פרידת המלח

זהו ללא ספק המראה היפה ביותר שראיתי בימי חיי.

האור המבורך עולה מהמזרח ומסלק אט אט את חשכת הלילה. הים והשמיים הולכים ונצבעים בצבעם הכחול, מעל העיר ויגו אפשר כבר להבחין בקו האופק המפריד בין מימי המפרץ ובין הרקיע, ומכיוון איי סִיאֶס הולכים ונחשפים בפניי ההרים המעוטרים במדשאות רחבות ורעננות.

השמש הטובה מבצבצת מבין גגות הבניינים של קאסקו-ולו. להקות ציפורים ממלאות את הרקיע הנשקף על פני הים שכל שוכני המים טמונים בחובו. מבעד למרווחים הצרים שבין הבניינים אני צופה על המרינה הדוממת בטרם תתמלא קולות ותהפוך שוקקת חיים. הדייגים הוותיקים כבר צועדים לכיוון ספינות הדיג שלהם, נושאים בידיהם את רשת הדייגים האיתנה, ובליבם – את התקוות לשלל הרב.

אני מודה לאל הטוב על שאִפשר לי למצוא בפלאות הטבע הנפרש מולי מזור לכאבים, אשר מיום ליום הולמים בראשי ובנפשי ביתר שאת, ומתפלל אליו שייתן לי את הכוח להתמודד עם מסע הייסורים שעוד מחכה לי בטרם אשיב אליו את נשמתי.

בתפילה זו סגר אסנסיו בוסקרס את יומנו והניח אותו על שולחן העץ המתקלף והרעוע, מילא את מקטרתו בטבק טורקי וצעד לעבר מעקה המרפסת כדי להשקיף לעבר נמל ויגו. כמחצית השעה צפה בסוחרי הדגים שתפסו לאיטם את מקומם מאחורי דוכני המכר שלהם בקצה הדרומי של המרינה. לאחר מכן סיים לעשן את הטבק שבמקטרתו ושב לביתו כדי להתכונן למסע הדיג היומי שלו. כדי לכלכל את אורח חייו הצנוע די היה לו בכספי הפרישה שקיבל מצי הסוחר, שבו עבד כל חייו הבוגרים, וברווחיו ממכירת דירתו בבילבאו, אך על אף זאת המשיך לצאת מדי יום למסעות הדיג, כמו לשליחות אלוהית.

בדרכו למטבח עצר ליד דלת חדרה של סלבדורה והביט בה בשנתה, כפי שנהג לעשות כמעט בכל בוקר מאז עברו להתגורר יחד בוויגו. פעמים רבות היה משתאה על טוהרה ועל טוב ליבה, אך לעיתים היה פשוט צופה בה ובוחן את יופייה, כפי שעשה באותו בוקר. הוא הביט בשיערה השחור כפחם מלטף את פניה ומחליק על לחיה, וליבו גאה בו למראה קרני השמש שבקעו מבעד החלון והאירו את פניה בנהרה בוהקת ששיוותה לה מראה של קדושה. יופייה השמימי של סלבדורה עורר בו תשוקה בלתי נשלטת לתת ביטוי גופני לרגש העמוק שחש כלפיה בעשור האחרון, אך כיוון שגמר בליבו להותיר את הקשר הזה טהור מעוולות התשוקה הוא ניסה בכל כוחו לכבוש את יצרו מחשש לאבד אותה, כפי שאיבד את כל הנשים שהיו בחייו לפניה. אך הבוקר, בשונה מהפעמים הקודמות, נדמה היה לו, לאסנסיו, שהחטא שקינן בו עומד להביסו ולפתות אותו להתקרב אליה ולחוש את חום גופה בידיו, אלא שבאותו הרגע ממש החלה סלבדורה להיאנח והוא מיהר אל חדר האוכל בטרם תפקח את עיניה.

את ארוחת הבוקר הוא הכין בחופזה, מניח בצלחתו שתי פרוסות לחם שחור, מורח עליהן גבינת פטה ומוסיף חצאי זיתים שחורים. לאחר שסחט לעצמו מיץ תפוזים טרי, התיישב אל השולחן וסעד את ליבו, בעודו קורא בעיתון הבוקר מאמר מלומד שעמד על היתרונות והחסרונות שבהצטרפותה של ספרד לאיחוד האירופי.

בתום הארוחה פנה לחדרו והתכונן ליציאה לנמל. תחילה לבש את חולצת המשבצות האפורה שהכינה לו סלבדורה אמש, מעליה לבש את אפודת הבד בעלת ארבעת הכיסים – שלושה קטנים בצד שמאל ואחד גדול בצד ימין. הכיס התחתון היה שמור לשתי שקיות מלאות בפיתיונות, האחת עם רימות שרצים והאחרת עם פיתיונות דמויי דגים. בכיס האמצעי הניח את ספר התנ"ך הקטן והעתיק שלפני עשרות שנים הביא לו מרצ'לו, חברו הנפוליטני הוותיק והטוב, ומאז ליווה אותו תמיד במסעות הדיג שלו. את הכיס שבצד ימין שמר, על פי רוב, לכריך טונה, שאותו טרח להכין לפני המסע, אך הפעם בחר להסתפק בקופסת שימורי תירס שחיכתה לו בירכתי ספינת הדיג.

הפעולות שנותרו לו לעשות טרם יצא לדרכו היו, לקחת את גלולת הטרמדול של הבוקר, כדי שכאבי הראש לא יפתיעו אותו במהלך ההפלגה, לאחוז בעוגן הגדול שניצב בחדרו ולשאת תפילה לחסדיה של האם הקדושה, למען תשמור עליו בעת מסע הדיג היומי שלו. העוגן שבחדרו היה עוגן אדמירלי גדול וחלוד שהיה שייך לספינת המסע הראשונה שבה עבד כמלח בהיותו בן שש-עשרה. כאשר החליטו להוציא את הספינה משימוש, ביקש אסנסיו את העוגן לעצמו כדי שיישאר בביתו דרך קבע ויזכיר לו שגם אם ירחיק לנדוד תמיד יהיה לו בית לשוב אליו. כך נדד איתו העוגן מבית נעוריו שבברצלונה, דרך הבית בבילבאו, שלו ושל אשתו המנוחה, ועד למעונו הנוכחי בוויגו, שאליו הגיע עם סלבדורה לאחר שפרש לגמלאות לפני כעשור.

בתום התפילה הוא פנה לצאת מהחדר, אך אז נעצר מול שידת המגירות שעמדה בפתח חדרו ובהה בשתי התמונות שניצבו עליה. בתמונה אחת נראו אשתו חואניטה ובתו מריה, ישובות על ספה בסלון ביתם שבבילבאו. עיניה הגדולות והירוקות של מריה הישירו אליו מבט מבעד לתמונה ופניה כמו התעטפו בשיערה הערמוני והבוהק. דמותה הילכה עליו קסמים והוא בהה בה במשך דקות ארוכות, עומד על יופייה הבתולי שבו התהדרה עד אותו יום שבו אסף אותה אלוהים אל חיקו, שבועות ספורים לאחר יום הולדתה העשירי. אחר כך פנה להביט בדמותה של אשתו הנאמנה, שנראתה בתצלום כשהיא מחבקת את בתה ואוספת אותה אל חיקה. מבלי משים נשא אסנסיו תפילה בליבו שהן שבו והתאחדו לאחר מותה של חואניטה, שישה שבועות לאחר מותה של מריה.

בתמונה השנייה נראה בנו הבכור, מיגל, בהיותו עלם צעיר בן שש-עשרה. תמונה זו, ושלושה מכתבים שכתב לו מיגל, היו המזכרת היחידה שנותרה לאסנסיו מבנו. המכתב האחרון נשלח אליו לפני שתים-עשרה שנים, והיה הקשר האחרון עימו. מאז, היה שב לפגוש בבנו רק בזיכרונותיו, מעלה שוב ושוב את הרגעים הטובים מן ההפלגות המשותפות שלהם, יחד עם מריה, שאליהן היו יוצאים מנמל בילבאו אל הים הפתוח.

שתי התמונות הללו ניצבו על השידה מאז הגיע אסנסיו לוויגו, אך מעולם לא נעמד מולן ובהה בהן באדיקות שכזו כפי שעשה באותם רגעים. הוא תהה מדוע בחר לעשות זאת דווקא היום, אך לאחר כמה רגעים זנח את העניין ופנה לעבר הדלת. בטרם יצא מביתו הפנה מבט חטוף לעבר חדרה של סלבדורה וגילה שהיא קמה משנת הלילה והחלה במנהג הבוקר הקבוע שלה. הוא התבונן בה בעודה מדליקה את הנר הלבן שניצב בקדמת תמונתה של בתה, כורעת ברך לפניה, מצטלבת ונושאת את תפילתה.

"בשם האב, הבן ורוח הקודש. תודה לך על החסד ועל הרחמים שהענקת לי הבוקר, ועל שאִפשרת לי לחיות יום נוסף בעולם שאותו בראת. אנא, רחם על נשמתי החוטאת, אשר ביקשה לאבד את בתוליי למען לא ידעה אותך, ושמור נא על נשמתה של בתי, אותה אספת בחסדך הרב אל מלכות השמיים שלך, כשהיא טהורה כמו הבתולה הקדושה שבה בחרת להיות אם כל בניך ובנותיך. אמן."

בתום דבריה הצטלבה סלבדורה שנית וקמה על רגליה. אסנסיו מיהר לסור מפתח הדלת ולהמתין לה שתצא מחדרה, ליבו פועם בקרבו בקצב צעדיה הקלים.

"בוקר טוב, אסנסיו," בירכה אותו סלבדורה בפנים מחייכות. "אתה יוצא אל הים?"

"את יכולה למצוא סיבה שאשנה ממנהגי יום יום במשך עשר שנים?"

"אין לי שום עניין למצוא סיבה שכזאת. איך אתה מרגיש? היו לך כאבי ראש הלילה?"

"הלילה עבר בסדר. אני מאמין שאחזיק מעמד עד ארוחת הצוהריים."

"אמונה, זה כל מה שצריך," השיבה בחיוך. "התבשיל האהוב עליך יחכה לך כשתחזור, כמו בכל יום. שאלוהים יהיה איתך בים, אסנסיו."