פנקס הכתובות האדום

1

המלחייה. קופסת התרופות. הקערה עם הסוכריות לגרון. מד לחץ הדם בנרתיק הפלסטיק האליפטי. זכוכית המגדלת עם רצועת התחרה האדומה, שנקשרה סביבה בשלושה קשרים עבים. בעבר שימשה רצועת התחרה כעיטור בווילון חגיגי של חג המולד. מכשיר הטלפון בעל המקשים הגדולים במיוחד. פנקס הכתובות האדום מעור, שהכריכה שלו מקומטת בפינות ודפיו מצהיבים. היא מסדרת הכול בקפידה במרכז שולחן האוכל. צריך לסדר אותם יפה. שלא יהיו קמטים במפת הפשתן התכולה, המגוהצת.

שלווה יורדת עליה כשהיא מסתכלת החוצה אל הרחוב ואל מזג האוויר הקודר.

אנשים ממהרים לדרכם עם מטריות ובלעדיהן. העצים עירומים. ערמות שלג נמסות על האספלט, וזרזיפי מים ניגרים מהן.

סנאי מדלג במהירות על ענף, ולרגע עיניה נוצצות משמחה.

היא רוכנת קדימה ובוחנת בתשומת לב את תנועותיו החפוזות של היצור הקטן. זנבו העבה של הסנאי נע מצד לצד בשעה שהוא מנתר בין הענפים. לפתע הוא קופץ מטה אל הכביש ונעלם כהרף עין בדרכו להרפתקה חדשה.

נראה שכמעט הגיעה שעת האוכל, היא חושבת, ומעבירה יד על בטנה. היא מרימה את זכוכית המגדלת ביד רועדת ומביטה בשעון היד שלה. הספרות עדיין קטנות מדי והיא נאלצת לוותר. היא מניחה את ידיה בחיקה, עוצמת את עיניה לזמן קצר, וממתינה לקול המוכר של פתיחת הדלת הראשית.

"את מנמנמת, דוריס?"

קול רם מדי מעיר אותה לפתע משנתה. היא חשה ביד על כתפה, ועושה מאמץ לחייך ולהנהן מתוך שינה לעבר המטפלת הצעירה, הכורעת לצידה.

"כנראה נרדמתי." היא חשה מחנק ומכחכחת בגרונה.

"הנה, שתי קצת מים." המטפלת ממהרת להושיט לה כוס, ודוריס לוגמת ממנה מעט.

"תודה... אני מתנצלת, שכחתי מה שמך." שוב אחת חדשה. הקודמת עזבה, חזרה ללימודים שלה.

"דוריס, זאת אני, אוּלריקה. מה שלומך היום?" היא שואלת ולא מחכה לתשובה.

אבל דוריס לא עונה בכל מקרה.

היא מביטה בשתיקה בתנועותיה המהירות של אולריקה במטבח. היא צופה בה מוציאה את הפלפל מהמזווה ומחזירה לשם את המלחייה. היא זזה מפה לשם, ומותירה אחריה שובל של אין־ספור קמטים במפה.

"כבר אמרתי לך שאסור להוסיף מלח," אומרת אולריקה ונועצת בה מבט נרגז. היא אוחזת בידה את קופסת המזון. דוריס מהנהנת ונאנחת בשעה שאולריקה מסירה את הניילון הנצמד. רוטב, תפוחי אדמה, דג ואפונה מחליקים בערבוביה אחת אל צלחת חרסינה חומה. אולריקה שמה את הצלחת במיקרוגל ומסובבת את הכפתור לשתי דקות. המכשיר מתחיל בפעולה בקול זמזום עמום, וניחוח הדגים ממלא אט־אט את הדירה. בינתיים אולריקה מתחילה להזיז את חפציה של דוריס: היא אוספת את העיתונים והדואר ועורמת אותם ברישול, מפנה את הכלים מהמדיח.

"קר בחוץ?" דוריס שוב מפנה את מבטה אל הגשם השוטף. היא לא מצליחה להיזכר מתי יצאה מהבית בפעם האחרונה. היה אז קיץ. ואולי בעצם אביב.

"כן, פיכס, ממש הגיע החורף. הגשם היום היה כמעט כמו גושים קטנים של קרח. טוב שיש לי את האוטו ושאני לא צריכה ללכת ברגל. מצאתי חניה ברחוב שלך, ממש מול הבית. האמת שיש הרבה יותר חניה בפרברים, איפה שאני גרה. כאן בעיר זה פשוט נוראי, אבל לפעמים יש מזל." המילים זורמות מפיה של אולריקה ואז הופכות לזמזום שקט. זה שיר פופ, דוריס מזהה אותו מהרדיו. אולריקה חולפת הלאה. היא מנקה אבק בחדר השינה. דוריס שומעת אותה מתרוצצת ומרעישה, ומקווה שלא תשבור את האגרטל, זה שהיא כל כך אוהבת, הצבוע ביד.

כשאולריקה חוזרת, היא אוחזת ביד אחת שמלה. זו שמלת צמר בצבע יין, עם כדוריות בד בזרועות וחוט שמשתלשל מהמכפלת. בפעם האחרונה שלבשה את השמלה, דוריס ניסתה לקרוע את החוט, אבל כאב לה הגב והיא לא הצליחה למתוח את היד מעבר לברכיים. היא מושיטה את ידה ושוב מנסה לתפוס את החוט, אבל לפתע אולריקה מסתובבת ומניחה את השמלה על כיסא, והיא לא מספיקה להגיע אליה. המטפלת חוזרת ומתחילה להתיר את הקשר בחלוק של דוריס. היא מוציאה בעדינות את זרועותיה של דוריס, שפולטת יבבה חלושה בשעה שזרם של כאב נשלח מהגב החלש שלה אל הכתפיים. הוא תמיד שם, ביום ובלילה. תזכורת לכך שגופה מזדקן.

"את צריכה לעמוד עכשיו. אני אספור עד שלוש ואעזור לך לקום, בסדר?" אולריקה מקיפה אותה בידיה, עוזרת לה לקום על רגליה ומסירה ממנה את החלוק. כך, במטבח, לאור היום הקריר, היא נשארת עירומה פרט לבגדיה התחתונים. גם אותם צריך להחליף. החזייה שלה מותרת, ודוריס מכסה את עצמה ביד אחת. שדיה צונחים רפויים על בטנה.

"אוי, מסכנה שלי, את קופאת מקור! בואי נכניס אותך לחדר האמבטיה."

אולריקה אוחזת בידה, ודוריס הולכת אחריה בחשש ובהיסוס. היא חשה את שדיה מתנודדים ואוחזת בהם בחוזקה ביד אחת. בחדר האמבטיה חם יותר בזכות חימום תת רצפתי המסתתר מתחת לאריחים, והיא חולצת את נעלי הבית שלה ומתענגת על החום בכפות רגליה.

"טוב, בואי נשים לך את השמלה הזאת. תרימי ידיים."

היא מצייתת, אבל אינה יכולה להרים את הידיים מעל גובה החזה. אולריקה נאבקת עם הבגד, ובסופו של דבר מצליחה למשוך את השמלה מעל לראשה. דוריס מרימה אליה את מבטה, והיא מחייכת.

"קו־קו! הצבע הזה ממש יפה, הוא מתאים לך. רוצה שנשים קצת אודם? ואולי קצת סומק על הלחיים שלך?"

מוצרי האיפור מסודרים על שולחן קטן ליד הכיור. אולריקה מרימה את האודם, אבל דוריס מנענעת בראשה ומפנה את מבטה.

"מתי האוכל יהיה מוכן?" היא שואלת בדרכה אל המטבח.

"אויש! האוכל! איזו מטומטמת אני, שכחתי מזה לגמרי. אני צריכה לחמם אותו שוב."

אולריקה נחפזת אל המיקרוגל, פותחת את הדלת וסוגרת אותה שוב, מסובבת את מחוג ההזזה לדקה אחת ולוחצת על התחל. היא מוזגת מיץ דומדמניות לכוס ומניחה את הצלחת על השולחן. דוריס מעקמת את אפה למראה העיסה, אבל היא רעבה ומרימה את המזלג אל פיה.

אולריקה מתיישבת מולה ובידה ספל. זה הספל עם הפרחים הוורודים המצוירים ביד. דוריס אף פעם לא משתמשת בספל הזה, כי היא פוחדת שיישבר.

"קפה זה הדבר הכי טוב שיש, זה בטוח," מחייכת אולריקה. "נכון?"

דוריס מהנהנת, ועיניה נעוצות בספל.

אל תפילי אותו.

"שבעת?" שואלת אולריקה אחרי זמן מה שישבו בדממה. דוריס מהנהנת, ואולריקה קמה ומפנה את הצלחת. כשהיא חוזרת שוב יש בידה קפה מהביל. הפעם בספל קרמיקה כחול כהה תוצרת הוגנס.

"זהו. עכשיו אפשר לנוח קצת, לא?"

אולריקה מחייכת וחוזרת לשבת.

"מזג האוויר הזה, כל הזמן רק גשם, גשם, גשם. נראה כאילו הוא לא ייגמר אף פעם."

דוריס כמעט מספיקה לענות לה, אבל אולריקה ממשיכה:

"אני לא זוכרת אם שלחתי איתם לגן עוד זוג מכנסיים. הקטנים בטח יירטבו היום לגמרי. טוב, נו, הם בטח יוכלו לשאול מכנסיים מהגן. אחרת אני הולכת לאסוף ילדים יחפים ועצבניים. הדאגה הזאת לילדים לא נגמרת. את בטח מכירה את זה. כמה ילדים יש לך?"

דוריס מנענעת בראשה.

"אה, אין לך בכלל? מסכנה שלי, אז אף אחד לא בא לבקר אותך אף פעם? לא התחתנת אף פעם?"

הסקרנות העיקשת של המטפלת מפתיעה אותה. הן בדרך כלל לא שואלות דברים כאלה, בטח לא בכזאת ישירות.

"אבל יש לך חברים שמגיעים לבקר לפעמים? בכל זאת, הדבר הזה די עבה." היא מצביעה על פנקס הכתובות שעל השולחן.

דוריס לא עונה. היא מסתכלת בתמונה של ג'ני. היא תלויה במסדרון, אבל המטפלת אף פעם לא שמה לב אליה. ג'ני כל כך רחוקה, אבל היא חושבת עליה לעיתים כל כך קרובות.

"טוב, תראי," ממשיכה אולריקה. "אני חייבת לזוז. אפשר להמשיך לדבר בפעם הבאה."

אולריקה שמה את הכוסות במדיח, גם את הספל המצויר ביד. היא מנגבת שוב את הדלפק במטלית הכלים, מפעילה את המדיח, ולפני שדוריס מבינה מה קורה היא כבר בחוץ. היא מביטה באולריקה מבעד לחלון שעה שהיא מרימה את צווארון המעיל שלה תוך כדי הליכה, ואז נכנסת למכונית אדומה קטנה שעל הדלת שלה מודבק סמל הרשות המקומית. דוריס משרכת דרכה אל המדיח ומפסיקה את פעולתו. היא מוציאה את הספל המצויר ביד, שוטפת אותו בזהירות ומחביאה אותו בחלקו האחורי של הארון, מאחורי הקערות העמוקות שנועדו לקינוחים. היא בודקת מכל הזוויות. אי אפשר לראות אותו יותר. היא מרוצה ומתיישבת שוב ליד שולחן המטבח, מעבירה את ידיה על המפה כדי ליישר אותה. היא מסדרת הכול בקפידה. קופסת הכדורים, הסוכריות לגרון, נרתיק הפלסטיק, זכוכית המגדלת והטלפון חוזרים כולם למקומם הנכון. היא מושיטה את ידה אל פנקס הכתובות, אך נעצרת ונשארת כך לרגע. עבר זמן רב מאז שעיינה בפנקס, אך כעת היא פותחת אותו ורואה לפניה רשימה של שמות בעמוד הראשון. כל השמות מחוקים בקו. ובשוליים, היא כתבה זאת פעמים רבות. מילה אחת. מת.

- פנקס הכתובות האדום - א. אלם, אריק

שמות רבים כל כך חולפים על פנינו במהלך החיים. חשבת על זה פעם, ג'ני? על כל השמות שבאים והולכים. שמרסקים לנו את הלב ומביאים אותנו לידי דמעות. שהופכים לאוהבים או לאויבים. לפעמים אני מדפדפת בפנקס הכתובות שלי. הוא הפך למעין מפה של חיי, ואני רוצה לספר לך על זה קצת. כי את היחידה שתזכרי אותי, ואני רוצה שתזכרי גם את סיפור החיים שלי. כמו עדות. אני אפקיד בידייך את הזיכרונות שלי. הם הדבר היקר לי ביותר.

השנה הייתה 1928. זה היה יום ההולדת שלי, יום הולדת עשר. ברגע שראיתי את החבילה, ידעתי שיש בתוכה משהו מיוחד. הבנתי את זה מהניצוץ בעיניו של אבא. העיניים הכהות שלו, שבימים כסדרם היו עסוקות כל כך בדברים אחרים, הביטו בי כעת וציפו לתגובתי. המתנה הייתה עטופה בנייר משי דקיק ויפהפה. מיששתי את הנייר וחקרתי את המרקם שלו. הנייר העדין, הסיבים הנשזרים זה בזה בערבוביה של דוגמאות. וסרט העטיפה: סרט משי אדום ועבה. זו הייתה החבילה היפה ביותר שראיתי מעודי.

"תפתחי, תפתחי!" אגנס, אחותי בת השנתיים, רכנה בציפייה מעל שולחן האוכל והשעינה את שתי ידיה על המפה. אימי נזפה בה.

"כן, תפתחי אותה עכשיו!" אפילו אבי כבר היה קצר רוח.

ליטפתי את סרט העטיפה באגודלי, ואז משכתי את שני קצותיו והתרתי את הסרט. בתוך האריזה היה פנקס כתובות בעל כריכת עור אדומה, שריח חזק של צבע טרי עלה ממנה.

"תוכלי לאסוף בו את הפרטים של כל החברים שלך," אבא חייך. "של כל מי שתפגשי במהלך החיים. בכל המקומות המסעירים שבהם תבקרי. כך לא תשכחי."

הוא לקח את הפנקס מהיד שלי ופתח אותו. הוא כבר כתב את השם שלו באות א'. אריק אלם. גם הכתובת ומספר הטלפון שלו בסדנה היו כבר רשומים. הטלפון הזה הותקן זמן קצר לפני כן, והוא היה כל כך גאה בו. בבית עדיין לא היה לנו קו טלפון.

אבי היה איש גדול. לא מבחינה פיזית. בכלל לא. אבל תמיד היה נדמה שהבית לא מספיק גדול בשביל המחשבות שלו, כאילו הוא משייט לו ברחבי העולם ומבקר במקומות שאיש לא מכיר. לעיתים קרובות חשתי שהוא לא ממש רוצה להיות איתנו בבית. הוא לא נהנה מהדברים הקטנים, הוא לא נהנה מהשגרה. הוא צמא לידע והיה ממלא את הבית שלנו בספרים. אני זוכרת שהוא לא דיבר הרבה, גם לא עם אימי. הוא פשוט ישב בחברת הספרים שלו. לפעמים הייתי מתכרבלת בחיקו כשישב על הכורסה. הוא אף פעם לא התנגד לכך, ורק הזיז אותי לאחד הצדדים כדי שלא אסתיר לו את התמונות והמכתבים המעניינים. היה לו ריח מתקתק, ריח של עצים, ושערו היה תמיד מכוסה שכבה דקה של נסורת. היא גרמה לו להיראות אפור. ידיו היו גסות וסדוקות. בכל לילה לפני שהלך לישון היה מורח עליהן וזלין ועוטה כפפות כותנה דקות.

הידיים שלי. הקפתי את צווארו בחיבוק מהוסס. ישבנו לנו שם בעולם הקטן שלנו. הוא העביר דפים, ואני טיילתי איתו בעקבות מחשבותיו. הוא קרא על ארצות ותרבויות אחרות, ונעץ סיכות במפה ענקית של העולם שהייתה תלויה על הקיר. כאילו הוא ביקר בכל המקומות האלה. יום אחד, אמר, יום אחד ייצא למסע בעולם. ואז הוא הצמיד מספר לכל סיכה. אחת, שתיים, שלוש. הוא סידר את המקומות השונים בהתאם לסדר העדיפות שלו. אולי חיים של מגלה ארצות היו מתאימים לו יותר?

אבל הייתה הסדנה של אבא שלו. הוא צריך לטפל בירושה. למלא את חובתו. בכל בוקר הלך בצייתנות לסדנה גם אחרי שסבא נפטר. במקום האפרורי הזה, שנערמו בו קרשים לצד כל אחד מהקירות, היה עומד עם העובד שלו, מוקף בניחוח חריף של טרפנטין וספירט לבן. לנו, הילדים, הרשו בדרך כלל רק לעמוד בכניסה ולהסתכל. בחוץ טיפסו ורדים לבנים על קירות העץ הכהים של הסדנה. נהגנו לאסוף את עלי הכותרת שנפלו לקרקע ולהניח אותם בקערות מים; הכנו לעצמנו בושם והיינו מתיזים אותו על הצוואר.

אני זוכרת ערמה של שולחנות וכיסאות לא גמורים, ונסורת ושבבי עץ בכל מקום. כלי עבודה נתלו בווים על הקיר; אזמלים, מסורים אנכיים, סכיני סימון, פטישים. לכל כלי היה המקום שלו. וכשעמד מאחורי שולחן הנגרים, אבי ראה את כל אלה. היה לו עיפרון מאחורי האוזן והוא לבש סינר עור עבה, חום וסדוק. בין אם היה קיץ ובין אם חורף, הוא תמיד עבד עד רדת החשכה. ואז חזר הביתה. אל הכורסה שלו.

אבא. הנשמה שלו עדיין כאן, בתוכי. מתחת לערמת העיתונים, בכיסא שבנה, בעל מושב הקש שאימי קלעה בעצמה. יותר מכול רצה לצאת למסע בעולם. אבל הוא השאיר חותם רק בדלת אמותיו. הפסלונים המגולפים, כיסא הנדנדה שבנה לאימי, בעל הקישוטים העדינים. עיטורי העץ שגילף בקפדנות במו ידיו. המדף שכמה מספריו עדיין ניצבים עליו. אבא שלי.