פרטיזן בתל אביב

 1. יולי 1993

הוא עמד לעזוב את הבית. עוד באותו הבוקר הוא הזדרז וחתם על חוזה שכירות, ותכנן לספר על כך להוריו מייד כשייכנס הביתה. ככה. זה יהיה הכי טוב. אלא שלבסוף הוא ויתר על הרעיון. הרי אף פעם לא קל איתם.

במקום זאת הוא נכנס ישר לחדרו, המקום הכי נעים עבורו בבית, והתיישב בחבטה על המיטה הישנה שלו. אימו קנתה לו אותה במיוחד לרגל תחילת לימודיו בתיכון. הם נסעו יחד כל הדרך מחדרה עד לתל אביב, לרחוב הרצל, כדי לקנות אותה. ספת נוער שנפתחת למיטה זוגית בשלושה קליקים. אלא שהיא מעולם לא נפתחה. החדר היה קטן מדי.

בדיוק מול הספה, במקום שבו פעם פיאר את החדר פוסטר מגניב של להקת קווין, היה תלוי גובלן שאימו רקמה. איך הגיע גובלן של קערת פירות לחדר? אולי כי המיטה והחדר כבר לא ממש שלו. כך לפחות הוא חש בארבע השנים האחרונות, שבהן הוא התגורר במעונות הסטודנטים.

בהתחלה אימו הייתה מבקשת שיגיע כל סוף שבוע “לפחות לישון בבית“. כך נהג עד שקנה את האלפאסוד שלו, ומאז הפסיק לישון בחדר ילדותו. היה בא לכמה שעות בלבד בכל פעם, לארוחת שישי בערב או לצהריים בשבת. כשסיים את לימודיו וחזר לגור “בבית“, הם התרגשו כל כך. הוא פחות.

חודש היה כאן, זה הספיק לו.

כילד, הוא אהב את העוגן הגדול שהבית הזה נתן לו, את תחושת הביטחון. מכאן, היה סמוך ובטוח, הוא יוכל להגיע לכל יעד בעולם. אלא שעם השנים הוא חש שהעוגן שבביתו לעולם לא יורם. כאן רק רצו לשרוד. פחדו מנהר החיים. בדיוק כמו באותה השיחה שהתקיימה עם הוריו ממש כאן, בחדר, לפני עשור.

*

“אימא, אבא, עם הכסף שחסכתי אני רוצה לקנות גיטרה“.

הוא היה ישוב בכיסא המכתבה, מביט באופטימיות מחויכת בשני הוריו שהיו על הספה.

הם החליפו מבטים ולא חייכו.

“אין לנו כסף לשיעורי נגינה“, ענתה אימו.

“לא צריך כסף, יש לי חברים בתיכון שילמדו אותי“.

“מר פרלשטיין הצעיר“, פתח אביו במבט שאינו מבשר טובות, “בשביל מה אתה צריך את זה? זה לא נותן כלום. זה לזרוק זמן וכסף על שטויות“.

“אבל אני רוצה ללמוד לנגן“.

אביו האדים. “אני לא מרשה! אתה יודע מי מנגן על גיטרות? פושטקים שמעשנים חשיש. לא הילד שלי!“ אמר ויצא את החדר.

שלומי הידק את שפתיו. איך אפשר לשנות את רוע הגזרה? הסירוב של הוריו תסכל אותו. למה שיתנגדו לגיטרה? גיטרה אקוסטית, לא חשמלית כמו של הגיטריסט בריאן מיי. הוא תלה מבט באימו, היא לפחות נותרה בחדר, וניסה לשוות לקולו ממד אסרטיבי.

“אימא, אני רוצה לקנות גיטרה, וזה מהכסף שלי!“

“מאיפה בכלל אתה יודע שאתה מוכשר לזה?“ היא שאלה.

שלומי ידע לזהות את כוונתה הנסתרת. היא רומזת לו לרדת מזה! ושעדיף שהוא זה שיחליט לרדת מזה, כי אז הוא ייחשב לילד חכם וטוב. כי אם הם יחליטו, אז...

הוא החליט להתעקש.

“אני לא יודע אם אני מוכשר, אבל אני רוצה לנסות“.

“שלומי. תשמע לאבא שלך! תוציא לעצמך את הג’וקים האלה מהראש“.

“מה ג’וקים?! בכל משפחה נורמלית היו שמחים שהילד שלהם רוצה לנגן!“

אימו שמרה על פנים חתומות. “אתה תבזבז כסף על הגיטרה. בעוד חודש, כשיימאס לך, אתה תראה שאבא צדק“.

“את תמיד מצדיקה אותו... גם כשהוא לא צודק“.

“עדיף לקנות משהו שצריך“, אמרה אימו ברכות. “שמתי לב שהאופניים שלך כבר קטנים עליך. תוותר על הגיטרה, ואשתתף איתך בשלוש מאות שקל. בסדר?“

זה לא היה בסדר. היא כופה עליו, גם אם זה לא נשמע כך. היא מוכנה להוציא שלוש מאות שקל מהתקציב של הבית, רק כדי שלא ייכנס לעימות עם אביו. היא אומנם מבקשת ממנו יפה, אבל בעצם מכריחה אותו. ואין לו ממש ברירה. זה הכי טוב שהוא יקבל.

“בסדר“, אמר בעיניים כמעט דומעות.

*

רעש של מכסה של סיר נחבט בשיש המטבח נשמע מעבר לדלת הדקה, מחזיר את שלומי לכאן ולעכשיו. הוא זרק מבט כעוס אל הרווח שבין ארון הפורמייקה לקיר, שם תכנן לשים את הגיטרה. עשר שנים חלפו, והוא עדיין לא קנה אותה.

המרירות הישנה חזרה והציפה אותו. לא נותנים לו לנשום בבית הזה. אסור לרצות שום דבר, וגם אם הוא כבר מבקש משהו, הם תמיד יודעים איך להפעיל בתוכו רגשי אשמה. איך זה שהאנשים שהכי אוהבים אותו דוחפים אותו להתרחק מהם?

“שלומי? אתה בא?“ קראה אימו מהמטבח. “אוכלים ארוחת ערב“.

הוא נאנח ויצא מהחדר. ריחות נעימים של טיגון ובישול קידמו אותו, אופפים את כל הבית, כרגיל. בסלון, שהופרד מהמטבח באמצעות קיר, פעלה הטלוויזיה בקול רם מדי, מציק. שלומי פנה לשם, חיפש את השלט בעיניו ולא מצא. פשפוש מעמיק יותר דג אותו מבין כריות מערכת הישיבה המרופדת בכיסוי שחור דמוי עור. סלון שנראה כמו של מצליחנים.

את הסלון הזה אימו בחרה, כמו את כל הרהיטים בבית, והיא גם זו שהתמקחה בחנות על המחיר. אביו רק צריך היה לאשר בעיניו שזה מקובל עליו. כל רהיט שהוריו קנו סימל עבורם אבן דרך להצלחתם בחיים. כך היה גם עם המזנון הלבן והמבריק, זה שעליו מונחת הטלוויזיה. הוא נקנה לפני כחודשיים, ומאז הם לא הפסיקו להלל אותו. “זה עץ סנדוויץ’, לא סיבית!“ הדגיש אביו אינספור פעמים, ואימו מייד הייתה מוסיפה, “הצבע הלבן הוא קונטרה לסלון השחור“.

זה הצחיק אותו. מי משתמש במילה הזאת, קונטרה? “לבן ושחור זה מאוד אלגנטי“, היא הייתה אומרת, והוא היה מחזיר לה ש“המזנון מאוד יפה“. אלא שזה בכלל לא היה יפה בעיניו. זה כמו לגור על קלידים של פסנתר. שחור-לבן נקי וחסר רגש. למה הם לא יכלו לבחור צבע קצת יותר חם? קצת יותר חי?

הוא נאנח וכיבה את הטלוויזיה.

אם הסלון היה אמור להיראות יוקרתי, אז המטבח היה, ובכן, “קונטרה“. הכיסאות היו פשוטים למראה, והשולחן הערוך התהדר במפת ניילון פרחונית, זולה. היא לא הוחלפה במפת בד, זה היה קורה רק אם היו באים אורחים. הפרקטיות מנצחת את הכול, גיחך שלומי לעצמו.

אביו כבר ישב בראש השולחן, מוזג לעצמו כוסית קוניאק, המנהג הקבוע שלו בכל תחילת ארוחה. גם בימי חול.

“אריה, אתה יודע שזה לא טוב בשביל הבריאות שלך“, קראה אימו מבין הסירים.

אביו עשה תנועת ביטול בידו ופנה לשלומי.

“תשתה איתי כוסית?“

שלומי לא אהב קוניאק, ובכל זאת הנהן בראשו. הוא היה, הרי, גבר, וגברים אמורים לחבב את הטקס הזה.

אביו מזג לו כוסית והניף את שלו באוויר.

“לחיים!“ קרא.

שלומי החרה החזיק אחריו, ושניהם שתו בבת אחת את הנוזל החריף.

“יוכבד, את באה?“ אביו לכסן מבט אל אזור הסירים, ואימו סגרה את הגז והצטרפה לשולחן, נושאת צלחת גדולה ובה המנה הראשונה, דג מטוגן.

“איזה כיף שכולנו יושבים יחד בשישי בערב“, אמרה והגישה לכולם.

אריה הנהן בראשו בהסכמה. שלומי מזג לכוסו סירופ בטעם פטל והוסיף מים, כדי למחוק את הטעם של הקוניאק.

“היום יש הפתעה! הכנתי מרק קירשה“, חייכה אימו.

שלומי כמעט נחנק. “זה המרק הזה, שמכינים מקיבה של פרה?“

אביו הנהן בראשו. הוא נראה מרוצה מההפתעה. איך הם לא הרגישו שהוא כמעט הקיא עכשיו? הם אף פעם לא הרגישו.

“שלומי, איך בעבודה החדשה?“ פתחה אימו בשיחה.

“אמרתי לכם כבר, בסדר גמור“.

“אימא שואלת“, הסביר אביו בסבלנות תוך שהוא סוחט חצי לימון מעל הדג, “כי אתה עובד שם כבר שבועיים, ואימא, אתה יודע, דואגת לך“.

השיחה עמדה להידרדר במהירות.

“מצאתי סוף-סוף דירה בתל אביב“, אמר שלומי במפגיע. “ככה לא אצטרך לנסוע כל יום מחדרה וחזרה“.

הוריו החליפו מבטים. לרגע הייתה דממה.

“חבל. חשבנו שתגור אצלנו קצת יותר“, אמרה אימו לבסוף.

“אימא, זה לא הגיוני הנסיעות האלו. חדרה-תל אביב כל בוקר וכל ערב, בתוך הפקקים. זה ארבע שעות בכל יום!“

“אני מבינה, אני מבינה. אתה תגור עם אילן?“

“לא עם אילן, אבל הדירה קרובה לדירה שלו“.

“אתה שוכר לבד?“ שאל אביו.

“לא לבד. מצאתי שותף. שמו עידו“.

“מה הוא עושה, השותף הזה שלך?“

שלומי הקפיץ את רגלו הימנית בחוסר מנוחה. נמאס לו מהחקירות האלה. לא נורא, עוד קצת והוא בדירה בתל אביב.

“מה זה משנה? בכל מקרה, אני עובר מחר“.

“מחר?!“ הזדעקה אימו. “למה אתה מודיע לנו רק עכשיו?“

“אני מודיע עכשיו כי היום בבוקר חתמתי“.

“מה אתה ממהר? מה בוער? תישאר עוד כמה ימים. אל תשאיר אותנו לבד“.

איך היא מצליחה לעורר בו רגשות אשם, אפילו כשברור לו שהוא עושה נכון. הוא רצה לענות בכעס, בציניות, אבל בסופו של דבר החליט להיות ענייני.

“ככה אוכל כבר ביום ראשון לנסוע משם לעבודה“, ענה לה ופנה לאביו, “אבא, מה איתך? אתה שמח שאני עובר לתל אביב?“

“אתה לא גר בבית מאז גיל שמונה-עשרה, מאז הצבא. זה טבעי שבגיל עשרים וחמש אתה רוצה את החיים שלך“.

שלומי חייך.

“חבל, חשבתי שנהנית בחודש הזה. חבל שנגמר“, אמרה אימו בעצב.

שלומי הביט בה, מנסה לנחש אם היא באמת מתייסרת. לפתע שם לב שהוא כמעט לא נשם בשניות האחרונות. הוא לקח נשימה עמוקה, והוציא. זהו. עבר יחסית בקלות.

“עשית את החוזה עם עורך דין?“ התעניין אביו.

“לא עם עורך דין. חתמתי ישירות מול השותף“.

“שלא ירמו אותך“, אמר אביו בטון מחנך.

“אבא, הכול בסדר“.

“אם חסר לכם מלח“, אימו מיהרה לשנות את הנושא לפני שייווצר ריב, “זה בגלל שאני שמה ממש מעט. ככה כל אחד ישים כמה שהוא רוצה, לפי הטעם שלו“.

בדרך כלל שלומי לא אהב את התמרונים שלה, הפעם הוא שיתף פעולה.

“אימא, הדג מאוד טעים. לא חסר כלום“.

“זה קלי קלות, מתכון ממש פשוט“, אמרה וחייכה.

הם המשיכו לאכול בשתיקה. מוזר שאימא שלו הזכירה את אילן, ציין שלומי לעצמו. איך היא זכרה אותו בכלל?

הם הכירו רק בכיתה י’, כשאילן הצטרף לתיכון שלו כתלמיד חדש. זה היה, שלומי נזכר, ברחבת בית הספר. שלומי לא ראה דבר מלבד ראש ועליו רעמת ראסטות מפוארת. הוא מייד התלהב והתמלא הערצה על האומץ ללכת עם שיער כזה. אביו הרי לא היה מרשה לו ללכת כך לעולם. ואילן... אילן היה שונה כל כך, לבוש תמיד מיוחד כל כך. גם כשהתלבש כמו כולם, בג’ינס ובטריקו, היה מוסיף על זה וסט צבעוני.

הם הפכו לחברים במהירות, חברות שלא פסקה למרות שאילן הועזב לאחר חודשים אחדים. היה לו קשה במסגרות, לאילן. הוא החליף חמישה תיכונים - ממש שיא ישראלי. לשלומי היה ברור מדוע, הרי לאילן יש נפש של אומן. בטח יום אחד הוא יהיה צייר מפורסם או מעצב גרפי.

בתקופת השירות הצבאי הקשר שלהם נחלש, ובשנים שבהן שלומי למד באוניברסיטה הם התראו רק פעם בחודש או חודשיים. בשנתיים האחרונות הוא גר בתל אביב. יהיה מעניין לחזור לגור לידו.

משסיים לאכול, הניח שלומי את המזלג ואת הסכין. על צלחתו נשאר רק עור הדג, ומעט שאריות מבשרו.

“מה יש לדג? הוא לא טעים לך?“ אביו שם ידיו על השולחן ורכן לכיוונו, נימת קולו כמעט מאיימת.

“אמרתי מקודם שטעים מאוד“.

“אז למה אתה לא אוכל את כולו?“

זה כבר היה מוגזם, השתלטנות הזו. מה, הוא בן ארבע? שלומי נשען על הכיסא לאחור ואמר, כשהוא מדגיש כל מילה בנפרד, “אני! לא! אוהב! את! העור!“

אגרופיו של אביו נקפצו, עיניו הצטמצמו לפס דק וזועם. “זה החלק הכי טעים. לא חבל על הדג?“

“אריה, תעזוב אותו, הוא לא יאכל את זה“, אמרה יוכבד בטון מבקש ודורש גם יחד.

פניו של אביו האדימו, והוא הסיט מבטו לכיוונה של רעייתו.

“ככה, לזרוק אוכל, יוכבד? זה החינוך שלך!“

המילים האחרונות הדהדו בכל חלל הבית, ושלומי לא יכול היה להתאפק יותר.

“נו, אבא, אנחנו יודעים שבשואה אכלתם רק קליפות של תפוחי אדמה“.

הוא הרים מבט אל אימו, והופתע לגלות שהיא החווירה, הפכה לבנה כמו סיד.

“אלו היו קליפות תפוחי אדמה שהוצאנו מהפח אשפה!“ אביו ממש צעק.

“אין לי פתאום אוויר“, אמרה אימו והניחה את ידה על בית החזה.

כל פעם אותו סיפור, חשב שלומי לעצמו. כל פעם אותו סיפור. שתיגמר כבר הארוחה הזו.

לאחר שסיימו לאכול, ויותר חשוב, לאחר שאביו סימן שהארוחה הסתיימה, הם קמו מהשולחן. אביו יצא להליכה הקבועה שלו, ושלומי החל לפנות את הכלים למטבח. מזל שאביו נהג לצאת. הבית כאילו שוחרר מאיזה לחץ נוראי.

משסיים לנגב את השולחן, הוא הצטרף לאימו בסידור המטבח. עכשיו הוא קיבל אותה נטו לעצמו, לרגע של אינטימיות.

“אימא, הארוחה הייתה מצוינת. האוכל שלך תמיד טעים“, החמיא לה.

“אני תמיד שמחה להכין כשאתה כאן“, היא חייכה, ושינתה את הטון. “שלומי, למה אתה נכנס עם אבא לוויכוחים? בשביל מה אתה עונה לו?“

כמה שהוא שנא את הטון הזה. יש דברים שלא ישתנו לעולם, מסתבר.

“זה הוא שהתחיל. הוא נכנס לי לצלחת“.

“אתה מכיר את אבא, למה להרגיז אותו?“ אמרה ברכות.

“את תמיד מצדיקה אותו“.

“מה בסך הכול ביקשתי? שתהיה יותר סבלני אליו“.

כן, יש דברים שלא ישתנו לעולם.

“את תמיד בצד שלו“, השיב בשלווה.

אימו שינתה נושא. “אבא מאוד ישמח אם תבקש שנבוא איתך מחר לעזור בדירה. בסדר?“

“לא נוח לי מחר. אזמין אתכם אחרי שאסדר אותה“.

“איך שאתה רוצה“, אמרה בחוסר שביעות רצון.

שלומי לא השלה את עצמו. אולי רק מעט. הוא ידע שאימו אוהבת אותו ושתמיד תהיה לצידו, אבל עד המקום שבו יכלה להתמודד עם אביו.

“כל כך הרבה אוכל הכנת“, אמר לבסוף והחווה לכיוון השיש. היו שם, מסודרים להפליא, תבנית עם דגים מטוגנים, קופסת פלסטיק שבתוכה כבד קצוץ, סיר עם פלפלים ממולאים, צלחת עמוסה בקציצות, תבשיל ירקות מאודים וסיר של עוף עם תפוחי אדמה.

תמיד הדהים אותו, ההרגל הזה להכין כמויות עצומות של אוכל. בכל פעם שהעיר על כך, ענתה לו אימו אותה תשובה, “אולי מישהו יבוא, במקרה“. היא הרי לא הייתה מוכנה להשאיר אף אחד רעב, אף פעם.

“זה שום דבר, הכנתי את זה על רגל אחת. תיקח מחר, שיהיה לך מה לאכול בדירה עד שתתארגן“.

*

כל הערב שלומי חיכה לרגע פנוי שבו יוכל להתקשר לאילן. אביו חזר, רגוע יותר, ושלושתם התיישבו בסלון השחור-לבן כדי לדבר ואז לראות טלוויזיה. לבסוף, כשהוריו התמקדו במסך, שלומי חמק אל המטבח, שם היה גם הטלפון. הוא חייג את המספר.

“הלו“, הוא שמע קול מוכר.

“אילן! זה שלומי“.

“היי, מה העניינים?“

“יש לי הפתעה בשבילך. שכרתי דירה בתל אביב ברחוב רופין. אני עובר ממש מחר“.

“סוף-סוף מצאת, אה? רופין, זה שני רחובות ממני. אחלה רחוב, המיקום מצוין“.

שלומי ביקש מאילן שיבוא לעזור לו במעבר הדירה, אך אילן הסביר שהשבת הוא באירוע משפחתי, והציע לו שייפגשו ביום שלישי אחרי העבודה.

“יש אחלה גלידרייה לידך, ברחוב בן יהודה“, אמר.

“סבבה. שש בערב?“

השיחה הסתיימה ושלומי חייך לעצמו. מהבוקר, בכל רגע ורגע, החיים נראו לו מלהיבים יותר ויותר. מחר הוא יהיה במקום אחר לגמרי.

2.

הוא התעורר בשבת בבוקר, כולו התלהבות ואנרגיה. אימו ארזה לו אוכל בקופסאות פלסטיק ועטפה אותן בניילון, ואביו עזר לו לקשור כמה ארגזים על גג הרכב. הוא נפרד מהוריו, התניע ונסע באלפא העמוסה בבגדים, מצעים, שטיח, מגבות, כלי מטבח וכמה ארגזים עם חפצים אישיים.

תוך ארבעים וחמש דקות הגיע לרחוב שלו, רחוב רופין. הוא זכר שעידו השותף הסביר לו, שקשה מאוד למצוא חניה ממש ברחוב, ושלפעמים הוא יצטרך לחנות ברחובות הסמוכים. לכן שמח כל כך על החניה הפנויה, שכאילו חיכתה לו מול הכניסה לבניין.

*

מאז ומעולם הוא חלם על מעבר לתל אביב. בכל ביקוריו בה הוא הרגיש שהעיר ממש קוראת לו, רומזת לו. עיר שאוהבת חופש, עיר עם מרחב.

מבט אחד על העצים הגדולים ברחוב רופין הספיק לו כדי לדעת שכאן הוא ירצה לגור. הוא אהב גם את מראהו של הבניין הישן שבו הייתה הדירה. הטיח בבניין בגון חול ים, וחדר המדרגות נקי ומטופח. הוא חיבב אותו מייד, למרות המעקה הפשוט והמעלית שפשוט לא הייתה.

בדירה עצמה בהחלט היה מה לשפר. הוא העריך שיצטרך להשקיע כמה שעות לפחות בצביעת הקירות. עם זאת, משהו בו נמשך לדלתות הישנות, שניכר עליהן שנצבעו שוב ושוב במשך השנים. הוא חייך למראה הברזים הישנים, נפעם מהחדרים הגדולים והמוארים.

שלומי התאהב בדירה הזו במבט ראשון. הוא חש שגם הוא איכשהו מוצא חן בעיניה, ושהיא קורצת לו ושולחת לו אנרגיות טובות. היא הייתה כמו אילן, במידה מסוימת. כל כולה אחרת, שונה מדירתם הפונקציונלית של הוריו.

*

שלומי יצא מהמכונית, עמד על המדרכה ולקח נשימה. מסביבו ומעליו, בשלוש מאות שישים מעלות, נשקפו גגות הבתים, מרפסות מטופחות, חוטי חשמל וצמרות עצים. לבסוף הביט מעלה לשמיים, חופש, סוף-סוף. חופש. בליבו הייתה התרגשות גדולה, כאילו הגיע לארץ רחוקה.

נכון, בתקופת הלימודים באוניברסיטה הוא התגורר מחוץ לבית - אבל הייתה לו תחושה שזה זמני. עכשיו זה סופי! זה היה הוא, לבדו, מול העולם. זמן של אמת.

הוא שלף מהאוטו שני ארגזים וכמה שקיות, עלה במהירות לקומה השלישית, פתח את דלת הדירה, וערם את החפצים במבואה. דלת חדרו של עידו הייתה סגורה. הוא כנראה עדיין ישן, חשב שלומי לעצמו וירד להביא חפצים נוספים מהאוטו. ואז עלה שוב, וירד שוב. ועלה, וירד.

בפעם החמישית שעלה, הוא לא ספר במדויק, אבל כך היה נדמה לו, הוא כבר הזיע מאוד. הוא נכנס אל המטבח, לקח כוס ומילא במי ברז. הוא לגם לגימה אחת ומייד ירק לכיור. אלו המים בלב תל אביב? בחדרה המים הרבה יותר טעימים.

במקרר הישן, אמקור עגלגל, חיכו לו כמה פחיות קולה. בלי לחשוב פעמיים הוא פתח אחת ולגם. כשסיים, זרק אותה לפח שגילה בארון מתחת לכיור.

הוא המשיך במסעות אל האוטו ובחזרה. מרגע מסוים היה נדמה לו שכל הדירות בכל הקומות נעלמו, שאין איש מלבדו בכל הבניין.

“בוקר טוב, בחור צעיר“, קטע את מחשבותיו קול של קשישה, כשהעפיל בפעם המי-יודע-כמה בגרם המדרגות אל הקומה הראשונה.

“בוקר טוב“, ענה בנימוס והמשיך לעלות במדרגות, שקיות בידיו.

“נעים מאוד, אני לואיז“. האישה יצאה מדלת דירתה וניצבה בדרכו, כאילו לא שמה לב שהיא מפריעה לו.

“ואני שלומי“, אמר, עקף אותה בזריזות והתחיל לטפס אל הקומה השנייה.

“תוכל לעזור לי רגע? יש אצלי הפסקת חשמל פתאום...“ היא קראה מתחתיו.

ממש לא התאים לו עכשיו העיכוב הזה, אבל חינכו אותו להיות מנומס. “אני רק שם את הדברים בדירה ובא“.

*

לואיז המתינה לו בסבלנות בפתח דירתה, סבתא חביבה, זקופה ומטופחת. שערה היה בהיר מאוד, דהוי כמעט, עוטף פנים נאות, ישירות ופשוטות. בגדיה, ובעיקר מחרוזות האבנים שנחו על צווארה, סיפרו משהו אחר לגמרי, חשיבות עצמית, הדר, סגנון.

“אין לי חשמל“, אמרה שוב.

“אצלנו יש, אז זו לא הפסקת חשמל. בטח קפץ לך פקק“.

“אין לי מושג, תגיד לי אתה מה לעשות“.

שלומי איתר את ארון החשמל ופתח אותו. כן, זה היה בדיוק מה שהוא חשב. מפסק הפחת ואחד ממפסקי החדרים היו למטה. כמה בדיקות והתקלה אותרה.

“הפקק של המטבח קפץ“, אמר. “אז זה כנראה משם“.

אחרי כמה דקות הוא כבר ידע לספר לה שהטוסטר החשמלי שלה התקלקל.

“מזמן רציתי להחליף אותו“, אמרה.

שלומי סגר את הארון בחדר המדרגות. לואיז חייכה, הודתה לו על שהציל אותה, והזמינה אותו לשתות משהו קר.

“תודה על ההזמנה, בהזדמנות אחרת“, ענה. “אני קצת בלחץ. אני מעביר כרגע את החפצים שלי לדירה“.

“שום כלום. אתה חייב לנוח עשר דקות“, התעקשה וממש דחפה אותו בידיה. “בוא. יש לי מיץ תפוזים סחוט טרי“.

“הרגע שתיתי“, הוא מחה, אבל הרשה לעצמו להיות מובל אל הדירה.

עיניו נפערו.

הוא מעולם לא היה בדירה מיוחדת כל כך. היא הייתה בנויה כחלל אחד ענק, המטבח נפתח ונשפך אל הסלון, ואל שניהם חוברה מרפסת ארוכה. בבית הוריו, ובעצם בכל בית אחר שבו ביקר, המטבח והסלון היו מופרדים על ידי קיר. כך הדברים אמורים להיות, לא? והנה, כאן זה שונה, מוזר, אבל... גם מושך.

מעבר לכך, הדירה הייתה מרוהטת באופן יוצא דופן. הספות, השידות, שולחן האוכל, היו בנויים מעץ מלא טבעי, משדרים יוקרה מאופקת. בלי ציפוי פורמייקה או לכה, כפי שהכיר. בטח לא בשחור-לבן.

מעליהם, תקרה מכוסה כולה בעשרות מוביילים צבעוניים. היה שם מובייל ירוק עם נטיפי זכוכית כחולים, מובייל עץ שחור אפריקאי, מובייל סיני, או יפני, הוא אף פעם לא הבין מה ההבדל בין שתי המדינות האלה. הוא הרגיש כאילו נכנס למקדש.

“וואו, איזה יופי“, הוא פלט בלי להרגיש.

“המחמאות מגיעות לבעלי, זכרונו לברכה. הוא היה ארכיטקט“.

“אין ספק שהוא היה ארכיטקט מוכשר מאוד“.

“תודה. הוא נפטר לפני שנתיים, הוא חסר לי מאוד“.

שלומי נשם עמוק. הוא לא ממש רצה לשמוע על אנשים מתים. שני ההורים שלו היו בריאים ושלמים, וזה מה שהיה חשוב.

“הדירה שלנו נמצאת בדיוק מעלייך, שתי קומות מעל. אבל היא נראית אחרת לגמרי!“

“נכון, שברנו כמה קירות. ארכיטקטים תמיד חושבים אחרת“.

“ומאיפה המוביילים האלה?“

“אני מארגנטינה ובעלי גדל בבריטניה. גרנו וטיילנו הרבה בעולם, זה האוסף הפרטי שלנו“, היא אמרה וחייכה בעונג. “אתה יכול לשטוף ידיים שם“, כיוונה אותו לחדר האמבטיה הסמוך.

כשיצא, כוס המיץ כבר חיכתה לו במרפסת.

“נחמד לפגוש בחור צעיר בעל דרך ארץ“, אמרה לואיז.

שלומי חייך בביישנות ולגם מהמיץ הקר, נהנה מהטעם המרווה שהזריק לתוכו אנרגיה מחודשת. הנוף ממקום מושבם על המרפסת והאוויר הנפלא מצאו חן בעיניו. הכול נהדר בתל אביב, מסתבר, הכול.

“ראיתי בסלון תמונות. הילדים שלך?“ ניסה לפתח שיחה.

“התמונות הן בעיקר של הנכדים. יש לי שלושה ילדים, כולם כבר נשואים. הבן הגדול גר בלונדון. הבת באוסטרליה, והקטן, בן הארבעים, גר ברמת הגולן“.

“בטח קשה שהנכדים רחוקים“.

“אתה צודק. אבל אני נוסעת מעת לעת לראות אותם“.

“איזה יופי“.

“ומה אתה עושה בחיים, שלמה?“ היא שאלה וקירבה אליו צלוחית עם עוגיות.

“שלומי“, הוא תיקן אותה. כמה זמן הוא כבר ישב כאן? יותר מדי, כנראה. ואם הוא לא יגיד לה שהוא ממהר, הוא לא יצא מכאן גם עוד שעה.

“אני עובד בחברת תוכנה. ממש עכשיו התחלתי“.

“מרוויחים טוב בזה, נכון? ראיתי אותך יוצא מהאלפא רומיאו. זו מכונית ספורט!“

שלומי צחק קלות. “זו רק אלפאסוד ישנה. היא יותר זולה מסובארו“.

“באמת? לבעלי הייתה כזו... הוא אהב מכוניות ספורט. היא עלתה המון כסף!“

“כן“, שלומי נאנח. “הבעיה של האלפות היא בתחזוקה. במיוחד של הישנות“.

3.

בטי סגרה את דלת החדר, נעלה במפתח ונשענה עליה בגבה. כמעט חוששת שבאיזו דרך קסם היא בכל זאת תיפתח מאחוריה.

היא לא אהבה לבקר כאן, בקופסה הקטנה והמלחיצה הזו שאימא שלה קראה לה: “בית“. אפילו תיעבה להגיע לכאן. היא לא רצתה להודות בסיבה האמיתית לתיעוב, ולכן האשימה בכך את השמירה הפנאטית של אימה על הניקיון. איזו ילדה תאהב לגדול בבית מרקחת? במקום מסודר כל כך, שבו כל בגד לא מקופל היה גורר עונשים כבדים?

ובכן, היא חייכה לעצמה, עכשיו אימא שלה נאלצת לעבור חוויה מתקנת עם שרון. חוקים לילדים, כך נראה, אינם תקפים כשזה מגיע לנכדים. מאחורי הדלת הסגורה היא שמעה קולות חשודים של צחקוק ושל חפצים מתפזרים על הרצפה. מעניין איפה מרוחה עכשיו הבננה הבשלה, שאותה היא קילפה רגע לפני שהיא נכנסה לחדר. שרון יוכל כבר לצפות בה את כפות ידיו הקטנות, ומשם, בתקווה, להעביר את הציפוי לקירות.

“שרון מת על אימא“, אמרה דינה, אחותה.

שתיהן ישבו במקום הנעים היחידי - אולי “נסבל“ הייתה מילה נכונה יותר - בבית הזה. חדר הילדוּת שלהן, חדר שאותו הן חלקו במשך שנים, נעות בין ברית אחיות למריבת חתולות. מיטת הקומתיים עדיין נותרה בו, אבל הקומה העליונה, של בטי, הפכה למקום אחסון לתיקים.

בטי לא התייחסה לדבריה של דינה. היא הוציאה משקית ניילון מעיל כתום.

“בשבילך“, אמרה.

דינה כמעט חטפה אותו מהידיים שלה. “וואו. מדליק! שיחקת אותה, אחותי. תודה!“

“הסתובבתי בכל תל אביב לחפש את זה. לא בכל יום אחותי בת שבע-עשרה“.

דינה מיהרה ללבוש את המעיל ולהביט בעצמה בראי הגדול שהיה מותקן בגב הדלת.

“זוכרת את אמנון?“ שאלה בטי.

“החבר שלך? הטבח?“

“הוא שף“, תיקנה אותה בטי, נופלת למלכודת בקלות. “בכל מקרה, הוא הציע לי לעבור לגור איתו“.

“כל כך מהר? כמה אתם ביחד, שלושה חודשים?“

בטי הסמיקה קלות. זה היה קרוב יותר לארבעה חודשים, אבל כן, זה היה מהיר. הכול אצלה היה מהיר.

“מה הבעיה עם זה בדיוק?“

“אימא אומרת שאת משוגעת. בחורה בת עשרים ושלוש לא צריכה לצאת עם גבר בן שלושים ושמונה“.

“אל תקשיבי לאימא. היא לא הצליחה בשום דבר בחיים, ומאז שאבא נפטר הרי לא היה לה אף אחד“.

שתי האחיות שתקו לרגע, חולקות זיכרון שכולו חוסר. הן לא דיברו הרבה על אבא שלהן. גם כי עברו מאז הרבה שנים, וגם כי... כי זה היה עדיין פצע פתוח.

“ומה עם שרון?“ שברה דינה את הדממה.

“שרון יבוא איתי“.

“ומה עם מַתִּי?“

בטי שתקה לרגע. הגרוש שלה באמת היה בעיה. מילא שהיא תעבור לגור עם גבר אחר, אבל שהבן שלו יגדל עם תחליף אבא? את זה לא יהיה לו פשוט לעכל.

“בהסכם הגירושים סוכם ששרון אצלי“, אמרה לבסוף.

“אימא אומרת שלא היית צריכה להתגרש ממתי, אפילו שהוא רצה. היא אומרת שאת חושבת שאת חכמה, אבל את משחקת באש, והיופי שלך לא יציל אותך תמיד“.

בטי הנהנה בראשה. היא ידעה מה האימא הדפוקה שלה חשבה עליה. היא הייתה כמעט מרושעת, האימא הזו. טיפשה ומרושעת. למה היא מרכלת עליה עם אחותה? היא לא מבינה שאת החיים צריך לנצל עד הסוף?

“היופי שלי עובד בינתיים מצוין. רוצה לדעת איך אמנון הציע לי? את תמותי!“

“נו?“

“אז ככה. קבענו לסרט, אבל איחרתי בכוונה, ארבעים וחמש דקות“.

אחותה עשתה פרצוף כאילו בלעה צפרדע. “יו, איזו רעה. למה עשית את זה?“

“לבדוק כמה הוא רוצה אותי. הבנת את הקטע?“ המשיכה בטי, “הרי ברור היה לי שלא נוכל להיכנס לסרט“.

“הוא לא כעס?“

בטי חייכה. “היית צריכה לראות אותו, איך הוא רתח אחרי שייבשתי אותו ליד הקופה. כשהגעתי הוא כבר היה בדרך למצוא טלפון ציבורי, לצלצל אליי“.

“ומה אז?“

“בסוף הערב הוא הציע לי לגור איתו“.

“והסכמת?“

“לא, אבל אני אסכים. כבר שלושה ימים הוא מנסה לצלצל אליי, אבל אני מסננת אותו. שיהיה קצת במתח, זה בריא לו“.

“נראה לי שאימא צודקת. את דפוקה בראש. בואי, בואי נלך לסלון לשתות משהו“.

“נציל את שרון מאימא“, הוסיפה בטי והשתיים פרצו בצחוק.

4.

מיץ התפוזים שנתנה לו לואיז היה טעים כל כך, שהדבר הראשון ששלומי עשה כשחזר לדירתו היה לקחת דף, לרשום עליו “מיץ תפוזים“ ולתלות אותו על המקרר. רשימת הקניות הראשונה שלו. הוא חייך לעצמו חיוך גדול.

הדבר השני היה לפרוש בחדרו את השטיח שמלווה אותו עוד מתקופת לימודיו באוניברסיטה. אחר כך המשיך וסידר, ארגן, ניקה, סידר וסידר שוב.

לבסוף עמד בפתח החדר וסקר את ממלכתו החדשה, כשהוא לוחץ בידו שוב ושוב כדור גומי שקיבל כשי בעבודה. זה מפיג לחצים, כך אמרו לו.

מימינו חייכו אליו המצעים עטורי הפרחים שקיבל מאימו, כשהם מתוחים בחוזקה על מזרן המיטה הזוגית הישנה שהייתה בחדר. המיטה הזוגית הראשונה שלו, הבין לפתע. עדיין חסרת בת זוג, אבל גם זה יסתדר. הרי תל אביב היא ה-מקום להכיר, כך אמר לו אילן.

על השידה, ליד הטלפון, עמד טייפ דאבל-קאסט שמלווה אותו כבר יותר מעשור. הוא היה גדול מדי, והפך את הכול לקצת עמוס וצפוף. אין ברירה, חשב שלומי, הוא יצטרך שידה גדולה יותר.

משמאלו עמד ארון קיר ענק מצופה פורמייקה בצבע חום, גם הוא מתנת ירושה של החדר. ממול הייתה דלת הזזה ישנה, ומאחוריה - מרפסת קטנה.

הדלת נפתחה בחריקה, חושפת עץ גבוה מאוד, חסון, שעמד בינו ובין הבניין ממול. שמש נעימה ריחפה מעל הרחוב כולו, ולרגע אחד נדיר השתתקו כל מנועי המכוניות שנהמו בסביבה. שלומי עצם את עיניו ונשף באיטיות. כן, חייו החדשים עומדים להתחיל.

“מתי הגעת? עוד מוקדם“, נשמע קול בס, עמוק, מאחוריו.

שלומי הסתובב.

עידו עמד בפתח החדר. נראה היה כאילו הוא חוסם את הדלת. הוא היה בחור גדול, כמעט שני מטר גובה, כתפיים רחבות וגוף מוצק ומלא. סוס, כמו שהיו אומרים בחדרה. קצת מבוגר לדירת שותפים, בן שלושים. בטח הולך לו טוב עם בחורות.

“הערתי אותך? מצטער...“

“חפיף, הכול בסדר. גם ככה הייתי צריך לקום“.

“תפסה אותי בדרך השכנה מלמטה. זקנה כזו, חמודה“.

“מי, לואיז?“ עידו חייך, “היא תמיד צריכה משהו. לפעמים אני חושד שזו הדרך שלה לתפוס מישהו“.

“הייתה לה בעיה בחשמל, זה הכול“.

עידו הגיב בפרץ צחוק קצרצר, כאדם המנסה לעצור את עצמו.

“מה קרה?“ שאל שלומי, “אמרתי משהו לא בסדר?“

“עזוב, לא משנה. ברוך הבא“.

עידו עזב את פתח החדר והלך לחדר האמבטיה, לצחצח שיניים. שלומי חזר אל החדר והמשיך לסדר את המיטה. שמיכת היחיד שלו, והכרית היחידה שלו, נראו מאוד מוזר על המיטה הגדולה. הוא יצטרך לקנות לעצמו כרית נוספת ושמיכה זוגית, ומהר.

שתי דקות לאחר מכן עידו חזר והופיע שוב בפתח החדר, כשהוא חוסם אותו לגמרי. מצחו היה מקומט בשאלה. “שלומי, אתה לקחת פחית קולה שהייתה במקרר?“

“כן. הבאתי מלא אוכל, אבל אין לי שתייה. אני אחזיר לך“.

“תשמע, בוא נעשה סדר. אני גר כאן כבר כמה שנים, היו לי כמה שותפים בתקופה הזו. אם תשמור על חוק אחד, יהיה לנו כיף ביחד. החוק הוא, שכל אחד עם האוכל שלו“.

“מצטער“. הוא לא רצה להתחיל ברגל שמאל. “המים בברז מגעילים, ופשוט לא היה לי מה לשתות“.

“אני מבין. אם אתה חייב לקחת, תיקח. אבל תקנה ותחזיר“.

עידו עדיין נראה קצת כועס, ושלומי מיהר להרגיע. “לזה אתה קורא חוק? מה שביקשת נשמע לגמרי הגיוני. קבל, בסדר גמור“.

“אני לא רוצה לחזור ולראות שאין בירה ששמתי במקרר“.

“בסדר. הבנתי את העיקרון“.

עידו פנה ללכת לחדרו ולפתע הסתובב חזרה. “נזכרתי. יש עוד חוק“.

שלומי הנהן בראשו, מסמן שהוא מקשיב.

“כל אחד בפרטיות בחדר שלו. אני לא נכנס לשלך, ואתה לא לשלי!“

“גם לי מתאים. אחלה“.

עידו פנה ללכת לחדרו ושוב הסתובב.

“עוד חוק? “ צחק שלומי.

“לא חוק. הפעם בקשה“.

“כן. אני איתך, דבר“.

“כל החפצים באזורים המשותפים הם לא של הדירה, הם שלי“, אמר עידו.

“אז... לא לגעת? לא הבנתי“.

“החפצים הם בשביל האווירה, אז תשמור עליהם. ויהיה כיף אם גם אתה תארגן כמה פריטים יפים. מבאס שרק אני דואג לזה“.

“אהבתי את השטיח ההודי בכניסה“, אמר שלומי, ואז צחקק, “אתה בטח לא היית רוצה עליו את העציצים של ההורים שלי“.

“לא יודע. תפתיע אותי“.

“אני לא יודע להפתיע. תגיד לי פשוט מה אתה רוצה“.

עידו חייך. “אני רוצה את מה שכולם רוצים“.

“על מה אתה מדבר?“

עידו נתן בשלומי מבט מחנך. “על כסף וכבוד“, זרק והחל ללכת לחדרו. “זה מה שכולם רוצים“, הוסיף וסגר את הדלת.

“אני דווקא רוצה אהבה“, לחש שלומי אל החלל הריק. עידו כבר לא היה בטווח שמיעה, אבל זה לא באמת היה חשוב. מספיק שהוא, בעצמו, שמע את זה.

ואמר את זה.

5.

בטי אהבה את הרגעים האלה, שבהם היא קמה משנת צהריים טובה ומבשלת לעצמה משהו טעים. בזמן הזה היא הייתה חופשייה לגמרי, לפני ששרון חזר מהגן, לפני שמתּי התחיל לנג’ס לה בטלפון, לפני שאפילו אמנון הציע הצעות לערב.

חופשייה, בלי אף אחד, בבית המפואר שמתי קנה לה במסגרת הסכם הגירושים.

בשביל מצב רוח טוב היא תמיד הייתה בוחרת תקליט ומנגנת אותו במערכת הסטריאו בווליום גבוה. היום היא בחרה באחד התקליטים האהובים עליה ביותר: אוסף שירי האירוויזיון. “טו ווה רה“, שרה אן-מארי-דוד מהמערכת, ובטי הצטרפה אליה בקולי קולות.

אף אחת לא ידעה לחיות כמוה, היא חייכה לעצמה. בזמן שבחורות בגילה עובדות קשה, או לומדות באוניברסיטה וחיות כמו תפרניות, היא חיה בשיא הסטייל, מתלבשת הכי טוב, קונה מה שבא לה ויוצאת לחופשות בחו“ל מתי שהיא רק רוצה.

בזמן שהן עוברות מילד מגודל אחד לשני, לה כבר יש ילד משלה, וילד זה הרי הכול בחיים, לא? גם בחורים לא חסרים לה, אפילו שבזמן האחרון היא ראתה רק את אמנון. גבר אמיתי, שף מוערך, רחוק מלהיות תפרן.

אמנון אפילו לא התרגש מהאיומים של מתי. זה הכי הרשים אותה, כי הגרוש שלה כבר הצליח להבריח שני גברים לפניו. הוא לא אהב את זה שהיא יוצאת עם אחרים, ועוד על חשבונו. אבל אמנון לא התקפל בקלות. “עבריין צעצוע“, היה קורא למתי. והיא הייתה מתרעמת. “לא עשו את מתי באצבע“. עבריין הוא לא היה, רק איש עסקים קשוח. וחרא בוגדני, כמובן.

צלצול טלפון נשמע, מפריע לצלילים. בטי הנמיכה את הווליום, אך הניחה לטלפון לצלצל שלוש פעמים לפני שהחליטה להרים את השפופרת. אם זה מתי, שיחכה. אם זה אמנון, אז היא צריכה לענות. שלושה ימים ייבשה אותו, זה מספיק בשביל “לחשוב על זה“.

לבסוף הרימה את השפופרת. “הלו?“ שאלה.

“אז את כן עונה בסוף! בטי, שלום, זו תקווה שטיין, הידידה של אמנון. נפגשנו לפני כמה שבועות“.

לקח לבטי כמה שניות כדי להיזכר במי מדובר. זקנה בת שלושים וחמש, יבשושה כזו, שנראית ומדברת כמו אווזה. נשמעת בדיוק כמו המורה להיסטוריה בתיכון. הן הכירו באיזו מסיבה שאמנון עשה עם החברים שלו.

“כן, תקווה, זוכרת אותך. מה...? מאיפה יש לך את הטלפון שלי?“ שאלה במצח הולך ומתקמט.

“אמנון רק רוצה לדעת שאת בסדר, זה הכול“.

“למה שאני לא אהיה בסדר? אני לא מבינה. למה שאמנון ייתן לך את הטלפון שלי?“

“מה, את לא יודעת מה קרה?“

“אין לי מושג למה את מתקשרת אליי, האמת“.

“אמנון קיבל מכות רצח. שברו לו שתי צלעות ואת היד“.

ליבה נפל.

“שברו לו... איפה הוא נמצא? אני באה מייד“.

“בטי, אמנון ביקש ממני רק לברר שאת בסדר. מעבר לזה, כלום. הוא לא רוצה שתבואי אליו. למעשה, הוא רוצה שלא תיצרי איתו שום קשר. אף פעם“.

העולם התהפך ברגע.

“מה? תגידי, אמנון לידך? תני לי לדבר איתו“, דרשה בתקיפות.

“אמנון אמר שתהיי עקשנית. תקשיבי טוב, בטי. מה שהיה ביניכם נגמר. אל תבואי אליו ואל תצרי קשר. הוא לא רוצה אותך יותר“. קולה היה שקט, מצמית.

בטי השתתקה, ללא כוחות. היא התאפקה שלא לבכות.

“אמרת שהרביצו לו. יודעים מי?“

“אמנון אמר שאת תדעי מי“.

בטי הרגישה שהראש שלה עוד רגע מתפוצץ. “תקווה, תני לי בבקשה את אמנון לטלפון“, אמרה בטון מתחנן.

“בטי. הם כמעט הרגו אותו. די! תעזבי אותו במנוחה“.

“אני חייבת לדבר איתו. הוא חושב שהגרוש שלי עשה לו את זה? אני יוצאת אליו עכשיו!“

“השתגעת? את רק תסבכי אותו יותר“.

“הוא בדירה שלו?“ בדקה.

“אל תבואי. הוא לא רוצה לראות אותך“, אמרה תקווה וניתקה.

בטי התיישבה על הכיסא ולקחה נשימה עמוקה. רק לפני רגע היא הרגישה על גג העולם, ואפילו שקלה בחיוב לעזוב את דירת הפאר שלה ולעבור לגור עם אמנון. ועכשיו...

היא בכתה חרישית, ואז אמרה לעצמה בקול רם, “בטי, תתאפסי על עצמך ומהר!“

זה עבד. זה תמיד עובד לה, ברגעים של לחץ. אבל מה היא צריכה עכשיו לעשות? מתי עבר כל גבול עכשיו. ממש הלך להרביץ לאמנון? שלח אליו בריונים? זה לא היה הגיוני בכלל. מי עושה כאלה דברים?

אבל בתוך ליבה היא ידעה שזה מאוד הגיוני. מתי היה קשוח, והיא לא באמת ידעה הרבה על העסקים שלו. אימפורט אקספורט, סוחר. אבל איך סוחר ובמה? הוא אף פעם לא אמר לה.

היא חייבת לראות את אמנון, ועכשיו! בטי לקחה את מפתחות הרכב, יצאה מהבית במהירות ונסעה לדירתו.

*

ארבעים דקות לאחר מכן היא כבר הייתה מתחת לבניין המוכר, ברחוב בזל. היא הקישה את קוד הכניסה, נכנסה, ותוך זמן קצר יצאה מן המעלית בקומה השלישית.

היא דפקה על דלת הדירה. אף אחד לא ענה, אבל היא הייתה בטוחה שהיא שמעה כמה רחשים מבפנים, ואז שקט.

“אמנון!“ אמרה בקול רם, “אני יודעת שאתה שם. תפתח את הדלת. אני רוצה לדבר איתך“.

דממה.

היא לא ויתרה, החלה לדפוק בדלת ובמקביל לצלצל בפעמון. כשגם זה לא שינה דבר, היא צירפה בעיטות לדלת, בתחילה חלשות, ואז יותר ויותר חזקות, עד שכמעט נפלה מנעלי העקב שלה. לבסוף זה עבד.

הדלת נפתחה לכדי חריץ, ובטי מיהרה לדחוף אותה כדי להיכנס. התנועה נעצרה בחטף על ידי שרשרת ברזל מן הצד הפנימי. ראשה של תקווה הופיע מבפנים, מציץ דרך המרווח הצר.

“הוא ביקש בפירוש שלא תבואי“, אמרה תקווה בחדות. פרצוף האווזה שלה הזכיר לבטי נשר שמנסה להבריח מתחרים מהנבלה שמצא. עכשיו הכול ברור, הבינה בטי פתאום. היא מעולם לא ראתה בזקנה הבלה הזו מתחרה רצינית, אבל אולי אחרי מה שמתי עשה, או כנראה עשה, תקווה הרגישה שיש לה הזדמנות.

בטי עברה לקול רך ולטון מתחנן. “אני חייבת לדבר עם אמנון. אני רוצה לראות אותו, לשמוע מה קרה“.

“אמרתי לך בטלפון, הוא לא רוצה לראות אותך“, אמרה תקווה בקול נוקשה. ואז לחשה, “את מסכנת את החיים שלו“.

“בבקשה, תני לי חמש דקות“.

“אפילו לא שנייה. לכי מפה, לפני שאני קוראת למשטרה!“ הרימה תקווה את קולה.

“חמש דקות ואני הולכת. בבקשה“. היא התחננה והחלה לבכות.

תקווה לא דיברה, רק הניעה את הראש בשלילה נמרצת, ימינה ושמאלה. משהו כנראה צד את עיניה מתוך הבית, והיא נעצה מבט במי שהיה בפנים. אמנון, כמובן. היא ניהלה איתו שיחה אילמת, בתנועות עיניים בלבד. בטי ניצלה את ההזדמנות.

“אמנון“, אמרה בקול רם, “אתה יודע טוב מאוד שאני לא אלך עד שאני אדבר איתך!“

לאחר שנייה תקווה סגרה את הדלת בכוח. השרשרת הוסטה מן העבר השני, והדלת נפתחה שוב.

“יש לך חמש דקות“, סיננה תקווה בעצבנות, חוסמת את הכניסה בגופה. “חמש!“

בטי הנהנה בראשה ונכנסה בסערה לסלון הבית.

בכל פעם שבאה לשם היא הייתה מתפעלת מחדש מהעיצוב המיוחד, אבל היום היא לא ראתה דבר מלבד את אמנון. הוא ישב בכורסה בסלון, גופו מרופד בכריות מכל הצדדים, ידו מגובסת ופניו נפוחות. היא בקושי יכלה לראות את עיניו.

“מה הם עשו לך?“ אמרה והתקרבה אליו.

“זה לא משנה כבר. תלכי מפה, בבקשה ממך“, אמר אמנון בקול שקט, כשמבטו מוסט ממנה.

מאחוריה, תקווה הוסיפה את השמן שלה למדורה. “עכשיו זה עוד בסדר. היית צריכה לראות את הפנים שלו לפני יומיים“, אמרה.

“ניסיתי להתקשר אלייך“, המשיך אמנון, הפעם בקול חזק יותר אך שבור. “למה לא ענית?“

“אני...“ בטי ניסתה למצוא מילים. אני והמשחקים המטופשים שלי, חשבה. הוא היה צריך אותי, צלצל אליי, ואני? כמו מטומטמת, נותנת לו לחכות. מפגרת שכמותי.

“חשבתי שהוא כיסח גם אותך“.

“מה? לא! מתי בחיים לא ייגע בי...“

אמנון ותקווה החליפו מבטים מבינים.

“הם היו חבורה“, אמרה תקווה בחיוך מריר. “תפסו אותו, שברו לו את העצמות, והזהירו אותו לא ליצור איתך שום קשר“.

“אמנון, אני מצטערת“, אמרה בטי בקול חלש.

קשה היה לה לראות אותו מוכה, מובס, עיניו כבויות ואינן מחפשות את שלה, כפי שהיה תמיד. מי יודע מה הוא חשב כשהיא סיננה אותו? בטח חשב שהרגו אותה, או שהיא לא מעוניינת בו. ועכשיו... עכשיו הוא בטח קלט שהיא סתם שיחקה איתו, בזמן שהוא...

“את צריכה ללכת עכשיו“, אמרה תקווה והציבה את עצמה בינה ובין אמנון. אוכלת נבלות שכמותה. בטי כל כך רצתה להתקרב ולגעת בו, אך נמנעה. היא עשתה טעות כשלא ענתה לטלפון, ועכשיו היא עשתה טעות עוד יותר גדולה. נסערת ומבולבלת יצאה בטי מהדירה.

דמה רתח ומחשבותיה התרוצצו בלולאה אינסופית. איך היא תוכל להחזיר לעצמה את אמנון? סביר שהיא לא תוכל. זה כבר מאוחר מדי. אילו רק הייתה עונה לטלפונים שלו מייד, אבל עכשיו? כשאוכלת הנבלות הזו משגיחה עליו? לא, זה כנראה הסתיים.

מה שנותר לה הוא לחשוב על מתי. מה היא יכולה לעשות איתו? הפעם הוא הגזים לגמרי. אולי אימה תדע מה לעשות. היא הרי זו שממש אהבה את מתי והבינה אותו. איכשהו.