פרחים של אהבה

פרק א' פרחים

ניר עמד בפתח חנות הפרחים, מעבר לדלפק עמדה אישה נאה. שערה השחור היה אסוף בגומייה גבוה במרכז הראש, שתי קווצות שיער ירדו משני צידי פניה. היא עסקה בשזירת סידור פרחים.

“מייד אתפנה אליך.“

הוא לא הגיב, רק בחן את הפרחים שחלקם היו בדליי פלסטיק כחולים, והשאר בכל מיני כדי חרס וזכוכית. שלל הצבעים והריחות הסעירו את דמיונו.

הוא היה מאובק והרובה שעל כתפו הציק לו. ניר היה לבוש במדי זית ועל כתפיו דרגות רב־סרן. נעליו החומות היו מאובקות מאבק המדבר.

זר של ליליות לבנות משך את עיניו העייפות. פרח אציל וטהור כמו רונן, הרהר. הוא התלבט אם הליליות הטהורות מתאימות לקבר הטרי, או ליעל, האלמנה הצעירה.

הוא חשב מה הוא יאמר בהספד על הבחור הצעיר שחייו נגדעו באכזריות. מחשבותיו נדדו ליעל, איך הוא יביט בעיניה הכחולות והצלולות, איך אפשר לנחם מישהו שביום בהיר אחד חלומותיו וחייו מתהפכים.

הם היו בני אותו הקיבוץ והכירו מאז שהיו ילדים. הוא למד בכיתה מעליה ולא שם לב לילדה הצנומה זהובת התלתלים שהפכה לנערה יפה שכולם מחזרים אחריה, וכשהפכה לאישה – קטף אותה רונן באבחת אהבה והיא נפלה שדודה לרגליו.

המון לבבות נשברו באותו היום שבו נערכה החתונה בקיבוץ ויעל לבקוביץ' יצאה מחבורת הרווקים והרווקות. איך איבדנו אותה לרונן החתיך...

רונן חיים היה בחור נעים הליכות, גבוה ושרירי, עיניו החומות היו מהפנטות. תווי פניו המושלמים ושערו הארוך שיוו לו מראה של שחקן קולנוע. לא פלא שיעל נפלה לרגליו כפרי בשל.

גם ניר חשק ביעל היפה, כמו חצי מהצעירים בקיבוץ. רונן היה קטן ממנו בשנה. החדרים שלהם בקיבוץ היו צמודים. הם גרו בבניין דור שלישי שהיה בית ארוך, שתי קומות, בכל קומה חדרים, שירותים ומקלחת משותפת. בקומה השנייה היו שנים־עשר חדרים של הבנות, ובקומה הראשונה היו שמונה חדרים של הבנים, ומועדון צעירים שהיה בעצם בר פתוח לצעירי הקיבוץ.

יום לפני הגיוס ערך יותם מסיבת גיוס במועדון שלו, לאברהמי (אברהם שפונדר) ולנחום שושני.

רונן חיים הביא בקבוק ויסקי ג'וני ווקר של שני ליטרים שקיבל במתנה מהדוד שלומ'קה אפשטיין שחזר מטיול בארצות הברית. שלומ'קה, וחיותה – אימא של רונן היו אחים.

יותם דאג לתרנגולות המטילות מהלול של שמיל פופקביץ'. ארבע תרנגולות עברו ידיים תמורת שני ארגזי תפוחים מהמטע שבחר יותם אחד־אחד, מושלמים ללא רבב.

ועכשיו רחשו על גריל הפחמים הארוך פרגיות, כנפיים, כבדים וכמובן חזה עוף, שיספיקו לחבורה הקטנה שאליה נוספה יפה בן שמעון, מהמשפחה המזרחית היחידה בקיבוץ. אביה ניהל את המפעל ולכן זכה לכבוד מהקיבוצניקים הגזענים.

“אני רוצה שיפוד כבד,“ אמרה יעל ראשונה.

“גם אני רוצה שיפוד כבד,“ אמרה יפה.

“אני חזה עוף,“ אמר רונן.

“אתה יותר מחזה. יש לך גם בולבולון,“ אמרה יעל.

“מי סיפר שיעל שקטה וחסודה?“ שאל אברהמי.

“מים שקטים חודרים עמוק!“ אמר יותם.

“אתה תתרכז בתרנגולות,“ אמרה אורטל, חברה של יעל.

שתיהן חלקו חדר. בגלל ריבוי הבנות הן ישנו שתיים בחדר בעוד לבנים היה חדר משלהם. הבנות לא סבלו כל כך כי לבנים היו חברות שחלקו איתם את החדר.

“איך סוניה המבשלת אומרת? סדום ועמורה מה שקורה שם אצל הרווקים.“

“איך זה שאף אחד מכם לא חשב על סלט, להרטיב את הגרון?“ שאל נחום שושני.

“מי אמר שלא חשבנו?“ שאל יותם, “חשבנו, אבל לא עשינו,“ צחק.

החבורה זללה את הבשרים הרכים וקינחה בכוסות ויסקי. הם שרו וצחקו והבקבוק הלך והתרוקן.

***

“פרחים עבור האישה?“

“מה?“

“פרחים עבור האישה או חברה?“ חזרה שנית.

“לא! אני לא נשוי.“

“לחברה?“

“לא! אין לי חברה.“

“לאימא?“

הוא הניד בראשו לשלילה.

“אז במה אני יכולה לעזור לך? תגיד לי מה האירוע, ואני אסדר לך זר יפה.“

“הלוויה של חייל, חבר יקר.“

“אוי, עצוב כל כך, אבל אני לא עושה זרים להלוויות, אתה יודע העגולים האלה, זו חנות של אהבה.“

הוא הביט בה, היא נראתה כבת שלושים, כמטר שישים וחמש גובהה, עיניה החומות נוצצות. היא הייתה נאה, קצת מלאה.

“אני מצטער, סליחה,“ אמר והלך לכיוון הדלת.

“חכה! מה אתה בורח? שב, תשתה כוס קפה, תנוח, אתה נראה עייף. זה לא טוב לנהוג במצב הזה. תשתה קפה ותתעורר.“

“לא, תודה.“

“תראה איך אתה מאובק כולך, והעיניים שלך עייפות. שב, הקפה של לנה מעיר מתים. בוא אחריי,“ אמרה ומשכה אותו לדלת ירוקה שפנתה לאחורי הבניין.

הוא ציפה למצוא חצר עם פחי אשפה, חתולים ולכלוך. להפתעתו יצא לחצר שרשת ירוקה וצפופה הצלה עליה, חומה גבוהה של מטפסים על גדר רשת הייתה משני צידי החצר. שולחן זכוכית עמד על הדשא הסינתטי לצד שני כיסאות מתקפלים מבד שחור.

הוא צנח על הכיסא. העייפות הכריעה אותו.

“איך קוראים לך, חייל?“ שאלה כשהגיעה, נושאת שתי כוסות קפה.

היא התיישבה על הכיסא השני, מושיטה לו כוס קפה.

ריח הקפה עלה באפו. “הריח טוב. ניר.“

“לא הבנתי,“ ענתה.

“הריח של הקפה טוב, וקוראים לי ניר.“

“אה, הבנתי! אתם בצבא חוסכים במילים. לנה מבינה מהר כשמדברים לאט.“

“מאיפה את, לנה?“

“אני מפה, תל אביב, קרוב לחנות.“

“התכוונתי איפה נולדת.“

“נו טוב, לא שומעים, רוס־יה,“ הטעימה כל הברה.

“ה־בנ־תי.“

“אתה צוחק על לנה.“

“את התחלת.“

“אתם ישראלים – אין קולטורה“ (תרבות).

“את פה, מי בחנות?“

“חנות סוגרת בשעה 13:00.“

הוא הביט בשעונו. השעה הייתה 12:00. “לנה, עכשיו 12:00.“

“אין אנשים עכשיו, כולם אוכלים, הפסקה.“

ניר סיים את הקפה.

“אה, נו...? איך הקפה של לנה?“

“מצוין, לנה, מצוין.“

“רואים שעכשיו יש לך כוח, רוצה?“

“לא. תודה, לנה, אני צריך ללכת.“

“נו, אז למה אתה אומר לא?“

“חשבתי שאת מתכוונת... נו, את יודעת.“

“לא יודעת.“

לנה הבינה מייד אבל מגיעה לו קצת מבוכה.

“אה... הבנתי, אתה רעב, רוצה לאכול.“

“לא! לא רעב.“

“נו... טוב בסדר, בוא, אני פותחת לך את הדלת.“

היא קמה ונכנסה לחנות. ניר הלך בעקבותיה, אבל עצר ליד האגרטל עם הליליות. היא חזרה ונעמדה לצידו. עכשיו נראה הבדל הגובה ביניהם. כשהביט מלמעלה היא נראתה קצת יותר שמנה ונמוכה.

“אתה יודע, חייל? הליליות הן מיוחדות. הן מסמלות שלמות, טוהר, אמת ונאמנות.“ 

“וואו, מקסים!“ אמר ניר.

“עוד דבר של פרחים לבנים – הם מסמלים התחלה חדשה. נותנים אותם לכלה ביום חתונתה, זר כלה – אתה מבין?“

“הבנתי, לנה, הבנתי.“

“אבל צריך להיזהר. בפרח יש פרחים לבנים שמסמלים מוות.“

“מאיפה את יודעת כל כך הרבה על פרחים?“

“אני מוכרת אותם. צריך לדעת מה מוכרים. זה לא פרחים של שוק. זה פרחים של אהבה.“

“איפה למדת על הפרחים?“

“אה... אני ברוסיה לומדת בוטניקה, פרופסור גדול ברוסיה.“

“את פרופסור?“

“לא, טיפש, מורה פרופסור גדול ברוסיה.“

“הבנתי.“

“הבנתי... הבנתי... הכול הבנתי, ולא מבין שום דבר.“

“לנה... גם את זה הבנתי.“

הם צחקו בקול גדול.

מישהו דפק על דלת הזכוכית.

“אוי... זו גברת לסקי. אוהבת פרחים.“

היא השתהתה כאילו לוחשת לו משהו. לאחר כמה שניות לחשה, “שתחכה. היא תמיד רוצה לשדך לי מישהו, חושבת שתקבל פרחים חינם. עכשיו אתה חבר שלי, איך בכלל קוראים לך? שכחתי.“

הוא התכופף ולחש באוזנה, “ניר.“

“אהה! ניר שם טוב, יפה.“

גברת לסקי דפקה שוב בדלת הזכוכית והשתמשה לצורך כך בכל פרק כף היד.

“רגע, גברת לסקי!“ קראה בקול, “רק רגע אחד! אה... נו, ומאיפה בא ניר?“

“מקיבוץ בצפון.“

“אוי, קומוניסט!“

“לא קומוניסט. ציוני.“

“אה, אותו דבר,“ אמרה והלכה לפתוח את הדלת.

גברת לסקי נכנסה.

“או, חייל יפה.“

“זה חבר שלי ניר, מקיבוץ בצפון.“

“טוב, לנה, אני הולך,“ אמר והחל לפסוע לכיוון הדלת.

“הלו, ניר, מה זה – אין קולטורה? איפה נשיקה של לנה?“

הוא חזר וניסה לנשק אותה בלחי אבל היא הסיטה את ראשה והדביקה את שפתיה לשפתיו. הוא היסס לשנייה, ומייד תפס את ראשה ונשק לה נשיקה חמה.

היא התנתקה ממנו. “נו... עכשיו לך,“ אמרה ונפנפה בידה כמגרשת אותו בקוצר רוח, וכשיצא רצה אחריו, “היי, נירצ'וק, מתי אתה חוזר?“

“בשבוע הבא, לנוש,“ אמר והתרחק לכיוון הג'יפ שעמד כעשרים מטר מהחנות.

“מכשפה שכמוך, תפסת לך חייל, אהה? קצין גדול!“

“קצין גדול, בולבול קטן.“

גברת לסקי כעסה. “איך את מדברת על חבר שלך, חייל גיבור?“

“גיבור גדול. בא, שותה קפה, הולך. הסידור שלך מוכן על השולחן. תכף אורזת.“

היא ניגשה לדלפק, משכה נייר צלופן מגליל שעמד על חצובה. בעזרת להבים פתוחים של מספריים שהעבירה במהירות נשארה לה ביד חתיכת נייר צלופן. היא הניחה אותו על השולחן, העמידה במרכזו את סידור הפרחים, משכה שני קצוות, הידקה בסיכת שדכן, משכה את שני הקצוות השניים והידקה בשדכן.

“זהו, מוכן. שמונים וחמישה שקלים.“

***

כעבור שעתיים של נסיעה בפקקים של הצפון נכנס ניר לכביש המוביל לשער הקיבוץ. לפני השער פנה ימינה אל שביל עפר. שלט קטן, חציו דהוי, קידם את פניו. צריך לחדש את השלט. “אני כבר אדבר עם פרויי'קה שישים שלט חדש,“ אמר לעצמו בקול כועס.

הג'יפ העלה ענן אבק שנשאר מאחור כאשר עלה על הכביש הקצר שהוביל לבית העלמין.

ניר החנה את הג'יפ, תלה את הרובה על כתפו והחל ללכת לכיוון הברזייה שהייתה בתחילת השביל המוביל לחלקה הצבאית. הוא חלף על פני הקברים המועטים של ותיקי הקיבוץ החלוצים. החלקה הצבאית החלה לגדול וכבר נספרו עשרים וחמישה חיילים, מתוכם שתי חיילות שנפלו בעת שירותן הצבאי.

בידו אחז גדילן מצוי, קוץ שלו פריחה סגולה, שקטף באחד השדות בדרך.

הארון העטוף בדגל ישראל הורד אל הבור, ארבעה חיילים עמדו ובידם רובים וירו מטחי כבוד. עם כל הישמע ירייה התכווצה יעל מפחד.

הוא הביט בה מהצד. את הטקס ניהלה חיותה. יעל ויתרה על קצין השלישות ורק חזן צבאי, שגם אותו הסכימה בלית ברירה לקבל, ניהל את הטקס היהודי.

האבא שאול חיים אמר קדיש על בנו יחידו.

חיותה הזמינה את אורטל. אורטל קראה, כשדמעות חונקות את גרונה, את השיר “אחיי, גיבורי התהילה.“

היא פינתה את מקומה, חמישייה ווקלית של בנות שרו את “יזכור“ בעיבוד חדשני.

חיותה הזמינה את ניר להגיד דברי הספד. הוא עמד מול המיקרופון שניות שנראו כנצח. בדרך כלל הקיבוצניק הזה היה קצין שידע לתת פקודות ולהרשים את חייליו במילים, אך כעת הוא עמד וקוץ בידו, להזכיר כמה לא כואב יכולה להיות עקיצתו של קוץ בכאב הגוף, לעומת הכאב של אובדן חבר יקר ואהוב, כאב של הנשמה.

לבסוף פתח בדברים. “רונן הוא כמו הקוץ הזה. יפה כמו הפריחה ודוקר כשצריך להילחם על המשפחה, על הקיבוץ ועל המדינה. רונן בעל, חבר וחייל טוב. כל מי שפגש אותו נותר עם זיכרון טוב ופשוט ממנו. אי אפשר לשכוח אותו, ולא נשכח לעולם. הוא תמיד יהיה איתנו בלבבות. ההגנה על המדינה האהובה שלנו גובה קורבנות, וקוטפת את טובי בנינו וחברינו.

אני מצדיע לך, חייל, קצין וג'נטלמן. יהי זכרו ברוך ונצור בלבבנו לעד.“

ניר סיים את דבריו ועמד בצד. הטקס הסתיים וכולם עמדו בתור ללחוץ את ידה של יעל ולחבק.

הוא המתין להיות האחרון. הוא התקרב ליעל. היא הייתה עייפה וכאובה. פניה היפות היו נפולות, עיניה אדומות ושפתיה סדוקות.

הוא חיבק את כתפיה וצעד איתה לעבר היציאה.

יותם הופיע משום מקום. “בואי, יעל, אקח אותך הביתה.“

היא התנתקה מניר והלכה עם יותם.

“ביי, ניר. היה הספד מצוין, נתראה אחר כך,“ אמר יותם והתרחק עם יעל.

ניר חש צביטה ענקית בלב. יותם לא התגייס מסיבות בריאותיות ונשאר בקיבוץ בזמן שהגברים והאבות יצאו למילואים או לקרבות. הוא ניצל את המצב והשתלט על יעל, חשב ניר.

בחצר הבית היו שולחנות עמוסים, וכל האורחים שהגיעו מהמרכז ישבו סביבם. כיסאות הפלסטיק הגיעו מחדר האוכל, הטרקטור הרתום לעגלה עמד בצד השביל, ועליו עוד כמה כיסאות. יותם עבר בין השולחנות ובדק אם חסר משהו. צידניות גדולות ובהן קרח ובקבוקי שתייה עמדו תחת עץ האלון הגדול שהצל על החצר. יותם הוציא בקבוקים, עבר בין השולחנות והניח אותם. במטבח הכינו סנדוויצ'ים קטנים על צלחות גדולות, ויותם פיזר אותם על השולחנות.

ניר התיישב בשולחן עם אורטל ואברהמי שהחזיק תינוקת בידיו הגדולות. “זו הילה, תכירי - זה ניר המהיר. ניר, תכיר – הילה שלנו, האור של חיי,“ אמר אברהמי ונישק את הקטנה. “רוצה להחזיק?“ שאל ודחף את הילה לידיו של ניר. “תחזיק, אני הולך להשתין.“

“אין לכם עגלה?“ שאל ניר.

“זה כמו נשק. מחזיקים ביד,“ אמר אברהמי והסתלק.

ניר החזיק את הקטנה בידיו. היא חייכה והוא פשוט נמס, מייד התאהב בתינוקת היפה הזו.

“דומה לאימא שלה?“ שאלה אורטל והושיטה את ידיה לקחת את הילדה.

ניר נפרד ממנה בחוסר רצון. “הצליח לכם,“ אמר.

“זה הדבר הטוב ביותר שקרה לי.“

“חשבתי שאברהמי.“

“לאברהמי אני רגילה מאז שהיינו קטנים. זה חיים שאני יצרתי, פלא פלאים מופלאים.“

אברהמי התקרב, “עוד פעם התחילה,“ אמר בקול, ובשקט אמר לניר, “הן לא מבינות שהן רק ערוגות. אנחנו הזורעים.“

“שמענו את זה מיליון פעם,“ צחקה אורטל, “תשכח השבוע מהערוגה,“ אמרה ושלפה מולו אצבע משולשת. “מה איתך, ניר? יש מישהי קבועה?“ שאלה.

“לא. אין לי זמן. הצבא הוא הקבועה שלי.“

“די, תתמסד כבר. לא השארת בתולות בעולם,“ אמר אברהמי והתיישב בינו לבין אורטל.

“מה עם קצינת הת“ש שיצאת איתה?“ שאלה אורטל. “זה נראה רציני,“ הוסיפה.

“רוצה להתחתן,“ ענה.

“נו, אז מה לא בסדר עם זה?“ שאלה אורטל.

“בסוף תישאר רווק זקן,“ אמר אברהמי.

“יפצ'ו,“ קראה אורטל ליפה בן שמעון, “בואי, ניר פה.“

ניר הסתובב, הוא לא ראה את יפה בן שמעון מאז שעזבה את הקיבוץ ועברה לארצות הברית עם אביה שקיבל עבודה שם. הוא ראה אישה יפה, פניה מאופרות, שערה הבלונדיני היה קצוץ ופוני ארוך כיסה את מצחה. היא לבשה חליפה בצבע בז', ונעליים ותיק תואמים. הוא קם ממקומו.

“הלו, ניר!“ אמרה במבטא אמריקאי.

“הלו, יפצ'ו, אמריקה עשתה לך טוב, נהיית גברת של ממש!“ החמיא לה.

“ראית את האוטו שלה? אוטו לוויות ארוך ושחור עם נהג צמוד וכובע,“ אמר אברהמי.

“מיליונרית,“ אמרה אורטל.

“אני לא מחבק אותך, שלא אלכלך לך את החליפה,“ אמר ניר.

“לך תחליף בגדים, תחזור ותקבל חיבוק,“ אמרה יפה.

“באמת, ניר, לך. אנחנו פה, נחכה לך,“ אמרה אורטל.

ניר קם, לקח את הרובה והלך לכיוון הג'יפ, התניע ונסע. רבע שעה מאוחר יותר חזר לבוש במכנסי ג'ינס ובחולצת טריקו צמודה שהבליטה את קימורי גופו. השרוולים היו לחוצים מהשרירים העצומים של ידיו.

“פיייי, איזה גופה לבשת!“ צחק אברהמי.

“כושר קרבי,“ השיב ניר, משך כיסא והתיישב ליד יפה. “נו, יפצ'ו, ספרי מה קורה באמריקה.“

“כבר הרבה שנים שאני לא יפה בן שמעון. החלפתי את השם לג'ינה ספונדר.“

“מאיפה בא לך הספונדר?“ שאל ניר.

“מבעלי דין ספונדר.“

“בעלך! לא ידענו שאת נשואה!“

“התחתנתי בגיל תשע־עשרה. חבר של אבא סידר לנו דייט. הבחור התלהב מהישראלית,“ צחקה. “כל הזמן היה קורא לי יזראל,“ גיחכה. “הוא היה עשיר מאוד ופינק אותי, והתלהבתי כל כך שהסכמתי להתחתן איתו.“ היא הפסיקה וחיוך קטן של עצב עלה בזווית שפתיה העסיסיות. היא נשמה עמוקות. “הוא היה בסדר, חוץ מזה שהוא דפק כל מה שזז, ואבא דאג לצילומים מכל המפגשים שלו, וכשהתגרשתי אבא קרע לו את הצורה והכיס. קיבלתי את הווילה וחצי מהכסף שהיה לו.“

“אז את יכולה לחזור לארץ ולחגוג פה,“ אמר ניר.

“זה לא כזה פשוט. אני צריכה לגור לפחות עשר שנים בארצות הברית לפני שאוכל לחזור עם הכסף לארץ, וחוץ מזה – החיים בארצות הברית טובים יותר. נירוש, רוצה לבוא איתי לארצות הברית?“ הפילה פצצה.

כולם השתתקו והביטו בניר ההמום.

“יפצ'ו! אני ואת?“

“ג'ינה, נירוש, ג'ינה.“

“את מציעה לי לבוא לארצות הברית?“

“לא, נירוש. אני מציעה את עצמי.“

“מאיפה זה בא לך?“ שאלה אורטל בפליאה.

“תמיד הייתי בקיבוץ נטע זר וככה כולם התייחסו אליי, לא היה לי שום סיכוי עם אחד הבחורים בקיבוץ. לא יכולתי לבחור. היום אני יכולה לבחור כי יש לי המון מה להציע,“ אמרה בזלזול.

“את רוצה לקנות את ניר?“ שאל אברהמי.

“לא, אני מציעה לניר הצעה טובה ומפתה, חיים נוחים, שקטים וטובים יותר מהמלחמות בארץ הזו שלקחה את החברים הנפלאים של הקיבוץ הזה. פה גדלתי, אבל שם התבגרתי וצמחתי. יש לי אפשרויות עצומות יותר מאשר ילדה דחויה במקום הזה.“

“עד כדי כך את שונאת אותנו?“ שאל ניר.

“ניר, אני רוצה להזכיר לך משהו. אתה זוכר שכשרונן שכב על הדשא ויעל קפצה עליי בצעקה ‘ערמת ילדים', כולם קפצו וצחקו? אף אחד לא התייחס אליי, רק אתה הסתכלת לי בעיניים וראית את העצב שלי. מכולם רק אתה תמיד הסתכלת עליי, אפילו שחשבת שאני לא רואה. רק אתה מכולם היית בחלומות שלי. רק אותך רציתי לחבק.“

כולם שתקו.

ניר קם והעמיד אותה על הרגליים, חיבק אותה ברכות ולחש באוזנה, “אני אבוא לבקר אותך בארצות הברית, מבטיח.“

היא נשקה לו על לחיו, הוציאה מתיקה כרטיס ביקור ונתנה לו. הוא הביט בכרטיס הביקור, וכשהרים את מבטו היא כבר התרחקה מהמקום.

“לא הבנתי בשביל מה היא באה הפרימדונה הזו,“ אמרה אורטל.

“היא באה בשבילי,“ אמר ניר.

אברהמי צחק. “אתה לוקח אותה ברצינות?“

“נראה לי שכן,“ אמר ניר.

“אתה דפוק,“ אמרה אורטל.

“מישהו יכול לתת לי קצת מידע מה קורה פה עם יותם ויעל?“

“מה, לא שמעת? יעל בהיריון, יותם עוזר לה לעבור את התקופה הקשה. רק הוא יכול כי הוא כל הזמן במשק,“ אמרה אורטל.

“נראה שיש ביניהם משהו,“ אמר ניר.

“הוא לא ברמה של יעל!“ קבע אברהמי.

“נראה שהוא בן בית פה,“ אמר ניר.

“ממש לא!“ אמרה אורטל. “היא משלמת לו עבור כל העבודה וההכנה של הדברים.“

ניר הכניס את הכרטיס לכיסו. הוא נכנס לבית. יעל שכבה על הספה, מכוסה בשמיכה קלה. אימא שלה ואימא של רונן ישבו על כיסאות לידה. ניר משך כיסא פנוי והתיישב ליד האימהות.

“יעלי אהובה, אני יכול לעשות משהו בשבילך?“

“לא, מתוק. תודה על ההספד המקורי. אתה תמיד יודע להגיד את הדבר הנכון. תודה, מתוק.“

“מה קורה בינך ובין יותם?“ שאל ישירות.

“ניר, איך אתה מדבר?“ נזעקה אימא של יעל.

“ניר מתוק שלי, יותם עזר בארגון של כל ההלוויה. אני שכרתי אותו. אף אחד לא יכול להחליף את רונן, אהבת חיי.“

“יעלי, כל מה שתזדקקי, אני אעזור.“

“אני יודעת.“

הוא קם ויצא מהבית. הוא עבר ליד מגורי הרווקים וראה את הצעירים צובאים על המועדון הקטן. הצעירים שהשתחררו או שהיו בקבע קיבלו בתים בהרחבה, הנשואים – דירה של שלושה חדרים, והרווקים – דירת שני חדרים. הוא קיבל דירה של שלושה חדרים בגלל הגיל. בעוד שבוע הוא יהיה בן ארבעים ושלוש ויצא לפנסיה.

הוא כבר עשה את כל הסידורים ליציאתו לפנסיה, שאמורה לעבור חלק. הוא יצא לפנסיה בדרגת סגן אלוף ויקבל סכום נכבד שיאפשר לו לחיות בכבוד. מכיוון שהקיבוץ הופרט כל הכסף יישאר אצלו.

כל הלילה התייסר למה יפה בן שמעון מרגישה דחויה. ככל שחשב עליה, הבין כמה רעים היו הצעירים בהתייחסותם אליה. הוא לא זכר מתי קיבלה חיבוק, למרות שכולם היו חבקנים.

בבוקר ישב על הכורסה, והוציא את כרטיס הביקור מהכיס. היו שם מספר הטלפון, כתובת המייל וכתובת המגורים בלוס אנג'לס. הוא חייג את המספר והמתין.

“בוקר טוב, נירוש,“ עלה קול מהעבר השני.

“יפצ'וק, אתמול הטלת פצצה. כולם היו המומים. עשית לנו בית ספר לאנשים רעים.“

“ניר, נדרשו לי שנתיים של טיפול פסיכולוגי לצאת מהטראומה בקיבוץ. הייתי שם לא בגלל שרציתי. למזלי היה לי אבא חם ואוהב שתמך בי לאורך כל הדרך. הוא הבטיח לי שאצליח בחיים וכולם ירדפו אחריי. אתה זוכר את השיר ‘בלדה לעוזב קיבוץ'? זו אני. אני נמצאת במלון הילטון בתל אביב. תבוא היום אחר הצוהריים. בסביבות השעה 16:00 אני מסיימת את טיפולי הספא,“ אמרה וסגרה את הטלפון.

הוא ישב המום כשהטלפון בידו. השעה הייתה 08:00, והוא תכנן לעשות כמה דברים. כמו תמיד היה מאורגן והייתה לו רשימת מטלות להיום. כנראה ינסה לדחות כמה דברים. הוא חש אשמה. כמה נערה צעירה בגיל ההתבגרות הייתה יכולה לספוג דברים כאלה? השנים הכי יפות שלהם – אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה, גילוי מסתורי הגוף, ריגושים ותשוקה, חלומות ותקוות – הכול נמנע ממנה.

בשעה 15:30 הגיע לחנייה של מלון הילטון בג'יפ הצבאי. הוא חנה הכי רחוק שאפשר, הרגיש עלוב לעומת רכבי היוקרה שחנו בחנייה. שני רכבים מעוטרים בקישוטי חתן־כלה היו בקצה החנייה. הוא החנה את הג'יפ אחריהם וצעד בצעדים מדודים, כיאה לקצין צבאי.

השוער עצר אותו. “לאן זה, בחור?“

“יש לי פגישה במלון עם אחת האורחות.“

“אפשר לדעת שם?“ שאל ביהירות חשדנית.

“ג'ינה,“ הוא היסס, אך לבסוף הוציא את כרטיס הביקור מכיסו והראה לשוער.

השוער הראה בידו סימן להיכנס, והוא נכנס ללובי הממוזג. מכת קור הוטחה אל גופו. בחוץ הטמפרטורה הייתה של שמש קיץ, ובתוך המלון היה קריר ומרענן. הוא עמד בלובי, מביט סביבו בחיפוש אחרי ג'ינה.

אחת מפקידות הקבלה אותתה לו לגשת. הוא הגיש לה את כרטיס הביקור. “שב, אני אקרא לה,“ אמרה והצביעה על אזור בלובי שבו היו כיסאות ושולחנות.

זוג חרדי ישב ליד שולחן, שני בקבוקי מים וכוסות לפניהם. הם היו נבוכים ומיעטו בדיבור.

ג'ינה הגיעה, לבושה בגד ים שלם ומעליו חלוק משי שקוף. היא צעדה בבטחה, מודעת למבטים ששולחים אליה כל האנשים בלובי. היא הושיטה את ידה. הוא אחז בידה הרכה, היא הובילה אותו למעליות. המעלית נפתחה בלחיצה הראשונה על הכפתור והם עלו לקומה העשירית.

ג'ינה נקשה על הדלת ובחורה צעירה פתחה את הדלת. “גברתי, אני רואה שסיימת את הספא, הכנתי לך את הבגדים,“ אמרה בספרדית.

הוא הבין כל מילה. הבחורה מקסיקנית, קבע מייד. הוא בילה שנה בדרום אמריקה לפני שחזר לשירות קבע.

“זו העוזרת האישית שלי,“ אמרה יפה, “תכיר – קונצ'יטה.“

“נעים להכיר אותך, שמי ניר,“ אמר בספרדית רהוטה.

הנערה חייכה חיוך רחב. היא לא הושיטה את ידה והתרחקה לכיוון חדר השינה. הייתה זו סוויטה של שני חדרים קטנים. ניר לא התרשם מהריהוט הישן בסגנון שנות השישים ומהחדרים החשוכים שמעט הנורות הצהובות ניסו בכל כוחן להאיר.

הנערה הסיטה את הווילונות ואור השמש שטף את החדר. ג'ינה התפשטה וצעדה עירומה לחדר המקלחת. הוא הבחין בשדיה המוצקים וכשצעדה, הגב היה ישר והעכוז המוצק נע מצד לצד. הייתה זו הליכה של דוגמנית מסלול.

ניר עדיין עמד. קונצ'יטה פקדה עליו, “שב!“

הוא מיהר להתיישב על הכורסה הפונה לחדר השינה. חצי קיר הפריד בין חדר השינה לסלון. לא הייתה דלת. נראה שמי שתכנן את הסוויטה לקח חדר גדול וחצה אותו לשניים על ידי חצי קיר.

הוא ציפה ממלון הילטון להיות יפה יותר ומעוצב. עם זאת, החדר היה נקי ונראה מטופח.

ג'ינה יצאה מהמקלחת עטופה בחלוק רחצה. ללא איפור היא יפה יותר וטבעית, חשב ניר.

היא התיישבה מולו רגל על רגל. “ניר, אני רוצה אותך מאוד. זו לא גחמה של יפה בן שמעון שהפכה מדלעת לנסיכה. זו אהבת ילדות שלא שקעה.“

היא דיברה בכנות ושפתיה רעדו. מכל הרושם הראשוני נותרה ילדה קטנה בעלת תקווה גדולה.

“אני לא יודע מה לומר,“ אמר ניר.

“תגיד כן, בבקשה,“ דיברה בתחינה.

הוא הביט לרגע בעיניה ועיניו נשבו. המבט העמיק וגרם לליבו לפעום רגשות שלא חש מעולם. היא התקרבה אליו, ירדה על ברכיה מולו, נותנת לחלוק להיפתח. הוא לא יכול היה להסיר את המבט מעיניה. כאילו כושף.

היא התרוממה ונישקה קלות את שפתיו. שפתיה היו רכות ומלאות והעבירו רטט בגבו. היא התיישבה על ברכיו, מחבקת אותו, ראשה היה טמון בכתפו. הוא נשם את הריח המופלא של גופה.

ניר חיבק אותה, כמעט שלא מרגיש את כובד גופה. ידו ליטפה את שערה הרטוב.

הם ישבו חבוקים. קונצ'יטה נעלמה. הוא לא הרגיש כיצד היא עזבה את הסוויטה.

“קח אותי, אהוב שלי,“ לחשה באוזנו בתחינה.

הוא נשא אותה לחדר השינה והניח אותה בעדינות על המיטה הרחבה. הוא התפשט וגהר עליה. הוא נישק אותה בלהט וחש את גופה מוכן לקלוט אותו. הוא חדר אליה לאט, חש את חום גופה. היא הייתה מוכנה ורטובה. רגליה עטפו את עכוזו, לא נותנות לו לצאת.

“אהוב אותי!“ פלטה צעקה חנוקה.

הוא הכה בחוזקה. בכל פעם שנכנס סחט צעקה. הוא פלט את מטענו בתוכה, דמעות זלגו מעיניה. היא חיבקה אותו חזק, לא נותנת לו לרדת מגופה.

פעם ראשונה חש אהבה לאישה. הוא הרגיש שהוא מוכן שוב. הפעם עשה את זה לאט, נהנה מכל תזוזה. למרות שהייתה מוצפת הוא חש אותה מתהדקת. פעם ראשונה נתן לגופו דרור להרגיש אותה. כל שריר בגופו רצה לחוש אותה. הוא ניסה להחזיק מעמד, להמשיך כמה שיותר ליהנות מהעונג הזה. ראשו אמר משהו אחד וגופו החליט משהו אחר, ושוב פלט את מטענו עמוק בתוכה.

הם שכבו חבוקים עוד שעה ארוכה, ממאנים להתנתק, תשושים שקעו בשינה עמוקה. מישהו כיסה אותם בשמיכה רכה.

ריח הקפה העיר אותו. היא הייתה שקועה עדיין בשינה עמוקה. נשימתה הרכה הייתה שקטה.

היא נראתה פגיעה כל כך. לא נותר דבר מהאישה החזקה. היא הייתה יפה כל כך שליבו יצא אליה. לעזאזל, אני מתאהב, חשב בליבו. הוא כמה לגוף הרך ששוכב לצידו. עדיין חבוקים הוא נשק לה ברכות. היא התעוררה.

ריח הקפה עלה באפה. היא חייכה כשהרגישה את השמיכה הרכה.