פן פאל

1

יורד גשם כשמורידים את הארון של בעלי לתוך הבור באדמה. גשם זלעפות, כאילו השמיים עצמם עומדים להיקרע לשניים כמו הלב שלי.

אני עומדת ללא תזוזה מתחת למטרייה עם שאר האבלים, מקשיבה לכומר חופר על תחיית המתים ותהילת האדם, על ברכות וייסורים, על גאולה ואהבתו הקדושה של האל. כמה מילים, וכולן חסרות משמעות.

הכול חסר משמעות. יש בור בצורת מייקל בחזה שלי, ושום דבר כבר לא חשוב יותר.

זו כנראה הסיבה שבגללה אני מרגישה קהת חושים כל כך. אני ריקה. האבל פירק אותי, פיזר את העצמות שלי בשממת המדבר, שבה הן ייצלו בדממה תחת שמש אכזרית לאורך אלף שנים.

אישה מאחוריי בוכה בשקט לתוך המטפחת שלה. שרון? קארן? קולגה של מייקל שאותה פגשתי במסיבת סגל מזמן. אחת מאותן מסיבות עובדים איומות בחופשה באולם בית הספר, שבהן מגישים יין זול בכוסות פלסטיק ואנשים עומדים ומנהלים שיחות חולין מביכות, עד שהם שיכורים מכדי לומר את דעתם האמיתית זה על זה.

שרון או קארן מאחוריי אמרה למייקל שהוא התנהג כמו מניאק במסיבה ההיא. אני לא זוכרת למה, אבל זו כנראה הסיבה שבגללה היא בוכה עכשיו.

כשמישהו מת, אתה מתחיל למנות את כל הצורות שבהן אכזבת אותו.

הכומר מצטלב על החזה. הוא סוגר את הברית החדשה ופוסע לאחור. אני צועדת לאט קדימה, מתכופפת כדי לקחת חופן אדמה מהערמה בצד ומשליכה אותו על הארון הסגור.

גוש העפר הרטוב משמיע קול חלול דוחה כשהוא נוחת על המכסה האפור של הארון, התזה אדישה של סופיות, לפני שהוא גולש ומשאיר מריחה חומה בעקבותיו, כמו כתם של חרא.

פתאום אני רועדת מזעם. אני מרגישה טעם אפר ומרירות בפה.

איזה פולחן מטופש. למה אנחנו טורחים בכלל? הרי המתים לא יכולים לראות אותנו מתאבלים עליהם. הם אינם.

משב פתאומי של רוח קרה מרעיד את העלים בין העצים. אני מסתובבת והולכת בגשם, לא מביטה לאחור, כשמישהו בוכה פתאום את שמי בשקט.

אני צריכה להיות לבד באבל שלי. אני לא הטיפוס שאוהב להתקהל סביב אסון. בעיקר כשמדובר באסון הפרטי שלי.

כשאני פותחת את דלת הכניסה אל הבית, עובר רגע עד שאני קולטת שזה הבית שלי. אני לא זוכרת שנסעתי מבית הקברות לכאן, אף שהחור בזמן לא מפתיע אותי. מאז התאונה אני חיה בערפל. כאילו המוח שלי אפוף עננים עבים.

קראתי באיזה מקום שאבל הוא יותר מרגש. הוא גם חוויה פיזית. כל מיני כימיקלים דוחים של לחץ משתחררים למחזור הדם כשאדם מתאבל. עייפות, בחילה, כאבי ראש, סחרחורת, רתיעה מאוכל, נדודי שינה... רשימת תופעות הלוואי ארוכה.

קיבלתי את כולן.

אני חולצת נעליים ומשאירה אותן מתחת לשולחן במבואה, משליכה את מעיל הצמר על גב כיסא במטבח וניגשת למקרר. אני פותחת את הדלת, מסתכלת לתוכו בעמידה ומנסה לשכנע את עצמי שאני רעבה, בזמן שגשם מתופף על אדני החלונות.

אני לא. ברור לי שאני צריכה לאכול כדי לשמור על הכוחות, אבל אין לי תיאבון לכלום. אני מניחה לדלת להיטרק ומצמידה את האצבעות לרקות הפועמות.

עוד כאב ראש. החמישי השבוע.

כשאני מסתובבת, אני מבחינה במעטפה על השולחן ליד קערת הפירות. היא מונחת לבד, מלבן לבן בכתב יד מסודר ובול שעליו כתוב אהבה באותיות אדומות.

היא לא הייתה שם כשיצאתי.

המחשבה הראשונה שלי היא שפיונה כנראה הכניסה את הדואר, אבל אני נזכרת שהיא מנקה את הבית בימי שני. היום יום ראשון.

אז איך היא הגיעה לכאן?

כשאני ניגשת לשולחן ומרימה את המכתב, רעם מטלטל את החלונות. משב רוח פתאומי שורק מבעד לעצים שבחוץ. התחושה המפחידה מתעצמת כשאני קוראת את כתובת השולח.

הכלא של מדינת וושינגטון.

אני מכווצת את המצח, תולשת את שולי המעטפה ומוציאה את דף הנייר הבודד שבפנים. אני פורשת אותו וקוראת בקול.

״אחכה לנצח אם אצטרך.״

זה הכול. לא כתוב שום דבר נוסף למעט חתימה משורבטת מתחת למילים.

דנטה.

אני הופכת את הדף, אבל הוא ריק בצד השני.

אני חושבת לרגע חמקמק שהמכתב מיועד למייקל. הרעיון ננטש כשאני מבינה שהוא ממוען אליי. השם שלי מתנוסס בחזית המעטפה, כתוב באותיות גדולות בעט כחול. הדנטה הזה, מי שזה לא יהיה, התכוון שאני אקבל אותו.

אבל למה?

ולמה הוא מחכה?

אני מקפלת את המכתב לשלוש בתחושה מעורערת, תוחבת אותו בחזרה למעטפה ושומטת אותה על השולחן. אני מוודאת שכל הדלתות והחלונות נעולים, מגיפה את הווילונות והתריסים מול אחר הצהריים האפור והרטוב, מוזגת לעצמי כוס יין ומתיישבת לשולחן המטבח ומביטה במעטפה בתחושה משונה ומבשרת רעות.

תחושה שמשהו מגיע.

ומה שזה לא יהיה, הוא לא חיובי בכלל.

כשאני גוררת את עצמי מהמיטה בבוקר, כאב הראש עדיין איתי, אבל תחושת האימה המעיקה נעלמה. אפור וסוער בחוץ, אבל הגשם פסק. לפחות לעת עתה. בוושינגטון רטוב ומעונן כל השנה, וינואר הוא חודש קודר במיוחד.

אני מנסה לעבוד, אבל מוותרת כעבור שעה בלבד. אני לא מצליחה להתרכז. כל מה שאני מציירת נראה מדוכא. ספר הילדים שאני מאיירת עוסק בילד ביישן שמתיידד עם ארנבת שיודעת לדבר, אבל היום הארנבת שלי נראית כאילו הייתה מעדיפה לקחת מנת יתר של פרקוסט מאשר לאכול את הגזרים שהילד מנסה להאכיל אותה בהם.

אני נוטשת את שולחן העבודה שלי וניגשת למטבח. הדבר הראשון שמבטי נח עליו הוא המכתב שעל השולחן. לאחר מכן אני רואה את המים שמציפים את הרצפה.

בן לילה התחילה נזילה מהתקרה. שתי נזילות, ליתר דיוק.

ידעתי שהיינו צריכים לקנות משהו חדש יותר.

אבל מייקל לא רצה בית חדש. הוא העדיף בתים ישנים עם ״אופי״. כשעברנו לפני שש שנים לבית הוויקטוריאני הזה בסגנון המלכה אן, היינו זוג צעיר עם יותר מרץ מכסף. הקדשנו את סופי השבוע לסיוד ולדפיקות פטיש, לפרישת שטיחים ישנים ולתיקון חורים בקירות גבס.

זה היה כיף למשך כשלושה חודשים. בהמשך זה נעשה מתיש. לאחר מכן זה הפך לקרב רצונות — אנחנו נגד בית שנראה נחוש להישאר במצב של ריקבון, לא משנה עד כמה ניסינו לשדרג אותו.

היינו מחליפים צינור מים מקולקל, ואז החימום היה קורס. היינו משדרגים את מכשירי החשמל העתיקים במטבח ומוצאים טחב רעיל במרתף. קרוסלה אין־סופית של תיקונים והחלפות שרוקנה לנו את הכספים והסבלנות.

מייקל תכנן להחליף את הגג הדולף השנה.

אני תוהה לפעמים מה יישאר ברשימת המטלות שלי כשאמות.

אבל ברגע הבא אני מכריחה את עצמי לחשוב על משהו אחר, כי אני כבר מספיק עצובה.

אני מביאה שני דליי פלסטיק מהמוסך למטבח, מניחה אותם על הרצפה מתחת למקומות שבהם התקרה מטפטפת והולכת להביא את המגב. נדרשת כמעט שעה כדי לגרוף את כל המים ולייבש את הרצפה. בדיוק כשאני מסיימת, אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת. אני מסתכלת על השעון שעל המיקרוגל.

עשר. בדיוק בזמן.

המנקה שלי, פיונה, נכנסת למטבח. היא מעיפה בי מבט אחד, שומטת את שקיות הפלסטיק עם מוצרי הניקיון שהיא מחזיקה ופולטת צרחה מקפיאת דם.

העובדה שאני לא מזנקת בבהלה בגלל הצרחה מעידה עד כמה אני מותשת.

״אני באמת נראית גרוע כל כך? תזכירי לי להתאפר לפני שאת מגיעה בשבוע הבא.״

היא מתנשמת בכבדות, פניה לבנות, והיא משעינה זרוע על המשקוף תוך כדי שהיא מצטלבת על החזה. ״אלוהים שבשמיים! הפחדת אותי כהוגן!״

אני מכווצת את המצח אליה. ״למי ציפית? לסנטה קלאוס?״

הצחוק של פיונה קטן ורפה, בניגוד ליתר נתוני הגוף שלה.

היא ממוצא סקוטי, שמנמנה ויפה עם עיניים כחולות בורקות, לחיים ורודות ורגליים עבות. הידיים שלה אדומות ומחוספסות משנים של ניקיון בתים. יש לה מרץ של אישה בת שלושים, אף שכבר עברה את גיל שישים.

העזרה ממנה בתחזוק הבית היא מותרות יקרות, אבל עם שתי קומות, ארבע מאות שישים מטר רבוע ומה שנראה כמו מיליון גומחות ופינות שצוברות אבק, הבית הזה זקוק יותר מתמיד לניקיון.

היא מנענעת את הראש ומנופפת על עצמה. ״הו! הלב שלי דוהר כמו רכבת בגללך, יקירתי!״ היא צוחקת. ״עבר הרבה זמן.״

אחר כך היא מרצינה ומתבוננת בי היטב, מסתכלת עליי כאילו לא ראתה אותי כבר מאה שנה.

״מה שלומך, קיילה?״

אני מסיטה את המבט. אני לא מסוגלת לשקר בזמן שאני מישירה מבט אל העיניים הכחולות החודרות האלה. ״אני בסדר. סתם מנסה להעסיק את עצמי.״

היא מהססת, כאילו היא לא בטוחה מה לומר. אחר כך היא נושפת ומצביעה בחוסר אונים אל החלון ואל הנוף המעונן של נהר הפאג‘ט סאונד שמאחור. ״אני ממש מצטערת על מה שקרה. קראתי על זה בעיתון. אפשר לעזור במשהו?״

״לא. אבל תודה.״ אני מכחכחת בגרון. אל תבכי. אל תבכי. תתעשתי. ״אל תטרחי לנקות היום את המטבח כמובן. אחפש מישהו שיבוא לבדוק את הנזילה, אבל בינתיים אין טעם לנקות כאן אם זה רק יירטב שוב מחדש. לא צריך לנקות את המשרד שלי השבוע וגם...״

אני בולעת את המחנק בגרון. ״ואולי גם נדלג על המשרד של מייקל. לדעתי, ארצה להשאיר אותו כמו שהוא למשך תקופה.״

״אני מבינה,״ היא אומרת בשקט. ״אז את נשארת?״

״כן. אהיה כאן כל היום.״

״לא. התכוונתי שאת נשארת לגור בבית?״

משהו משונה ניכר בקולה, סאבטקסט שאני לא מבינה אבל מייד קולטת. היא דואגת לגבי ביטחון המשרה שלה.

״אה, אני לא יכולה למכור עכשיו. מוקדם מדי להחליט החלטה משמעותית כל כך. אולי בעוד שנה־שנתיים, כשהמצב יהיה רגוע יותר. אני לא יודעת. האמת היא שאני חיה מיום ליום.״

היא מהנהנת. אנחנו עומדות בדממה מביכה לרגע עד שהיא מצביעה לאחור.

״אלך לעבוד עכשיו.״

״אוקיי. תודה.״

היא אוספת את השקיות מהמקום שבו שמטה אותן על הרצפה ופונה ללכת, אבל מסתובבת בפתאומיות ואומרת, ״אתפלל עלייך, יקירתי.״

אני לא טורחת לומר לה שחבל על הטרחה.

אני יודעת שאני מקרה אבוד, ששום תפילה בעולם לא תעזור לי, אבל זה לא אומר שאני צריכה להיות גסת רוח בעניין. אני פשוט נושכת את השפתיים, מהנהנת וכובשת את הדמעות.

כשהיא יוצאת החוצה, מבטי נח על המכתב שעל השולחן.

אני לא יודעת מה דוחק בי לעשות את זה, אבל לפני שאני מבינה מה קורה, אני יושבת לכתוב תגובה. אני כותבת אותה על גב המכתב שדנטה שלח לי.

למה אתה מחכה?

אני שולחת את המכתב בדואר לפני שאאבד את האומץ. עובר שבוע לפני שאני מקבלת תגובה, והיא אפילו קצרה יותר ממה שכתבתי. למעשה, היא כוללת מילה אחת בלבד.

לך.

בתחתית הפינה הימנית של המכתב יש מריחה של משהו קרוש בצבע חלודה שנראה כמו דם.