פצצה מתקתקת

אלון מביט למטה אל החשכה ממרומי המרפסת בקומה השביעית. אולי זה הרגע לשים לזה סוף, הוא חושב בלבו. על הפרטים הטכניים כבר חשב. איפה ימקם את הכיסא כדי לטפס מעל המעקה. האם ישאיר מכתב, הוא מתלבט, ומחליט שלא. אין לו מה לספר. אין לו גם כוחות לנסח מכתב. ומה יקרה אם יישאר נכה? או סיעודי?

מביט למטה, מדמיין את המקום שבו ינחת ומנסה למחוק מראשו תמונה שמפחידה אותו כרגע יותר מכל דבר אחר — תמונה שלו שוכב משותק מהצוואר ומטה בבית חולים, מתבונן בתקרה. ואולי זה העונש — להיות גופה חיה, לא לראות את השמים, לא שום דבר אחר, רק תקרה? אולי יהיה תלוי שם מאוורר. מקווה שיתלו עבורו תמונה של ים. כל הזמן אותו מראה. העיניים פקוחות ורואות, והגוף מת. זה העונש. לפתע הוא מוצא היגיון בעיסת המחשבות שבראשו, זה העונש! זה גזר הדין! בדיוק ההפך ממה שהוא גרם.

רוצה לצעוק, להכות את עצמו. אפילו עכשיו, ברגע האחרון, הוא לא מצליח לשלוט במחשבותיו, לחשוב את המחשבות הנכונות, להתמקד! הוא צריך לחשוב על המשפחה, לראות את חייו כסרט נע. אבל הוא לא. מנסה לחזור ולחשוב שוב על הסוף. זה בטח יכאב, הרגע שבו גופו ייחבט ברצפת הבטון הקרה. איזה איבר יתרסק ראשון? הראש? אולי הגב? הוא לא יכול לשלוט אפילו בתנוחה שבה יפגוש את הסוף. הוא מוטרד מאוד מדבר אחד — הילדים. ילדיו. יובל מספיק גבוה כדי לראות מהמרפסת את הקרקע. איך ישפיע על חייו המראה של גופת אביו מרוסקת, שוכבת בתנוחה מעוותת בשלולית דם? אולי יספיקו לכסות אותו? החבטה ודאי תעיר את השכנים. חלק יכאבו את כאבו, וחלק יקללו בלי מילים בגלל הלילה שהלך. מחר הם צריכים לקום לעבודה. לפחות יהיה להם מה לספר לחברים בפינת הקפה... הוא נפרד, ממלמל: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי...

מרגיש שלם ומוכן נפשית. הוא החליט מה הוא רוצה, רוצה לסיים הכול. אך בתוכו חש שמשהו מפריע לו לממש את החלטתו. זה ניצוץ התקווה שעדיין דולק בו. הוא מנסה להתגבר עליו, לכבות אותו. אתה חייב להיות אמיץ, הוא אומר לעצמו, זו ההזדמנות לסיים הכול — את הסיוטים, הבריחה, האשמה, הכאב, הריקנות, השנאה, הנקמה, התפרצויות הזעם, הקטטות, הלילות ללא שינה, החשש מהחושך, הפחד מהשקט, הדם, הגופות, המוות. תשמיד אותם! אם לא, הם ימשיכו להתעלל בך. לא רק בך, הם כבר עברו אל הילדים שלך.