צבאים

עַכְשָׁו אֲנִי שָׁם עַל הַגַּג.
גִּלִּיתָ אֶת פִּי-הַבְּאֵר, לָכֵן אֲהַבְתִּיךָ, אָחַזְתִּי בִּכְנַף מְעִילְךָ – מָצָאתִי אֶת הַמָּקוֹם.
אֲהוּבִי, רוֹעִי, רוֹעִי, רוֹעִי, תֵּן לִי לְנַגֵּן אֶת הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת, מָקוֹם מָתוֹק כְּמוֹ בְּאֵר
מַיִם חַיִּים. מָצָאתִי – מָצָאנוּ, וְאָנוּ מְחֻבָּרִים בַּחִבּוּר, בַּכְּתִיבָה מִתְחַבֵּר הָעוֹלָם, אֲנִי
רוֹאָה אוֹתְךָ עַל הַמִּרְפֶּסֶת אַתָּה צוֹחֵק אַתָּה מִתְעַלֵּס עִם הָרוּחַ כְּמוֹ מְכַשֵּׁף טוֹב.
אַתָּה נוֹשֵׁם כְּמוֹ אַהֲבָה.
אֲנִי עוֹלָה בַּמַּדְרֵגוֹת חֶרֶשׁ. הוּא פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת, הַקִּירוֹת הַמְּסֻיָּדִים, כָּל הַמּוּסִיקָה
מְתֻיֶּקֶת בְּתִיקִים יְרֻקִּים (אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה עַכְשָׁו) – יֵשׁ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן.
לְמַעְלָה, תָּמִיד. אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַלַּיְלָה הַתֵּל-אֲבִיבִי. אֵינִי יוֹדַעַת אֵיזֶה סֵפֶר אֲנִי
כּוֹתֶבֶת אֲבָל עָלַי לַחְזֹר לְשָׁם. קוּמִי אוֹרִי, אָמַרְתָּ, אַתָּה אוֹמֵר לִי, פָּאוּל צֶלַאן אָמַר,
אֲנִי הָיִיתִי אֶהְיֶה, מַמְשִׁיכָה אוֹתָנוּ, אֶת הַנְּיָר.
(מתוך “צבאים”)

הָיִיתִי רוֹצָה לְהַאֲמִין,
שֶׁכּתְִיבתִָי
מְנַצַּחַת אֶת הַבַּרְבָּרִים
וּמַחְלִימָה אֶת הַמֵּתִים
וּמַשְׁגִּיחָה
(מתוך “שירת הבראשית”)

“אוריה שולחת את שיריה לשתות ממקורות המים החיים שהעברית העכשווית נוטה לשכוח. אם שיטפונות השירה האחרונים גרמו לתחושת צמא למקור מטהר, הנה אוריה פורצת ממעיינות עמוקים ורחבים.”
יוסף עוזר