הקדמה
"רצחו לי שלושה עובדים. אתה יכול לעזור לי?".
שיחת הטלפון שקיבלתי הייתה בלתי צפויה. הקול מעבר לקו הציג את עצמו כמנכ"ל של חברה דרום אפריקאית גדולה שמחזיקה סניפי קמעונאות רבים. "קיבלתי המלצות עליך כאיש מודיעין וביטחון, ואני מאמין ומקווה שתוכל לעזור לי. יש לך עצה?".
באותו זמן כבר היה לי ותק של כמעט שני עשורים באספקת שירותים לחברות ולארגונים גדולים בארץ ובאירופה, כמנכ"ל חברת אביר מודיעין וביטחון שהקמתי. לתחום הביטחון האזרחי הגעתי מן המסגרות הביטחוניות של מדינת ישראל, שבהן הגנתי עליה במשך כ־15 שנה מפני מדינות אויב, ארגוני מחבלים והאכזריים שבטרוריסטים. וכעת הטלפון מדרום אפריקה. פעילות באחת המדינות מוכות הפשע בעולם יכולה להיות מאתגרת ומתאימה לכישוריי, חשבתי לעצמי.
"זה לא לטלפון", אמרתי, וקבענו פגישה בדרום אפריקה. "ביום חמישי הבן שלי מסיים קורס מ"כים, ומיד אחר כך אוכל להמריא". עליתי על מטוס ביום חמישי בערב, וביום שישי בבוקר הגעתי לפגישה עם פורום המנהלים הרלוונטי בחברה. רק אז הבנתי שמדובר בחברת ענק של ממש, בסדר גודל שאין כמותו בארץ. החברה העסיקה יותר מ־150 אלף עובדים, ב־2,600 סניפים בדרום אפריקה ועוד כאלף סניפים בשאר היבשת, עם שמונה מרכזים לוגיסטיים שמעסיקים אלף איש במשמרת, קרוב ל־3,000 משאיות בבעלות החברה ועוד 1,300 בקבלנות משנה. השחצנות הישראלית שהגעתי איתה התרככה לנוכח האימפריה העסקית שנגלתה לפניי.
"מה עם הרציחות?", ביקשתי להגיע מיד לשורה התחתונה.
התברר שהחברה עשתה שתי טעויות. האחת, היא חתמה על הסכם עם ממשלת דרום אפריקה לחלק את כספי הביטוח הלאומי הדרום־אפריקני, או בשמם המקומי SASSA Money, בסניפי החברה. המחשבה במקור הייתה על אינטרס הדדי: מבחינת הממשלה, החלוקה בסניפי החברה מאפשרת נגישות לאזרחים; מבחינת החברה, אנשים שמקבלים כסף בסניפים יכולים גם לבזבז אותו בסניפים. הטעות השנייה שעשתה החברה הייתה לפתוח סניפים רבים ב"טאונשיפס" (townships), שכונות העוני במדינה, מעין גרסה גרועה בהרבה של מחנות הפליטים באזורנו — שכונות צפופות של פחונים ובתים מטים לנפול, עוני קשה, ביוב זורם ברחובות וארגוני פשע חמושים בכל פינה.
השילוב הזה בין כסף מזומן רב ובין סניפים שנמצאים בתוככי שכונות עוני התברר כקטלני, פשוטו כמשמעו. מדי פעם היה מגיע לסניפים הרכב המשוריין עם ה"סאסא מאני", בסכום של כמה מיליוני ראנד. עוד באותו ערב היו מגיעים לסניף שודדים חמושים, יורים באוויר, משכיבים את כולם על הרצפה, מפוצצים את הכספות ולוקחים את הכסף. בשלושה אירועים לפחות נוצר חיכוך מול המנהלים או העובדים, ובמהלכם נרצחו כך שני מנהלים ושומר.
שמעתי את הסיפורים, וניפחתי את החזה בגאווה ישראלית. "בישראל זה לא היה יכול לקרות", השתחצנתי. ראשית, יש הרבה מאוד אזרחים חמושים כחוק, ובמקרה של אירוע כזה מישהו היה שולף אקדח בשלב מוקדם ומחסל את השודדים. שנית, יש לנו כוחות ביטחון איכותיים — בוודאי שמעתם על השב"כ ועל המשטרה הישראלית. אבל אנחנו לא בישראל, אלא בדרום אפריקה מוכת הפשע. נעבוד עם מה שאפשר.
סגרנו עסקה, ובתוך חודשים ספורים הצלחנו, בעבודה מודיעינית וביטחונית מאומצת, להפחית משמעותית את המוטיבציה של השודדים להגיע לסניפי החברה. את בעיית הפשע בדרום אפריקה לא פתרנו, אבל כספי החברה ואנשיה היו בטוחים בהרבה.
בסוף אותה שנה חזרתי לישראל מלא סיפוק מן ההצלחה גם אם מודאג ממצב הפשע בדרום אפריקה, שבה יכולים שודדים לתקוף דרך קבע חנויות של חברות ענק. חזרתי ביום חמישי, וביום ראשון בשמונה בבוקר קיבלתי טלפון ממנכ"לית של אחת מחברות הדלק בישראל. "יניר, אני מבקשת לפגוש אותך בדחיפות", היא אמרה. "בסדר", אמרתי לה, "יש לי פגישה בשעה 11 בתל אביב, אפגוש אותך אחר כך". "לא, יניר, זה בהול. אני מבקשת שתבוא עכשיו".
דחיתי אפוא את הפגישה בתל אביב והגעתי לפגוש אותה במשרדיה בנתניה. לידה ישב אדם חביב, שהתברר כמנהל רשת חנויות הנוחות של החברה. "שודדים אותי כל ערב", אמרה המנכ"לית. מדי ערב היו מגיעים לסניפים שודדים רעולי פנים, בדרך כלל עם נשק חם, מאיימים על המוכרנים, קושרים את הכספת או את הקופה החכמה לרכב, תולשים אותן ממקומן ונעלמים. הסתכלתי עליה מזועזע. "דבר אחד אני מבקש שתבטיחי לי", אמרתי לה, "אל תספרי למנכ"ל של החברה הדרום־אפריקאית שדברים כאלה קורים בישראל". בחנתי את סרטי האבטחה של תחנות הדלק ולא האמנתי למראה עיניי. האם באמת חזרתי לישראל? שאלתי את עצמי. המראות היו קרובים באופן מחריד לאירועי הפשיעה שהכרתי מדרום אפריקה.
במקרי השוד האלה טיפלנו ביצירתיות בשיתוף עם משטרת ישראל, אך מאז נתקלתי שוב ושוב במקרי פשיעה חמורים וחריגים, ובעיקר משוללי בושה ופחד. בעוד הפשיעה בדרום אפריקה אכן חמורה ומסוכנת, שם לפחות יש למשטרה ולחברות האבטחה והמודיעין הפרטיות סמכויות חוקיות ויכולות מבצעיות מתאימות. בישראל המשטרה אינה עומדת בעומס, ולחברות הפרטיות אין כל יכולת חוקית למלא היטב את החללים הרבים שהמשטרה מותירה אחריה בלית ברירה.
האיום מתחיל מבפנים
למרבה המזל, אירועי שוד דרמטיים כאלה עדיין אינם קורים בישראל באופן תדיר מאוד. אבל פשיעה שקטה יותר ובולטת פחות שכיחה כמעט בכל חברה, עסק או ארגון. סיפורה של נירה, בעלת חנות מצפון הארץ, הוא סיפור אופייני.
"הוא עובד בכיר אצלי, בדרגת מנהל. אני לא יכולה להאמין שהוא עשה את זה", היא אמרה לי נסערת, בשיחת טלפון שהתקיימה בינינו. בחודשים האחרונים התחילה הקופה לעשות פעולות מוזרות, בלי שאף אחד היה בחנות. השיא היה בבוקר שבת שלפני השיחה. החנות הייתה סגורה, איש לא היה בה, אך הקופה הדפיסה קבלה על סך 1,200 שקלים.
לא היה סביר שמדובר במתקפת סייבר מתוחכמת. ברור היה שידו של מישהו מהעובדים, שמשתף פעולה עם מישהו מבחוץ, במעל. אבל מי? היא התחילה לרחרח ולבדוק בשקט. למחרת, אחד העובדים הבכירים הודיע במפתיע שהוא מרגיש לא טוב ושלא יגיע לעבודה. נירה התחילה לחבר פיסות מידע. העובד ביקש ממנה הלוואה לא מזמן, והוא התנהג מוזר בתקופה האחרונה. "אני לא יודעת מה לעשות, הוא עובד אצלי הרבה שנים והוא אחד התותחים שלנו, אבל קשה להסביר אחרת את הדברים", אמרה לי.
נפגשתי עם נירה למחרת, והתחלנו להפעיל את אמצעי המודיעין שלנו, בשילוב מעקב אינטרנטי ופיזי. התברר שאכן, העובד היה מתחבר מרחוק באורח קבע למערכות החברה, צפה בעסקאות וגנב פרטי אשראי של לקוחות. הוא גם ביצע עסקאות מול לקוחות שלו, מכר את שירותי החברה וגבה כספים מן הלקוחות במזומן, כשהוא מנפק חשבוניות וקבלות של החברה.
אף על פי שליבה של נירה אמר לה שהוא הגנב, היה לה קשה לקלוט את העובדה המוגמרת. הוא נמנה עם עובדיה הנאמנים ביותר כבר שנים רבות. "זה עובד שאם אתקשר אליו בשתיים בלילה הוא יבוא, כשהייתה פריצה לפנות בוקר הוא התייצב מיד. הוא כמו משפחה", תיארה. "זה מגיע מהמקום הכי לא צפוי, מהאנשים שאתה הכי נותן בהם אמון", היא גילתה לצערה.
לא הייתה זו חקירה מסובכת מדי, קשה מדי או יוצאת דופן. אני נתקל במקרים כאלה מדי שבוע. בעשורים האחרונים הציבה אביר רכזי מודיעין ארגוניים במאות חברות, ונדירות החברות שלא היו חשופות למעילה, הונאה, גניבה, חבלות או תקלות אחרות. הדבר כולל גם את אביר עצמה, וגם אני הכרתי אישית עובדים שמעלו באמון. הסנדלר אולי לא הולך יחף, אבל בהחלט עלולים לגנוב לו את הסנדלים. כמו שנירה אמרה — לא פעם זה מגיע מהמקום הכי לא צפוי, ודווקא ממי שנתת בו אמון.
אז כולם גנבים? צריך לחשוד בכולם? ברור שלא. פלח מסוים מהאוכלוסייה, נאמר עשרה אחוזים, לא יגנבו בשום אופן ובשום מקרה. אותם אנשים צדיקים, ישרים כסרגל, לא ייקחו מהעבודה אפילו עט בלי רשות. הם יחזירו למוכר עודף שניתן להם בטעות, וגם אם יראו מולם על הרצפה שטרות בלי שאיש משגיח, הם יאספו אותם ויחפשו מי הבעלים.
פלח אחר מהאוכלוסייה, נניח שגם הם עשרה אחוזים, נוטים מטבעם לפשוע ולגנוב. חינוך, שוטר, מצלמת אבטחה, כלא — כל אלה לא יעזרו, והם תמיד ימצאו דרך לקחת את מה שאינו שלהם. חלקם יגנבו רק דברים קטנים וחלקם ימעלו מעילות ענק, אך אותם יהיה מאתגר בהרבה לעצור.
שאר האוכלוסייה, 80 אחוזים ממנה, נמצאים באמצע, או אם תרצו: על הגדר. רובנו אזרחים שומרי חוק שמעוניינים להיות ישרים ולעשות את הדבר הנכון, אך עלולים בכל זאת להתפתות. ככל שהפיקוח עלינו יהיה מזערי, ככל שהחינוך יהיה רע יותר, ככל שהחברה תאותת שפשיעה היא דווקא דרך חיים מקובלת — כך יותר ויותר אנשים ייטו לכיוון השלילי. מאידך גיסא, ככל שיהיה ברור שהפשע רע ושהפושע משלם מחיר כבד — 80 אחוזים מהחברה יקפידו ללכת בדרך הישר.
פשיעה מתרחשת בדרך כלל כשיש מפגש של שלושה מרכיבים: הזדמנות, מצוקה והצדקה. הזדמנות, לדוגמה, היא אדם שעובר ברחוב ומבחין במחסן פתוח ואין איש רואה, או עובד בכיר שמגלה שיש לו יכולת להעביר כספים בלי שאיש ישים לב. הזדמנות כשלעצמה אינה מספיקה בדרך כלל לביצוע הפשיעה. לרוב צריך שתהיה לאדם הצדקה פנימית לפשע, או מצוקה שדוחפת אותו לכך. בשביל עשרת האחוזים הקיצוניים באוכלוסייה משני הקצוות ההצדקה תמיד אינה קיימת, או תמיד נמצאת. מי שיש לו נטייה לפשוע לא יראה בעיה מוסרית ממשית בגניבה או באלימות. אך הרוב, 80 האחוזים, יעשו זאת אם ימצאו לכך הצדקה, או אם ייקלעו למצוקה. אדם יכול לגנוב מן המעסיק כי "כולם עושים כך", או כי "הוא ממילא חייב לי, אני עובד קשה מדי". אם הוא נכנס לחובות, גם אז הוא עלול להידחק לגניבה. ואחרי המניע, הוא צריך גם את ההזדמנות לעשות זאת.
חסימת הזדמנויות ואיתור המקרים של הצדקות ומצוקות הדוחפים לניצול הסיטואציה הם מהתפקידים העיקריים שלנו. עלינו לגרום לאותם 80 אחוזים לפשוע כמה שפחות. בתוך ארגון או חברה עסקית, ככל שנקפיד על נהלים ברורים יותר, על אכיפה טובה יותר ועל פקיחת עין מתמדת, כך יותר עובדים יפעלו ביושר. ולהפך — ככל שנעצום עין ונחשוב שהארגון יכול להתנהל בלי פיקוח, נעודד בפועל גם עובדים ישרים מטבעם לנטות לצד הפלילי. זה נכון גם לחברה הישראלית בכללותה: חינוך טוב, פיקוח משטרתי וענישה מרתיעה יעודדו יותר אזרחים לשמור על החוק. היעדרם של כל אלה ייצור כאוס.
כולנו נפגעים
אולי נדמה לנו שפשיעה מינורית של עובד היא לא פשיעה רצינית, ושהתנהגות חסרת יושרה פה ושם לא תמוטט את העסק שלנו. אך כדי להבין את חומרת האיום שנשקף לארגונים ממועלים ומגנבים, די אם נזכיר את אתי אלון. אלון, שהייתה עובדת בבנק למסחר, הצליחה במשך שנים רבות להעביר לאחיה בהיחבא כספים שהגיעו לסכום דמיוני של 254 מיליון שקלים. כך מעילה של עובדת אחת הביאה לקריסת הבנק כולו. הונאת ענק אחרת, זכורה מעט פחות, היא זו של גיא ויסמן, שהצליח להונות את בית ההשקעות הראל בסכום של 123 מיליון שקלים, ולמעשה חיסל את ההון העצמי של החברה. בנובמבר 2014, חשבת בכירה ב־yes הודתה בעסקת טיעון שגנבה 24 מיליון שקלים. פרשות כאלה התרחשו ומתרחשות מדי יום. וגם אם לא כל מעילה וגניבה מגיעות להיקפים שכאלה, אם נסכם את כל הפגיעות יחד נגיע לפשיעה בסכומי עתק מדי שנה בשנה.
כמי שעבר ממערכת הביטחון לעולם האזרחי, אני חש ששליחותי לא תמה. ההגנה על העולם העסקי והכלכלי של ישראל חשובה לא פחות מן הלחימה באויביה. המערכת הביטחונית של ישראל לא תוכל לתפקד בלי כלכלה איתנה. ובשמירה על נכסיהם הכלכליים של אזרחי ישראל, ארגוני הביטחון האזרחיים הם חוליה קריטית.
אם חברה עסקית נפגעת, לא רק הבעלים של החברה סובלים. שודדים, מועלים וגנבים פוגעים במאזן החברה, ולכן גם בלקוחותיה ובספקיה. מכאן, בתגובת שרשרת, קצרה הדרך לפגיעה רוחבית בכל אזרחי המדינה. כולנו מתלוננים על מחירי הדיור הגבוהים, אך רק מעטים יודעים שלפי ההערכות בענף, בין שלושה לחמישה אחוזים מן המחיר — כלומר עשרות אלפי שקלים לכל משפחה — מקורם בסחיטת דמי חסות, גניבות וחבלות, שהקבלנים והיזמים מכניסים לחישוב עלות הדירה. הפגיעה ממשיכה הלאה גם בתקציב המדינה, כי יותר פשע פירושו פחות תקבולי מיסים. במדינה שבה הביטחון והרווחה תלויים במיסים, פשיעה פירושה פחות תקבולי מיסים ובד בבד יותר גביית מיסים מהאזרחים ישרי הדרך, והפגיעה בכלל האזרחים גדולה.
מי שמזלזל בפשיעה כאיום שולי ומעדיף להתמקד באיומים הביטחוניים, חייב להבין שלפשיעה יש פעמים רבות קשר הדוק לאיום הלאומני. כשהפושעים באים משטחי הרשות הפלסטינית או מקרב גורמים לאומניים מערביי ישראל, קשה למצוא את הקו המפריד בין מניע פלילי למניע לאומני. זאת ועוד: אמצעי לחימה המשמשים פושעים היום, יכולים לשמש מחבלים מחר. ציר הברחת סמים ועובדים לא חוקיים יכול לשמש, ומשמש בפועל, גם להברחת חומרי חבלה ומחבלים. ארגוני הטרור נהנים משגשוג הפשע ומעודדים אותו במגוון דרכים. פעולה נחרצת לצמצום הפשיעה הכרחית אפוא גם כדי להילחם בטרור.
הביטחון האזרחי בישראל נמצא כיום בשפל. הבאנו לישראל כמעט את כל סוגי הפשיעה החמורה מרחבי העולם — ממקסיקו, מקולומביה, מארצות הברית, מבריטניה, מרוסיה, ממזרח אירופה ומדרום אפריקה. אך מן הצד השני, לא ייבאנו מהארצות הללו את דרכי ההתמודדות איתה. אני נמלא בושה כשאני נאלץ לדבר עם בכירי משק ואכיפת חוק בארץ ובחו"ל על תופעות הרצח וסחיטת דמי החסות שהפכו בארץ לעניין יומיומי ושגרתי, על פשיעה כלכלית לאומנית של שריפת מתבנים וגניבת עדרי בקר, על מבצעי שוד וגניבה שמתרחשים מדי יום בתוככי הערים, על מעילות במיליונים רבים בחברות ענק, על חבלות בתוך מפעלים ועל עוד שלל תופעות שארחיב עליהן בספר הזה. הפשיעה מרימה ראש, ואנחנו ישנים. המשטרה שלנו מצוינת, אך מתוחה עד לקצה היכולת וחסרת אונים; בתי המשפט פוסקים על עבריינים עונשים מגוחכים מתוך אידאות מנותקות מהנעשה בשטח; וארגוני הביטחון האזרחיים מוגבלים באופן חמור על ידי החקיקה והרגולציה, שאינה מותאמת למציאות המשתנה.
פעמים רבות אנו טועים לחשוב שאנו בטוחים וחסינים, אך זו אמונת שווא. אני משוכנע שקריאת הספר הזה תבהיר לכם היטב שגניבות אינן פוסחות על אף אחד, ושמעילה עלולה לבוא דווקא מהמקומות שלא ציפינו שהיא תבוא מהם. גם אם את מנכ"לית של חברה משפחתית, גם אם יש בבעלותך עסק לא גדול — כולנו פגיעים. כל מי שנמצא בתעשייה ואמר עד עכשיו "לי זה לא יקרה", יחשוב לעצמו בשקט: "אולי בעצם אצלי זה כבר קרה, או קורה ברגעים אלה ממש, ובלי ספק זה יקרה בעתיד".
הספר הזה נועד לשמש קריאת השכמה. קריאת השכמה לבכירי חברות, מוסדות ללא כוונת רווח וארגונים ממשלתיים, שיבינו שפשיעה בכלל, ופשיעה ארגונית בפרט, היא דבר שכיח בהרבה ממה שהם מדמיינים, ושידעו לעמוד על המשמר. קריאת השכמה לתיקון מערכות אכיפת החוק והמשפט, ולמתן כלים טובים יותר לארגונים האזרחיים לפעול כזרוע משלימה וחיונית במטרה להשיב את הביטחון לרחובות ולארגונים בישראל. בתום המסע המשותף שנצא אליו בספר הזה, בין הונאות ענק בתחום הרכש לגניבת לוחות שיש, בין משפחות פשע הסוחטות דמי חסות בדרום לעובדים זוטרים המחבלים במפעלים, בין הונאות סייבר לתפירות מכרזים, בין שוטרים שידיהם כבולות לשופטים רחמנים מדי — תקוותי היא שאוכל להוסיף תובנות לסיבות לפשע ההולך וגובר. נוכל אולי גם להבין טוב יותר כיצד אפשר יהיה להתמודד איתו, אם רק נשכיל ונפעל מהר, ביתר היגיון וביתר נחישות, בשאיפה להכריע את הפשיעה ולהחזיר לעסקים ולרחובות את הביטחון האישי שהיה תמיד גאוותנו.
***
לפני שניגש לספר, אני רוצה להודות למי שליוותה ומלווה אותי לאורך כל שנות הקריירה שלי כמנכ"ל אביר, אשתי היקרה, בּוּבִּי — שרה טל.
אני רוצה להודות לילדיי ולנכדיי היקרים שקיבלו בסבלנות את הלילות והערבים שעשיתי מחוץ לבית באין ספור פגישות עבודה, שהקשיבו ולמדו כמה המדינה יקרה לליבי והלכו בדרכי.
תודה מיוחדת להנהלת אביר ועובדיה, שהיו ועודם שותפים לכל האירועים והסיפורים המרתקים שמובאים בספר, ושבמקצועיות ובמסירות אין קץ פועלים להגנה על כלכלת ישראל.
תודה ללקוחות החברה שנתנו בנו אמון ועזרו לנו להוכיח כי אפשר להגן על נכסיהם מפני הפשיעה.
תודה למשטרת ישראל על שיתוף פעולה במיגור הפשיעה ולשוטרים שעושים לילות כימים בהגנה על אזרחי המדינה.
תודה למערכת אכיפת החוק, לפרקליטות ולבתי המשפט, שלמרות הביקורת הנוקבת שלי הם אלה שבסוף הדרך עושים דין צדק ומביאים את הפושעים לקבלת עונשם.
ותודה ענקית לליאורה לויאן ולהלל גרשוני מהוצאת סלע מאיר, שיחד הגשימו לי חלום והביאו ללידתו של הספר שאני מקווה שיחשוף את הקוראים למאבק היומיומי שלנו בפשע ויהיה אבן דרך בלחימה בפשיעה בישראל.
ולזכר הוריי היקרים, לאה ואברהם מליק ז"ל, שנמצאים תמיד איתי בלב ובנפש.
יניר מלך
ערב ראש השנה תשפ"ד
ספטמבר 2023
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.