1. אמי הגנרלית
לאמא יש רק אותי. לי היה בית חולים שלם. בית חולים שדה.
במיטות קטנות, שגולגלו בקפידה מגאזה רפואית מצהיבה, שכנו סשה ומישה, שני ארנבים מפלסטיק שהתלוננו על כאבי פרקים, אלכסיי, טרקטור צהוב שראייתו היטשטשה, טימור, עכבר מירוצים שזנבו סירב להימשך ולהפעיל את הקפיץ שיזניק אותו לניצחון בתחרויות, ואיך לא, צ’בורשקה, ששקע בדיכאון עמוק.
מעבר למיטות הגאזה השתרעו להם המטופלים הגדולים. בית החולים שהוקם בחופזה (בכל זאת, אזור מלחמה) בפינה הצפון־מזרחית של שולחן האוכל, לא היה מוכן לקליטתם של חולים בגודל של הכלב פופיק, שאיבד את זנבו, והבובה מלבינה, שעפעפיה המזדקנים סירבו להיסגר ולהיפתח ללא סיוע. על כן השניים זכו לשהות באגף פרטי שהוקם (כאמור, בחופזה רבה) בסמיכות לחדר הניתוחים.
בחדר הניתוחים נפרשה מפית קרוֹשֶה לבנה, ועליה נפרש צלופן ורוד, שנועד לקלוט את רוב הדם שיישפך בניתוחי החירום, כך שהמפית היפה תוכל להישאר צחורה ומעומלנת לכבוד ביקורה של הגנרלית בבית החולים. טענתי בתוקף שהמפית מעומלנת, וטענותיה של אמא, שאי־אפשר לעמלן קרושה, העלו סרק. בדמיוני בן השלוש, עמילן היה אבקת קסמים נוצצת שהכניסה יופי וחיוניות בדברים שאבד עליהם הכלח. כך שמיד אחרי שאמא סיפרה לי שמפית הקרושה היא ישנה מאוד, והייתה ככל הנראה שייכת לבת דודתו של סבי המנוח, שהייתה זמרת אופרה באיטליה, הכרזתי שהיא, המפית, כמובן עומלנה, וכעת היא כשירה לשמש את בית החולים שלי.
מצדו השני של חדר הניתוחים נמצא חדר האחיות, שם ניתן היה למצוא שני מזרקים ללא מחטים, צנצנת זכוכית ללא מכסה, כפית מיניאטורית ישנה, שנועדה להעמיס סוכר לתוך ספלים אלגנטיים מתוך כלי סוכר בורגני, וערמה גדולה של צמר גפן. כשהתחננתי בפני אמא שתואיל בטובה לתרום מעט יוד למאמץ המלחמתי, נעניתי בסירוב נחרץ בטענה שבתה, המנתחת הראשית, מכניסה כל הזמן את אצבעותיה אל פיה, ולה, לגנרלית, אין שום כוונה להבהיל את המנתחת הדגולה לשטיפת קיבה במיון, אחרי שזו תתמלא ביוד.
לשווא ניסיתי להסביר לאמא שאני כבר לא מכניסה את האצבעות לפה. הלשון המיואשת, שחיפשה את האצבעות החסרות כל משך ההסבר, הסגירה את הסוד שלי והוכרזה כאשמה הראשית בכך שבבית החולים היחיד בחזית לא היה יוד.
בשל חוסר חמור בכוח אדם, קרו שני דברים. האחד — המנתחת הראשית נאלצה לשמש גם אחות, גם פסיכיאטרית וגם מנקה בבית החולים. בכל בוקר ביקשתי מהחולים לפתוח פה גדול והחלפתי את התחבושות על גפיהם הדואבים. ראיינתי את צ’בורשקה בנוגע למצבו הנפשי הרעוע והצטערתי מאוד שלא טרחתי עדיין ללמוד את האותיות שאמא תלתה מעל השולחן במטבח, כדי שאוכל לתעד את מסקנותיי מהטיפול בו. תוך כמה ימים מצבם של החולים התחיל להשתפר. סשה, הארנב הכחול, הפסיק להתלונן על כאבי הפרקים; מישה, הארנב הלבן, גילה את סגולות הריפוי של החברות ושיחק כל היום בחדווה עם אלכסיי, הטרקטור הצהוב, וצ’בורשקה שוחרר מבית החולים ומתפקידו כטייס בחיל האוויר ונשלח לביתו שבים השחור (על השידה הגדולה לצד הפטיפון). טימור העכבר התעודד וסיפר בדיחות גסות על קקי ופיפי, הבובה מלווינה הביעה השלמה עם מצב העפעפיים שלה, וכיוון שלא נשקפה סכנה לבריאותה התנדבה לערוך את סבב הזריקות היומי למטופלים האחרים, ואילו פופיק הכלב התרגל לזנבו החלופי העשוי צמר גפן והתנדב לשמור על בית החולים בלילות.
בכל ערב נקראה אמי הגנרלית לדגל, כלומר לביקורת. היא הייתה עוברת (במבטה) בין המטופלים, מתעניינת בשלומם ומחלקת מחמאות להנהלת בית החולים. ברשימת ההערות לשיפור נמצאה הצעתה של הגנרלית “לנקות עם סמרטוט” כל מה שאצבעה נגעה בו. ההנהלה התעלמה באלגנטיות.
כך חלפו הימים, ובית החולים שגשג. המלחמה הלכה והתרחקה ככל שכוחותינו דחקו את כוחות האויב רחוק יותר ויותר מגבולותינו. הרחנו את השלום באוויר, והשיחות בבית החולים, שקודם לכן נסובו סביב מחלות וכאבים, קיבלו כיוון מחודש בעקבות מברק שהגיע לבית החולים מצ’בורשקה, שהזמין את כולנו, צוות ומטופלים, לבקר בדַצַ’ה שלו בים השחור.
לצער כל הצבא הסובייטי בכלל ובית החולים הקטן שלנו בפרט, אמא שלי לא יכלה להקדיש את כל זמנה לתפקידה כגנרלית הממונה על בית החולים, ונאלצה לחלטר כמרצה באקדמיה למוזיקה, ולפעמים אפילו לנגן בפסנתר מול קהל שאינו חיילים אמיצים. בשעות הבוקר, כשהייתה עוטה עליה מעיל צמר עבה ונעלמת, בַּבַּה נדיה הייתה ממלאת את מקומה. לבבה נדיה לא היה שום כישרון לענייני צבא ושום עניין בבית החולים המוצלח שלי. היא הייתה תחליף עלוב לגנרלית, ורוב הזמן ישבה במטבח וחיסלה באופן שיטתי את כל האוכל שאמא הכינה בערב הקודם. לפעמים הייתה קוראת לי ומושיבה אותי בכיסא הלא נכון. שם, תחת עינה הבוחנת, נאלצתי לאכול שילובים שאמא לא הייתה מעלה על דעתה — פירוז’קי ממולאים בכרוב עם מיונז; דייסת שיבולת שועל עם מרק עוף; תפוחי אדמה עם תפוחי עץ. באותו בוקר גורלי, רגע לפני שאמא נישקה אותי עם רוק ולבשה את מעיל הצמר שלה, בבה נדיה אמרה לה: “היום אשטוף את הרצפה.”
“מה זאת אומרת?” אמא התבלבלה. “עם מים?”
השנה הייתה 1984 ברפובליקה בשקיריה (שנקראת היום בשקורטוסטן). לא היה אפשר אפילו לדמיין שמישהו יעשה רצפה ממרצפות שצריך לשטוף במים.
“אסחט את הסמרטוט,” הרגיעה בבה נדיה את אמא, שפזלה בחשדנות אל הסדקים שבין קורות העץ שהרכיבו את הרצפה. “לא יטפטף לשכנים.”
אמא לא נראתה משוכנעת, ובבה נדיה המשיכה במסע שיווק השטיפה: “הילדה מצוננת. זה מהאבק.”
אני הייתי “הילדה”. לכל היותר — “היא”. על אף ששמרה עליי במשך שנה וחצי, שלוש פעמים בשבוע, לא היה לבבה נדיה מושג איך קוראים לי.
אמא נאלצה להשאיר את החששות שלה מבבה נדיה עם דלי מים בבית, יחד עם בבה נדיה ואתי.
היום הזדחל בעצלתיים. בבה נדיה ישבה במטבח, ואני הכתבתי לבובה מלווינה, המזכירה שלי (שפעם הייתה מטופלת בבית החולים), מברק לצ’בורשקה. לאחר התלבטויות (מחיר המברק נקבע על פי מספר המילים), תוכנו של המברק היה כדלקמן:
חבר. יקר. בשמחה. נגיע. תודה. הזמנה. שלח. כתובת. מדויקת. אוהבים. בית חולים שדה 6.
רגע לפני שעמדתי להורות למלווינה לגשת לדואר ולשלוח את המברק ליעדו, אחז בי פחד עמוק. אמנם בבה נדיה מריחה תמיד משום ולא מתעניינת בשלומם של החולים, אבל היא כמעט בת בית, ואם לא אזמין אותה לבוא אתנו להתארח אצל צ’בורשקה ולהשתזף בים השחור בעודנו אוכלים אבטיח אדום כמו בגלויה שסבתא שלחה — אכשל במילוי חובתי כמנהלת בית החולים.
“בבה נדיה, בבה נדיה!” קראתי בקול. מהמטבח נישאו קולותיה הרמים של תוכנית בוקר, ותגובה אין. “בבה נדיה, בבה נדיה, בבה נדיה!!!” הגברתי את הקול.
כלום.
אולי היא מתה? חשבתי בתערובת של תקווה ופחד. מיד כעסתי על עצמי. איזו מין מנתחת את? איזו מין מנהלת בית חולים? גשי לשם מיד ותבדקי מה שלומה.
כשניסיתי להוריד את הרגליים לרצפה, הן הרגישו רכות ואווריריות. לא היה להן סיכוי לשאת אותי עומדת, שלא לדבר על המסע הארוך דרך המסדרון אל המטבח.
“בבה נדיה?” ניסיתי שוב בקול חלש.
זהו. היא מתה. אני תקועה בדירה עם בן אדם מת. ואם מתה מהמגפה השחורה? היא יכולה להדביק אותי גם אם היא כבר מתה? ואם אשאר על הכיסא הגבוה עד שאמא תחזור, האם אוכל להידבק גם מכאן? האם המגפה השחורה נודדת באוויר? איך זה למות בגיל שלוש וחודש?
ברבות השנים אמא תודה שאולי להרדים אותי מגיל אפס מול הטלוויזיה לא הייתה דרך הפעולה הטובה ביותר. בערבים, אחרי הביקורת בבית החולים, היינו מתכרבלות על הספה מול הטלוויזיה. אמא הייתה פותחת את התלתלים שלי בלי חשבון באצבעות מיומנות, ואני הייתי נלחמת בגלי השינה המאיימים לשאת אותי. בין גל לגל דיבר מגיש החדשות הקירח על פצצות גרעין. אמא לא התעניינה בפצצות, וכשהעבירה ערוץ היה נשמע לפעמים איזה ולס נחמד או מינואט, אבל היא גם לא התעניינה בפסנתרנים גרועים, אז הייתה מעבירה גם אותם. היו רק שלושה ערוצים, אבל אמא העבירה והעבירה, יודעת שלכל דבר יש סוף ואולי עוד תגיע תוכנית טיולים או לפחות היסטוריה. בין גל שינה אחד למשנהו גיליתי שבאפריקה יש אנשים בצבע חום, שעיר הבירה של אנגליה נקראת לונדון ושעד היום גרה שם מלכה, כמו בימים של הצאר, ושפעם מלא אנשים מתו מהמגפה השחורה.
“מוקדם מדי,” אמא תיאנח כעבור כמה חודשים, בביקור הראשון שלי בבית הבוץ הקטן של סבתא באוקראינה, אחרי שסבתא תשאל אותה בעדינות מאיפה שמעתי על דוקטור מנגלה. “אבל היא נרדמת ככה כל כך מהר...”
מים. המון מים. מים בכל מקום. רגע לפני שהדמיון שלי סחף אותי עם הזרם האדיר שעמד לשטוף את החדר מהחלון שבקומה העשירית, נזכרתי שאני מכירה את הצליל הזה. השירותים. בבה נדיה הורידה את המים בשירותים.
“בבה נדיה, בבה נדיה!” הרגליים שלי חזרו לעצמן בבת אחת ומיהרו אל המסדרון. “בבה נדיה, את לא מתה!”
דלת השירותים נפתחה, ובבה נדיה כבדת הגוף התגלגלה משם בשמלת כותנה מהוהה עם חמניות שפעם היו צהובות. הייתה לה צמה ארוכה־ארוכה. פעם שאלתי את אמא איך זה שלבבה נדיה, שהיא זקנה מאוד יש צמה, ולה, לאמא, שהיא אמנם זקנה אבל לא כמו בבה נדיה, יש שיער קצר. אמא עשתה מן תנועה כזאת עם היד, שכעבור כמה שנים תתווסף אליה הברכה “אוי... לכי את...” ואמרה ששיער בכלל לא קשור לגיל.
“מי מתה?!” בבה נדיה שאלה אותי בעליצות לא אופיינית. “מה יש לי למות אני? רק הזַ’רקוֹיֶה של סוניה לא יושב לי טוב עוד מאתמול. לא מתים מזה.”
בפרץ של אהבה שהפתיע את בבה נדיה, אבל בעיקר הפתיע אותי, חיבקתי את הרגליים של האישה הזקנה.
“מאיפה היא יודעת בכלל מה זה מתה?” מלמלה בבה נדיה במבוכה וניסתה ללטף את הראש המקורזל שלי בידה הגדולה.
“לא יודעת,” משכתי בכתפיים.
“מה זה מת?” החליטה בבה נדיה לפתח דיון פילוסופי מול דלת השירותים. ריח חריף זלג החוצה אל המסדרון והעלה דמעות בעיניי. הדמעות של החריף הזעיקו את הדמעות של הבאמת, וחשבתי איך אמא הייתה מאוד עצובה באחד במאי ואני לא הבנתי למה היא עצובה ביום כל כך שמח, אז שאלתי אותה והיא אמרה שהיא לא יכולה כל כך להיות שמחה כי סבא שלי, אבא שלה, מת באחד במאי.
“מת זה כמו ישן אבל שלא מתעורר,” משכתי באף. הדמעות שלי התחילו לטפטף על כפות הרגליים עטויות הכפכפים של בבה נדיה.
“למה היא בוכה?” בבה נדיה עמדה דום, שתי הרגליים שלה שבויות בזרועותיי. “היא רעבה בטח, נכון?”
“אני לא היא,” בכיתי. “אני נינה, נינקה, נינוצ’קה!”
“היא רוצה גלידה?” בבה נדיה הרימה את הפנים שלי אליה. “רוצה אסקימו עם ריבה?”
אסקימו עם ריבה הייתה הצעה רצינית מאוד.
“למטבח,” בבה נדיה שילחה אותי. “שם כבר שטפתי. בבה נדיה תשטוף את החדר ותבוא לתת אסקימו עם ריבה.”
דידיתי למטבח והתיישבתי בכיסא שלי, הרחוק מהחלון, שהיה צמוד להסקה. בחודשי החורף ההסקה עבדה כל כך חזק שלא היה אפשר לגעת בלי להיכוות.
ירד שלג. החורשה שמעבר לשכונה שלנו כוסתה כולה בלבן. בסוף השבוע ילדים משכו מזחלות במעלה הגבעה וטסו למטה על רקע הצווחות של הוריהם. באמצע השבוע ההורים היו בעבודה והילדים בגנים. חוץ ממני. אני הייתי בבית עם בבה נדיה. פעם שאלתי את אמא למה אני לא הולכת לגן. היא אמרה שיש לי עוד מספיק שנים לחטוף מחלות ולריב עם אנשים.
“זהו,” בבה נדיה דחפה את המגב מאחורי המקרר ושטפה את ידיה בכיור. “הכול נקי, הכול מסודר, עכשיו גלידה.”
מחאתי כפיים. לא הייתה לי שום דרך לדעת שבזמן שהסתכלתי מהחלון, אסון התרחש בחדר הסמוך.
בבה נדיה הוציאה מהמקפיא את הגלידה. זה היה גביע ופל עגול עם תחתית שטוחה, מלא בגלידה לבנה, עטוף בנייר לבן מבריק. בבה נדיה קילפה בזהירות את הנייר, הניחה את הגביע על צלחת קטנה, וחצתה אותו לשניים לאורכו באמצעות סכין חדה. היא הניחה כל חצי בצלחת נפרדת, ועל כל חצי מזגה בנדיבות ריבת תות בכפית.
נדנדתי את הרגליים שלי מתחת לשולחן ונתתי לגלידה האדמדמה מרוב תות להקפיא לי את השיניים ואת כל האזור שבין האוזניים. בבה נדיה אכלה מהר, והשפתיים שלה נהיו קצת אדומות מהריבה. ניסיתי לחשוב אם זה עושה אותה דומה לבבה יאגה, שאכלה איזה ילד חמוד, אבל השביל הזה הוביל בחזרה אל אגם הדמעות שנקרא “מת” ולא רציתי לחזור, אז במקום זה חשבתי שתכף אמא תחזור ואוכל לספר לה שצ’בורשקה הזמין את כולנו לבקר אותו בים השחור ואז ניסע ויהיה נורא נורא כיף ונאכל אבטיח אדום כמו בגלויה... רק רגע. שכחתי לגמרי להזמין את בבה נדיה.
בדיוק כשהמחשבה מילאה אותי באשמה, סב מפתח בחור המנעול.
“מַמַה, ממה!” קפצתי מהכיסא ורצתי לדלת הכניסה. “ממה הגיעה! עכשיו ניסע לים השחור!”
אמא נישקה אותי, הדליקה את האור, ומבטה סרק את החדר.
“תודה רבה, בבה נדיה!” היא קראה לכיוון המטבח. “באמת מאוד מאוד נקי! נכון?” שאלה אותי.
הסתכלתי אל תוך החדר. רצפת העץ הבריקה והשטיחים שצפו עליה כמו איים נראו רעננים וצבעוניים מתמיד. על המדף שעל יד החלון ישבו כל הצעצועים שלי יחד —
רגע. מה?!
רצתי לתוך החדר. כמו אחרי הפגזה אכזרית של הנאצים, שולחן האוכל היה ריק לגמרי, גימור הלכה שלו מבריק באור הנברשת. לא היה זכר למיטות, למטופלים, לחדר הניתוחים ולמפית הקרושה המעומלנת ולחדר האחיות. כלום. היא השמידה הכול.
משם הדרך לכל ה”מת” הזה, שניסיתי בכל הכוח לא לחזור אליו, הייתה קצרה מאוד. הקיבה שלי התהפכה מרוב התייפחויות. חיבקתי את רגל השולחן ובכיתי על כל חיילנו האמיצים שאבדו, ועל הכישלון הארור שלי כמנהלת בית החולים שלא הצליחה לשמור על המטופלים שלה מפני החורבן הגדול. לא משנה כמה פעמים אמא ניסתה להראות לי שכל החיות תקינות ומחכות לי על המדף שרק אמציא את ההרפתקה הבאה, הציעה שנקים את בית החולים מחדש וביקשה באופן הגנרלי ביותר שאירגע ולא אהיה משוגעת — לא הצלחתי להתאושש מעוצמת המכה של הבוגדת בבה נדיה, שרצחה את המטופלים שלי בזמן ששיחדה אותי בגלידה עם ריבת תות. בכל פעם שהיפחות נרגעו, נזכרתי כמה אני אשמה שלא השגחתי על החולים שלי שהיו באחריותי ושוב ייבבתי, מחבקת בכל הכוח את העמוד האחרון שנשאר מבית החולים המופגז שלי — הרגל של שולחן האוכל.
מתישהו בתוך כל הטרפת הזאת, בבה נדיה כנראה הלכה. אמא התיישבה על הרצפה על ידי והדליקה את הטלוויזיה. דיברו על שרפות שפוקדות את היערות הגדולים בקיץ וכמה מסוכן זה לכפרים הקטנים שביערות. התחלתי להירגע. כשהראו משפחה נמלטת מפני חומת אש ניגבתי את הדמעות.
אמא נאנחה, ובין צילום מחריד אחד למשנהו ניסתה להסביר לי מה זה פרופורציות ואיך הבהלתי את בבה נדיה ושאי־אפשר מכל דבר להיכנס מתחת לשולחן ולצרוח ושאני כבר בת שלוש והגיע הזמן להתנהג בהתאם לגיל שלי. פתאום הרגשתי רע. הרי בית החולים היה רק משחק. הנה כל הצעצועים שלי שאני אוהבת, מתוקנים ומוטלאים באדיבות אמי הגנרלית, מחכים לי על המדף, נקיים ושמחים. ואם ארצה להקים את בית החולים מחדש, הרי לא תהיה שום בעיה. למה צעקתי ככה? למה בכיתי? עכשיו בגללי אמא נראית עצובה.
משכתי באף, ואמא, שהבינה בדיוק לאן נושבת הרוח, רק אמרה: “מספיק עם זה להיום, טוב?” הסכמתי, ומיד גל של שינה הכה בי והפיל אותי אל הכרית הגדולה של הספה, שעברנו אליה מהרצפה בלי ששמתי לב.
בבה נדיה לא חזרה עוד. במקומה הגיעה סבייטה, סטודנטית של אמא בשנה השנייה ללימודיה, שהייתה יפה וחייכנית ורצתה, ביוזמתה, להקריא לי סיפורים. אחריה הגיעה סטודנטית נוספת של אמא, נטשה, שחשבה שקור זו לא סיבה להישאר בבית, הלבישה אותי בכל הבגדים החמים שהיו לי ולקחה אותי לגינת המשחקים להחליק על המגלשה שהתכסתה בקרח.
אחרי שהבנתי שבבה נדיה לא חוזרת, הבנתי גם שזה בגללי. ביקשתי מאמא שניסע אליה הביתה לכפר כדי שאוכל להתנצל, הצעתי להכין לה גלידה עם ריבה ופרח מנייר טואלט וחוט ברזל.
אמא רק שאלה אם אני רוצה שבבה נדיה תחזור לשמור עליי. נדתי בראשי לשלילה בתוקף.
כעבור חמש שנים וחצי, ערב העלייה לישראל, אזכר משום מה בבבה נדיה כשנשב בסלון של סבתא באוקראינה ונבהה במזוודות הארוזות. אני אשאל את אמא למה לא הסכימה שאתנצל בפני בבה נדיה לפני כל השנים האלה.
“על מה היה לך להתנצל?” אמא תשאל בחיוך המסתורי שלה.
“היא הרי עזבה כי העלבתי אותה,” אטען בביטחון. “כי התנהגתי כמו משוגעת. את בעצמך אמרת, בלי פרופורציות.”
“לא, דוּרַק,” אמא תצחק את הצחוק המידבק שלה. “היא לא עזבה. אני אמרתי לה שלא תחזור יותר.”
“למה?” אתהה.
“לפעמים את מפתיעה אותי,” סבתא תגחך ותפצח גרעין חמנייה קשה במיוחד. “ככה את מכירה את אמא שלך? בתור אחת שתיתן לאישה שהרסה בית חולים לשמור על הילדה שלה?”
אני אחייך, ואז משום מה אחשוב שבחיים אני לא רוצה שהן ימותו. וזה יוביל למשיכה ארוכה שלי באף, שתוביל לזה שאמא מיד תשים לב שהברז שלי עומד להיפתח ותחפש תוכנית אסונות בטלוויזיה.
ענת חן (בעלים מאומתים) –
ספר קליל כתוב יפה מתאים לימים הקשים האלו. אהבתי