד לאורך שורה של ברֵכות, אבל בעונה זו של השנה כבר היתה תעלת הניקוז שעברה ליד עץ התאנה דוממת וסתומה בתאנים מעוכות ומבוקעות שהכתימו את הקרקע באשר נפלו.

איווט נכנסה אל החדר האפלולי וגבה התקרה והניחה מידיה את הכביסה. היא הדליקה את האור והתחילה להפריד את המגבות מהסדינים ואת הסדינים ממפות השולחן. עשרה ארונות היתמרו ובהם ערמות גבוהות של מצעים, מגבות ומפות שולחן מקופלים בקפידה, שעתה לא שימשו איש. איווט פתחה לפעמים את הארונות האלה כדי להתפעל מן האוסף שאצרו. בכמה ממפות השולחן נארגו בבד ענפי דפנה ואשכולות ענבים שנראו לעין רק כשהחזיקו אותן בזוויות מסוימות. היא היתה מעבירה אצבע על פני המונוגרמות שנרקמו על הסדינים הלבנים והרכים ועל העטרות שהקיפו את האות V בפינת המפיות. יותר מכול היה חביב עליה החד־קרן שניצב על סרט של מילים זרות על גבי אחד הסדינים הישנים ביותר, שגם בהם לא נעשה שימוש אף פעם וגברת מלרוז עמדה על כך שאיווט תמחזר שוב ושוב את אותה ערמה עלובה של מצעים פשוטים מהארון הקטן שליד הדלת.

 

אלינור מלרוז עלתה בסערה במדרגות הרחבות והשטוחות שהובילו מהמטבח אל שביל הגישה. אם היתה הולכת לאט יותר היתה עלולה להתנודד, לעצור ולהתיישב בייאוש על הגדר הנמוכה שנמתחה לצד המדרגות. הבחילה שלה היתה מתריסה, והיא לא העזה להעמיד אותה במבחן האכילה וכבר החמירה אותה בסיגריה. היא צחצחה שיניים אחרי שהקיאה, אבל טעמם של מיצי המרה עדיין עמד בפיה. היא צחצחה שיניים גם לפני שהקיאה, מאחר שמעולם לא הצליחה לדכא לגמרי את התו האופטימי שבאופיה. מתחילת ספטמבר נעשו הבקרים צוננים יותר וריח סתיו כבר נישא באוויר, אבל זה לא שינה כל כך לאלינור, שהזיעה מבעד לשכבות הפודרה העבות שעל מצחה. בכל צעד לחצה את כפות ידיה אל ברכיה כדי לדחוף את עצמה קדימה, ומבטה, שנשלח מטה מבעד למשקפיים כהים ענקיים, ננעץ בנעלי הקנווס הלבנות שעל רגליה החיוורות; מכנסי המשי הפראי בצבע ורוד כהה שלבשה היו כמו פלפלים חריפים שדבקו ברגליה.

היא דמיינה וודקה שנמזגת על קרח ואיך כל הקוביות המכוסות בכפור מצטללות ומתמוטטות בתוך הכוס ואיך הקרח נסדק כמו עמוד שדרה בידיו של אוסטאופת מיומן. כל קוביות הקרח הדביקות, המגושמות, מרחפות יחד, מצטלצלות, הכפור שכיסה אותן מושלך אל דופן הכוס והוודקה קרה וחלקלקה בפיה.

שביל הגישה עלה במתלול חד משמאל למדרגות אל כיכר של קרקע שטוחה שעליה חנתה הביואיק האדומה־חומה שלה מתחת לאורן־צנובר. היא נראתה מוגזמת עד כדי גיחוך כשהתפרקדה לה שם על צמיגיה הלבנים כנגד טראסות הגפנים וכרמי הזיתים שמאחוריה, אבל לאלינור היתה המכונית שלה כמו קונסוליה בעיר זרה, והיא התקדמה לעברה בדחיפות של תייר שנשדד.

טיפות של שרף שקוף למחצה דבקו במכסה המנוע של הביואיק. נתז אחד של שרף שמחט אורן מתה ננעצה בו נצמד לתחתית השמשה הקדמית. היא ניסתה לתלוש אותו, אבל רק מרחה אותו עוד יותר על השמשה וקצות אצבעותיה נותרו דביקים. היא רצתה מאוד להיכנס למכונית, אבל המשיכה לגרד בכפייתיות את השרף עד שציפורניה השחירו. הסיבה שבגללה אלינור אהבה כל כך את הביואיק שלה היתה שדייוויד מעולם לא נהג בה ואפילו לא ישב בה. הבית והקרקע היו רכושה, היא שילמה על המשרתים והשתייה, אבל רק המכונית הזאת היתה באמת בבעלותה.

כשפגשה את דייוויד לראשונה, לפני שתים־עשרה שנה, הוקסמה ממראהו. ההבעה שגברים מרגישים שיש להם זכות לעטות כשהם משקיפים מתוך חדר הסבה אנגלי קר על האדמה שבבעלותם התאבנה במהלך חמש מאות שנה והגיעה לכלל שלמות על פניו של דייוויד. אלינור מעולם לא הבינה אל נכון למה האנגלים סבורים שמכובד כל כך לא לעשות שום דבר באותו מקום במשך זמן רב, אבל דייוויד לא השאיר לה שום מקום לספק בעובדה שכך הם אכן חשים. הוא גם היה צאצא של צ'רלס השני, מזונה. "אני במקומך לא הייתי מדברת על זה," התלוצצה כשסיפר לה על כך לראשונה. במקום לחייך הוא הפנה אליה את הצדודית שלו בדרך שלמדה לתעב עם הזמן, בשפה תחתונה משורבבת ובהבעה שהבהירה כי הוא מפגין סובלנות אדירה בכך שאינו אומר משהו שירסק אותה.

היה זמן שבו התפעלה מהדרך שבה דייוויד נעשה רופא. כשסיפר לאביו על כוונתו, הגנרל מלרוז הפסיק מיד את הקצבה השנתית שלו ותחת זאת השתמש בכסף לגידול פסיונים. ירי בבני אדם ובבעלי חיים היו עיסוקים היאים לג'נטלמן, ואילו טיפול בפצעיהם היה מלאכתם של רופאי אליל מהמעמד הבינוני. זו היתה השקפתו של הגנרל, ועכשיו היא אפשרה לו ליהנות מעוד ירי. הגנרל מלרוז לא התקשה לנהוג בבנו בקור. הפעם הראשונה שהתעניין בו היתה כשדייוויד עזב את איטון, ואביו שאל אותו מה ירצה לעשות. דייוויד גמגם "אני לא כל כך יודע, סר," ולא העז להודות שהוא רוצה להלחין מוזיקה. לא נעלם מהגנרל שבנו משתעשע על הפסנתר, והוא העריך נכונה שקריירה צבאית תשים קץ לדחף הנשי הזה. "עדיף שתתגייס," הוא אמר, והציע לבנו סיגר במחוות רעוּת מגושמת.

ובכל זאת, בעיניה של אלינור דייוויד נראה שונה מאוד מכל אותה עדה של סנובים אנגלים זוטרים וקרובי משפחה רחוקים שהסתובבו בשטח, מוכנים ומזומנים למקרה חירום או לבילוי סופשבוע, גדושים בזיכרונות שאפילו לא היו שלהם, זיכרונות בנוגע לאורח החיים של הסבים שלהם, שלמעשה לא היה האופן שבו הסבים שלהם חיו. כשפגשה את דייוויד חשבה שהוא האדם הראשון שבאמת הבין אותה. עכשיו הוא היה האדם האחרון שתפנה אליו בציפייה להבנה. היה קשה להסביר את השינוי הזה, והיא השתדלה להתגבר על הפיתוי לחשוב שהוא רק חיכה לכסף שלה כדי לסבסד את הפנטזיות שלו בדבר האופן שבו מגיע לו לחיות. אולי להפך, אולי דווקא הכסף שלה הוא שהוריד אותו לשפל כזה. הוא הפסיק לעבוד כרופא זמן קצר אחרי נישואיהם. בהתחלה היה דיבור על כך שישתמשו בחלק מכספה כדי להקים בית לאלכוהוליסטים. במובן מסוים הם הצליחו.

שוב תקפה את אלינור המחשבה שאולי תיתקל בדייוויד. היא התנתקה משרף האורנים שעל השמשה הקדמית, נכנסה איכשהו למכונית ואז נהגה בביואיק המגושמת לצד המדרגות ולאורכו של שביל הגישה המאובק ונעצרה רק במחצית הדרך במורד הגבעה. היא היתה בדרכה אל ביתו של ויקטור אייזן במטרה לצאת מוקדם אל שדה התעופה עם אן, אבל לפני כן היתה מוכרחה להתאפס. בתוך כרית מקופלת מתחת למושב הנהג נטמן חצי־בקבוק של ברנדי מתוצרת ביסקיט. בתיק שלה נחו הגלולות הצהובות שיעזרו לה לשמור על ערנות והגלולות הלבנות שיגרשו את האימה והבהלה שהערנות הביאה עמה. לנוכח הנהיגה הארוכה הצפויה לה נטלה ארבע מהגלולות הצהובות במקום שתיים ואז, מחשש שהמנה הכפולה תעורר בה עצבנות, נטלה שתיים מן הגלולות הלבנות ושתתה בערך חצי מבקבוק הברנדי כדי לשטוף אותן מטה. בתחילה נתקפה רעד עז ואז, עוד לפני שהספיק להגיע אל מחזור הדם שלה, הרגישה את נקישתה החדה של השפעת האלכוהול, אשר מילא אותה חמימות והכרת תודה.

היא שקעה אל תוך המושב שקודם לכן רק ישבה בדריכות על קצהו, ולראשונה באותו יום זיהתה את עצמה במראה. היא התמקמה בתוך גופה כמי שמתהלך בשנתו ומשתחל בחזרה למיטה לאחר גיחה מסוכנת. בדממה שמבעד לחלונות החתומים ראתה עקעקים שחורים־לבנים פורצים מבין הגפנים, ואת מחטי האורן מזדקרות חד וברור כנגד השמים החיוורים שטואטאו עד תום ביומיים של רוח חזקה. היא התניעה שוב את המכונית ויצאה לדרך בנהיגה מעורפלת לאורך המשעולים התלולים והצרים.

דייוויד מלרוז, שנמאס לו להטביע נמלים, זנח את השקיית הגן. ברגע שהציִד איבד את מטרתו הממוקדת, נמלא לבו ייאוש. תמיד היו עוד קן, עוד טראסה של קִנים. במקום ants הוא קרא לנמלים aunts, דודות, וההתקפות הרצחניות שלו נטענו ביתר להט ועזוז כאשר חשב על שבע אחיותיה היהירות של אמו, נשים מוסרניות ואנוכיות שבאוזניהן הפגין את כשרון הנגינה שלו בפסנתר כשהיה ילד.

דייוויד שמט את הצינור על שביל החצץ וחשב כמה חסרת תועלת נעשתה אלינור מבחינתו. כבר זמן רב מדי היתה מאובנת מפחד. זה היה כמו לבדוק במישוש את הכבד הנפוח של פציינט לאחר שכבר השתכנעת שכואב לו. רק לעתים רחוקות אפשר היה לשדל אותה להירגע.

הוא נזכר בערב אחד, לפני שתים־עשרה שנים, כשהזמין אותה לארוחת ערב בדירה שלו. כמה מלאת אמון היתה אז! הם כבר שכבו, אבל אלינור עדיין התייחסה אליו בביישנות. היא לבשה שמלה חסרת צורה למדי, לבנה עם נקודות שחורות גדולות. היא היתה בת עשרים ושמונה אבל נראתה צעירה מזה, כי שערה הבלונדיני הדק והחלק היה גזור בתספורת פשוטה. בעיניו היתה יפה במין צורה מבולבלת ודהויה, אבל מה שעורר אותו היה חוסר המנוחה שלה, קוצר הרוח השקט של אשה העורגת להשליך את עצמה אל תוך משהו משמעותי אבל לא מצליחה להבין מהו הדבר הזה.

הוא הכין תבשיל מרוקני, יונה ממולאת בשקדים. הוא הגיש לה את המנה על מצע של אורז בזעפרן ואז משך את הצלחת לאחור. "תהיי מוכנה לעשות בשבילי משהו?" שאל.

"כמובן," היא אמרה. "מה?"

הוא הניח את הצלחת על הרצפה מאחורי הכיסא שלה ואמר, "את מוכנה לאכול את המנה שלך בלי סכין ומזלג וגם בלי ידיים, פשוט לאכול אותה ישר מהצלחת?"

"מה, כמו כלב?" היא שאלה.

"כמו בחורה שמעמידה פנים שהיא כלב."

"אבל למה?"

"כי אני רוצה."

הוא התענג על הסיכון. היא היתה עלולה להגיד לא וללכת. אם תישאר ותעשה כרצונו, תהיה לכודה בידיו. מוזר שאיש מהם לא העלה בדעתו לצחוק.

כניעוּת, אפילו כניעוּת אבסורדית, היתה פיתוי של ממש לאלינור. היא תקריב דברים שלא רצתה להאמין בהם - נימוסי שולחן, כבוד עצמי, גאווה - למען משהו שרצתה להאמין בו: רוח ההקרבה. ריקותה של המחווה, העובדה שלא היתה בה תועלת לאיש, שיוותה לה משנה־טוהר, בשעתו. היא כרעה על ארבעותיה על השטיח הפרסי השחוק, וכפות ידיה השתטחו משני צדי הצלחת. מרפקיה הזדקרו הצדה כשגהרה ונטלה פיסת יונה בין שיניה. היא הרגישה את המתח בבסיס עמוד השדרה שלה.

היא הזדקפה לישיבה, ידיה על ברכיה, ולעסה בשקט. ליונה היה טעם מוזר. היא הרימה מעט את מבטה וראתה את נעליו של דייוויד, האחת פונה לעברה על הרצפה והשנייה מתנדנדת באוויר קרוב אליה. היא לא הרימה את מבטה למעלה מהברכיים של רגליו המשׂוכלות אלא התכופפה שוב והפעם אכלה ביתר להיטות, נברה בתלולית האורז כדי לתפוס שקד בשפתיה וטלטלה קלות את ראשה כדי לשחרר פיסת יונה מהעצם. כשהרימה אליו את מבטה, לבסוף, אחת מלחייה היתה מזוגגת ברוטב וכמה גרגירי אורז צהוב דבקו בפיה ובאפה. על פניה לא נותר כל זכר לבלבול.

במשך כמה רגעים דייוויד התפעל ממנה מפני שעשתה מה שביקש. הוא הושיט את כף רגלו והעביר את שפת הנעל שלו בעדינות על לחיה. הוא היה מוקסם לחלוטין לנוכח האמון שהפגינה כלפיו, אבל לא ידע מה לעשות באמון הזה, מאחר שכבר השיג את מטרתו, שהיתה להוכיח שהוא יכול להשיג את כניעותה.

למחרת סיפר לניקולס פראט מה קרה. זה היה אחד מאותם ימים שבהם הורה למזכירה שלו לומר שהוא עסוק והלך לשתות במועדון, מחוץ להישג ידם של ילדים עם חום ונשים שמעמידות פנים שההנגאובר שלהן הוא מיגרנה. הוא אהב לשתות מתחת לתקרת חדר הבוקר הצבועה בכחול ובזהב, שם עמד תמיד איזה רטט שהותירו אחריהם אנשים חשובים. חברי מועדון אלמונים, משעממים ורודפי תענוגות חשו שאווירת הכוח הזאת מרוממת אותם, כמו דוגיות קטנות שמתנדנדות מעלה־מטה במעגן כשיאכטה גדולה מפליגה לדרכה מהנמל שחלקו.

"למה הכרחת אותה לעשות את זה?" שאל ניקולס, שפרפר בין משובה וסלידה.

"כושר השיחה שלה כל כך מוגבל, אתה לא חושב?" אמר דייוויד.

ניקולס לא השיב. הוא הרגיש שכופים עליו להשתתף בקנוניה, בדיוק כפי שאלינור נכפתה לאכול.

"כושר השיחה שלה השתפר מהרצפה?" שאל.

"אני לא קוסם," אמר דייוויד. "לא יכולתי להפוך אותה לבן אדם מעניין, אבל לפחות השתקתי אותה. פחדתי שתהיה לנו עוד שיחה על ייסורי העושר. אני יודע על זה כל כך מעט, והיא יודעת כל כך מעט על כל דבר חוץ מזה."

ניקולס צחקק ודייוויד חשף את שיניו. תחשוב מה שתחשוב על כך שדייוויד מבזבז את כשרונותיו, חשב ניקולס, כשרון לחייך אף פעם לא היה לו.

דייוויד עלה בצדו הימני של גרם המדרגות הכפול שהוביל מהגן אל החצר. אף שכבר היה בן שישים, שערו עדיין היה שופע ופראי מעט. פניו היו נאים במידה מדהימה. היעדר הפגמים היה הדופי היחיד בהם; זה היה שרטוט אדריכלי של פנים שעורר תחושה שאיש לא מתגורר בו, כאילו שום זכר לאופן שבו חי הבעלים של הפנים האלה לא יוכל לשנות את שלמות התווים שלהם. אנשים שהכירו היטב את דייוויד חיפשו סימני בלאי, אבל המסכה שלו רק נעשתה נאצלת יותר משנה לשנה. מאחורי המשקפיים הכהים שלו, גם כשזקף בנוקשות את צווארו, עיניו רפרפו מפה לשם באין רואים ואמדו את נקודות התורפה של סובביו. אבחון היה הכשרון המסחרר ביותר שלו כרופא, ואחרי שהפגין את כשרונו לרוב איבד עניין במטופלים, אלא אם כן סִקרן אותו משהו בסבל שלהם. ללא המשקפיים הכהים לבש הבעה אדישה, עד שהבחין בפגיעותו של אדם אחר. אז התקשח המבט שבעיניו כמו שריר.

הוא נעמד בראש המדרגות. הסיגר שלו כבה והוא זרק אותו מעבר לחומה, אל בין הגפנים שלמטה. מולו, הקיסוס שכיסה את צדו הדרומי של הבית כבר נצבע פה ושם באדום. הוא התפעל מהצבע. זאת היתה מחווה של התרסה אל מול ההתפוררות, כמו אדם שיורק בפני מענהו. הוא ראה את אלינור ממהרת לצאת מוקדם בבוקר במכונית המגוחכת שלה. הוא אפילו ראה את איווט מנסה להתגנב אל תוך הבית בלי לעורר תשומת לב. מי יכול להאשים אותן?

הוא ידע שההתעמרות שלו באלינור פועלת את פעולתה רק אם הוא מחליף אותה מעת לעת במפגני דאגה ובהתנצלויות מפורטות על טבעו ההרסני, אבל כבר זנח את הווריאציות האלה כי אכזבתו ממנה לא ידעה גבולות. הוא ידע שאין בכוחה לעזור לו להתיר את הפקעת שאין לה מילים שנשא בתוכו. תחת זאת הרגיש איך היא מתהדקת, כמו הבטחה לחנק שליוותה כצל כל נשימה שלו.

זה היה אבסורדי; אבל לכל אורך הקיץ רדף אותו הזיכרון של נכה אילם שראה בנמל התעופה באתונה. האיש הזה, שבניסיון למכור שקיות זעירות מלאות בפיסטוקים זרק מודעות פרסומת מודפסות אל חיקם של הנוסעים הממתינים, משך את עצמו קדימה כשרגליו בוטשות בקרקע בחוסר שליטה, ראשו נתלה ברפיון ועיניו מתגלגלות בחוריהן. בכל פעם שדייוויד הביט בפיו של האיש שהתעוות בדממה, כמו דג שנשנק על גדת נהר, נתקף מעין ורטיגו.

דייוויד האזין לאוושה שהעלו הכפכפים הצהובים שלו כשעלה בגרם המדרגות האחרון אל הדלת שהובילה פנימה מהחצר אל חדר ההסבה. איווט עדיין לא פתחה את הווילונות, וכך נחסכה ממנו הטרחה שבסגירתם מחדש. הוא אהב לשוות לחדר ההסבה מראה אפלולי ויקר־ערך. כיסא ארגמני עם שפע עיטורי זהב, שסבתה האמריקאית של אלינור חילצה ממשפחה ונציאנית עתיקה באחד ממסעי הרכש שלה ברחבי אירופה, התנוצץ על רקע הקיר הנגדי של החדר. הוא התענג על השערורייה שהיתה כרוכה ברכישתו, ובידיעה שמן הראוי שיהיה שמור היטב במוזיאון, הקפיד לשבת עליו לעתים קרובות ככל האפשר. לפעמים, כשהיה לבדו, היה יושב בכיסא הדוג'ה, כפי שקראו לו תמיד, רוכן לפנים על שפת המושב כשידו הימנית לופתת את מסעד הזרוע המעוטר בגילופים סבוכים, בתנוחה שזכר מהספר תולדות אנגליה עם איורים שקיבל בבית הספר היסודי. בתמונה נראה זעמו נורא־ההוד של הנרי החמישי לאחר שקיבל במתנה כדורי טניס ששלח לו מלך צרפת החצוף.

דייוויד היה מוקף בשללה של המשפחה האמריקאית המטריארכלית של אלינור. רישומים של גוארדי וטייפולו, פיאצטה ונובלי גדשו את הקירות. מחיצה מתקפלת מהמאה השמונה־עשרה, מאוכלסת בצפיפות בקופים חומים־אפרפרים ובוורדים ורודים, חילקה לשניים את החדר הארוך. מוסתרת חלקית מאחוריה, ממקום עומדו של דייוויד, ניצבה שידה סינית שחורה שעל גביה נערכו בצפיפות שורות מסודרות של בקבוקים והמדפים שבתוכה היו עמוסים בבקבוקי גיבוי. בזמן שמזג לעצמו משקה חשב דייוויד על חותנו המת, דאדלי קרייג, סקוטי שיכור ומקסים שאמה של אלינור, מרי, ויתרה על שירותיו כשנעשה יקר מדי להחזיק אותו.

אחרי דאדלי קרייג התחתנה מרי עם ז'אן דה ואלנסה, בתחושה שאם כבר לפרנס גבר, מוטב שיהיה דוכס. אלינור גדלה בשורה של בתים שכל חפץ בתוכם השתייך פעם כמדומה למלך או לקיסר. הבתים היו נהדרים, אבל האורחים עזבו אותם בתחושת הקלה שיסודה במודעות לכך שאינם ראויים לגמרי, בעיני הדוכסית, לכיסאות שעליהם ישבו.

דייוויד ניגש אל החלון הגבוה שבקצה החדר. זה היה החלון היחיד שהווילון שלו הוסט, ונשקף ממנו ההר שמנגד. לא אחת התבונן בסלעי הגיר החשופים והמחורצים שבצבצו מהקרקע. הם נראו לו כמו דגמים של מוחות אנוש שהושלכו על הירוק הכהה של צלע ההר, ולפעמים כמו מוח אחד ויחיד שבקע מעשרות חתכים. הוא התיישב על הספה שלצד החלון והשקיף החוצה במאמץ לפתח תחושת יראה פרימיטיבית.

[1] שלום, איווט יקרה. [חזרה]