פיקדון עיניך

4.

סוף־סוף יללת האמבולנס. היא מהדהדת ומפחידה ומציפה בי את קולה של יללת אמבולנס מן העבר, צליליה הנוהמים לא התפוגגו מעולם מתאי הזיכרון שלי. אני מרים מבט אל הרופא, הוא כמעט קורס מן המאמץ, תנוחת גבו וכתפיו מסגירה עייפות קיצונית. ברקע אני שומע את קולו הרך של מיכאל הילד מתנגן ומפציר, המילה "דְיֶדוּשְקָה" חוזרת כמה פעמים, ואני שומע אותו שואל, "קְטוֹ אֶתָה בִּיל?" "קְטוֹ אֶתָה בִּיל?"

הרופא מביט בי, עיניו מבקשות משהו, כמעט מתחננות. אני לא רוצה לדעת מה הוא מבקש ממני, אני לא שייך לחבורה הגועשת הזו, מה לי ולהם, נקלעתי בעל כורחי ועשיתי את הדבר האנושי המצופה מכל אדם, נשארתי לעזור. במה עזרתי? טוב, לא עזרתי לעצור את הדימום אבל עם האמבולנס עזרתי, כל דקה היא יקרת ערך כשמדובר באיש מבוגר במצב קשה, אני משפיל את עיניי וחומק ממבטו העקשן, הייתי רוצה שאש תבקע ממנו, קשה לי לראות את תחינתו כי הוא הלוחם היחידי והאמיץ על חייו של הפצוע. אין בי חשש ממנו ומהאקדח שאולי נמצא בכיסו, אני משפיל את מבטי שוב אל הפצוע ומזהה שהלה לא הסיט את מבטו מן הצעירה העומדת מאחוריי ושומרת כל הזמן על מרחק של מטר אולי מטר ומחצה. הבעתו לעגנית אבל שפתיו התכנסו פנימה כמו שקורה לישנים ולשכיבי מרע, והוא ממצמץ, המתח באוויר מצמית, אני לא מתאפק ומציץ לאחור אליה, פניה שטופי דמעות אבל אני לא מזהה הבעת יגון או צער, היא קפואה כפסל, דבר לא נע בה למעט הדמעות שכבר זלגו והותירו אחריהן חורבן קל של איפור שחור על לחי בהירה, אני לא מזהה דבר מוכר בהבעתה, פניה לא שגרתיים, איזו סימטריה יוצאת דופן של האיברים, כאילו התארגנו תווי פניה סביב עיניה על מנת ליצור חותם יופי בלתי נשכח, ייתכן שאלו הגבות המקושתות הגבוהות שגורמות לרשף של מבטה. עיניו של הפצוע לא סרות ממנה, על אף שראייתו ודאי מיטשטשת מאובדן דם וכוח.

וְדֹק־שַׁיִשׁ מַצְעִיף אֶת גּוּפִי, אֶת הָעוֹר, / וְעוֹצְרִים בְּנוּעָם הַמִּלָּה וְהָאוֹר.

בשעות האינסופיות שאנחנו מתחבאים או בורחים, מצטנפים יחד בלילה, מצטרפים לעתים לחבורה קטנה שנקרית בדרכנו, שומרים על נשק מועט, מניחים מטעני חבלה, אתה מדקלם שירה ואני חוזר אחריך. שנינו לוחשים בחושך והמילים מתאבכות להבל פה צונן.

האמבולנס קרב במהירות הבזק אל פינת הרחוב שבה אנחנו פרושים על המדרכה, תולים תקוות במכונית הלבנה הדוהרת כאילו ראו אותנו בני האלים בצרתנו ושלחו נציגוּת צחורת כנף לחלץ אותנו. התמיהה האחרונה שעולה בראשי לפני שהאמבולנס עוצר בסמוך לנו, היא איך סיגי, שהיא אדם נפלא ובר־לבב סובלת אותי? ועם התמיהה הזו אני קם ממקום כריעתי, נעמד ומנופף לנהג האמבולנס.

בזריזות מרשימה בוקעים שני לִבנֵי כנף מן הדלתות האחוריות ומגיעים עד אלינו, פרמדיקים, אולי גם רופא. המבוגר ביניהם נראה מנוסה ונחוש, הוא רוכן ליד הפצוע, שעיניו עצומות לגמרי, על אף שראשו עדיין מוטה בכיוון הצעירה, ומסמן לכולם להתרחק. הילד מיכאל מתחיל שוב להתייפח, בכיו צובט בי אבל גם מפריע לי לשמוע את חילופי הדברים בין הפרמדיקים. הפרמדיק המבוגר מחליף מילים זריזות וקטועות עם הרופא שעדיין אוחז שם בכל כוחו במשהו, בינתיים מתוך תיק קשיח שחור נשלפים אביזרים רפואיים, אני נמנע מלהביט בבית חזהו של הפצוע, הפרמדיק המבוגר אומר משהו לרופא, נדמה לי שאני שומע את המילה "ממתי..." האחרון משיב לו, אני שומע שברי מושגים רפואיים, הוא מרים לרגע את מבטו ואומר לרופא בפנים רציניות ובקול ברור, "יש לו מזל שהיה פה רופא," האחרון עונה משהו קצר בקול נמוך ואז המבוגר מורה לו בקול דחוף "עכשיו," והרופא בבת אחת משחרר את ידו, אותה יד שלא משה מהפצוע. היא מושבת לאחור, מכוסה בדם כמעט לכל אורכה. בחילה עולה בבטני, אני מביט בפניו של הרופא ורואה בהן עייפות גדולה, נדמה לי שגם עצב, הוא לא מש ממקומו וממשיך להביט בדממה בעבודת הפרמדיקים.

בכיו של הילד פוסק, הרופא קורא לו ברוסית רכה, הילד עוקף את רגלי המבוגר ומתקרב מהצד שלנו אל אביו, אני רואה שתוך הליכתו הוא מסתכל על האישה הצעירה במבט מלא ציפייה, מעט מאחוריי היא עומדת כנציבת מלח, דמותה משנה את חיתוך החלל סביבה, דמעותיה יבשו, היא לא מגיבה למתרחש ומזכירה לי את פסלו קטן הממדים של ג'קומטי, תמונת רפרודוקציה פשוטה שלו הייתה תלויה בסלון ביתנו בילדותי, "אישה ונציאנית" נדמה לי שמו, חצובה בברונזה ודומֶה כאילו היא נוטה קדימה כנגד רוחות עזות. כמה קטן היה הפסל וכמה גדול הוא נראה, מאלף את החלל הסובב אותו ויוצר רושם של סגידה לגדולתה של האישה המתריסה. הצעירה הדוממת לא מגיבה למבטו המצפה של הילד, אני חושב שהיא בסוג של הלם, לא ראיתי את הרופא מביט בכיוונה אפילו פעם אחת מאז שהכול התחיל, כעת הפרמדיק הצעיר, בהוראת חברו, מגיע בשניים שלושה צעדים אל דלתות האמבולנס הפתוחות, עולה פנימה ושנייה לאחר מכן יוצא וסוחב החוצה אלונקה מתקפלת, הוא מרחיק את האנשים שעומדים סביב בקול חסר סבלנות, "סליחה, סליחה, אני מבקש מכולם להתרחק אחורה, אתם מפריעים לנו..."

יללת סירנה נוספת מהדהדת במרחקים, סירנה של ניידת משטרה, מי הזעיק אותם? הנה לי עוד תעלומה לא פתורה שמצטרפת לשורה ארוכה של שאלות, המשטרה תרצה אולי לחקור גם אותי כי הייתי קרוב יחסית כשהאיש המבוגר נורה והתמוטט, הם יכולים לשאול שאלות כגון, היכן עמדתי, האם ראיתי מי היה פה באזור כשהתרחש הירי, האם הרופא והבחורה הצעירה כבר היו שם כששמעתי את רעם היריות? אני מנסה לשחזר בראשי, כן, הרופא היה שם די בסמוך למבוגר הממוטט ואילו הצעירה הגיחה מאחוריי כמה שניות לאחר מכן, הילד מיכאל לא היה שם. האם ראיתי משהו כלשהו יוצא דופן הם ישאלו? כן, ראיתי דבר אחד, בכיסו של הרופא, חרוט עגול שחור עשוי מברזל אולי, ודומה לקנה של אקדח, דווקא בכיסו של הרופא, זה שלא מש משמירה על פתיל חייו של המבוגר. היכן סיגי שתקניט אותי בחיוך מתוק באחד ממשפטיה, "יקירי, אל תיתן לעובדות לבלבל אותך" או בהרמת גבה דקה ובהירה, "how film noir of you". הייתי רוצה לחוש את אצבעותיה הדקות והארוכות על זיפי לחיי, תלתלים אני מכנה אותן, שפיותה הייתה עוזרת לי לבקוע מכאן.

הפצוע, שהונח על האלונקה, פוקח שוב את עיניו, מבטו נודד לרגע אל הרופא, נח על מיכאל הילד, צל חיוך על פניו, מדלג עליי ומגיע אל הצעירה ושם הוא נותר עד לרגע שהוא נעלם בנבכי האמבולנס.

נהג האמבולנס, גדל גוף ואדום שיער, שכל הזמן הזה עמד בצד, שעון על כנף האמבולנס ועישן, מזדרז לכבות את הסיגריה החדשה שהצית ונכנס מהר ובקלילות, יחסית למידותיו, לתא הנהג. כל הצוות כבר בתוך הרכב, אבל הדלתות טרם נסגרו, ומבעדן מגיחים לפתע פניו של הפרמדיק המבוגר, "מישהו מהמשפחה מצטרף?" משום מה נוחת מבטו עליי, שאלתו נותרת תלויה בחלל האוויר ללא מענה, אני מתמלא רגשי אשם אבל שותק.

"זו השנייה האחרונה להיכנס," טון קולו קצר סבלנות, מצידי השמאלי זוג עיניים קודחות בי. הרופא. אני מבין את מבטו המבקש. הם לא רוצים ללוות את האיש המבוגר, אולי בדרכו האחרונה, הוא מבקש ממני שאני אעשה זאת אולי כדי לנקות את מצפונו, הנה קיבלתי היתר מהמשפחה, תחינה אפילו שאסע איתו, ואולי יהיה הפצוע במצב לענות לשאלות הרבות שמציפות אותי? להנהן?

"אני אבוא." אני מפר את השתיקה הרועמת, מודיע זאת גם לעצמי בקול רם, וצועד במהירות לעבר דלתות האמבולנס. אני מטפס ורגע לפני שאני נכנס, מסב ראשי ומסתכל על הרופא, הוא קד בראשו, קידה כמעט לא מורגשת לאות תודה, עצוב ומובס נצמד מיכאל הילד אליו ומשעין ראשו על רום בטנו, הצעירה עומדת ללא נוע בדיוק באותו מקום, מבטה לא מפוענח. אני נכנס פנימה אל בטן האמבולנס, אני לא מספיק להתיישב וכבר נסגרות הדלתות אחריי בנקישה עזה והאמבולנס מתחיל לשעוט ביללה רמה, את החבורה הזו כנראה לא אראה עוד.

5.

משאלה מתגנבת לליבי שהנסיעה הזו תחסוך לי חקירת משטרה שבה איאלץ לומר דברים מיותרים על הרופא שלחם פה בכל מאודו על חיי מיכאל המבוגר. הם לא יודעים מי אני ולא יודעים את שמי, האם אני צריך להתנדב וללכת למשטרה בכוחות עצמי לאחר שאצא מבית החולים? סיגי שבתוכי אומרת שכן, בהחלט כן, אני מסלק את המחשבה הזו. בתוך האמבולנס אני מתיישב על דרגש קטן לצד אלונקת הפצוע, האמבולנס דוהר לעבר בית החולים סורוקה, הפרמדיקים עובדים מעל מיכאל, הם מזריקים לו חומרים, מחברים אותו למכשירים, עוברות דקות ארוכות של טיפול בו, עיניו עצומות כל הזמן.

לאחר זמן מה הפרמדיק המבוגר פונה אליי בקצרה, פניו הרציניות מוצאות חן בעיניי.

"אתה מהמשפחה נכון?"

"לא. עברתי במקרה בסביבה."

הוא מקרב אליי את פניו ולוחש, "זו הייתה המשפחה שלו שם, לא?" הוא לא מסתיר את פליאתו.

"אני חושב שהרופא וגם הבחורה שעמדה מאחוריי, הם המשפחה שלו," אני לוחש בחזרה.

"מוזר, מצבו קשה מאוד," הוא לוחש לי ממש באוזני, ופניו מביעות שאט נפש.

"אני לא מכיר אותם."

"חשבתי שאתה תיתן לנו את פרטי הזהות שלו."

"רק שמעתי שלאדון קוראים מיכאל."

כנראה שבשלב זה קולי לא נמוך דיו, כי למשמע שמו פוקח המבוגר שוב את עיניו כמו נענה לקריאה, הפרמדיק שם לב לתנועה הקלה ורוכן מעליו.

"מיכאל, אתה עוד מעט מגיע לבית החולים, תחזיק מעמד עוד קצת, אתה שומע אותי אדוני?"

האיש מהנהן, תנועה זעירה של הראש, הוא חלש מאוד אבל תגובותיו הן תגובות של עקשן גדול ששרד את סוג הדברים שמישהו כמוני הספיק רק לקרוא עליהם בספרים.

"אתה רוצה שנצלצל למישהו?" הוא מניע את ראשו לשלילה, שוב ניעה זעירה, עיניו ממוקדות בי בכחול עז מבע ואני מגיב לעוצמה הזו, לא יודע לתת שם לרגש המציף אותי.

"איך נפגעת?" השאלה נפלטת מפי, היא מסתובבת בראשי מאז אותו רגע שראיתי את האיש בעל החזות האצילית שרוע ממוטט וחזו מפולח מכדור או שניים, בלב פועם אני מחכה לתשובתו, איש אינו שומע אותנו. הפרמדיק המבוגר עסוק בשיחה שהגיעה לסלולרי שלו, והפרמדיק הצעיר משוחח עם נהג האמבולנס. חרדה פושטת בי, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת מה קרה לו, אבל משהו דוחף אותי כל הזמן הלאה והלאה. הוא מישיר מבטו אליי, חיוך דק ולעגני שוב פושט על לחייו הצנומות ונדמה לי שהוא בוחן בעניין את הבעת פניי, כאילו שכל העניין מסב לו איזו הנאה. אני משתתק, מבטו מעביר בי צמרמורת קרה. השאלה הבאה ברורה לשנינו, אני קולט בעווית חיוכו שהוא מחכה שאשאל אותה, היא לא בוקעת את שפתיי אולי כי התשובה נמצאת כבר בנבכיי, אני מנסה ומצליח לשמור על שלווה בקולי.

"הדוקטור והצעירה ומיכאל הילד הם המשפחה שלך?" אני מנסה להיראות כמי שאינו חושש מתשובותיו, אבל, אני יודע, הוא מפענח כל זיע בפניי. הוא שוב מהנהן בראשו, הפעם מבלי להשתהות. הוא רוצה שאשאל גם את השאלה ההיא. אני מסב את ראשי ימינה בתקווה לגאולה זמנית, הפרמדיק המבוגר עדיין מדבר בלהט רב, אני שומע שברי מילים אבל תשומת ליבי נתונה כולה לאיזו תהום המהדהדת מהאיש, אני מעמיד פנים כאילו שיחת הפרמדיק תפסה את תשומת ליבי ואז בבת אחת שואל, "היא הבת שלך?" זיע קל של ראשו מסמן שהוא עונה בשלילה, עיניו לועגות.

"אני מקשה עליך?" בוקעת ממני שאלה אך לא עוברת את סף שפתיי, שאלותיי חטטניות ולא ראויות בעת הזו, אני מזכיר לעצמי את מצבו הקשה של האיש, את יללת הסירנה העיקשת, את האמבולנס הזר לי, את המכשירים הרפואיים המתכתיים האופפים אותי, את הלובן החמור, את האינפוזיה, את היעדרה של סיגי פה, את זרותי, גל עכור שוטף אותי. אני שם לב שמיכאל מרים מעט את אמת ידו השמאלית, זו שאינה מחוברת לאינפוזיה, הוא מסמן לי באצבע המורה שלו שאתקרב אליו, אני מתקרב, אצבעו מסמנת שאין בזה די, אני מבין, הוא רוצה ללחוש היישר לאוזני, הוא חלש מאוד, אני מתקרב עוד.

"שמך?" לחישתו בתוך אוזני עמוקה וחורקת.

"עירא," אני עונה ומביט בעיניו העזות, הוא שוב מסמן לי באצבעו להתקרב, אני מתקרב עד לפיו.

"למה...?" הוא לוחש וקולו חודר את כל שכבות ההגנה שלי, מה אענה לו?

"אני לא יודע," אני עונה, וביוזמתי מקרב שוב את אוזני אל פיו.

"אח־יי־נית..." הוא לוחש, משתהה במאמץ בין הברה להברה, לרגע אני בקיפאון מחשבתי ואז אני מבין. הוא מתכוון לצעירה. הוא דוד שלה, לא אביה כמו שכל הזמן חשבתי, דוד, מן הסתם גידל אותה מקטנותה. אבל מה הוא רוצה להגיד עליה? אני מרים מבט אל הפרמדיק המבוגר שממשיך לדבר בקול חמור, אני מבין מהבעת פניו של מיכאל שהוא רוצה לומר עוד דבר, אני מקרב שוב את אוזני לפיו.

"יפָה... הָה?" ולאחר השתהות קלה הוא מוסיף "לֵדָה..." מה? למה הוא מתכוון? אני מהנהן בהסכמה כדי להסב לו נחת ומצליח בכך, הוא מחייך אליי והפעם חיוכו שונה, כשאני משיב מבטי אליו אני רואה שעצם את עיניו. אני ממולל שוב בראשי את המילה "לֵדָה" וחלחלה חולפת בי.

"מיכאל?" הוא לא מגיב לקולי, משהו מצפצף באחד המכשירים, הפרמדיק המבוגר מנתק את שיחתו ובודק את מיכאל ואת המכשיר.

"דופק יציב, לחץ דם נמוך מאוד," אומר הצעיר שביניהם.

מבט זריז החוצה מראה שאנחנו קרבים במהירות הבזק לבית החולים, האם אכנס איתו לתוך חדר המיון? אין לי כל קרבה המצדיקה שאלווה אותו גם לשם, אני צריך להשלים עם כך שעליי לעזוב בקרוב ושלא אדע לעולם מה עלה בגורלו ובגורל משפחתו. הנסיעה מן הכניסה הראשית לבית החולים ועד פתח חדר המיון תארך להערכתי לא יותר מעשרים שניות, וברגע שהאמבולנס על שלל קולותיו ואורותיו המהבהבים יגיע לפתח חדר המיון, עוד פרמדיקים ואולי אפילו רופא יגיחו משם, האלונקה תורץ פנימה, ואני, אני אשאר לעמוד שם בחוץ ולא אדע מה לעשות, וזהו. סוף הסיפור.

וְקוֹפֵאת תְּנוּעָתִי כְּשֶׁל סָב בְּגִיחוֹ: / לֹא יוּכַל מִן הַקֶּרַח שַׁחְרֵר אֶת כֹּחוֹ.

6.

תם ונשלם. לא תחמוד עוד. לא תנאף עוד. לא תרצח עוד. לא תוכל לי. כאן בעומדי זקופה אני גבוהה ממךָ, סוף־סוף חזקה ממךָ. אני רוצה להמשיך לעמוד כאן לעד, לא לזוז סנטימטר ימינה או שמאלה. תנועה שווה חיים. עכשיו אני לא רוצה להיות. אני רוצה בין לבין. אין לי מחשבה בגוף עדיין, אני קפואה.

7.

שפתי ישנים ואף שפתי המתים מי ידובב אותן? אבל שפתיים אלו לא מתות. הן נעות ללא רחש. הגענו. האמבולנס מטפס במעלה הקצר בדרך לפתח חדר המיון ונעצר בחריקה מול הדלת הנפתחת אוטומטית. תוך שניות אחדות מוציאים שני הפרמדיקים את מיכאל על אלונקתו החוצה אל הרחבה ורופא ורופאה שהגיחו מפתח חדר המיון מצטרפים, מחליפים עם הפרמדיקים מילה שתיים, אני פוסע בהיסוס במורד שתי המדרגות מן הדלת הפתוחה של האמבולנס אל המדרכה ורואה את האלונקה נעלמת בזריזות אל תוך חדר המיון מלווה במשלחת מלאכים לבנים ובהם שני הפרמדיקים. תמונת התרחקותו של מיכאל נראית מכאן כעלייה השמיימה על רקע אד לבן חלבי, אני מוצא את עצמי בדיוק כפי שחששתי, לבד, על הרחבה, מיותר. גל של זיכרונות מאיים להציף עד שהנשימה מתקצרת והחנק המוכר אוחז בגרון, אני לא יכול לתת לגל הזה להתגבר בשום פנים ואופן. לא עכשיו.

"אתה לא נכנס?" מצטרף אליי נהג האמבולנס אדום השיער ומצית סיגריה, אני שמח על חברתו הלא צפויה.

"לא יודע... אני לא משפחה," אני עונה.

"ואללה מוזר. הם נשארו שם ולא הצטרפו, גועל נפש אם אתה שואל אותי..." קולו דק וצפצפני יחסית לגופו ופניו הגדולים, "אתה יודע מי ירה בו?" הוא מוסיף בסקרנות.

"אין לי מושג." עולה בדעתי, להרף עין, לצלצל לסיגי, לשמוע את קולה הטוב ואני שולח יד לכיס לשלוף את הטלפון הסלולרי שלי ומגלה שהטלפון לא בכיס. השארתי אותו במכונית או שהוא נפל לי מהכיס אל המדרכה שם בסמילנסקי? רק חסר לי שהמשטרה תמצא אותו.

"גם כן הרוסים האלה," הנהג נושף החוצה שאיפה מסולסלת של עשן וקוטע את מחשבותיי, "עם כל הבלגנים שיש להם במשפחות שלהם," הוא קורץ לי בעין קטנה עטורת קמטוטי צחוק שמוסיפים חן ילדותי שובבי לפניו הרחבות. ריח העשן מפריע לי בגלל זיכרונות שהוא מעלה בי, יד אוחזת בסיגריה, קמוטה וארוכת אצבעות, מוכתמת כתמי שמש וניקוטין עולה לנגד עיניי, יד שמגעה החם המחוספס זכור לי כאילו הוא חולף עכשיו על קודקודי ומתעכב, אני קוטע באחת את החוט הזה.

"אין לי מושג," אני עונה לו.

"מה קרה לך? אצלם האמא משאירה את הילד אצל הסבתא כדי שתגדל אותו ויוצאת לה לארץ אחרת, אצלנו זה בחיים לא היה קורה," קולו ממריא בחדות.

"אולי הם עושים את זה כשאין ברירה," אני מתאמץ לנהל שיחה, ומבחין ששיניו צהובות מניקוטין ובינתיים אני מנסה לחשוב האם הייתי צריך להיכנס עם מיכאל או לא, ומחליט שהיסוסי הוא סוג של החלטה וכנראה שהיא הנכונה לי כרגע. הג'ינג'י מפנה את גבו אליי, צועד אל תא הנהג וחוזר עם תרמוס וכוסות שתייה קטנות מנייר, "קפה שחור עד שתחליט אם אתה נכנס או לא?" מפתיע אותי הנהג בקריאה נכונה של מחשבותיי, "אני טוּבִּי... קיצור מטוביה," הוא מוסיף, "ואתה?"

"עירא," אני עונה, קפה שחור זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו, "כן, תודה."

"בכיף בן אדם, בכיף... לא נעים מה שעברת שם, אה? ועוד שיורים בבן אדם כזה," הוא מוסיף ועיניו מצטמצמות ברמיזה.

"כזה?"

"מכובד אח שלי, ג'נטלמן, רואים ישר על הפנים שלו, על הבגדים, העניבה, הגיהוץ, לא יודע מה הוא עשה שם על המדרכה בדרום באר שבע, אבל הוא לא נראה שייך לשם בכלל, והמשפחה המשונה שלו..." אחר שהות שבה אני שותק הוא מוסיף, "מה, אתה לא מסכים איתי?" עיניו הקטנות בוחנות אותי במבט חשדני מעט.

"כן, כן..." אני ממהר לענות, אני לא מעוניין שטוּבּי כאן יחשוב שיש לי קשר כל שהוא למה שקרה למיכאל, "אני לא מכיר את האיש הזה אבל יש לו פרצוף מאוד מכובד." אני רואה ברכה בעמלי עם פרוֹשׂ חיוכו של טובי על פניו הרחבות, "איך הקפה, בן אדם? החומר מחברון, מבשל על פתילייה עד שיש שש שבע טבעות ברתיחה, חבל לך על הזמן."

"טוב," אני עונה לו ומרגיש איך הקפאין וטובי הלהגן מרגיעים את עצביי שחישבו לבגוד בי כמה דקות קודם לכן, "מזמן לא שתיתי כזה קפה מעולה," אני שוב מספק את הסחורה בזריזות.

"אח שלי," משנה טובי את הנושא, "אם לא אכפת לך שאני אומר, לדעתי, אתה צריך להיכנס לשם."

"מה?"

"להיכנס אל הזקן, תשמע הבן אדם לגמרי לבד, אף אחד אפילו לא יחזיק לו את היד אם הוא מחזיר את הנשמה לבורא, ואותך הוא כבר מכיר."

"זה לא פשוט," אני עונה לו.

"בטח לא פשוט," מאדימות פניו האדמוניות גם כך של טובי, "אם היית יודע כמה זה לא פשוט."

"אני מניח שראית דברים לא קלים."

"אמא שלי," הוא אומר בנימת תלונה, אבל חיוך פרוש על פניו הגדולות, משהו בו משרה נועם אבל גם חידה, האם הוא סך הכול איש חביב שהגורל שלח אליי להקל עליי את הקושי?

"נשמע עצוב," אני מייחל לא לשמוע את ההמשך.

"זה היה פה בבית החולים הזה. פנימית ג' אצל פרופסור ירדני. אחותי בכלל לא הספיקה להגיע מחוץ לארץ, לא חשבנו שהיא תלך כל כך מהר," הוא אומר וקולו מנמיך לטונים נעימים יותר לאוזניי.

"היא חלתה?"

"נגמרה בפחות מחצי שנה... הייתה רק בת שישים וחמש." הוא לוגם לגימה איטית מהקפה שלו, עיניו עטורות הקמטוטים קטנות יחסית לפניו ומתנוצצות ברגש. הוא מישיר מבט לעיניי רק לרגעים קצרצרים, ונראה לי יותר כדייג חרוש שמש מחופי יפו מאשר נהג אמבולנס באר־שבעי ששועט ברחובות מאובקים.

"התפללתי שהיא תמות מהר, היה לי קשה לראות את זה, אבל התפילה שלי לא ממש נענתה." דבריו נוחתים עליי בהפתעה וסחרחורת קלה אוחזת בי וגורמת לי לחפש את פגוש האמבולנס ולהישען עליו עם כל הגב.

"אחי הכול בסדר?"

"כן כן, דילגתי על ארוחת צהריים היום עם כל הבלגן שהיה..."

"יש לי פה גם סנדוויץ' עם פסטרמה משוּ משוּ," הוא אומר בהבנה ונדיבות.

"לא, לא תודה, אוֹכַל יותר מאוחר, זה בסדר, באמת..." משתררת שתיקה קלה.

"התפללת שהיא תמות מהר?" טובי משתהה.

"בטח אח שלי, למה שתסבול ככה? גם לי זה היה יותר מדי כבר, אבל הגוף שלה היה כל כך חזק מכל השנים של העבודה הקשה שהיא עבדה, והמחלה לא ניצחה את הגוף שלה בקלות," הוא אומר בחיוך מתגאה, "חתיכת אמא הייתה לי כשהייתה בריאה, חבל לך על הזמן," פניו מאדימות עוד קצת.

"אתה דומה לה? זאת אומרת במראה?"

"לא, בכלל לא, אני קוֹפִּי של אבא שלי, הוא עדיין יותר ג'ינג'י ממני, לפחות ממה שראיתי בפעם האחרונה שראיתי אותו," הוא פותח את הפה וצוחק צחוק גרוני חזק.

"עזב אותנו כשהייתי בן ארבע־עשרה בשביל איזו אישה צעירה בהרבה מאימא שלי, לא היה שום קשר בינינו עד לפני כמה שנים. אימא שלי שנאה אותו וגם אני לא רציתי שום דבר איתו..."

אולי פענוח מסוים של מה שראיתי בפניו הגדולות וצרובות השמש, בוקע מהן ילד נצחי שעתיד לחכות לעד. "ילד נצחי שמחכה לעד", אני ממולל את המילים בפי.

הוא ממשיך, "בהלוויה שלה הוא הופיע, לא הייתה ברירה והאמת הוא לא נראה לי עד כדי כך גרוע כמו שחשבתי, לא יודע, סתם בן אדם רגיל כזה אבל שלא תטעה אני עדיין לא סובל אותו," טובי שוב צוחק ולוגם לגימה רעשנית אחרונה מהקפה שלו.

"חשבתם לעזור לה... אתה יודע...?" טובי מופתע מעט משינוי הכיוון.

"מה, אתה מתכוון למורפיום וכאלה?"

"כן."

"ברור, כלומר אחותי ואני דיברנו הרבה על זה בטלפון, מה אפשר לעשות שלא יהיו לה כאבים, אחותי הלכה להתייעצות בניו יורק עם אחד מומחה אבל שום דבר לא עזר עד שהם עשו ניתוח לנתק לה שם את העצב הראשי." קולו שוב מעפיל.

"אתה דתי טובי? מאמין?"

"ברור אח שלי, יש אלוהים, על זה אין שאלה בכלל ויש כבוד למסורת אבל התקלקלתי מאז שאמא שלי נפטרה," פניו נאטמות מעט, אני חש מיצוי.

"אתה נכנס?" הוא לא מרפה, "אסור שבן אדם יעזוב את העולם הזה בלי שמישהו יחזיק לו את היד וייתן לו כוח להמשך הדרך שלו שמה למעלה," הוא מביט בי בעיניים מוכיחות.

"אני אלך לשאול את הרופאים אבל אסביר שאני לא מהמשפחה."

"רעיון טוב," עיניו המתנוצצות מישירות לרגע מבט, הוא מרוצה ממני, "תגיד, אתה פה בלי המכונית שלך נכון?"

"כן. השארתי אותה שם."

"אני יכול לחכות לך, קח את המספר של הסלולר שלי למקרה שתהיה שוב קריאה לאיזה אירוע, אבל אני אקפיץ אותך אחר כך למכונית שלך." הוא שוב מחייך חיוך רחב, ועיניו כמעט נעלמות תחת עפעפיו תוך שהוא טופח טפיחה חזקה על שכמי. בדרך כלל אני לא סובל את הטפיחות האלה בין גברים אבל כרגע זה נסלח.

"תודה. אני לא מוצא את הסלולרי שלי, השארתי אותו במכונית או שהוא נפל לי, תרשום לי את המספר על פתק או משהו? אני אמצא כבר איך להתקשר אליך אם לא תהיה פה. יש לך חתיכת דף?" אני שואל אותו.

"חתיכת דף? אתה עושה צחוק מהעבודה? אצלי יש הרבה יותר מזה לתת לך אח שלי."

הוא שולף מאותו כיס אחורי תפוח למראה פנקס קטן ומטופח מעור כהה ורושם על הדף הראשון את מספר הטלפון שלו.

"אני לא צריך פנקס שלם, אבל האמת פנקס יפה," אני אומר לו.

"קח, קח, יותר נוח ככה עם פנקס, הוא תמיד בכיס שלי, יש לזה סיבה."

"לא הרבה אנשים מחזיקים בכיס כזה פנקס."

"לא תנחש," הוא נענה בנימה מסתורית.

הסודות הקטנים האלו שאנחנו זקוקים להם בשביל ההנאה, לסודות הגדולים אנחנו כפותים בשלשלאות ברזל עד יום מותנו.

"אח שלי אם אתה רוצה לדעת, אני משורר," הוא מכריז בדרמטיות. "בפנקס אני כותב את הרעיונות הקטנים האלו שנכנסים לי לראש באמצע שאני נוסע או הולך או אוכל, גם שורות שלמות, דימויים, הכול..." לזה לא ציפיתי.

"כל הכבוד טובי, באמת..."

"תתפלא," הוא מישיר מבט לעיניי, נראה שהוא מזהה את האלמנט הפוגע שבהפתעתי אבל לא נוטר לי. הוא שואף עמוקות מהסיגריה שלו, מביט השמיימה תוך הישענות על פגוש האמבולנס ומפטיר כבדרך אגב, "פרסמתי כמה שירים באינטרנט."

"יפה." איזהו משורר? מה מראיתו? אני בעצמי חובב שירה מבית אבל לא יודע לכתוב אותה. "אחזיר לך אותו מאוחר יותר," אני אומר לטובי, ומוסיף, "אפשר אולי לקפוץ לשתות איזו בירה."

"כן, בטח. עכשיו אתה צריך פשוט להיכנס לשם ולראות מה המצב של הזקן," הוא אומר לי בקול מוכיח, צדקן שכמותו, מפריעה לי המילה "זקן", אבל הוא צודק בדבר אחד, להיכנס לשם זה מה שאני הכי רוצה לעשות ממילא.

לפני שאני מספיק לחשוב איך אני נכנס פנימה ומה אני אומר לרופאים, יוצאת אל הרחבה הרופאה הצעירה שקידמה את פני האלונקה עם מיכאל מוקדם יותר, עיניה מתבייתות עליי.

"סליחה, זה אתה שהגעת באמבולנס עם הפצוע?"

"כן... אבל אני לא... לא משפחה... הייתי ברחוב ואף אחד לא נסע איתו," אני מגמגם.

"הוא מכיר אותך, לא?" טון ענייני, אישה קטנה ויעילה אין לה זמן לבזבז.

"הוא מכיר אותי רק מאז שנפצע, הייתי שם וניסיתי לעזור והזמנתי את האמבולנס," אני עונה בקול בטוח יותר.

"תראה, האדון נמצא עכשיו בטיפול נמרץ, הוא היה בהכרה ואפילו הצליח לומר מילה שתיים, הוא ביקש שנקרא לך..." היא ממשיכה להסביר, "עוד כמה דקות הוא יורדם ויוכנס לחדר הניתוח. אתה יכול לבוא איתי בבקשה?" היא לא פונה אל רגשי האשם שלי, וגם לא משחקת משחקים עם מאגרי חמלה שאולי אינם קיימים בי, מוצא חן בעיניי שהיא לא מביכה אותי, אלא רק מציינת עובדות ומקלה עליי את הלב הזה ששוקל מאה טון.

"טוב," אני עונה ורק אז מתערב טובי ששתק כל הזמן תוך עישון סיגריה חדשה שהדליק לו. "אני מחכה לך פה, קח את הזמן שלך אח שלי, אם אני לא פה זה רק בגלל איזו הקפצה..."

"תודה," אני מגייס תנועה זרה לי וטופח על שכמו בעוצמה שנראית לי סבירה אבל מתבררת להיות לא מספיק חזקה, אני חייב לשפר את זה, אני אומר לעצמי ומתחיל לצעוד אחרי הרופאה הקטנה שצעדיה קטנים אבל זריזים כל כך עד שעליי כמעט לרוץ כדי לא להשתרך מאחוריה על אף רגליי הארוכות. אני ממהר וסיגיסוגת ממלאה לפתע את כולי בתערובת של צמא וגעגוע, אני זה שלא מצאתי אומץ לעמוד מול זוג העיניים הכי ישרות שגורמות לי להתמלא אשמה מהניקיון שבהן. הייתי מתעלס איתה עכשיו. איזה פלא יש בה, היא יפה כל כך בעיניי, אני יכול להסתכל עליה שעה ארוכה, על הצוואר המוארך, השדיים המעוגלים העדינים שלה, הפטמות הוורודות שלה, על ההתעגלות המושלמת של מותניה שיש בהן משהו דשן על אף דקותה, אני אוהב לאהוב אותה.

8.

הרופאה הקטנה צועדת בנחישות ומגיעה לשתי דלתות אפורות שאינן ניתנות לפתיחה מבחוץ, עליהן רשום באותיות ענק, "טיפול נמרץ". היא לוחצת על אינטרקום ומכריזה "יעל," והדלת נפתחת לכבודנו. אנחנו נכנסים לתוך המחלקה, חרדה עמומה פושטת בי, רצונות מנוגדים נאבקים בתוכי.

"חכה פה," מורה לי הרופאה.

"טוב."

"אני אבדוק אם המרדים כבר נכנס אליו."

ההתנצלות הקלה בקולה מסגירה שאינה כה חסרת רגישות כפי שהיא נדמית בשל עודף היעילות שלה או קוצר הזמן המשווע שבו היא כנראה נתונה. היא נעלמת במורד המסדרון. אני מביט בצעדיה המהירים וברגליה הלבנות, הארוכות למדי יחסית לקומתה הקצרה, ואפילו נאות. נשים מפתיעות אותי תמיד, אתה חושב שאתה יודע הכול, בין על מראן בין על מי שהן, ולרוב אתה טועה, מרגיש עילג וגס מול התחכום של כמה מהן. אני נותר להביט בכל שפע הפרטים סביבי אבל מתקשה להתרכז בהם. תמונה מתחילה להציף את עיניי, עולה וגואה בי וכל כמה שאני מנסה לחסום את הגעתה ולהביט בעיניים נחושות בפניהם של אנשי הצוות הצועדים במסדרון, עדיין מגיחה בתוכי התמונה האסורה. היא ממלאת את מסך עיניי ומסתירה את פניו של הרופא שאך זה חלף מולי. אני משנה גישה, לא אביט על דמויות חולפות, אלא אתמקד באובייקט נייח כלשהו שקל לעיניים להתמלא בו ביציבות, אני מפנה את פניי ימינה לחדר שדלתו פתוחה ובו שוכב חולה יחיד. וילון אפרפר, המוסט מעט לאחור, מגלה דמות שכובה מחוברת למכשירים רבים. עיניו של הגבר עצומות, הוא צעיר, שערו שחור, מצבו רע מן הסתם אם הוא פה. אני ממשיך להתמקד בו בכל כוחי אבל תמונה אחרת, טורדנית ועיקשת מציפה את ראשי ואת חזי ואינה מניחה לי. היא פושטת בי וחוסמת בעומק גרוני. אני רואה מול עיניי כף יד מסוקסת ארוכת אצבעות. כף יד מבוגרת, כתמי עישון וזִקנה מפוזרים עליה, היא קרבה אל ראשי ועוברת ברוך רב, אם כי בתנועה מהירה וגברית, על קודקודי וטופחת שתי טפיחות קלות מוכרות. אל תמונת היד מצטרפת תמונת הפנים המבוגרות, חרכי העיניים הצרים, קמטי החיוך המוארכים, שניים מכל צד, והפנים מוכרות וקרובות עד שנדמה שהן הדבר הראשון הממלא את עיניי מאז היוולדי, והדבר האחרון אשר ימלא את עיניי ביומי האחרון.

"סליחה," בוקע אל בין שרעפיי קולה של הרופאה יעל, "אתה יכול לבוא, הוא עבר בדיקות ויוכנס לניתוח עוד כמה רגעים." אני צועד בעקבותיה, מודה לה בליבי על העיתוי המעולה. מה אומר למיכאל? מה הוא יאמר לי? אני דרוך.

"אתה יכול להיכנס," פונה אליי הרופאה כששמה לב שאני מהסס בפתח החדר אליו הגענו. "יש לך ממש דקה שתיים לפני שאנחנו מכניסים אותו לניתוח."

"מה מצבו?" אני מעז לשאול.

"לא טוב. טיפה פחות חמור ממה שחשבנו. הניתוח הכרחי אבל אנחנו לא יכולים להעריך מהם סיכויי ההתאוששות שלו בגילו," היא מסכמת ונעלמת, מהירה ונמרצת.

אני נכנס. הוא שוכב בחדר לא קטן, משוכלל, הציוד הרפואי נראה חדש לגמרי, הווילונות האפרפרים מבהיקים בניקיונם, מסך המוניטור התלוי מעל ראשו נראה מתוחכם, פעימות ליבו חולפות שם, דומות ללהקת ציפורים קטנות לבנות שהגורל הפריד ביניהן וכעת הן רודפות זו אחר זו בתשוקה אילמת, אלמותית, להתקבץ שוב לישות אחת. הצלילים המונוטוניים נשמעים כמו תזמורת הלוויה, עיניו עצומות, מסֵכת חמצן מהודקת אל פניו. אני מתקרב אליו, ולא יכול שלא לשים לב שוב לתווי פניו הנאים. קלסתרו צר ואצילי על אף הנסיבות החמורות שבהן הוא נמצא כעת. רעמת שערו לא מדובללת ומבריקה באור הניאון שמאיר ישירות מעליו. אני מזכיר לעצמי שהוא זה שפנה וביקש שאכנס לראותו, ובשל בקשתו טרחה הדוקטור יעל ויצאה מן המחלקה לטיפול נמרץ ובאה לחפש אותי ברחבת האמבולנסים של בית החולים.

"מיכאל?" אני פונה אליו בזהירות קרוב למיטתו, עיניו נפקחות והכחול העז מכה בי.

"ביקשת שאבוא?" היסוס בקולי, הוא מהנהן בחולשה ניכרת וצל של חיוכו הלעגני, שנדמה לי שאני מכיר אותו שנים, עולה בעיניו.

"אתה נכנס לניתוח, אני מקווה שיעבור טוב ובקלות," הוא מביט בי ארוכות, מרים מעט את ידו ומסמן לי באיטיות תנועת כתיבה, הוא רוצה לכתוב לי משהו. איזה צירוף מקרים מבורך שפנקסו של טובי הופקד בידיי בדיוק לפני כמה רגעים, הפנקס היוקרתי שעט מוזהב וקטן מוצפן בו. אני מהנהן אל מיכאל ושולף את הפנקס השמנמן מכיס הדגמ"ח השמאלי שלי, פותח את הדף הראשון ורואה את כתב ידו המפתיע בדקותו של טובי, אין זמן להציץ, אני הופך שני עמודים ופותח דף נקי ופורש את היומן היטב כדי שמיכאל יוכל לכתוב לי, אני מגיש לו את הפנקס באופן שיקֵל עליו לכתוב ומחזיק אותו עבורו מול פניו, הוא מרים אט־אט את ידו השמאלית שבה לא נעוצה האינפוזיה, איטר יד ימינו כמוני, ומתחיל לכתוב באיטיות וביד רועדת ממאמץ. מראה ידו המבוגרת, קמטיה, כתמי הזקנה והשמש, הַמְסוּקָסוּת, כל אחד מאלו במובחן, סכין החודרת אליי מכיוון לא צפוי ומתקיפה ללא רחם. אך לא די בכך, תנועת הכתיבה, הריקוד העתיק של יד ותיקה בעולם, הכותבת בהתרסה כנגד גורלה הצפוי, צליל החריטה על הדף, עולה לנגד עיניי תמונת העמוד הראשון בספר התנ"ך שבביתי והחריטה המעמיקה בו, "לבן המצווה..." המראה הזה חונק, אבל הסקרנות החולנית שלי גוברת עליו, ואני מתעשת. אני מניח שחולשתו לא תאפשר לכתב ידו להיחרט בדף והאותיות לא תהפוכנה ליצירים תלת־ממדיים ורבי־קסם כמו שהן נדמות לי מאז היותי ילד הלומד לקרוא ולכתוב. לאחר זמן ארוך למדי, הוא מסמן לי באצבעו, נדמה לי שאני מזהה קוצר רוח מסוים בתנועה, אני מביט בדף הפנקס ומופתע לגלות מספר מילים שרשם בכתב רועד. האותיות לא אחידות, וניכר עליהן המאמץ הרב שהולידן, אני מתחיל לקרוא לאט ובקול רם כדי שמיכאל יאשר בראשו שאני מבין את כוונתו.

"הֲרָאִיתָ שׁוֹכְבִים עַל שְׂדוֹת שֶׁלֶג קָרִים, יְהוּדִים מֻקְפָּאִים – בְּטוּרִים בְּטוּרִים?" אני מקריא את המילים בקול רם, מופתע, אני סטודנט למחשבים, אבל היה מי שהספיג את ילדותי במילים, בשירה. השורה מהדהדת בתוכי בצלילה המוכר, עיני מיכאל קודחות בי, אהה... הוא בוחן אותי, ניצוֹצן כוחני כמעט, אם לא אעבור את המבחן הוא יפסול אותי, לא אהיה ראוי לתשומת ליבו. להתאפק עירא, אני מורה לעצמי, לא להסגיר עד כמה אני מכיר את הצליל הנקי המושלג, את העצב הכמוס המזדקק למוזיקה עילית, את היהוּדיוּת השגיבה, סוּצקֵבֵר הדגול מרבבה. בבת אחת אני מבין מהיכן בא מיכאל, ואת מבחן מיון העולם שלו לסוצקברים וללא סוצקברים, מיון קשוח ובלתי סלחני. אני מישיר אליו מבט והנאה בלתי מסותרת פושה בי בעוד אני מקרב מעט את ראשי אליו ואומר לו, "אברהם סוצקבר. משורר גדול." אני מתבונן כצייד בכל זיע בפניו, אני אצוד עד בוש כל הבעת הפתעה ולו הקטנה ביותר ואתאפק לא להכריז שח־מט אם אמצא אותה. אני לא מצליח לצוד הפתעה וגם לא שמץ ממנה, איזה קור רוח נחוש ומובנה יש בו באיש הוותיק הזה, לאט לך עירא, לאט לך, יש לאיש הזה יתרון שנים ומהפכים והפיכות משטרים, ענק עליך.

הוא מסמן לי שוב שהוא רוצה לכתוב, אני מעביר לו בזריזות את הפנקס ומחזיק אותו עבורו מול פניו כמו קודם, הוא כותב באיטיות רבה, אני לא יודע מה אני מרגיש כלפי מיכאל מלבד משיכה עצומה להיות בסמוך ככל האפשר לשתיקתו, הוא מסמן לי שסיים, אני הופך את הפנקס אליי בחשש, האם ימשיך המבחן? אני מקריא בקול, "אני מוכן. ואתה?"

מוכן? לספר לי את מה שאני רוצה לדעת ומוטב שלא אדע? השאלה מסתמנת כפי הנראה על פניי כי נדמה לי שמיכאל מהנהן קלות בראשו ועיניו עונות לי שאכן כך. אבל האם אני מוכן? שאלתו מדויקת.

"אתה גם משורר?" אני שואל אותו כדי להרוויח זמן, הוא נד בראשו לשלילה, נדמה לי שאין לו סבלנות, ובעצם אין זמן בכלל, אני מבזבז את המעט שיש עם התעכבויות עילגות והרופאה יעל תבוא עוד רגע קל ותגרש אותי מפה. מושא מחשבותיי נכנסת באותו רגע לחדר עם שני בחורים. האחד רופא צעיר מאוד שמחלק הוראות זריזות בעברית במבטא רוסי לשני, שהוא כנראה סניטר שבא לעזור לקחת את מיטתו של מיכאל לחדר הניתוח. תוך שהם מטפלים במכשירים סביבו היא מתקרבת אל מיטתו של מיכאל, הבעה אחרת עולה על פניה העגולות.

"מיכאל, אנחנו לוקחים אותך עכשיו לחדר הניתוח, המנתח הגיע מחוץ לבית החולים. היה לנו חשוב שהוא יבצע את הניתוח הזה כמו שהסברתי לך קודם." אני לא מוצא נימה של פטרונות, תיאור עובדתי נקי וזהו. האם אחכה עד סיום הניתוח או שאסע מפה ואחזור מאוחר יותר? הרופא הצעיר והסניטר מושכים בינתיים את מיטת מיכאל ביחד עם כמה מכשירים הנעים עִמה על גלגליהם לכיוון פתח החדר, אני מתקרב מהר אל מיכאל ומאחל לו בהצלחה, הוא משיב לי מבט מפוכח וצלול ולוויית חיוך כמעט בלתי מורגשת חולפת כעננה בעיניו, אני לא רואה הבעת פחד על פניו.

עם התרוקנות החדר פונה אליי הרופאה יעל, "אתה יכול לחכות לו בחוץ ברחבה, אני אצא לומר לך מה מצבו."

"כמה זמן אמור לקחת הניתוח?"

"אם לא יסתבך, בסביבות שלוש שעות," היא עונה ומישירה מבט לעיניי, ועיניה הקטנות החומות נראות יגעות, הן מְשַמרוֹת חום שאינו נודד מעיניה לשאר תווי פניה.

"אולי אסע ואחזור," אני אומר לה ומבין שאני שוב מתנצל, "אני לא מהמשפחה או משהו כזה."

"המשפחה שלו לא אמורה להגיע?"

"לא חושב." הבעת פניה משתנה והיא מאבדת את מעט הזמן והסבלנות שהייתה לה.

"טוב. להתראות." ועם הצליל האחרון הרופאה יעל כבר אצה רצה בצעדים קטנים וזריזים ונעלמת במורד המסדרון בכיוון אליו פנו הסניטר והרופא הצעיר, מותירה אותי עומד באמצע המסדרון האפרפר והארוך, מרגיש לא שייך פה. אני יוצא מהמחלקה לטיפול נמרץ וצועד לעבר פתח חדר המיון החדש ומרגיש את מגע העור הרך של הפנקס של טובי בידי הימנית. לימיני פזורים חלונות גדולים בסימטריה נאה לאורך המסדרון הארוך והאפור, ומהם ניבטת מדשאה רחבה שספסלים מעץ חום כהה פזורים בה בפינות שונות, אני מחליט לגנוב כמה דקות לפני שאני יוצא אל רחבת האמבולנסים ומצטרף לטובי ולחיוך המונה ליזה שלו. ריח של דשא צעיר ומהביל מכה באפי ומשמח אותי לאחר ריחות החומרים הזרים שאפפו אותי במחלקת טיפול נמרץ. אני מתיישב ולוחות העץ מציקים בגבי ומזכירים לי כי המקום הזה אינו נינוח כפי שהמדשאה הזו נדמית, זהו בית לחולים, לעייפים, ולמתים. מעט שמחה פה ושם אולי בכל זאת יש פה. דפי הפנקס נפתחים לי מאליהם היישר לדף עליו שִרבט מיכאל בכתב יד מוארך ורקדני ומלא בפיתולים בלתי צפויים, אני קורא שוב את השורה מתוך שירו של סוצקבר שמכאיבה לי באופן לא ברור ואז עובר למילים האניגמטיות: "אני מוכן. ואתה?" נימה כהה מנשבת אליי מהם וצמרמורת חולפת בעורפי.

אני תולש את כל הדפים הראשונים שעליהם כתבנו מיכאל ואני ותוחב אותם לכיס אחר. אני אלך עם טובי לשתות בירה קרירה, אם הוא בחוץ. יעברו כמה שעות עד שמיכאל ייצא מחדר הניתוח ואולי גם יתאושש, אין טעם שאחכה פה ואתחזה להיות מה שאני לא.