פיצוי הולם

אחיזת עיניים

הבת פתחה את הדלת לקראתי.

רזה, חיוורת, נסערת.

"שלום דוקטור, אני עדי, זו שדיברה איתך שלשום בטלפון."

מעבר לכתפה הציצה אישה נוספת בעלת חזות דומה אם כי מעט כהה יותר. מאחוריהן, יכולתי לראות קצה של מטבח ומסדרון ארוך למדי.

מהדלת שבסוף המסדרון נישאה שאגה.

"מי זה נכנס?"

"זה בסדר אבא," קראה עדי מעבר לכתפה, "זה רק הרופא שבא לבדוק אותך."

"אני לא צריך שום רופא, את שומעת? שום רופא! שילך מפה עכשיו! שום רופא אני לא צריך. את הבנת את זה?!" הצעקה הייתה צרודה, טעונה.

כתפיהן של שתי האחיות התכווצו.

"מאתמול המצב כבר ממש גרוע," לחשה עדי באומללות. "הוא אפילו בקושי מרשה לנו, לבנות שלו, להיכנס אליו. אתה יכול לעשות משהו?"

הטלפון הגיע שלושה ימים קודם לכן. הבת התעקשה שהמצב לא טוב וביקשה ביקור בהקדם. התחלתי להבין שלא הגזימה.

השעה הייתה תשע וחצי בבוקר, הביקור הראשון של היום. עמדתי עדיין על שטיח המפתן. הוא היה מהסוג הקפיצי והתרמיל שעל גבי משך אותי מעט לאחור, ברמיזה. נסיגה, עם זאת, לא הייתה אפשרות של ממש.

שמרתי על חזות שלווה והסתכלתי בעיניה.

"אין לי שרביט קסמים," אמרתי.

"אז מה נעשה?" קמטי דאגה נמשכו מטה מעיניה.

היססתי מעט ואז שאלתי, "אפשר להיכנס?"

האחות המבוגרת התעשתה.

"כן. כן. סליחה. בוא בבקשה. אני שרה."

לחצנו ידיים. אותו גוף דק ומבנה עצמות עדין.

נכנסתי לבית ופניתי ימינה. שולחן לששה מילא את פינת האוכל ומימינו נפתח סלון. איתרתי את השקע בקיר שמאחורי השולחן, התקדמתי אל הכסא שלידו ושאלתי אם נוכל לשבת ולשוחח.

"בטח. שב בבקשה. אבל מה נעשה שהוא לא מוכן להיבדק?" חזרה עדי בדאגה.

האמת הייתה שלא היה לי מושג. מידה מסוימת של חשדנות אפיינה את תחילתם של חלק מביקורי הבית שלי, במיוחד כשנקראתי לבדוק מטופלים עם שינויים בהתנהגות. בדרך כלל הצלחתי להפיג את המתח בזמן קצר יחסית. אבל במופע כזה של עוינות והתנגדות, ועוד על סף הדלת, טרם נתקלתי.

הנחתי את התרמיל על הכיסא הסמוך, פתחתי את רוכסן התא האחורי והוצאתי את המחשב הנייד. בתנועות מדודות, הוצאתי גם את כבל החשמל מהתא העליון, חיברתי אותו לכניסה המתאימה במחשב ואת התקע דחפתי לתוך השקע שבקיר. לאחר מכן, התיישבתי בכיסא והנחתי את המחשב על השולחן בזווית ובמרחק כאלה שלא יעמוד ביני לבינן. מבחינתי, היה ברוטינה משהו מרגיע. קיוויתי שגם מבחינתן. בדיקת רופא מושתתת על שיחה ובדיקה גופנית. כאן, אפילו הסיכוי ליצירת מגע ראשוני נראה קלוש. אבל כבר הייתי בפנים ולא הייתה ברירה אלא להתקדם ולראות עד לאן ניתן יהיה להגיע.

"אפשר בינתיים להתחיל לדבר," הצעתי.

"בסדר," הסכימה עדי בהיסוס. "שרה, תלכי ותשכנעי אותו בינתיים."

"רגע, רגע, שנייה." עצרתי את האחות הבכורה. "אל תלכי. חשוב לי מאוד לשמוע את שתיכן. אחר כך כבר נראה מה אפשר לעשות."

 

הן התיישבו מולי, מעבר לשולחן. פתחתי את הקובץ של המטופל שהכיל בשלב זה מידע ראשוני שנשלח אלי בפקס יומיים קודם לכן- אבחנות, תרופות, בדיקות דם. העברתי מבט על רשימת האבחנות של מר גדי ינאי. אלה כללו יתר לחץ דם וכולסטרול וירידה בראייה בעין אחת בגלל גלאוקומה. תוצאות המעבדה לא היו חריגות ובדיקת סי.טי של המוח חצי שנה קודם לכן אף היא הייתה תקינה. שלפתי דף מהתיק ועט מכיס החולצה.

"נתחיל עם קצת פרטים אישיים, בסדר?" הצעתי.

חריקת קפיצי מיטה נשמעה מקצה המסדרון ואחר כך שוב השתרר שקט.

איני מיומן בהקלדה ואנשים לא אוהבים לשבת מול רופא שעינו נתונה במחשב. קבעתי לי לכן הרגל לא להקליד בזמן המפגש, אלא לרשום בקצרנות את פרטי הבדיקה על דף פשוט. כתב חרטומים זה, שאורלי קוראת לו צופן חריונים, היה אמנם מובן אך ורק לי, אך איפשר לי להקליד את המכתב המסכם מאוחר יותר.

התחלתי לשאול את השאלות ולשרבט את התשובות.

דיברנו בשקט. גם החדר בקצה המסדרון היה שקט. את רוב המידע סיפקה עדי. שרה עזרה פה ושם.

מר גד ינאי היה בן שמונים ושתיים. הוא נולד בחיפה, היה אקדמאי בהשכלתו ועסק בהוראת ספרות בבתי ספר תיכוניים. שרה סיפרה שהיה מורה אהוב, אם כי קפדן. עד היום כשפוגשים אותו תלמידים לשעבר, קורה שנשלף ציטוט משיר או ספר, מקור לקורת רוח רבה למורה הוותיק.

ינאי פגש את חנה, עולה חדשה מעיראק, אחרי מלחמת השחרור בהכשרה לקיבוץ. לאחר שנים ספורות נישאו, עזבו את הקיבוץ ועברו לחיפה. ינאי למד ספרות באוניברסיטה ואשתו למדה חינוך בסמינר לגננות. בתם הבכורה שרה, נולדה אחרי מספר שנים ועדי הצטרפה למשפחה באמצע שנות השישים. ינאי ואשתו נהנו משנות עבודה יציבות ופוריות ולאחר שפרשו התנהלו חייהם בשגרה נעימה: משפחה וחברים, הרצאות באוניברסיטה, נסיעות לחו"ל. היו להם ארבעה נכדים. שניים מעדי ושניים משרה.

לפני שנה נפטרה חנה באופן פתאומי.

"דום לב," נשבר קולה של עדי.

חדלתי מהרישום ונשאתי אליה מבט.

"היא הייתה חולה?" שאלתי.

"אמא? בריאה לגמרי, אולי קצת עודף משקל אבל שום דבר מעבר לזה."

"ומה קרה אחר כך?"

"היינו מפורקות," אמרה עדי ושרה אשרה בהרכנת ראש. "לא ידענו איך להתמודד. לא הבנו מה נפל עלינו. מי שהחזיק אותנו היה אבא. הוא היחיד שתפקד. הוא לא נתן לנו להישבר, ממש עודד אותנו. הוא גם גיבש אותנו סביב פרויקט הספר."

"הספר?"

"אנחנו פשוט קוראות לזה הספר של אמא," חייכה בעצב.

היא רכנה ושלפה מאצטבה קטנה ספר עם כריכה קשה. תמונה של אישה צעירה בשנות העשרים לחייה ניבטה מהכריכה. מבנה גופה היה מלא יותר משל בנותיה וצבעיה דמו לאלה של בתה הבכורה.

"זאת אמא בזמן הלימודים בסמינר," הסבירה שרה.

דפדפתי בספר. כריכה קשה, דפי כרומו, תוכן עניינים, מכתבים. הרבה תמונות. הפקה רצינית.

"ואבא הוא שיזם את הפרויקט?"

"יזם וביצע. אסף את החומר, את המכתבים, את התמונות. יצר קשר עם חברים של אמא מהעבר ומההווה. הוא גם בחר את ההוצאה לאור והקפיד שהספר ייצא בדיוק כמו שחשב שצריך להיות."

המסדרון, שאליו הייתה אוזני כרויה כל העת, נותר שקט.

 

"ומתי התחילו הבעיות?"

עדי היססה. ניכר שהשקיעה מחשבה רבה בשאלה זו ממש. שרה שתקה ונתנה לאחותה הצעירה להוביל.

"לפני שלושה או ארבעה חודשים, אחרי שהספר כבר היה מוכן, התחילה איזו ירידה. פחות התחשק לו לצאת מהבית. הוא כבר לא שמח כשהנכדים היו מגיעים. הוא הפך שתקן יותר. לפני שלושה חודשים הרופאה הציעה לתת לו תרופה נגד דיכאון אבל הוא לא רצה ולא התעקשנו. לפני שבועיים הוא ממש התחיל להידרדר. פתאום הוא לא רוצה לצאת מהבית ובימים האחרונים בקושי יוצא מהחדר. לא רוצה לאכול וגם לא להתרחץ. הוא התחיל לבוא אלינו בטענות שאנחנו רוצות להכניס אותו למוסד, שאנחנו מנסות להרעיל אותו עם התרופות. צריך להילחם איתו על כל תרופה שנותנים לו."

"ושאנחנו לא המשפחה שלו," הוסיפה שרה והחלה לדמוע.

"זה ממש גמר אותנו," אמרה עדי בצער. "פתאום אנחנו כבר לא הבנות שלו. אין לו נכדים. על הכול הוא אומר שמדובר במצג שווא, פיקציה."

"אחיזת עיניים," אמרה שרה.

"כן, אחיזת עיניים," אישרה עדי. "זה המונח: "אחיזת עיניים". הוא פשוט השתגע."

כן, חשבתי לעצמי. ככה זה נשמע.

פניתי לשרה.

"תוכלי לשאול אותו שוב אם הוא מסכים להיבדק?"

היא נעלמה לתוך המסדרון. יכולתי לשמוע את חילופי הדברים היטב.

"אבא, הדוקטור בא לבדוק אותך, בסדר? הוא רק רוצה לעזור."

התשובה לא אחרה לבוא בקול חנוק מזעם.

"לא רוצה בדיקה! לא רוצה עזרה! לא צריך רופא! כמה פעמים צריך להגיד את זה? ריבונו של עולם, עזבו אותי במנוחה. אתם לא תוציאו אותי מפה. תשכחו מזה!"

עדי החווירה ולחשה, "הוא לא מסכים. מה נעשה?"

חכּכתי בדעתי.

"תגידי לו שהרופא לא בא לבדוק, שהוא רק רוצה לשוחח."

עדי מיהרה לתוך המסדרון, אחרי אחותה. שמעתי אותה מפצירה בו.

"אבא, ד"ר רבינוביץ' יושב פה בסלון. הוא אמר שהוא רק רוצה לשוחח איתך. הוא לא יבדוק אותך, בסדר? רק לדבר."

"לא רוצה לשוחח עם שום ד"ר רבינוביץ'. מי זה בכלל? איפה בכלל הוא עובד?"

"בקופת חולים," ענתה עדי.

"קופת חולים? שקר! אני מכיר את כל הרופאים בקופת חולים ואין שם שום רבינוביץ'. מתחזה!"

"אבא, בבקשה, אתה מבייש אותנו," הפצירה עדי. "הוא לא עובד בקופת החולים שלך אלא בקופה במרכז העיר. בבקשה. רק לדבר."

"אני אומר לך שאין רופא כזה!" ואחרי מספר שניות בתרועת ניצחון, "אני רוצה לראות את הרישיונות שלו. את הרישיונות, בבקשה!"

"אבא, זה לא יפה," ניסתה שרה את כוחה בעת שעדי שבה והגיחה מפתח המסדרון.

"אני ממש מצטערת, כל כך מתביישת."

ביני לביני הייתי מוכן להכריז על הביקור ככישלון, לכתוב הפניה למיון וללכת. ניסיתי את מזלי בכל זאת.

"זה בסדר גמור. בואי נראה מה יש לי כאן... אה, הנה." פשפשתי בארנק ושלפתי את כרטיס החבר בהסתדרות הרפואית.

"בבקשה. תאמרי לאבא שזאת תעודת הרופא שלי ושאני מבקש רק לדבר איתו. רק לדבר."

היא מיהרה שוב אל אביה.

"מה זה?" שאל ינאי.

שמעתי את עדי עונה והפעם ניכר שסבלנותה עומדת לפקוע.

"זאת תעודת רופא. קח תסתכל! מרוצה?"

"רגע, תני לי את המשקפיים. ד"ר רבינוביץ', מה? ואיפה בדיוק הוא עובד הרבינוביץ' הזה, אם אפשר לדעת?"

"אבא, אמרתי לך כבר שהוא עובד בעיר. עכשיו תפסיק בבקשה! הוא רוצה רק לדבר איתך."

"שידבר. מה אכפת לי? שידבר כמה שהוא רוצה."

"דוקטור," הגיח ראשה של עדי מפתח המסדרון. "בוא מהר, לפני שהוא יתחרט."

אני שוקל מאה ועשרה קילוגרמים שמפוזרים, לאו דווקא בצורה שהייתי רוצה, על מטר שמונים ושבעה סנטימטרים. תיק הרופא שלי, תיק צלמים שעבר הסבה מקצועית, תופס אף הוא נפח נאה. לא חשבתי שמר גדי ינאי יגיב טוב במצבו הנוכחי לכניסה של עוג עם דבשת לתוך חדר השינה שלו.

פתחתי את המדור העיקרי של התרמיל, זה שבגללו קניתיו. זהו מדור מחולק לתאים שבמקור יועד לאחסון עדשות ומצלמה. שלפתי מתוך התאים את מד לחץ הדם, את הסטטוסקופ, את פטיש הרפלקסים ואת בודק התחושה. דחפתי את האחרונים לכיסי. את נרתיק לחץ הדם דחקתי מאחור, בחגורת מכנסי ואת הסטטוסקופ השארתי מלופף בכף היד. את התיק עצמו השארתי בסלון. חציתי את המסדרון ונכנסתי לחדר השינה של בני הזוג ינאי.

נכנסתי מעט שפוף, ראש נמוך לתוך הכתפיים, כמעט בהליכת צד. שמעתי פעם שקוראים לזה להפנות את הממד הצר. לא שיש לי ממד כלשהו שיכול להיחשב כצר. בשתי פסיעות הגעתי לכסא שניצב בפינה למראשות המיטה והתיישבתי.

קטן, צנוע, בלתי מזיק.

חדר השינה לא היה גדול ואת רובו תפסה מיטה זוגית. הקירות היו לבנים ואור הבוקר זרם לתוך החדר דרך חלון פתוח למחצה. גדי ינאי שכב במיטה בצדה הקרוב אלי בפיג'מה בצבע תכלת. קלסתרו היה חד וגופו הרזה כוסה חלקית על ידי שמיכת קיץ. עיניו הפעורות והשקועות עקבו אחרי בדריכות. על מדף מעל למיטה ניצבה תמונה ממוסגרת של אשתו המנוחה. עדי התיישבה על קצה המיטה ליד רגליו ושרה על כיסא שהביאה מהסלון.

חייכתי חיוך נעים.

"בוקר טוב לך מר ינאי," אמרתי.

"בוקר טוב, לך אדוני." ענה, "ועם מי יש לי הכבוד?" הדגש על המילה האחרונה היה מוגזם, סרקסטי.

אמרתי לו את שמי.

"ד"ר רבינוביץ', כך אתה טוען..." שוב דגש על המילה האחרונה, אגב הנפת אצבע באוויר.

"אכן זהו שמי. האם תרשה לי לדבר איתך?"

"דבר, דבר. בוודאי. לדבר אתה יכול כאוות נפשך," גיחך והרים גבותיו בחוסר אמון.

היה חשוב להתחיל בשאלות בנאליות, ניטרליות, לשכך ככל הניתן את החשדנות שלו.

"איך אתה מרגיש הבוקר מר ינאי? אפשר לקרוא לך גדי אני מקווה?"

"עד עכשיו היה דווקא בסדר. וכן לשאלתך, קוראים לי גדי."

"אולי רק כמה פרטים אישיים בתור התחלה... אני מבין שאתה יליד הארץ. איפה בדיוק?"

"איפה בדיוק מה?" שאל בחוסר סבלנות.

"איפה נולדת?"

"בן הארץ אנוכי ובחיפה נולדתי. והיכן נולד אדוני הנכבד?"

"גם אני יליד הארץ. נולדתי וגדלתי בירושלים."

"ירושלים של זהב, של נחושת ושל אור, לכל שיריך אני כינור."

"נכון מאוד. ובן כמה אתה בבקשה גדי?"

הוא חשב וענה אחרי שהות מה.

"בקיץ אהיה בן שמונים ושתיים."

"בקיץ," חזרתי אחריו, "מתי בקיץ?"

קמטי מצחו העמיקו.

"באוגוסט, אם זה כל כך חשוב לך."

"בסוף יולי," לחשה עדי.

"אז נולדת בחיפה וגם גדלת בה," המשכתי.

"נולדתי, גדלתי ועוד גדלתי והנה אני כאן וכבר גדול," ענה. "אבל לא גדול כמוך," הוסיף בעוקצנות.

חייכתי כמקבל את הדין. למעשה, הייתי מוכן לספוג ממנו עוד עקיצות ועלבונות לרוב, כל עוד יעזור הדבר לשמור על חוט השיחה הפריך בינינו. צו השעה היה נורמליזציה. נורמליזציה של שיחה לא נורמלית.

"אז את ילדותך ונעוריך העברת בחיפה... ואחר כך?"

שוב השתהות.

"אחר כך עברתי לקיבוץ."

עדי נענעה בראשה לשלילה.

"אבא, שכחת שהיית בפלמ"ח?"

היסוס קל.

"בפלמ"ח. הייתי בפלמ"ח," אמר בלי להביט בבתו.

הליקויים בזיכרון של ינאי היו מפתיעים לאור התיאור של התפקוד הגבוה שלו עד לאחרונה. המשכתי לשאול על עברו.

"ואיפה פגשת את אשתך?"

"בפלמ"ח."

בתו הבכורה נזעקה.

"מה פתאום בפלמ"ח? אתה לא זוכר שפגשת את אמא בקיבוץ?"

גם הפעם לא הביט לעברה.

"את אשתי פגשתי בקיבוץ. מאיפה אתה מכיר את חנה?" פנה אליי בחשדנות, מדבר על אשתו בלשון הווה, כאילו היא עדיין בחיים.

"בנותיך סיפרו לי עליה הבוקר," עניתי בחביבות.

"ואיפה בדיוק פגשת את הבנות שלי?" שאל בקול רווי מתח.

"ממש פה בבית. הנה, אלה לא הן שיושבות כאן, אתנו?"

ינאי העיף מבט חטוף לעבר בנותיו.

"פיקציה. אחיזת עיניים!"

"אבא," התחננה עדי, "אנחנו הבנות שלך, עדי ושרה."

"אתן? אתן כאילו הבנות שלי. זה מה שאתם רוצים שאאמין."

ניסיתי להתאים עצמי אליו מבחינת אופי וקצב הדיבור, להגיע לצליל של שיחה קולחת ונורמלית על אף התוכן הפסיכוטי בעליל. הריכוז השברירי שלו איפשר לי לעבור בקלות יחסית מנושא לנושא, כל עוד שמרתי על טון וקצב נכונים.

"האומנם אלה באמת לא בנותיך?" שאלתי.

"האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד..." החל לשיר. היה לו קול חזק ויפה. "זה של לאה גולדברג, אם אתה לא יודע..."

"אה, כמובן," טפחתי על מצחי בתוכחה עצמית, "סליחה ששכחתי. הרי היית מורה לספרות."

"ועוד איך," אמר בגאווה, "וגם למדתי אצל לאה גולדברג בכבודה ובעצמה!"

"ברצינות?"

"זה נכון," אישרה שרה, "אבא היה נוסע לירושלים לשמוע הרצאות שלה."

"וואו! ומתי זה היה?"

הקמטים במצחו של ינאי שבו והעמיקו.

"לפני עשר שנים," ענה קצרות.

גולדברג נפטרה באלף תשע מאות ושבעים. סרטן ריאה.

"תגיד גדי, שאלה לי אליך, אם לא אכפת לך. איך הזיכרון שלך? אתה יודע, אתה בן שמונים ושתיים ולפעמים יש קצת בעיות בזיכרון בגיל הזה."

"הזיכרון שלי מצוין. מצוין!" משך את המילה בהדגשה. "אז שלא ינסו לעבוד עלי."

הטעויות האוטוביוגרפיות של ינאי לגבי אירועים משמעותיים כל כך בעברו העידו לכאורה על פגיעה בזיכרון, אך למעשה- יכלו לנבוע מהמתח הקשה שבו היה מצוי. מתח, שבתורו פגע בריכוז הדרוש לשליפת אותם זיכרונות מאוחסנים. על כל מקרה, פגיעה קוגניטיבית הייתה גם הייתה. טבעה, עם זאת, עדיין לא היה ברור.

שלחתי שוב רגל זהירה לתוך שדה המוקשים.

"אז ספר לי גדי, מה קרה לבנותיך?"

"בנות? אין לי שום בנות. הכול אחיזת עיניים, מצג שווא."

הבטתי מעבר לכתפו.

"ותאמר לי בבקשה. מי זו האישה שבתמונה?"

הוא הטה את ראשו מעלה והצידה אל תמונת אשתו.

"זו אחותי," אמר.

"ואיפה היא היום?" שאלתי.

"באמריקה."

הבטתי אל עדי בשאלה.

"יש לו אחות בארה"ב," אישרה. "הם בקשר בטלפון וגם דרך המחשב."

"ודיברתם לאחרונה?" שאלתי אותו.

"אי אפשר, כמו שאתה יודע", ענה בקול ספק מלגלג, ספק מאשים. "מאזינים. מטוסים רוסים טסים בשמיים ומי שיוצא נתפס. אתה בטח תגיד שאתה לא שומע אותם, מה?"

אי שקט, בלבול, פרנויה, הזיות, ירידה בזיכרון. כל אלו אצל אדם שעד לפני חודשים ספורים היה עמוד התווך של משפחתו. ינאי ומשפחתו היו בצרה צרורה והסיבה היחידה שבנותיו לא התמוטטו לגמרי, הייתה שפשוט לא הייתה להן ברירה. נשענתי לאחור בכסא, עיתותי בידי, נותן לו קצת מרחב. המצב אכן היה קטסטרופלי. התפרקות מוחלטת. עדי ושרה ישבו חיוורות והמומות. אם להאמין לסיפור שלהן על רמת התפקוד הקודמת שלו, ולא הייתה סיבה לא לעשות כן, הרי שינאי לקה בהתקף פסיכוטי חריף על כל המשתמע מכך. הגנבתי אליו מבט. הלכנו והתקרבנו לשלב הבדיקה הגופנית.

זו הייתה חיונית.

אצל צעירים, שינויים מנטאליים נובעים בדרך כלל מתהליכים המשפיעים באופן ישיר על המוח כמו חבלה, גידול או מחלה פסיכיאטרית ראשונית. מבוגרים לעומת זאת, עלולים ללקות בשינויים בהתנהגות בגלל מחלה גופנית, שלכאורה לא אמורה להיות קשורה לתפקוד המנטאלי. לחץ דם גבוה במיוחד, תהליך זיהומי או דלקתי, אירוע לבבי, חסימה בדרכי השתן, וזוהי רק רשימה חלקית. בדיקות הדם של ינאי והסי.טי של המוח אמנם היו תקינים, אך היה חשוב לנסות לבדוק אותו גופנית, לשים עליו ידיים ממש. הבעיה הייתה, שהוא עדיין היה חשדן ודרוך כמו קפיץ.

"גדי, כמו שאמרתי לך וכמו שנוכחת מעיון קפדני ברישיונות שלי," פתחתי במעט סרקזם מתוצרת בית, "אני רופא. תרשה לי לבדוק אותך?"

"לא צריך שום בדיקה," ענה בקול עצבני.

"טוב גדי," נשענתי שוב לאחור בכיסאי כמוותר, ואז הצעתי, "אתה יודע מה? בסדר. רק הראה לי איך אתה הולך."

"לא הולך לשום מקום וגם לא יוצא לשום מקום!"

"לא, לא. ממש אין צורך לצאת כלל. רק הראה לי איך אתה הולך. עד לדלת ובחזרה. אני מאוד אעריך את זה."

"כן אבא, קדימה. בוא. רק עד לדלת," הפצירה עדי.

"איך אני הולך אתה רוצה לראות? זה מה שמעניין אותך? בבקשה!"

בתנועה חלקה אחת, הטיל מעליו את שמיכת הקיץ, הניף את רגליו אל מעבר לצד המיטה, קם והחל צועד במורד המסדרון בהפגנתיות.

"הנה אני הולך. יפה? טוב? הולך, הולך, הולך, הולך."

צעדיו היו מהירים, הליכתו קפיצית ונדנוד הזרועות היה מצוין. כשהגיע לדלת הסתובב בזריזות וצעד באותה קלילות חזרה אל תוך החדר, והתיישב על המיטה.

"כל הכבוד," שיבחתי. "זה לא דבר של מה בכך ללכת בכזאת מהירות. ממש מצוין."

התכוונתי לדברי. הליכתו של אדם מבוגר מעידה רבות על תפקוד מערכות גופו. במקרה של גדי ינאי, איכות הקימה, ההליכה והסיבוב העידו על תקינות מערכת העצבים, השרירים והשלד. תכנון התנועה, המבוקר על ידי מרכזי מוח גבוהים, גם הוא היה טוב. זה גם הפחית מהסיכון שייפול תחת השפעת התרופה האנטי פסיכוטית שארשום לו בסוף הבדיקה.

"היית ספורטאי? אתה מאוד מהיר," המשכתי להחמיא לו.

"אבא היה צועד כל יום לעבודה ואת רוב הסידורים הוא נוהג לעשות ברגל. יש לו כושר טבעי," אמרה שרה בגאווה לא מוסתרת.

האווירה בחדר השתחררה מעט.

"או.קי. יופי. אני כבר מסיים, אבל מאוד חשוב לי למדוד לך לחץ דם. זה בסדר?"

"מה? מה אתה רוצה למדוד?"

"לחץ דם, אבא," התערבה עדי. "בוא, תן לדוקטור את היד."

הוא הושיט את זרועו לפנים בזמן שחילצתי את המכשיר מחגורת המכנסיים.

"מאה ועשרים על שבעים, פנטסטי. עכשיו סליחה שנייה גדי..." הסטתי בעדינות את שולי חולצת הפיג'מה, "רק נשלים עם בדיקת הלב."

קולות הלב היו סדירים, ללא אוושות.

"הישען קצת קדימה ותן לי כמה נשימות עמוקות." האוויר נכנס ויצא מריאותיו של ינאי באין מפריע.

"מעולה. אתה באמת בכושר גופני מצוין. ואיך הכוח בידיים?" אחזתי בכפות ידיו. "תן לי קווץ' חזק על האצבעות. לחיצה חזקה. אוהו! לא כל כך חזקה!"

ינאי חייך.

"הכול בסדר בינתיים, גדי?"

"בסדר גמור. ואצלך?"

"אני מאוד מרוצה מהבדיקה שלך. בוא, שכב שנייה על הגב."

שוב סבוב חד, הנפת רגליים למיטה ושכיבה אפרקדן.

"אין כאבים בבטן?" הנחתי יד על בטנו ומששתי בעדינות. הבטן הייתה רכה ולא רגישה. לא מיששתי גושים והטחול והכבד לא היו מוגדלים. לחצתי מעל לשלפוחית השתן.

"כואב?"

"שום דבר לא כואב לי."

הנהנתי בענייניות והנחתי את הידיים על כפות רגליו. הדופק הפריפרי הורגש היטב. העברתי את סיב התחושה על כף הרגל.

"גם זה לא כואב לי," גער.

"נפלא. נראה לי שסיימתי. יש משהו שרצית לשאול גדי?"

"לך לשלום," ברך ואחר כך הוסיף באופן חד משמעי אך מרוכך יותר, "שלום ולא להתראות."

הושטתי לו את ידי והוא החזיר לחיצה.

יצאתי מהחדר וחזרתי לסלון. עדי ושרה הגיעו אחרי. ינאי דחה את ההזמנה להצטרף ונשאר בחדר השינה.

ישבנו שוב ליד השולחן. שרבטתי את עיקרי הבדיקה. בנותיו של ינאי נראו מותשות.

האבחנה הייתה מורכבת. חלקה היה ברור, אבל היו גם לא מעט סימני שאלה. לא לחינם אמר אוסלר: "הרפואה היא מדע אי- הודאות ואמנות ההסתברות". וכפי שקורה לא אחת ברפואה- בשדה הלא ברור הזה של אי-ודאות היה צריך לפעול, ובמקרה של גדי ינאי- לפעול עכשיו. אמירה רווחת אחרת היא שבמצבים מורכבים צריך בסופו של דבר לחשוב פשוט, והשורה התחתונה הייתה, שינאי היה זקוק לטיפול תרופתי לבלום את הצניחה החופשית שלו. זה יכול היה להינתן או בבית או באשפוז. אשפוז במקרה של ינאי, יהיה חייב להיות כפוי, טראומה נוספת לו ולמשפחתו החבולה.

נתחיל בבית, חשבתי.

עדי ושרה כבר היו בקצה כוחותיהן וידעתי שהקליטה שלהן תהיה חלקית. היה חשוב להעביר להן מידע ראשוני ולהתוות תוכנית פעולה. על הסברים נוספים אפשר יהיה לחזור מאוחר יותר.

סיכמתי את השתלשלות האירועים כפי שהבנתי אותה.

התפקוד הבסיסי התקין של ינאי. המוות הפתאומי של חנה. ההתגייסות המידית שלו, הפעלתנות הרבה סביב ספר ההנצחה.

הקריסה.

דיברתי על אבל ואחר כך על אבל פתולוגי. חיוויתי את דעתי, שהפגנת השליטה במצב והפעלתנות הארגונית שהפגין ינאי אחרי מות אשתו, היו חלק ממאמץ הדחקה. אלה, ביחד עם העיכוב בהתמודדות הישירה עם האובדן הם גורמים ידועים לאבל פתולוגי. גורם נוסף חשוב הוא אופן ההתמודדות עם אובדנים בעבר, אבל לצורך בירור בכיוון זה הייתה דרושה שיחה מעמיקה, שיחה שהייתה בלתי אפשרית עכשיו, בלב הסערה.

חשבתי לעצמי, שכשתמרוני ההתחמקות של ינאי אזלו, הוא מצא את עצמו עם הגב לקיר.

ואז, באקט נוסף ומופלא של מילוט, ברא לעצמו מציאות חלופית. מציאות שבה הכול פיקציה, אחיזת עיניים, תרמית. עולם שבו אין משפחה, אין אישה, אין בנות. מציאות שבה אין חנה ולכן גם אין מוות ואין אובדן. המציאות החדשה הייתה פסיכוטית והיה קשה מאוד לתחזק אותה. מטוסי ריגול הוזנקו לשמיים והבטיחו את ההסתגרות ההכרחית להבטחת המשך קיומה. גדי ינאי עמל קשה לשמר עולם חדש זה והמאמץ האדיר גבה ממנו מחיר כבד. מחיר של מתח וערנות תמידיים, של כוננות כניסה לעימות בתגובה לכל איום מדומה. מחיר של הזנחה עצמית, ירידה במשקל, פירוק של תהליכי חשיבה. לבנותיו העברתי תמצית פחות ציורית.

"ומה קרה לזיכרון שלו?" שאלה עדי.

השאלה הטרידה גם אותי.

הסברתי שלאור התפקוד השכלי הטוב שלו לפני מותה של חנה ובחודשים שלאחר מכן, לא מדובר בהכרח בתהליך של דמנציה. עם זאת, חשבתי ביני לביני, שיתכן שהייתה כבר שחיקה קוגניטיבית מסוימת קודם לכן, שבני המשפחה פשוט החמיצו. במקרה כזה, הדחק הנפשי הקשה שינאי עבר עלול היה להנמיך את הרזרבה הקוגניטיבית שלו מתחת לסף קריטי. במקרים אלה הצלילה יכולה להיות מהירה, דרמתית. סנטימטרים בודדים הם כל ההבדל בין אדם שעוד מצליח להחזיק את ראשו מעל המים, לבין אדם טובע.

 

סיכמתי ואמרתי לעדי ושרה שאני חושב שאביהן סובל מתגובת אבל פתולוגית, שמרכיביה העיקרים הם דיכאון והפרעה פסיכוטית. המרכיב הפסיכוטי התבטא בהפרעה בתהליכי חשיבה, במתח הגבוה שבו היה שרוי ובמחשבות הרדיפה.

הדגשתי שהמצב קשה ועלול להגיע לאשפוז. הצעתי להתחיל בתרופה אנטי פסיכוטית במינון נמוך תוך עלייה הדרגתית לפי התגובה לטיפול. תוך שבוע, נוסיף גם תרופה נוגדת דיכאון. הסברתי שיש לגשת אליו ברוך ובהבנה ולא לנסות לעמת אותו בכוח עם המציאות. התרעתי שוב שבמידה שלא יגיב לטיפול, יהיה נכון לאשפזו על מנת לעשות ככל הניתן להחזירו לתפקודו הקודם.

סיימתי לדבר והבטתי בנשים שספגו שתי מכות כל כך אכזריות במהלך שנה אחת.

"עכשיו תסבירו לי בבקשה מה אמרתי לכן," ביקשתי.

דממה.

"קדימה, חשוב לי לדעת מה הבנתן."

"המצב קשה," אמרה עדי.

"נכון. ומה בדיוק המצב? מה יש לאבא?" שאלתי.

"דיכאון," אמרה שרה.

"דיכאון פסיכוטי," הוסיפה עדי.

"ומה עושים?"

"תרופות," ענתה שרה.

חזרתי שוב על חלק מהדברים. רשמתי את המרשמים וביקשתי עדכון אחרי שלושה ימים. רשמתי גם תוסף מזון רפואי להעשרה קלורית וצרפתי מכתב לביטוח הלאומי לשעות עזרה בבית. לחצנו ידיים והן ליוו אותי אל הדלת. דרכתי על השטיח הקפיצי של המפתן וזה החזיר לי הפעם ניתור עידוד קטן.

 

ירדתי במדרגות ויצאתי אל החניה.

הואן הכחול והגבוה חנה בצד הכביש. גובהו וגודלו נועדו לכניסה ויציאה נוחות. אל ההגה הוברג תפוח לסיבוב קל ביד אחת. שתי זרועות פלדה הידראוליות שירדו מהגג מאחורי כיסא הנהג, אפשרו את הסרת התרמיל והכתפתו בתנועה חלקה. הכיסאות האחוריים הוסרו ובמקומם קובע אל אחת הדפנות שולחן עבודה עם מנורת קריאה ונקודת חשמל. אל הדופן השנייה, חוברה באמצעות צירים מיטה. מעליה, נתלו אופניים לביקורים במרכזי הערים. לגג הוצמד מיכל מים עם יציאה דרך צינור לראש מקלחת, לימים ארוכים ומיוזעים במיוחד.

רכב מותאם אישית, שהושקעה בו מחשבה רבה.

בכל אופן, הבטחתי לעצמי, פעם יהיה לי כזה.

התכופפתי ונדחקתי לרנו-מגאן הנמוכה, יד שנייה מחברת ליסינג, תוך התעלמות מהדפיקה בדלת שנהג אלמוני השאיר למזכרת באיזו חניה לפני חודש. הושבתי את התרמיל על הכיסא שליד הנהג ודחפתי את הטלפון לתוך המאחז שלו. ניסיתי לדחוק את המושב עוד לאחור. הוא כבר היה בקצה הטווח. התנעתי, אותתי והשתלבתי בתנועה.

 

צג הטלפון התריע על הודעה נכנסת.