פס אור

ימים חמים של קיץ. מֵעבר לעציצים עמוסי צמחייה ירוקה נחה העיר, כבדה, אפרפרה, שקטה. בניינים נמוכי קומה, טיח בהיר, גגות עם דוודים. במרחק, מגדלים מתנשאים לגובה, שמיים משלימים את התמונה.

חבישה מכסה את החתך הקטן שנותר על צווארי, שארית מביופסיה של בלוטה שהופיעה, ולא נסוגה. אחרי ימים ספורים אני שוטפת בעדינות את המקום, וחובשת שוב. מקפידה שהגזה הלבנה והפלסטר החלבי שעליה יונחו בקווים מקבילים באופן מדויק. ממקמת על העור בתיאום מושלם עם קו תחתית הצוואר, סוג של תכשיט. הצבע הלבן בוהק על רקע הגוף השזוף מעט.

סדרת טלוויזיה חדשה בשם נמלטים עולה לשידור באותם ימים בארצות הברית. זהו סיפורם של שני אחים, האחד יושב בכלא בעקבות רצח שלא ביצע, השני, נכלא במכוון בעקבותיו, במטרה לחלצו. עור גופו החסון עמוס קעקועים, בין שלל הדימויים מוטמעות תוכניות מפורטות של מבנה הכלא. אלה תשמשנה בעתיד לבריחתם. תאים ומסדרונות, כניסות ויציאות, צנרות מיזוג ותעלות ביוב, חומות ועמדות שמירה. נוף כלא, נוף קעקועים.

עם עליית פרק חדש לאוויר, שֹׁהַם, בני, תלמיד כיתה י', היה מוריד אותו מהאינטרנט במהלך הלילה כך שיהיה זמין לצפייה עבורנו. אחת לשבוע היה קם בבוקר ומכריז "יש פרק". תיכון עירוני א' היה נשכח, ושנינו היינו מתיישבים אל מול מסך המחשב בחדרו החשוך, תריסיו עוד מוגפים מהלילה, וצופים.

עולם הקעקועים זר לי. מה עומד מאחורי דימוי או כיתוב מסוימים שאדם בחר, מה הוא או היא רוצים, מנסים לומר, להזכיר, לעצמם, לנו? תמיד נדמה כערבוב בין משהו אסתטי למשהו מכאיב.

משהו מאותה תחושה מעורבת עובר בתוכי עכשיו כשהחבישה על צווארי. כאומרת – יש יופי בלבן הבוהק הזה, אך לא רק... אולי גם מעט שבריריות, אולי מעט אומץ.

מרפאה המטואונקולוגית, בית החולים שיבא. אני פוגשת רופאה מאוד צעירה. תספורתה קצרה, עיניה בהירות, פניה רחבות. מטופחת. היא נחמדה ועניינית. מתארת את העובדות ובודקת אותי פיזית. אז, קוראת לרופא בכיר שיצטרף אליה. יחד הם מסבירים – זו לימפומה, סרטן של הבלוטות, כרוני. התקדמותו מאוד איטית. במצב הדברים כפי שהוא כעת, לא נהוג לתת טיפול, מבצעים מעקב בלבד. אני שואלת מעט. תמרי אחותי שקטה, מניחה לי לשאול עד לרמת הפירוט שבה אני מעוניינת.

זו הרגשה מאוד מוזרה שיש לך סרטן, ולא נותנים טיפול, לא מנסים לרפא. אני מקבלת אותה כעובדה. מבינה שיכול להימשך, להתמיד כך, במצב המחלה הנוכחי, שנים ארוכות.

ממשיכה עם החיים, אם כי בעדינות מסוימת, כאילו הושם פילטר דקיק, בגוון חדש, על העדשה שלי. "מודעת למחלה", בשונה מ"אדם חולה". ממשיכה לעצב ולתכנן. עוזבת את חלל המשרד שהיה לי, מפסיקה להעסיק אנשים, עוברת לעבוד מהבית.

היינו אמורים לטוס לברלין עם חברים בסוף אותו חופש גדול, ביטלנו. כשהתבהרה התמונה, קנינו שוב כרטיסים וטסנו. פעם ראשונה בעיר. אבא שלי נולד בברלין. העיר תוססת, הרגשה של חופש באוויר, עם זאת, אירועי העבר ניכרים בכל אשר פונים. אנחנו מסתובבים, ניגשים גם למקומות ולבניינים הקשורים להיסטוריה המשפחתית, היום בניינים אחרים, חדשים, ניצבים במקומם. ביום האחרון לביקורנו, עולים אל גג הרייכסטאג. כיפת הזכוכית החדשה נוצצת בשמש. מעתה, כל החלטות הפרלמנט הגרמני יהיו גלויות למבטו של העולם. העיר פרושׂה לפנינו. הקיץ מסתיים.