פנתר שחור

למה את אוהבת אמריקאים?

אביב 1948, העיר רבאט, מרוקו

 

ראובן בן החמש, ישב בפינת החצר ואכל ארטישוק. הוא תלש עלה אחר עלה ואת השאריות הניח בערימה מסודרת. כשסיים לכרסם את כל העלים סילק את המברשת הקוצנית והגיע ללב הטעים מכול. הוא נגס בלב נגיסה זעירה וכמו בשירי אהבה שאביו שר, שם נותנים לאהובה את הלב - הוא נתן את לב הארטישוק לאימו. אחר כך ניגב את ידיו בסינרה, הלך לפינה האהובה עליו בחצר הבית, שקע בעלילת ספרו אלאדין ומנורת הקסמים, ובן־רגע עף בדמיונו לארמונה של הנסיכה יסמין. לפתע נכנסה אחותו אודט לחצר כרוח סערה: "מי, מי בא אלינו הערב?" שאלה, מרחרחת את ריחות התבשילים שעלו מהמטבח. כנראה זיהתה את ריח הבושם היוקרתי שעלה מחדר השינה של הוריה, כי עיוותה את פניה בסלידה.

אימם, שישבה בחצר והיניקה את לואיז התינוקת, חייכה אליה בסלחנות, "אולי תברכי אותנו קודם בשלום?"

"שלום אימא, שלום ניקול אחותי, שלום ראובן הקטן," בירכה אודט ומיהרה אל אחיה שישב בפינה שלו. היא רכסה כפתור בחולצתו, הוציאה מסרק מכיס החצאית הפרחונית שלבשה וסירקה את תלתליו.

"נו, אימא, אז מי בא הערב?" חזרה על שאלתה.

"זוהרה אלפַסיָה והנגנים שלה," ענתה האם. בזהירות החזירה את התינוקת לעריסה ונכנסה למטבח ללוש את גוש הבצק האחרון להיום.

אודט נכנסה אחריה למטבח כשהיא ממלמלת לעצמה, "לא סובלת אותה... זוהרה אלפַסיָה, חושבת את עצמה למלכת העולם. אז מה אם היא שרה למלך מרוקו, זה לא הופך אותה למלכה, וחוץ מזה..."

"למלך שלנו קוראים מוחמד החמישי," קטע ראובן את דבריה, "הוא מלך טוב, הוא אוהב את היהודים."

"הוא מלך טוב, אבל היא..." עיניה הירוקות של אודט בהקו בלהט.

"אני לא מרשה לדבר מילים רעות בבית הזה!" נזפה בה בלחש אימם, ובהרמת גבות רמזה לבִּתה שהזמרת המהוללת נחה ברגע זה בחדר השינה שמעבר לקיר.

כשאימא סיימה לגלגל את הכעך האחרון, היא צירפה אותו למגש העמוס בדברי בצק לא אפויים והניחה את המגש על ראשה של אודט. מגש נוסף איזנה על ראשו של ראובן. "לכו מהר לאפות הכול בפְרַאן (תנור האפייה הציבורי)," אמרה וכיסתה את המגשים במפות, "ואת אודט," הוסיפה בטון מאיים, "שלא תתעסקי עם האמריקאים! כבר אמרנו לך שזה לא נעים שאת מקבצת מהחיילים ממתקים. רוצה ממתק? תגידי, ניתן לך."

'לי זה דווקא נעים מאוד,' חשבה אודט והידקה את החגורה למותניה. היא צעדה ראשונה, וראובן התאמץ להדביק את קצב הליכתה. "תגידי, למה את אוהבת אמריקאים?" שאל.

"אני אוהבת לדבר אנגלית," ענתה לו. ואכן, אודט בת השתים־עשרה לימדה את עצמה לדבר אנגלית במבטא אמריקאי מושלם.

"ולמה עוד?"

"אני אוהבת לשיר את השירים שלהם," אמרה והתחילה לשיר שיר אהבה באנגלית.

"ולמה עוד?" הגביר את קולו.

"כי הם הצילו אותנו מהנאצים. אם הם לא היו מנצחים אותם, הנאצים היו הורגים את כולנו."

"והמְלַאח (הרובע היהודי) היה מתרוקן מאנשים?"

"כן."

"ולמה עוד?"

"הם יפים. בלונדינים וגבוהים. כשאהיה גדולה אני אתחתן עם אמריקאי, ואטוס איתו במטוס לאמריקה."

"ואני?"

"אתה תבוא לבקר אותי."

"במטוס או באונייה?"

"די כבר. אין לי כוח לשאלות שלך," נזפה אודט באחיה, שהפריע לה לדמיין את עצמה יושבת לצד בעלה הבלונדיני.

הם הגיעו לרחבת הפְראן. החצר הייתה מלאה אנשים שחיכו לתורם. "נצטרך לחכות שעה וחצי עד שיגיע תורנו," אמרה אודט והורידה את המגש מראשה, ולאחר מכן מראשו של אחיה. "אתה עומד פה ולא זז!" היא תקעה בו מבט מאיים, שלפה את המסרק מכיסה והיטיבה את תסרוקת הקארֶה שלה.

"ואת?" שאל, על אף שידע שאחותו הולכת לחפש אמריקאים כדי להתרברב באנגלית שלמדה ולקבל מהם מסטיקים ושוקולדים.

"אני הולכת לחברה שלי," ענתה ויצאה במהירות מחצר הפְּראן.

'שקרנית,' חשב ראובן, 'אני אוכיח לה שאי אפשר לעבוד עלי.'

ראובן חיכה כמה דקות, ביקש בנימוס מהאישה שעמדה לפניהם בתור לשמור על המגשים שלהם ומיהר אחריה לגלות מה היא עושה עם החיילים האמריקאים. את המסטיקים והשוקולדים שלהם הוא בכלל לא אהב. הרי המאכל האהוב עליו היה ארטישוק טרי, וארטישוקים לא היו להם.

ראובן עלה במעלה הסמטה אל אזור בעלי המלאכה. הוא קיווה ששם, באזור החנויות, יתפוס את אחותו מכרכרת מול קבוצת חיילים אמריקאים במדים זרועים כפתורי זהב, המנצנצים כמו הכוכבים בלילה. מאחת החנויות נשמעו דפיקות קצובות של פטיש. ראובן נכנס לחנות החשוכה ושאל בנימוס: "אדון, אני יכול להסתכל בבקשה איך אתה מכין מגש?"

בעל החנות הביט בו בסקרנות ושאל: "אתה לא הבן של ג'וזף אברג'ל, המנחה המהולל של ערבי השירה והנגינה הכי נפלאים ברבאט ובכל מרוקו?"

"כן, אבא אוהב מוזיקה. אימא פחות אוהבת. אני אסתכל קצת, אדון. רק קצת. לא אפריע לך, ואז אחזור לפְראן, בסדר?"

ראובן התבונן בבעל המלאכה רוקע בזריזות ציורים על מגש הנחושת. הוא לא הרגיש איך הזמן חולף. לפתע נזכר שהיה בדרכו לחפש אמריקאים ויצא במהירות מהחנות.

הוא פנה שמאלה, וליד הבית הצבוע ירוק פנה ימינה, ושוב שמאלה, ובכיכר הקטנה פנה שוב ימינה – ולא ראה חיילים אמריקאים. הוא ירד בסמטאות לעבר הים. ג'יפ אמריקאי חלף על פניו, וראובן החל לדאוג. 'אולי אחותי בג'יפ? אולי היא מצאה חתן אמריקאי והיא נוסעת איתו לאמריקה?' הוא צעק בכל כוחו לעבר הג'פ: "עצור!!!" - אבל הג'יפ האיץ ונעלם. ראובן כמעט פרץ בבכי. הוא היה בטוח שלא יראה עוד את אחותו. ומה יעשו אבא ואימא כשיידעו שנעלמה... ואיך יכעסו עליו כשיתברר שעזב את המגשים בפְראן והלך להסתובב לבדו בסמטאות... הוא נשך את שפתיו כדי לא לבכות והזכיר לעצמו שהוא ילד גדול וחכם.

אחזור מהר לפְראן והכול יהיה בסדר, הרגיע את עצמו. כשנרגע, מצא את דרכו לרחוב בעלי המלאכה. ליד חנות הבדים הבחין באחותו. "אודט! אודט!" צרח בקולי קולות ורץ אליה.

"לאן נעלמת לי?" צבטה אותו אודט בזרועו, "כמה דאגתי. אבא היה הורג אותי אם היית הולך לי לאיבוד." היא אחזה בחוזקה בזרועו עד שהגיעו לפְראן וגילו שהמאפים שלהם אפויים, האישה ששמרה על המגשים דאגה לאפות אותם ולכסות אותם במפות.

אודט הניחה את המגש הקטן על ראשו ואת הגדול על ראשה, ושניהם הלכו שותקים הביתה.

ראובן ראה שכיס השמלה של אחותו גדוש בממתקים. "אם לא תלשיני שהלכתי לאיבוד, לא אלשין שהלכת לאמריקאים," אמר.

אודט הסבה את ראשה לאחור בזהירות, "או. קיי.," אמרה במבטא אמריקאי. היא ניפחה בלון מהמסטיק שבפיה, פוצצה את הבלון וחייכה אליו.

חצר הבית הייתה מוארת ומלאה אורחים. הזמרת המפורסמת ביותר במרוקו, זוהרה אלפַסיָה, ישבה על כיסא קש, מאופרת בכבדות, לבושה שמלה שחורה רקומה בחוטי כסף וזהב. על ראשה ענדה נזר רקום אף הוא בחוטי זהב. הזמרת לגמה מגביע היין ונופפה להם לשלום. השניים מלמלו: "ערב טוב" וחמקו למטבח. "פפפפ... אוףףף... כמה בושם היא שמה, אי אפשר לנשום," מלמלה אודט והניחה את שני המגשים על השולחן. "היה תור ארוך," אמרה וסימנה לראובן במבטה שיאשר את דבריה, והוא מיהר לאשר: "כן, היה תור ארוך, ארוך, ארוך."

"במקום לעמוד כאן ולספר לי על התור, קחו קערות סלט ותגישו לאורחים," האיצה בהם אימם. כשהשולחן היה עמוס וגדוש קערות סלט ולא נשאר מקום לקערה נוספת, ביקש ראובן מאימו ארטישוק טרי. היא בחרה עבורו את הארטישוק היפה ביותר, והוא מיהר עם שללו לפינת החצר האהובה עליו. ראובן היה מאושר - צלילי הנגינה והשירה עטפו אותו, הספר האהוב עליו, אלף לילה ולילה, כתוב באותיות הקודש, חיכה לו על השרפרף. כשארטישוק סגלגל זקוף על גבעולו בידו, התיישב בפינתו, כרסם את בשר העלים ושקע בקריאה. בספר לא היו איורים, אבל כשבהה בקיר הכחול שמולו ראה בצללים שריצדו על הקיר את השד היוצא מהמנורה ואת אלאדין האהוב שולט בו ביד רמה. לבסוף, נרדם מכורבל על רצפת החצר.

לפני שאביו יצא להופעה עם זוהרה אלפסיה ולהקת הנגנים, הוא נשא אותו לחדר הבנים, הניח אותו בעדינות על המזרן, כיסה אותו בשמיכה, והתבונן בבנו שחייך בשנתו.