פרקי אבי

א. חנות המכולת

באור בין הערביים, רגע לפי סגירת דלת המכולת, עשה אבא את הפעולות האחרונות. הוא הכניס למקרר את הגבינה והנקניק וניקה את משטח השיש עליו הונחו המצרכים שהלקוחות הזמינו במשמרת של אימא ובמשמרת שלו. אחר כך, אסף את הקרטונים ואת אריזות הפלסטיק לחבית הישנה המאוכלת מעש, התיישב על המדרגות וחיכה לחברים שיבואו.

כשהערב החל לרדת ופנסי הרחוב הבהבו בתוך עלוות האזדרכת, נלחמים מלחמה אבודה בחושך, אחז באצבעותיו הסדוקות גפרור, הצית אותו בתנופה רועשת, קירב לפניו והדליק סיגריה. אחר כך הטיל את הגפרור הבוער לחבית. נייר האריזה החום השחיר ובער, האש התחזקה ואחזה גם בקרטון.

הוא עשה את הפעולה הזו בשקט, בלֵאוּת של סוף יום מפרך. יום שהחל עם זריחה, ליד עמוד תחנת האוטובוס, במהלכו זרק בעיניים עצומות לכדי סדק, כף כבדה אחר כף כבדה של טיח סיד מאכל בשר, על קירות העיר החדשים.

עמדתי לידו, מציץ בלהבות מבעד לחורים בחבית החלודה.

"בלו התורכי" ו"לביא הטרבלסי" לא הגיעו הערב. הם לא פה לספר סיפורים של סוף היום. אישלר ישב בשקט בכיסא המספרה הסמוכה, ממתין גם הוא לחברים שלא באו.

האור האדום, עמוד העשן המואר וריח האש הם זיכרון כל כך חזק עד שאינני יכול להתחיל לדבר על אבא ועליי בלי לראות את האש הזו.

המון אש של ל"ג בעומר ראיתי בימי חיי ואש של נרות שבת ואש של נרות חנוכה ואש מטורפת מרוח קדים בשדה קוצים שדוף בסוף הקיץ. אש שעולה על שכונת צריפי העץ של ילדותי, שהשכנים יוצאים באימה למלחמה נגדה מי בצינור מים, מי בדלי ומי בשמיכת צמר.

ראיתי גם אש שמציתים כדורים נותבים, ביום ובמיוחד בלילה. ראיתי פטריית אש צהובה מרימון זרחן ואש שמחת זיקוקי דינור. ראיתי אש בישול פרוזאית כחלחלה בכיריים ואש של גחלים שאי אפשר לייחס לה משמעות וגם בית עץ נשרף עד גג רעפי הזפת שלו בשכונה שקטה בפרברי בולטימור ראיתי.

אבל האש הנעימה בחיי היא אותה אש עלובה, אדומה, מבעד לקרעי הפח המתפורר, אש מסריחה סירחון חריף וצורבת עיניים.

כשכילתה האש את שאריות הקורבן וכבתה מעצמה, הותירה חותם ריח בבגדים, ובישרה שהגיע זמנו של אוסקר.

אוסקר הופיע בכל ערב. כמעט לא דיבר. שמעתי אותו פולט נהמה משונה. אולי אמר "יוסף" אולי אמר "יין".

אוסקר היה גבוה, שערו המקורזל המשוח בשמן חושף מצח ענק, גופו רחב יותר מכל אדם, ופניו פחוסות וענקיות כמו מתאגרף משקל כבד. חיית האדם הזו נכנסה למכולת לקיים את הפולחן היומי. אבא חייך אליו בטוב לבו, סגר את הדלת בערך רבע ממהלכה, וגופו הענקי במכנסי החאקי והחולצה המשובצת, נדחק לרווח בין הקיר לדלת. אבא פתח בקבוק יין "אדום עתיק" והושיט לו במהירות במחבואו. אוסקר הצמיד את הבקבוק לפיו ורוקן את תכולת הבקבוק בהינף ראש. היין לא נלגם, הוא פשוט נפל נפילה חופשית לתוך גופו העצום של האיש. אחר כך שילם או רמז לאבי לרשום, פלט אנחה או גרגור של שביעות רצון, יצא ממסתורו בחנות והמשיך ללכת בצעדים מהירים ורחבים במורד הרחוב, עד שנעלם.

"מסכן", חייך אבא, עוקב אחר הדמות החומקת בחושך, "היה במעצר של האנגלים ומאז עושה רק סבלות". התבונן בי בחיוך.

אחר כך, כיבה את האור, הודף אותי ברכות מחוץ לחנות. כשכבה האור, אחז בידית דלת העץ הכבדה, וזו חרקה בהתנגדות, העמיקה את הסדק בבלטות הרצפה, ונכנעה לשארית הכוח שנותר בגופו של אבי.

יצאנו לדרכנו, לשוב הביתה.

אבא הלך בצעדים איטיים ואני לידו. במחצית הדרך נמצא הבית של סבתא.

סבתא שלי היא גם אחותו הבכורה של אבא.

סבא עמוס בעלה, אבי אימי הנערץ, מת צעיר מסרטן המעי והותיר אותה, נסיכה עדינה, מטופלת בילדים רבים, מבולבלת, בארץ הלא מרחמת והיוקדת הזו.

אבא ואני נכנסו להגיד שלום.

"רוצה קפה?" שאלה סבתא במאור פנים, פורמת את קשר ה'מחארמה' - מטפחת הראש שלראשה, מהדקת וקושרת שוב מעל מצחה.

"אבל הקפה שלך מחומוס", התלוצץ.

"צ'חאשם, תתבייש", נזפה בו בחיוך עדין.

כששבה מהמטבח, הגישה לו 'טאסה קאווה צ'פוחה' בכוס זכוכית פשוטה ולידה צלחת קטנה ובה 'כעכ', כעכים מעשי ידיה.

אבא הדליק סיגריה והציע לסבתא, אך היא סירבה בנימוס. סבתא עישנה לעיתים רחוקות מאוד.

לאבא הייתה דרך מעניינת למצות את המקסימום מהקפה. הוא קירב את הכוס הלוהטת לשפתיים, שאב ברעש טיפות מועטות מהמשקה החם, אחר כך הרחיק את הכוס מפיו וצקצק בלשונו פעם או פעמיים.

השקט שהביאו איתם מהבית, מהעיר ליד הים, הופר מרעש שתיית הקפה של אבא ובלחש הדיווח היומי של סבתא. העברית בפיה הייתה רצוצה והיא אוששה אותה בצורה טבעית בערבית טריפוליטאית.

אני יצאתי לחצר, להשתומם בפעם המי יודע כמה, מצפיפות היונים בצמרת האזדרכת הענקית, תוהה איך הן לא נופלות כשהן נרדמות בגובה הרב.

טקס שתיית הקפה הסתיים בבת אחת. אבא נעמד, כיבה למורת רוחה של סבתא את בדל הסיגריה השלישית במשקע השחור שנותר בכוס, והזדקף. הם נעמדו בכניסה למרפסת נותנים שלום אחד לשני בעיניים בלבד.

כשהחל לצעוד לכיוון שער החצר החלוד, התעוררתי משרעפיי ורצתי אחריו. עוד מעט נגיע הביתה ואימא תקבע לי האם להתקלח או רק "ידיים, רגליים ופנים".

אחר כך יֵרד הלילה ונלך לישון.

המכולת השכונתית של אימא, שאבא עבד בה בכל אחר צהריים, אחרי משמרת על הפיגומים בפתח תקווה, הייתה, לפחות לפי מה שסיפר לי בבית החולים:

"יותר לשכת סעד מאשר מכולת". "אימא שלך", המשיך בחיוך את דבריו, "הייתה סוחרת טובה רק כשעבדה כשכירה בקו־אופ".

כששתקתי, הרשה לעצמו להמשיך, "לפעמים מרוב עייפות הייתי אומר לאנשים שאין לי מה שביקשו, רק שיניחו לי".

"...הוא היה אומר, הכול נתון בעירבון והמצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת; וכל הרוצה ללוות בא ולווה. והגבאין מחזרין תמיד בכל יום, ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת; והכול מתוקן לסעודה".

(מסכת אבות ג, יט [טז])