פתאום באמצע החיים

- 1 - זה היה בוקר קשה. הרכבות שבתו בשל הרחבת מסילה כלשהי לכיוון כלשהו. הכבישים, שגם בימים כתיקונם עמוסים בשעה זו, היו פקוקים לחלוטין; מבט מן המכונית, בין לפנים ובין לאחור, ראה שלושה טורים ארוכים של פגוש נוגע בפגוש, כשפה ושם נראית מכונית המנסה להגמיש את הטורים ולהידחף ביניהם, ביוצרה לרגע טור רביעי. הגשם לא פסק; זה היה גשם טורדני, כזה שהמגבים אינם מצליחים להסיטו ממרכז השמשה. אולי כי הגיע הזמן להחליף אותם, תהה איגור בליבו. אולגה ישבה במכונית לצידו של איגור, שהיה כולו מרוכז בנהיגה. היא, כמו רצתה להיעלם בתוך המושב שלה, ניסתה לרווח בידה הימנית את חגורת הבטיחות שלחצה את גופה. כפות ידיו של איגור לפתו את ההגה כשהן נאחזות בו כטובע הנאחז בקש כדי להינצל מטביעה. מאז יצאו מן הבית לא החליפו מילה ביניהם. המלים המעטות שנשמעו קודם לכן, טרם צאתם, נגעו למטלות של הבוקר בלבד; שניהם ידעו שבוקר זה שונה מכל הבקרים שידעו עד כה. מבלי שהחליפו ביניהם מילה על כך, חשו שהוא עתיד לעצב את שגרת ימי רביעי שלהם בששת החודשים הקרובים. “להכין לך סנדוויץ’?” שאלה אולגה במטבח בבית, “אולי תפוז או תפוח?” הם לא ידעו עד מתי יארך היום שעמדו בפתחו ושאותו יחוו לראשונה. שניהם לגמו מעט מן הקפה השחור הרגיל של הבוקר. אולגה הרגישה שבטנה מתהפכת, ואיגור חש שבעוד רגע תחזור הלגימה ותעלה כקבס בגרונו. כעת, לראשונה, הם בדרכם לבית החולים איכילוב, שם תקבל אולגה את הטיפול הכימותרפי הראשון. הטלטלה שפקדה אותם בחודש האחרון עדיין סחררה את ראשיהם. שום דבר לא היה בו כדי לנבא את העומד להתרחש. בחודשים האחרונים רזתה אולגה. זה לא הפתיע אותם, שכן בדיוק אז התחילה את הדיאטה שעליה שמעה מחברתה טטיאנה. זו פיארה את העובדה שדיאטה זו לא דרשה מאמץ ובישול מיוחדים, מחד, ומאידך, התוצאות נראות כבר לאחר עשרה ימים. איגור הצביע על הכרס הקטנה המתחילה להתרחב מתחת למותניו והודיע לאולגה על כוונתו להצטרף אליה. לַאֲמִתּו של דבר לא רצה כלל ועיקר לרזות; הוא גם לא רצה שאולגה תרזה, כי בעיניו היתה האישה שלו היפה בנשים, וגם אילו שמנה היה ממשיך להעריץ את האדמה שעליה היא פוסעת. כשהחליטה על הדיאטה שלה בעודה מתפנקת בחיקו ומנמקת, “אני לא רוצה שפתאום תהיה לך אישה שמנה,” החליט איגור מייד שכמו תמיד יצטרף אליה גם להרפתקה הזאת ולא יותיר אותה לבדה. שניהם הקפידו על קלה כחמורה, אך ראו זה פלא, בתום שבועיים הצליחה אולגה לאבד שני קילוגרמים שלמים ממשקלה, בעוד משקלו של איגור פחת במאתיים גרם בלבד. “זה ההבדל הפיזיונומי בין גברים ונשים,” התנדבה טטיאנה להסביר. אבל לאחר כשבועיים נוספים התלוותה לירידה במשקל של אולגה גם חולשה. אולגה היתה מאושרת בארבעת הקילוגרמים שאיבדה ונענתה לדרישתו של איגור לחדול מן הדיאטה, ומייד. בליבה כבר גמלה ההחלטה להפסיק – בגללו, כי הוא בוודאי מתגעגע למליחים בשמן, לתבשילי תפוחי האדמה ולקינוחים המתוקים בסיומה של כל ארוחה. את כוס התה שלו אהב ללגום כשקוביית סוכר בפיו. הדיאטה, שבה לא איבד אפילו חצי קילוגרם ממשקלו, נעלמה מן הבית. לכאורה חזרו החיים למסלולם, ושניהם התלוצצו ביניהם על החוויה המשותפת הנוספת שחוו. גם לאחר סיום הדיאטה המשיכה אולגה לרזות. בשבועיים הראשונים חשבו שזה אפקט מתמשך, אבל שבועיים נוספים שהסתכמו בירידה כוללת של שמונה קילוגרמים, חולשה, עייפות וסחרחורת הבהירו לשניים שמשהו אינו כשורה. הם פנו לרופאה בקופת החולים שרשמה להם, לאחר שהאזינה בסטטוסקופ לחזה של אולגה ומיששה את בטנה, הפניה לאולטרסאונד ולבדיקות דם. בינתיים הגיע סוף השבוע בגליל, שלו ציפו השניים. הם נרשמו מזמן לסוף שבוע המוקדש ליצירתו של צ’ייקובסקי, במלון “פסטורל” בכפר בלום. מראש החליטו לנסוע ברכב הפרטי שלהם ולהעשיר את סוף השבוע בביקורים בחצר תל-חי, שבה פיקד על המקום טרומפלדור, יליד ארצם, ובמוזיאון לצילום בתל-חי מעבר לכביש, כי קראו שהוא עומד בפני סגירה. הבילוי הזה בסופו של חודש ינואר היה פינוק שלו היו זכאים לאחר שלוש שנים של הידוק חגורה כלכלי שאפשר להם לשפץ את דירתם הקטנה בהוד השרון ולהפוך אותה למקדש-מעט היקר להם. בסופו של דבר לא הגיעו לחצר תל-חי או למוזיאון הצילום. אולגה חשה ברע כל אותו סוף שבוע. רופא המלון שהוזעק לחדרה לא יכול היה לאבחן מחלה כלשהי, ומאידך לא מצא סיבה לשלוח אותה לבית החולים זיו בצפת. “תנוחי ותשתי,” נידב את שני המרשמים הלא מזיקים. מרוב הארוחות נעדרו, וברוב הקונצרטים נשארה אולגה מנומנמת בחדרם, אבל התעקשה שאיגור ייצא וייהנה מן המוזיקה. שנתה היתה טרופה, והיא לא הרגישה באיגור שנכנס ויצא מספר פעמים כדי לבדוק את מצבה. הם חזרו בשתיקה הביתה. איגור היה מודאג. אולגה חשה אשמה, כי קלקלה את החוויה שלה ציפו. הם לא החליפו מילה ביניהם. כשהגיעו הביתה הסתגר איגור בפינת העבודה שלהם, אולגה שמעה שהוא מדבר בטלפון. כשיצא אמר לה שקבע לה במרכז הרפואי באסותא תור לאולטרסאונד, כבר למחר בבוקר, כי אי אפשר להמתין לתור המתמשך של קופת החולים. “יש בעיה – צריך לטפל,” פסק. הבדיקה, שאליה נסעו למחרת ושאת תוצאותיה קיבלו לא העלתה דבר. אבל אחר הצהריים התקשרה הרופאה מקופת החולים, אמרה שמשהו בתוצאות בדיקות הדם מדאיג אותה והפנתה את אולגה למיון במרכז הרפואי מאיר. איגור נסע לקבל את ההפניה, ולפני שחזר הביתה, כשהוא מודאג ביותר, החליט לשתף את אחיו, דימה. “רק איכילוב!” פסק דימה והבהיר שטופס הפניה למיון מאפשר לפנות לכל בית חולים וזאת ההזדמנות שלהם לקבל, ללא כל ויכוח, את הטוב ביותר. אולגה אושפזה במרכז הרפואי איכילוב, במחלקה פנימית בה היתה החולה הצעירה ביותר. איגור, שסר ממיטתה רק לשעות ספורות בלילה, ליווה אותה למחרת היום לבדיקת הסי-טי, ועוד באותו ערב הגיעה רופאה צעירה, סגרה את הווילון סביב מיטתה ונשאה איתה את הבשורה הרעה: “בבדיקה שלך, אולגה, התגלה גידול ממאיר בלבלב. אני מעבירה אתכם למחלקה האונקולוגית. מחר יבואו להעביר אתכם. המשך הטיפול – יהיה משם. בהצלחה!” איחלה והשאירה את שניהם להתמודד עם הגילוי. איגור, שלא עזב את מיטתה של אולגה כל אותו הלילה, סייע למחרת בבוקר בהעברתה למחלקה האחרת במגדל על שם טד אריסון. לאחר התייעצות של הרופאים במחלקה האונקולוגית הופנתה אולגה למרפאה האונקולוגית, שם נקבעה פגישתה הראשונה עם מי שיהיה הרופא “שלה”, לשבוע שלאחר מכן. זה היה השבוע הארוך בחייהם. איגור הרפה עד מהרה מן הניסיונות לרומם את רוחה של אשתו. הוא התקשה בכך שכן הוא עצמו חש שעולמו התמוטט עליו. כשפגשו את הרופאה האונקולוגית בשבוע שלאחר מכן, הסבירה שהגידול מחייב טיפול דרסטי מיידי. בשל מיקומו וגודלו החליטו בישיבת הצוות שקודם כל תטופל בעירויים כימותרפיים במשך כחצי שנה ורק אחר כך, לאור התוצאות, ישקלו התערבות ניתוחית או טיפול אחר. הטיפולים המיועדים אמורים “לרכך” את הגידול ולהכשירו לקראת אפשרות של כריתתו בניתוח לאחר מכן. הרופאה הפנתה אותם לשיחת הכנה עם אחות סוציאלית אונקולוגית, שירדה לפרטי הפרטים של חייהם, כולל משחה המתאימה לצחצוח השיניים, הקרמים שאותם תמשח אולגה על פניה, סוג צבע השיער שבו תשתמש ומזונות מומלצים. היא תיארה לפניהם את המצבים שבהם יהיה עליהם לפנות לבית החולים בדחיפות, ופירטה גם באילו מקרים כדאי יהיה להתקשר איתה ומהי הדרך לעשות זאת. היא הציעה להם להיערך לרכישת פאה הולמת, שכן שערה עתיד לנשור. איגור ניסה לספוג את כל המידע והרגיש שחלקים שלמים לא נקלטים ולא נתפסים. פתאום הרגיש חוסר אונים כמו בימים הראשונים שלו בבית הספר בארץ, כשכולם סביבו דוברים עברית, בעוד הוא שומע צלילים חסרי פשר. אולגה הקשיבה ונסוגה לתוך שעות רבות של שינה, כאילו ברחה מן המציאות ומן החיים. בשעות שבהן ישנה אולגה קרא איגור באתרי רפואה שונים, ברוסית ובעברית, על אודות המחלה של אשתו. מהר מאוד הבין שיוכל להביא את התועלת הרבה ביותר אם ייקח על עצמו את תיאום טיפוליה של אולגה. התיאומים כללו גם את קבלת האישורים המנהליים בקופת החולים שלהם. לאחר שקבע את מועדי הטיפולים, החליט שיתלווה לאולגה לכל אחד מן הטיפולים הצפויים לה; היא לא תיעזב לבדה, הוא יהיה לצידה בכל רגע ורגע ויתמוך בה כפי עשה תמיד. לצערו ראה את אשתו כשהיא מתעטפת באדישות, כאילו לא בה הדברים אמורים. היא לא שאלה שאלות ונהגה כמי שכפאו שד. למרות מאמציו של איגור לשוחח איתה בכל נושא – והרי בכל ימיהם ביחד, מאז ומתמיד חלקו ביניהם הכול – הפעם מצא את עצמו לבד, אפוף בחששות ובדאגה. ערב אחד, בדרכו מן העבודה, עצר איגור קצרות בביתם של דימה אחיו ואירינה גיסתו. הוא הרגיש שגרונו נחנק וקולו נשנק במרחב השתיקה שנכפתה עליו עם התכנסותה של האישה שאהב לתוך עצמה. הוא ישב בביתם של השניים לשעה קלה, לכאורה רק עדכן אותם במהלומה שהכתה בהם, אבל דימה ואירינה שמעו את נהמת ליבו ואת דאגתו. הם עודדו אותו והבטיחו שיתמכו בהם ככל שיוכלו. מעודד אך מעט יצא איגור מביתם. הם גמרו אומר שיחפשו כל דרך לעמוד לצידם של איגור ואולגה. אחרי ככלות הכול, זה שנים הם ארבעתם, עם דני וגילי, ילדיהם של דימה ואירינה, יחידה משפחתית; הם כל מה שיש להם – משפחה, חברים הכי טובים, היחידה המובחרת שלהם. עכשיו, משנקראת אולגה למלחמה על חייה, כולם מגויסים איתה כאיש אחד. הבוקר, בדרכם לטיפול הראשון, שאל איגור את עצמו לרגע איך לפתע התהפכו חייהם. משימה חדשה ומאתגרת עומדת לפניהם – גירוש הסרטן – והיא נחתה עליהם פתאום באמצע החיים, בתוך המרחב האישי והמשפחתי שלהם.