פרשנות פסיכולוגית של הנאציזם לסוגיה

מבוא

הספר פרשנות פסיכולוגית של הנאציזם לסוגיה: מחקרים על טבע ואופי המשטר הטוטליטרי בוחן שורת חיבורים של ארבעה מלומדים יהודים־גרמנים, אשר ניסו להתחקות אחר הפתולוגיה של הרוח הנאצית: וילהלם רייך, פסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם (1933); אריך פרום, מנוֹס מחוֹפֶשׁ (1941); זיגפריד קרקאואר, מקליגרי להיטלר: היסטוריה פסיכולוגית של הסרט הגרמני (1947); ואריך נוימן, פסיכולוגיית המעמקים והמוסר החדש (1949).חוקרים בחנו את המורשת האישית של כל אחד ואחד מן המחברים הללו, אך עד כה חיבורים אלה לא היוו נושא לבחינה השוואתית של מטרותיהם המשותפות. בה־במידה, התוכן וצורת המחקר הפסיכולוגי שלהם את הנאציזם והפשיזם לא נדונו בצורה השוואתית, משמעותית ושיטתית. ברם, לארבעתם הייתה תחושה משותפת של נחיצות ודחיפות המשתקפת בחיבורים אלה ומחייבת תשומת לב. כולם חשו, בלשונו של הסופר הרמן בְּרוֹך, ש"הזמן ניצב על חודו של סכין"; כולם כאחד יצאו נגד הברבריות הנאצית והאמינו, כמו סר ויליאם בלקסטון (Blackstone), המשפטן והשופט האנגלי, בספרו פירושים על דיני אנגליה (1769-1765) ש״לכתוב משמעו לפעול״ (scribere est agere).

העבודות הנדונות בספר זה משתייכות לסוגה חשובה של מלחמת תרבות (Kulturkampf) מובחנת, מוגדרת וכוללת ביותר, כנגד הברבריות הפשיסטית והנאצית, שאותה ערכה קבוצת אינטלקטואלים, בעיקרם יהודים־גרמנים, גולים מגרמניה הנאצית, אשר שינתה כליל את התוכן והצורה של ההיסטוריה האינטלקטואלית המודרנית. רשימת החיבורים הכלולים בסוגה זו מרשימה ביותר: מקס הורקהיימר ותאודור אדורנו, הדיאלקטיקה של הנאורות (1944, עודכן ב־1947); הורקהיימר, ליקוי מאורות התבונה (1947); פרנץ ליאופולד נוימן, בהמות: המבנה והמעש של הנאציזם, 1944-1933 (1944); קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה (1945); ארנסט קסירר, המיתוס של המדינה (1946); אריך אוארבך, מימזיס: התגלמות המציאות בספרות המערב (1946); תומאס מאן, דוקטור פאוסטוס (1947); זיגפריד קרקאואר, מקליגרי להיטלר: היסטוריה פסיכולוגית של הסרט הגרמני (1947); אריך נוימן, פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש; חנה ארנדט, יסודות הטוטליטריות (1951); ליאו שטראוס, הזכות הטבעית וההיסטוריה (1953); האנס בארון, משבר הרנסנס האיטלקי המוקדם (1966); ועוד רבים אחרים.

הנושא המשותף לכל החיבורים הללו הוא הנאציזם: כל המחברים לעיל ניתחו ונאבקו נגדו בכלי הדיסציפלינה שהשחיזו וחידדו בתקופת חייהם. רק בהקשר אינטלקטואלי והיסטורי מקיף זה, כך אני טוען, ארבעת החיבורים הפסיכולוגיים שבהם אני דן כאן מקבלים את מלוא משמעותם, ורק לאור בחינתם כתת־סוגה במלחמת התרבות הכוללת כנגד הנאציזם ניתן להבין את חשיבותם ואת ערכם הרב. הסיבה היא שלצד פרשנויות פוליטיות, חברתיות, ספרותיות, היסטוריות וסוציולוגיות, אשר נכתבו על ידי גולים מגרמניה הנאצית, כגון הדיאלקטיקה של הנאורות (1944) מאת הורקהיימר ואדורנו, או מימזיס (1946) מאת אוארבך, ארבע העבודות שאותן אני מנתח להלן, בוחנות את כוח המשיכה הגדול של הפשיזם והנאציזם, ואת יצירתן של מדינות וחברות טוטליטריות וסמכותניות (אוטוריטטיביות).

הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז (Deleuze) והפסיכואנליטיקאי הצרפתי פליקס גואטרי (Guattari) שיבחו את וילהלם רייך בספרם רב ההשפעה אנטי־אדיפוס: קפיטליזם וסכיזופרניה (Anti-Oedipus: Capitalism and Schizophrenia, 1972). הם טענו שרייך הוא שגילה "מדוע בני האדם נלחמים עבור שעבודם כה בעקשנות, כביכול הוא מהווה את גאולתם". הם הדגישו כי רייך היה הוגה מעמיק ביותר שלא הסתפק בטיעון של בערות או אשליה כהסבר מדוע ההמונים נטו לפשיזם ונאציזם, ותבע כי כל ניתוח יביא בחשבון את תסכוליהם ותשוקותיהם. בדומה לכך, אריך פרום טען כי אם האנושות איננה יכולה לחיות עם הסכנה והאחריות הכרוכות בחופש, הרי שהיא פונה תמיד לשלטון סמכותני. בהשתמשו בהארות של הפסיכואנליזה, פרום רואה את יסוד הציוויליזציה המודרנית בנכונות שלא להיכנע לשלטון אוטוריטטיבי, ולכן הכריז ש"הבנת השיקולים של הבריחה הטוטליטרית מחופש היא תנאי לכל פעולה שמטרתה להביא לניצחון על הכוחות הטוטליטריים". זיגפריד קרקאואר הציע קשר בין הנטייה הלא־פוליטית ו"הבריחה" מהמציאות בסרטים בתקופת ויימאר(1933-1918) לתפנית שהובילה, כתוצאה מכך, לטוטליטריות. הסרטים בתקופה זו, כך כתב, שיקפו "חברה במצב של שיתוק" ה"מתעלמת ממציאות חברתית", וחשפו "נטייה לברוח מהמציאות". קרקאואר יצר תחום מחקר חדש, החוקר את הקשרים בין סרטים, אסתטיקה, והדפוס הפסיכולוגי השולט (Stimmung) בגרמניה בתקופת ויימאר. לבסוף, אריך נוימן טען כי העולם המודרני מהווה הוכחה להתפרצות קיצונית של הכוחות השליליים של הטבע האנושי. "המוסר הישן", המבוסס על חיפוש לא מציאותי אחר "שלמות" באמצעות דיכוי "הצד האפל" שבקרבנו, שוב איננו יכול להתמודד עם בעיות ההיסטוריה המודרנית, כגון השואה. לכן הוא היה משוכנע שהסכנה האיומה ביותר הניצבת בפני האנושות היא הפסיכולוגיה של "השעיר לעזאזל", המושרשת במוסר הישן. אנחנו נתונים לחסדי פסיכולוגיה זו שעה שאנו משליכים את "הצד האפל" שבתוכנו על יחידים וקבוצות המזוהות על ידנו כ"אויב". פסיכולוגיה זאת היא שהובילה לרצח המונים במחנות ריכוז ובמחנות עבודה של הנאצים.

כשאנו מתייחסים לארבעת החיבורים הללו יחדיו, מגוון הפרשנויות הפסיכולוגיות שהם מציעים מספק תובנות חשובות ביחס לפסיכולוגיה של הנאציזם ולמקורות של מגמות סמכותניות וטוטליטריות. הם מבהירים גם את הטראומה הגדולה של הנאציזם והפשיזם. טראומה חורצת צלקות בטקסטים שהיא מותירה מאחוריה, וטראומה פוליטית חסרת תקדים מותירה בהם צלקות עמוקות – אף שמחבריהם ניסו לקבור אותן במיומנות רבה תחת שכבות רבות של למדנות. בסופו של דבר, המומים מחמת הטראומה הפוליטית חסרת התקדים של דורם, הם חיברו כתבי הגנה לציוויליזציה המערבית אשר האריכו ימים יותר מ״הרייך של אלף השנים״.

הפרק הראשון, "וילהלם רייך והשורשים המיניים של הפשיזם", עוסק בווילהלם רייך (1957-1897), פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי יהודי־אוסטרי, אשר היה שייך לדור השני של אנליטיקאים לאחר פרויד. הוא פרסם כמה ספרים רבי השפעה, במיוחד אנליזה של האופי (Character Analysis, 1933), אשר שימש במשך שנים רבות כמבוא מצוין לטכניקה הפסיכואנליטית. ספרו, פסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם (The Mass Psychology of Fascism, 1933), מסביר את עליית הפשיזם כביטוי לדיכוי מיני, והוא דן בו בהרחבה ב"תפקיד החברתי של הדיכוי המיני". ספר נוסף מפרי עטו, המהפכה המינית (The Sexual Revolution, 1936), מנתח את משבר המוסר המיני הבורגני ואת הכישלון לרפורמה מינית, אשר שימר את מסגרת החברה הקפיטליסטית. בשל שני ספרים אלה רייך נודע כאחת מהדמויות הקיצוניות ביותר בהיסטוריה של הפסיכיאטריה. יחד עם אריך פרום והרברט מרקוזה (Marcuse, 1898-1979), הפסיכולוג והסוציולוג היהודי־גרמני, רייך הדגיש את הקשר ההדוק בין פסיכולוגיה למרקסיזם. אך הוא היה הראשון שהציע פרשנות פסיכולוגית של הנאציזם. ספרו של אריך פרום, מנוס מחופש, הופיע רק ב־1942.

רייך האמין כי ביסודות האידאולוגיה הפשיסטית נמצאים משפחה מדכאת, דת הרסנית, שיטת חינוך סדיסטית, טרור מפלגתי, פחד מניצול כלכלי ומזיהום גזעי, ועידוד אלימות כנגד קבוצות מיעוט. מאוחר יותר בחייו, רייך הפך מאוד בלתי מקובל שעה שמסר השחרור המיני שלו הפריע לקהילייה הפסיכואנליטית, והוא עצמו הפר כמה מעקרונות המפתח של הפסיכואנליזה, כגון האיסור על קיום יחסי מין עם מטופלים.

רייך טבע את המושג "המהפכה המינית". במהלך מרד הסטודנטים בפריז ובברלין ב־1968, סטודנטים חרטו את שמו על גבי החומות והטיחו בשוטרים את ספרו פסיכולוגיית ההמונים של הפשיזם. ז'יל דלז (Gilles Deleuze) ופליקס גואטרי (Félix Guattari) טענו בספרם אנטי־אדיפוס (Anti-Oedipus, 1972) כי לדעת רייך, ההמונים אינם קורבנות תמימים של הונאה, אלא בתנאים מסוימים הם נמנים דווקא עם תומכי הפשיזם הנלהבים ביותר, ואת התשוקה הזו צריך להסביר. מאחר שרייך הצביע לראשונה על בעיית היחסים שבין תשוקה ומרחב חברתי, דלז וגואטרי טוענים כי הוא היה המייסד האמיתי של הפסיכיאטריה המטריאליסטית. הוא היה הראשון שדחה את התפיסה המרקסיסטית הפשטנית, שמיהרה לקבוע כי ההמונים הוטעו והולכו שולל בנוגע לפשיזם. לדברי רייך, "המרקסיסט הוולגרי" לא "הצביע על הגורם הסובייקטיבי", ולא "לקח בחשבון" את "הנטייה הרגשית" של ההמונים כלפי הפשיזם והנאציזם, וכך כשל בהבנתם. ההמונים לא היו טיפשים ונבערים, ובמסגרת של תנאים מסוימים "הם רצו את הפשיזם, ואת העיוות הזה ברצון של ההמונים מן החובה להסביר".

הפרק השני, "חקירה פסיכולוגית של הטוטליטריות: אריך פרום, מנוס מחופש" (Escape from Freedom, 1941), דן בספרו של אריך פרום (1980-1900), המתאר את צמיחת ושקיעת החופש והתודעה־העצמית במערב מימי הביניים ועד לזמנים המודרניים, שעה שאנשים חיפשו מקלט מחוסר ביטחון ומאחריות בתנועות טוטליטריות, כגון נאציזם ופשיזם. הרס הקשרים הדתיים והמעמדיים של חברת ימי הביניים, כך האמין פרום, הביא לתחושת עצמאות אך גם לניכור מדאיג, שבסופו של דבר התבטא בקונפורמיות אחידה ובכניעה לסמכות. לאור הקונטקסט ההיסטורי והאידאולוגי שבו נכתב הספר, מטרתו של פרום ברורה לחלוטין: "לתרום להבנת המשבר הנוכחי" של הפשיזם והנאציזם.

בניגוד להנחה שמנוס מחופש מהווה הוכחה "לאמריקניזציה של אינטלקטואל אירופי", כפי שנטען בביוגרפיה האחרונה שנכתבה על פרום, הוא כתב את ספרו מאחר שדווקא חופש, או היעדרו, היה בעיה קריטית בגרמניה הנאצית, ולא באמריקה. פרום ניסה להסביר את עליית הנאציזם ואת זוועות מלחמת העולם השנייה וכתב, "הנושא אשר קרוב מאוד ללבי, והוא המוטיב של הספר, הוא בעיית החופש והדאגה או הפחד מחופש – או המנוס מחופש". מטרתו לכן הייתה לחקור את "משמעות החופש לאדם המודרני", אשר היא "קריטית להבנת המשבר החברתי של ימינו". משבר צריך להוביל למעשה. אין פלא כי מנוס מחופש נחשב לאבן דרך בפסיכולוגיה מדינית.

מנוס מחופש מבוסס על קשר בל־ייפרד בין אישיות היחיד והתרבות של זמנו. פרום טען כי "יסוד התהליך החברתי הוא האדם, שאיפותיו ופחדיו, תאוותיו והגיונו, נטיותיו לטוב ולרע". כדי להבין את התהליך החברתי עלינו להבין את פעולתם הדינמית של התהליכים הפסיכולוגיים בנפשם של היחידים, או, לחלופין, עלינו לנתח את התרבות אשר מעצבת אותם. בהתבסס על הנחות אלה, הטיעון המרכזי המקיף של מנוס מחופש הוא: "האדם המודרני, המשוחרר מקשרי החברה הטרום־אינדיבידואליסטית [של ימי הביניים], שהעניקו לו ביטחון ועם זאת הגבילו אותו, עדיין לא הגיע לחופש ממשי להגשמת עצמו, כלומר לביטוי אפשרויותיו השכליות, הרגשיות והאישיות. אמנם החופש הביא לאדם עצמאות ורציונליות, אך גם הביא לבידודו ועל ידי כך הציב אותו חרד וחסר אונים. בדידות זו היא כבדה מנשוא, והברירה העומדת לפניו היא או מנוס לתלות ולכניעה חדשה, או התקדמות לקראת החופש החיובי [החופש להגשמת עצמו], המבוסס על הביטוי הסגולי של אינדיבידואליות האדם". בידוד האדם המודרני מהחברה, הפיכתו ל"אטום" במרחב אינסופי, והספקות והפחדים הכרוכים בתהליך זה, מסבירים כיצד ומדוע רבים שואפים אחר המקלט והתמריץ של חברות סמכותניות.

הפרק השלישי, "זיגפריד קרקאואר – הקולנוע ברפובליקת ויימאר כתיבת פנדורה", מנתח את ספרו של קרקאואר מקליגרי להיטלר: פסיכולוגיה היסטורית של הסרט הגרמני (From Caligari to Hitler: A Psychological History of theGerman Film, 1947). הסוציולוג ומבקר התרבות והסרטים, זיגפריד קרקאואר (1966-1889) טוען במחקר זה שסרטים בתקופת רפובליקת ויימאר שיקפו את הטראומה הגדולה של התבוסה במלחמת העולם הראשונה. מחקרו חושף את הנפש הגרמנית הערומה, המתנדנדת בין טירניות וכאוס, פוסעת אט־אט, ולבסוף כושלת עם עליית וניצחון הנאציזם. טענתו העיקרית היא "שבאמצעות ניתוח סרטים גרמניים ניתן לחשוף נטיות פסיכולוגיות עמוקות, שהיו בעלות כוח והשפעה בגרמניה מ־1918 ועד 1933 – נטיות שהשפיעו על מהלך המאורעות, אשר העידן שלאחר היטלר יהיה חייב להתמודד עמן". המחקר של קרקאואר נושא אופי של חקירה פנימית לא רק של ההיסטוריה הפסיכולוגית של הסרט הגרמני, אלא גם של רפובליקת ויימאר עצמה. הוא מפַתח את הטיעון שלו לאור ארבע תקופות: התקופה הקדומה (1918-1895), שבה החלה תעשיית הקולנוע הלאומית הגרמנית לצמוח; התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה(1924-1918), שבה דמויות שטניות מסמלות כניעה לאי־רציונליות; התקופה היציבה (1929-1924), שבה החברה הגרמנית המשותקת לא הייתה יכולה לפתור את בעיותיה, ולבסוף, התקופה שלפני היטלר (1933-1929), המאופיינת על ידי סימנים בלתי ניתנים להכחשה של ייאוש כולל, אשר סלל את הדרך למהפכה הנאצית ולהקמת המדינה הנאצית.

רוע וגיהינום הם נושאים ספרותיים המשמשים מגמות שונות בתולדות המערב. החלק הראשון של אודיסאה מאת הומרוס והחלק הראשון של אַינֵאִיס מאת ורגיליוס נפתחים בביקור מפחיד בעולם התת־קרקעי. דנטה מיקם רבים מאויביו מפירנצה בתופת, אשר ממנו חילץ אותו ורגיליוס. ובספרו, איגנטיוס ומועצת החשמנים שלו, מיקם המשורר ג'ון דון בגיהינום את איגנטיוס מלויולה ואחרים, שבהם ראה את אויבי הנצרות. עבור כל המחברים הללו, הגיהינום היה מקום אחר השונה תכלית שינוי מהמציאות עלי ארץ.

קרקאואר, בניגוד גמור לכך, מוצא בסרטים בתקופת ויימאר את השטני והדמוני עלי ארץ כשהם מושרשים עמוקות בדמיון ובמעש הגרמני. הגיהינום נמצא בגרמניה הנאצית. "שורה שלמה של דמויות מרושעות ומטילות אימה, שהופיעו בסרטים בתקופת רפובליקת ויימאר, מתהלכות ופועלות בגרמניה הנאצית ומסמנות את הדרך לשאול בנתיב פתלתל ועקלקל ובאמצעות כאוס חברתי". עוד לפני שדוקטור פאוסטוס מאת תומאס מאן דימה את המדינה הנאצית ומחנות הריכוז לגיהינום, קרקאואר כבר גילה ממד שטני סמוי בנפש הגרמנית, שהתפתח לאחר מלחמת העולם הראשונה. הסרטים בתקופת רפובליקת ויימאר הקדימו להציג את הגיהינום שהתפתח במדינה הנאצית עלי אדמות. הללו היו בבחינת תיבת פנדורה, שממנה יצאו ופרחו רעות וחוליים רבים. כך, בדומה לטרגדיה יוונית, "חזיונות נבואיים של שבר ואסונות", אשר הוצגו במערכה הראשונה, "הגיעו לידי מיצויָם ומימושם המבהיל וההרסני במערכה האחרונה" – המדינה הנאצית.

זאת ועוד, שעה שאַינֵאִיס של ורגיליוס, הקומדיה האלוהית של דנטה, וגן העדן המושב של מילטון, כל אחד ואחד מהם מבוסס על ניצחון סופי של הטוב על הרע, חיבוריהם של קרקאואר ומאן מבשרים דווקא כישלון והרס. נבואות נוראיות מביאות לאסון ולאבדון: נפילת רפובליקת ויימאר בפרשנות של קרקאואר, וחיסול המדינה הנאצית בזו של מאן. לגבי שניהם כאחד, נבואות מפחידות מתגשמות בהיסטוריה של זמנם ואינן מבשרות טוב. מקליגרי להיטלר יכול להיחשב, ובצדק, כמבוא לדוקטור פאוסטוס. אצל קרקאואר, דמות האדם המהלֵך בשנתו, שקליגרי המהפנט עושה בו כרצונו, וגרמניה הם אחד: עוד לפני המהפכה הנאצית של 1933, הטרור והאימה הנאצית פשו והתפשטו "עוד קודם לכן בסרטים. והתחזית האיומה של הרס סופי אף קיבלה בהם את אישורה". אצל מאן, השטן המשתמש בדוקטור פאוסטוס וגרמניה, אחד הם. הפרשנות האפוקליפטית של מאן את ההיסטוריה הגרמנית מוצאת עקבות מ"לותר והרפורמציה הפרוטסטנטית להריסות העשנות של הערים הגרמניות ושערי מחנות הריכוז". שני המחברים כאחד מסתכלים על הפשיזם והנאציזם בהקשר הרחב של אסכטולוגיה ואפוקליפסה בלתי נמנעת, המרחפת ומאיימת על ההיסטוריה הגרמנית.

הפרק הרביעי, "אריך נוימן ומשבר המוסר של המערב", בוחן את ספרו פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש (Tiefenpsychologie und Neue Ethik). אריך נוימן (1960-1905) עזב את גרמניה ב־1934 והתיישב בפלשתינה. תשע שנים לאחר מכן הוא החל בכתיבת ספרו פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש, 1949. במשך שנות ה־30 הוא עסק רוב הזמן בכתיבת ספרו המקורות והיסטוריה של התודעה היהודית (The Origins and History of Jewish Consciousness), מחקר בן שני כרכים שלא ראה אור. כעת, ב־1942, הוא גר בתל־אביב שעה ש"קורפוס אפריקה" (Panzerarmee Afrika) תחת פיקוד גנרל־פילדמרשל ארווין רומל, "שועל המדבר" (Wüstenfuchs), החל את השלב השני בהתקדמותו לעבר מצרים, כשבכוונתו להשתלט על בארות הנפט במזרח התיכון, בפרס ואפילו בבאקו שעל שפת הים הכספי. "הבעיות שהכריחו אותי לכתוב" את פסיכולוגיית המעמקים, כתב נוימן לקרל גוסטב יונג, "היו שרומל ניצב בשער" ו"השמדת היהודים" התחוללה באירופה, תקופה שבה "בעיית הרוע והצדק הסעירה אותי עמוקות". מאחר שזוועות השואה כבר היו ידועות זה מכבר, קבוצות המתיישבים היהודיים הקטנות בפלשתינה לא יכלו לצפות אלא לרע מכול עם התקדמות רומל. ברגע מכריע וקיומי זה, שעה ש"רומל ניצב בשער" ולאור "השמדת היהודים באירופה", כפי שכתב נוימן, הוא החל בכתיבת פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש. בכוונתו הייתה להסביר את הסיבות הפסיכולוגיות שהביאו לניצחון הנאצים, לזוועות מלחמת העולם השנייה ולשואה, ולזקק ממשבר ההיסטוריה של המאה ה־20 תובנות פסיכולוגיות, שעל בסיסן הוא יוכל לפתח פסיכולוגיית־מעמקים המבוססת על מוסר חדש.

המושג פסיכולוגיית־מעמקים מתייחס לגישות רפואיות הבוחנות את המרקם העדין של הבלתי מודע והיבטים חוץ־אישיים של הניסיון האנושי. הוא כולל חלומות, קומפלקסים רגשיים וארכיטיפיים. שאיפתו של נוימן הייתה להציע פרשנות פסיכולוגית למצוקות ההיסטוריה של זמנו, או ל"עידן הקטסטרופה", "עידן האסון" (historia calamitatum), כפי שכתב ההיסטוריון אריק הוֹבּסבָּאוּם (Hobsbawm), כלומר – "עשרות השנים שעברו מפרוץ מלחמת העולם הראשונה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה", שעה שהציוויליזציה של אירופה "הידרדרה מפורענות אל משניה. והיו אף זמנים שבהם אפילו שמרנים מפוכחים לא היו מוכנים להמר על הישרדותה". זו הסיבה שנוימן כתב ליונג שספרו "פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש... נכתב בזמן השמדת היהודים [באירופה], שעה שבעיית הרוע והצדק הסעירה אותי עמוקות". "המוסר החדש" בכותרת הספר מתייחס לעובדה שלגבי נוימן, "המושג הישן של חטא הפך ללא אמיתי, הוא איננו מעשי יותר, ואין הדבר בגלל שקיעת האדם אלא מחמת הבנתו החדשה את עצמו ואת אלוהים".

משבר ההיסטוריה המערבית המודרנית, זוועות מלחמת העולם השנייה, השואה, והפלישה הבלתי נמנעת של רומל לפלשתינה, הובילו את נוימן להאמין כי "בעיית הרוע היא אחת הבעיות הכי מרכזיות של האדם המודרני". לפיכך, הוא טען בספרו, פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש, כי דחיית "המוסר הישן", המבוסס על השלכת הצד האפל שבקרבנו על אחרים המוגדרים כ"אויבים" שלנו, במקום לראות זאת בתוכנו, היא חובה. הפתרון היחיד להשלכה מסוכנת זו של הצֵל (הצד האפל בנפש האדם) היא הכרה בו, אשר תוביל לשינוי המצב הפסיכולוגי של האדם, ומכאן של המצב האנושי בכללותו, על ידי אינטגרציה בין היסוד הטוב והרע בנפש, המודע והלא־מודע, וכך תביא למלאוּת ולשלמות של העצמי. לא אמצעים פוליטיים או חברתיים, אלא דווקא אלה הפסיכולוגיים – שינוי הבנת מצב הקיום האנושי והפסיכולוגי – הם ורק הם התרופה האמיתית לבעיית האנושות.

נוימן היה ביקורתי מאוד, על דרך ההמעטה, כלפי מסורת "המוסר הישן" הזאת. לכן בספרו הוא ביקש לעצב אתיקה חדשה על יסודות של פסיכולוגיה יונגיאנית. הוא השתמש בארכיטיפ היונגיאני של הצל, "הצד האפל" שבנפש האנושית, הצד החייתי באישיות שלנו, והפך אותו לאבן הפינה של ספרו: "הצד האפל של הגזע האנושי משקיף על כולנו, מחשיך את השמיים עם קרני המוות שלו וההפצצות האטומיות שלו". הספר פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש משקף את ההרס האנושי והדרך שבה הרוח האנושית מתייחסת לצד האפל שבה. נוימן היה משוכנע כי הסיכון החמור ביותר לאנושות נמצא ב"פסיכולוגיית השעיר לעזאזל", המבוססת על "המוסר הישן", אשר הובילה לעוינות בין יחידים, קבוצות אנושיות ואומות. מלחמות הן "ביטוי חי לפריצת הצל הלא־מודע לחיי הקולקטיב". בדרך זו הוא פיתח רעיון מהפכני: המוסר של המסורת היהודית־נוצרית, המדכא את הרוע, הוא שהוביל לתופעה מזעזעת כמו הנאציזם. פסיכולוגיית השעיר לעזאזל "מביאה לתוצאות ההרסניות ביותר לחיי הקולקטיב" בצורת "מלחמות והשמדה של קבוצות ואמונות של מיעוט".

ב"מוסר החדש", טוען נוימן, "על כל בן אדם לקבל את הרוע שבתוכו, לא להשליכו ולא לדכאו, אלא לחיות עמו, ולשלם את המחיר של צער ואשמה ... מלחמות הן תוצאת האתיקה הישנה, ופעולה צבאית היא הביטוי הגלוי של התפרצות הצד האפל של תודעת הצל של הקולקטיב". לכן הוא חזה מצב אנושי חדש המבוסס על תודעת הצל. בדומה למהפכה הקופרניקאית, אשר הפכה את השמש למרכז היקום ולא כדור הארץ, כך גם פסיכולוגיית המעמקים הופכת את תודעת האדם על הצל שבה, ולא את תולדות דברי הימים, למקור האמיתי של זוועות ופורענויות ההיסטוריה. תודעת האדם מגלה את המהות האמיתית של הטבע האנושי ומבנה הטבע האנושי, הצל, אשר הם שווים בכל מקום ומקום, וכך תודעת האדם מניחה את היסודות לסולידריות או לאחווה בין בני האדם לאחר הריסות מלחמת העולם השנייה. עם ההכרה בצל כממד השלילי המשותף, לאנושות אין כל מוצא אחר מאשר להתקבץ יחדיו. כפי שניתן לראות, המטרה העיקרית של ספרו של נוימן היא להציע פתרון למאורעות המזעזעים של ההיסטוריה המודרנית, וזאת בדרך של הצגת "מוסר" חדש, אשר יוכל לשמש שוב בסיס לסולידריות אנושית לאחר פורענויות מלחמת העולם השנייה.

[1] הרמן ברוך, מות וירגיל (1945), תל־אביב, ספרית פועלים, 1979, עמ' 75. [חזרה] [2] The Oxford Edition of Blackstone's Commentaries on the Laws of England; Book 4: Of Public Wrongs (Oxford: Oxford University Press, 2016), 53. [חזרה] [3] ניתוח משמעותם, תוכנם וצורתם של חלק מהחיבורים הללו ניתן לראות בשורת המחקרים להלן: אביהו זכאי, אריך אוארבך ומשבר הפילולוגיה הגרמנית: אפולוגיה על המסורת ההומניסטית היהודית נוצרית המערבית בעידן של סכנה, עריצות וברבריות נאצית, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2015; צלקתו של אודיסאוס: פרקים בחייו ויצירתו של אריך אוארבך, ירושלים: כרמל, 2018; אביהו זכאי ודוד ויינשטיין, גלות ופרשנות: עיצובה של ההיסטוריה האינטלקטואלית המודרנית בעידן של נאציזם וברבריזם, תל־אביב: רסלינג, 2014; Avihu Zakai, Erich Auerbach and the Crisis of German Philology: The Humanist Tradition in Peril (Dordrecht: Springer, 2017); The Pen Confronts the Sword: Exiled German Scholars Challenge Nazism (Albany: SUNY, 2018), and David Weinstein and Avihu Zakai, Jewish Exiles and European Thought in the Shadow of the Third Reich: Baron, Popper, Strauss, Auerbach (Cambridge: Cambridge UP, 2017). [חזרה] [4] Deleuze and Guattari, Anti-Oedipus: Capitalism and Schizophrenia (1972; rpt. London: Continuum, 2004), p. 29; הדגשה במקור. [חזרה] [5] אריך פרום, מנוס מחופש, תל־אביב־דביר, תשכ"ז, עמ' 10. כאן, כמו גם במקומות רבים אחרים, שיניתי את התרגום העברי המיושן. לדוגמה, פרום כותב בציטוט זה "להביא לניצחון על הכוחות הטוטליטריים", אך בתרגום המיושן של ספרו, קטע זה נשמע כך: "לפעולה, שמטרתה לנצח את הכוחות הכוללניים". [חזרה] [6] Siegfried Kracauer, From Caligari to Hitler: A Psychological History of the German Film (1947; Princeton: Princeton University Press, 2004), pp. 139-40. [חזרה] [7] E. Neumann, Depth Psychology and a New Ethic (London: Hodder and Stoughton, 1969[1949]). דברים על כריכת הספר. [חזרה] [8] Reich, The Mass Psychology of Fascism (1933; rpt. New York: Farrar, Straus & Giroux, 1970), pp. 24-25. [חזרה] [9] Deleuze and Guattari, Anti-Oedipus, p. 29; הדגשה במקור. [חזרה] [10] אריך פרום, מנוס מחופש, תל־אביב־דביר, תשכ"ז, עמ' 9. [חזרה] [11] Lawrence Friedman, The Lives of Erich Fromm: Love's Prophet (New York: Columbia University Press, 2013), pp. 97-118. הביוגרפיה של פרידמן נעדרת כמעט כליל התייחסות לקונטקסט האידאולוגי של מנוס מחופש כמלחמת תרבות נגד הברבריזם הנאצי. [חזרה] [12] פרום כפי שהוא מצוטט על ידי Friedman, Lives of Erich Fromm, p. 97. [חזרה] [13] פרום, מנוס מחופש, עמ' 10-9. [חזרה] [14] שם, עמ' 9. חופש חיובי – חופש ל־ משמעו חירות להגשים את יכולות האדם הטמונות בו; חופש שלילי – חופש מ־ משמעו חופש מדיכוי, כפייה ועוד. הראשון מבוסס על מימוש ויצירה, השני על דחייה והתנגדות. [חזרה] [15] שם, עמ' 191. [חזרה] [16] Siegfried Kracauer, From Caligari to Hitler: A Psychological History of the German Film (1947; Princeton: Princeton University Press, 2004), p. li. [חזרה] [17] Ibid., p. 272. [חזרה] [18] על דוקטור פאוסטוס של תומאס מאן, ראוAvihu Zakai, The Pen Confronts the Sword: Exiled German Scholars Challenge Nazism (Albany: SUNY, 2018). מהדורה עברית של ספר זה הופיעה בשם העט נגד החרב: אינטלקטואלים גרמנים גולים במאבק נגד הנאציזם, ירושלים, מוסד ביאליק, 2020. [חזרה] [19] Ibid., p. 272. [חזרה] [20] Ibid., p. 272; emphasis added. [חזרה] [21] Todd Kontje, Thomas Mann's World: Empire, Race, and the Jewish Question (Ann Arbor: University of Michigan Press, 2011), p. 153. [חזרה] [22] אריך נוימן, פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש, תרגם שמעון זנדבנק, ירושלים, שוקן, 1963. [חזרה] [23] Neumann to Jung, May 25, 1957, in Analytical Psychology in Exile: The Correspondence of C. J. Jung and Erich Neumann ed. Martin Liebscher, trans. Heather McCarthy (Princeton: Princeton University Press, 2015), p. 324. הדגשה נוספה. [חזרה] [24] Neumann to Jung, June 14, 1957, in Ibid, p. 331. הדגשה נוספה. [חזרה] [25] Eric Hobsbawm, The Age of Extremes: History of the World, 1914-1991 (New York: Pantheon, 1994), pp. 6-7. [חזרה] [26] Neumann to Jung, June 14, 1957, in Analytical Psychology in Exile, p. 331. Emphasis added. [חזרה] [27] Neumann to Jung, June 14, 1957, in Analytical Psychology in Exile, p. 333. [חזרה] [28] E. Neumann, Depth Psychology and a New Ethic (London: Hodder and Stoughton, 1969 [1949]), p. 25. [חזרה] [29] Ibid., pp. 19-20. [חזרה] [30] Ibid., p. 97. [חזרה] [31] Ibid., p. 58. הדגשה נוספה. [חזרה] [32] Ibid., p. 130. [חזרה] [33] Ibid., p. 58. [חזרה]