צדק כהוגנות

שישים שנה לפני שיוצאת לאור המהדורה העברית הזאת של ספרו האחרון של רולס, התפרסם (1951) מאמרו הראשון של הפילוסוף הצעיר ובפתיחתו ההכרזה שכיום אפשר לראות בה הצהרת כוונות שאפתנית לקראת מפעל חיים:

את השאלה שבה נעסוק אפשר לנסח בדרך הבאה: האם קיים הליך הכרעה סביר שהוא חזק מספיק, לפחות במקרים מסוימים, כדי לקבוע את האופן שבו אינטרסים מתחרים מתבררים, ובמצבים של התנגשות מקבל אינטרס אחד קדימות ביחס לאחֵר; ועוד, האם את קיומו של הליך כזה, כמו גם את הסבירוּת שלו, אפשר לייסד על-פי שיטות מחקר שהן רציונליוֹת?

במהלך עשרים השנים הבאות פירסם רולס עוד שורה של מאמרים, ולאחד מהם (1958) קרא בשם אשר ממרום המבט המאוחר כיום אפשר לראות בו מעין קריאת-קרב אינטלקטואלית: "Justice as Fairness". לעוסקים במקצוע בעת ההיא, מורים ותלמידיהם, היה אז ברור שהמאמרים הבודדים האלה, יחד עם השטף הגובר והולך של תגובות ביקורתיות הלוך-ושוב בין רולס ומבקריו ותלמידיו, מבשרים את תחילתו של עידן חדש בפילוסופיה הפוליטית, ועימו השחרור שהגיע-זמנו מן השפל והעקרוּת שהביאו את מעט הדיונים בתחום אל מבוי סתום. ודיברו אז במסדרונות האוניברסיטאיים, וידעו: רולס עובד על חיבור גדול.

וכך, בשנת 1971 הופיע A Theory of Justice. גודלו ומורכבותו של הספר הפתיעו אף את מחברו. הוא, שבצעירותו ערך לפרנסתו את המפתח לספרו החדש של אחד ממוריו על ניטשה, ערך עכשיו את המפתח לספרו שלו, ולצד הפירוט והחידוש והחוּמרה הניבטים אל הקורא מן המפתח הזה, קשה שלא להתפעל מן המניפה הנפרשׂת כך לעינינו (ולעיניו המשתאות של רולס עצמו) – רשת עצומה של שמות ומושגים ותת-מושגים, ובהם מתן-כבוד להיסטוריה של הרעיונות בפילוסופיה הפוליטית, לצד יצירתיות לשונית אמיצה שהיא עדות לפריצת הגבולות המקובלים של הדיון.

הכרך העבה הזה – "הספר הירוק" – עמוס לעייפה, קשוח, והוא לא קל לקריאה. אבל אל הדייקנות הרַבּה ונטל האחריות שהוא מעמיס על הלומד מצטרפת גם תחושה של דחיפוּת: הימים הם ימי מלחמת וייטנאם. השאלות של צידוק מרחפות על-פני כל האווירים, והדיון הפילוסופי, ככל שיהיה אנליטי ומופשט, אינו יכול שלא לעגן אותן בקרקע של מציאות. איזו מציאות? זאת הבוערת על הקרקע, כמובן. ודווקא משום כך, כה מרגש לשמוע את מילות הסיום הכמעט-פיוטי של תיאוריה של צדק, שם ממריא רולס, הפילוסוף הארצי, אל עֵבר מציאות שהיא על-זמנית:

...וכך, מה שאנחנו עושים הוא לצרף לכדי תפיסה אחת את מכלול התנאים שאנחנו מוכנים – לאחר מחשבה ראויה – לראותם כסבירים כאשר אנחנו מתנהגים האחד מול האחר. מן הרגע שבו אנחנו מבינים את התפיסה הזאת ["צדק כהוגנות"] אנחנו יכולים בכל זמן שהוא להסתכל על העולם החברתי מנקודת המבט הדרושה... לראות את מקומנו בחברה מן ההיבט של התפיסה הזאת, פירושו לראותו sub specie aeternitatis: לראות את המצב האנושי לא רק מכל נקודות המבט החברתיות אלא גם מכל נקודות המבט שבַּזמן. נקודת המבט של הנצח איננה נקודת מבט ממקום אי-שם מעבר לעולם, גם לא נקודת המבט של איזה יש שהוא טרנסצנדנטי; אדרבה, זאת נקודת מבט מובהקת של מחשבה ושל רגש, שאותה אנשים רציונליים יכולים לאמץ לעצמם בתוך העולם... טוהר הלב – אצל מי שמסוגל להשיגו – פירושו יהיה לראות נכוחה ולפעול בחסד ובשליטה עצמית מתוך נקודת המבט הזאת.

מי היא, או מה היא, התפיסה (conception) הזאת? הספר הגדול של רולס הוא תיאור, הסבר וצידוק שלה. "צדק כהוגנות" הוא אפוא

השם הפרטי של הדוקטרינה המוסרית המסוימת המפורטת כך לאורך קרוב לשש-מאות עמודים; "זהו השם הפרטי של דין-וחשבון מסוים של צדק, וכך צריך תמיד להבין אותו".

אלא שההצהרה הזאת אינה פשוטה. על התיאוריה נכתבו מיליוני מילים על-ידי מבקריו של רולס, ומאמרים לרוב וכמה ספרים על-ידי רולס עצמו – להתקיף, להגן, להרחיב, להבהיר, להוסיף, וגם לשנות. המעקב אחרי כל זה אינו קל, גם אם יש בו הרפתקה אינטלקטואלית מאלפת. גם גדולי מבקריו של רולס – כמו, לאחרונה, אמַרטיָה סֶן (ראו דבריו של יוסי דהאן באחרית דבר שהוספנו כאן) – אינם יכולים שלא לראות בו מופת של פילוסוף: חכם, שקדן, צנוע ואמיץ.

אבל מה יעשה הקורא? שהרי תיאוריה של צדק הוא ספר שנפל קורבן, אם אפשר כך לומר, להצלחה של עצמו. כל שלב שבו יחליט הקורא להצטרף אל המסע הוא צעד שלפני התפנית הבאה. זהו טבעו של הבניין המפואר, זהו טבעו של הארכיטקט הראשי. הנה סימני-הדרך שאותם מציב חברו הקרוב ופרשנו המצוין של רולס, בֶּרטון דְרֶבֶּן (Dreben, מי שהספר החדש הזה מוקדש לו): השם הפרטי Justice-as-Fairness, שכדאי "לשים בו מקפים מחברים" – של מה בדיוק הוא שֵם? בתחילת הדרך אמר רולס כי זהו שמה של הדוקטרינה המוסרית הכוללת שאת תיאורה אנחנו מקבלים בכרך הגדול משנת 1971, והנה היא לפתע, בספרו הגדול הבא (Political Liberalism) משנת 1993, שמה של "תפיסה פוליטת מסוימת", ואחר-כך שמה של "תפיסה פוליטת שהיא דוגמה לתפיסה פוליטית ליברלית", ולבסוף, אולי תפיסה פוליטית מסוימת שלא יהיה זה סביר להניח כי האזרחים כולם אכן יסכימו ביחס אליה, ועל כן (בסופו של דבר?): Justice-as-Fairness היא אחת מתוך "משפחה של תפיסות פוליטיות" במסגרת של דמוקרטיה ליבלרית.

לא מדובר כאן בחוסר עקביות, אלא בהתקדמות. מאחורי הדקויות האלה חבויה תפנית חשובה. עיקר קסמו של הניסוי המחשבתי שצִייר רולס מלכתחילה וקרא לו מאז "המצב המקורי" היה בכך שכאשר יוצאים משתתפי "המצב" מתוך מסך הבערות שהיו נתונים בו בעת בחירת עקרונות הצדק, הרי הם מחויבים להם, לעקרונות האלה, משום שהסכימו להם לפני שידעו מי הם ומה הם בעולם עצמו. אבל מה אם אז תתעוררנה ההתנגשויות בדבר העקרונות או מימושם בפועל? "הבנה משותפת ומתמשכת בדבר דוקטרינה אחת דתית, פילוסופית או מוסרית", אומר אז רולס, "אפשר לקיים רק על-ידי השימוש הכּוֹפה של כוחה של המדינה". האומנם? לא זה מה שנדמה היה כי למדנו בתיאוריה של צדק.

כך, כאמור, ב-1.993 והנה, המהדורה השנייה, המתוקנת, של תיאוריה של צדק יוצאת לאור באנגלית רק כמה שנים אחר-כך, ב-1.999 שם מסביר רולס כי היא מבוססת בעיקרה על התיקונים וההשלמות שערך בשביל המהדורה הגרמנית מ-1.975 גם התרגומים לשפות אחרות נעשו על-פיה. ומה, אם כן, עם עשרים השנים שבתָווך, ובהן כל מה שנכנס כחידוש וכשינוי מהותי בליברליזם פוליטי ועוד?

הניסיון להבין את עמדתו העדכנית של רולס ביחס לתיאוריה חשוב ומרתק משום אופיו של רולס כפילוסוף: הוא מופת של הקשבה, כשיש מה להגן עליו הוא מגן ומבהיר, וכשיש צורך לשנות – הוא משנה, גם אם מדובר בתפניות של ממש. אבל המעקב עצמו קשה. הנה: בשנת 1996 יוצאת לאור המהדורה המורחבת של ליברליזם פוליטי, ושם, בהקדמה, הוא מכריז: "מטרה מרכזית של ליברליזם פוליטי היא להראות כיצד הרעיון של חברה מוסדרת-היטב עשוי להיות מנוסח מחדש כך שיתחשב בעוּבדת הפלורליזם הסָביר". כאן, בשינויים שהכניס, כבר חבוי המהפך העיקרי. ברור שיש לקרוא את הישן לאור החדש.

זאת ועוד: לפני שעצרה אותו מחלתו, רולס עבד על מהדורה מתוקנת ומעודכנת (שלישית!) של ליברליזם פוליטי, שכבר לא תראה אור. על כל זה יש לזכור כי בעת ההיא, זרם ההתייחסויות לתיאוריית הצדק של רולס הוא כבר מבול. כל-כך הרבה בשר יש כאן לנגוס בו!

*

מן הרגע שבו התברר כי גם מהדורה שלישית ומעודכנת של תיאוריה של צדק כבר לא תבוא, שָבה ועלתה האפשרות לתרגם לעברית את המהדורה השנייה. לאור הסקירה הקצרה לעיל, וההקדמות של רולס עצמו ושל העורכת אֶרין קֶלי, לספר הנוכחי, חסרונה של בחירה כזאת ברור. ועל יתרונה של הבחירה בהצגה מחודשת, שהוא ספרו האחרון, מעידים דבריו של רולס כי הצגה מחודשת זו היא "ניסיון לתת במָקום אחד ובאופן כולל את ההסבר לצדק כהוגנות כפי שאני רואה זאת היום, והיא מסתמכת על כל עבודותי הקודמות". יש גם להוסיף ולומר, כי במקומות מסוימים הספר נותן פתח לדיון בנושאים ספציפיים שבהם לא דן רולס לפני כן. כמובן – החיסרון ברור אף הוא: לכל אורך הצגה מחודשת מניח המחבר את קיומו של הספר הגדול, התיאוריה, והיא (עדיין) איננה בעברית. כדי להתגבר על החסר הזה עשו העורכת האמריקאית והמתרגמת העברית מאמצים מצוינים והעירו כפי שהעירו, להקל. על כך יש להוסיף את הידוע, והוא, שעד כמה שנוגע לעברית רולס הוא כאן בחברה של בני אצולה: כמו אצל כל אחד מן היוצרים הגדולים שנהיו קלסיקה (ועוד בחייו שלו), כדי להמשיך וללמוד ייאלץ הקורא העברי לרוץ אל המקורות עצמם; וכשכך יהיה, יהיה גם זה שׂכרנו. וכמובן, המהדורה השנייה (היחידה הניתנת היום להשגה) של התיאוריה תמצא אולי גם היא מתרגם(ת) ועורך(ת) ומוציא(ה) לאור בעברית, ואז, למרות חסרונותיה ועל מעלותיה הרבות, היא תראה בוודאי חיים חדשים, דיגיטליים, לצד אחותה זו המחודשת.

ועל העברית עצמה, שתי הערות:

1. כדאי להשתמש במילון המונחים. הוא תוספת חשובה של המתרגמת ונערך לאחר שיקול דעת בכל מהלך התרגום: לא קל לשַמר את הקפדנות ואת החדשנות של רולס גם יחד. יש בו, נוסף לעזרה בלימוד, גם פיצוי על הדילול המסוים במפתח, מה שכפוי עלינו מטבעו של המעבר משפה לשפה; לא כל מונח רולסיאני, ישן או חדש, מיתרגם אחד-לאחד. במפתח אי-אפשר לעקוב אחר הפתרונות העבריים השונים, שבטקסט עצמו באים על מקומם בגמישות ובדיוק, באופן שישרת את הקוראים.

2. Justice as Fairness, כאמור, משמש כשם פרטי. ומתברר כי רולס הוא, בין השאר, "איש שיווּק" מוצלח: השם הזה נקלט כבר מזמן, אבל לא רק בגלל הצלחתה של התיאוריה, אלא גם מפני שלא רק "fair" אלא גם "fairness" הן מילים פשוטות, כמעט עממיות, באנגלית. ולא רק באנגלית: יש מי שמוותר בעברית על "הוגן" ומעדיף את "פֵייר" (ובעיקר את "לא פייר" האינטואיטיבי), וכבר נשמעו במקומותינו דיבורים על "פֵייריוּת". את המפלצת הזאת כמובן לא נדביק ל"fairness" של רולס, אבל כנראה ייקח זמן עד ש"הוגנוּת", שהיא ללא ספק נכונה, תהיה גם בת-בית אצלנו. על החולשה הזאת של שפתנו יש להודות משום חשיבותה בשביל רולס. הוא יודע עד כמה בחלקים מסוימים של ספריו הטקסט מקבל אופי מופשט ו"לא מן העולם הזה", כדבריו. ועל זה הוא כותב בפשטות: "אני לא מתנצל על כך". אבל כשהוא מביא בהערותיו המתודולוגיות בפתח התיאוריה את האנלוגיה בין התורה שהוא מציע ובין הפרוגרמה של נועם חומסקי בבלשנות, הוא מדגיש את החשיבות של עיגון העקרונות התיאורטיים באינטואיציות הלשוניות הפשוטות של דובר השפה. ו-fairness, מה לעשות, יותר פשוטה (בינתיים) מהוֹגנוּת.

*

מהי השפעת מפעלו הגדול של רולס? יש אומרים, הפילוסופיה הפוליטית נולדה מחדש בשנת 1.971 ויש אומרים, אולי, ועל כל פנים יש כאן הגזמה, ובוודאי התכנסות מערבית אל תוך עצמה. כך או כך, האגדה מספרת על סטודנטים סינים שהניפו עותקים של תיאוריה של צדק אל מול פני צלמים בכיכר טיאנאנמן ב-1.989 ומה שאינו אגדה הוא העובדה שצעירים רבים שהוטרדו מן השאלה האומנם לגיטימית היא ההצטרפות שלהם, כיחידים, אל תנועות של סרבנות, פנו אז לחפש תשובות בפרקים המכוננים אצל רולס (פרקים שלא שינה בהם דבר לאורך השנים). אלא שהוא עצמו, בביקורו בארץ שנים אחדות לפני מותו, היה כדרכו יותר ספקן לגבי כוחה של התיאוריה: לא, הוא "חושב כפסימיסט ביחס להשפעתה של הפילוסופיה".

מקובל לומר שמקורותיה של צדק כהוגנות הם התיאוריות הפוליטיות המסורתיות של האמנה (Contract Theories) והתיאוריה המודרנית של קבלת החלטות רציונלית (Rational Decision Theory). אין ספק שאכן כך הדבר. אבל בשנים האחרונות לכתיבתו חזר רולס שוב ושוב על האמירה שאין לייחס לאלה משקל רב מדי. מקור חשוב לא פחות בשבילו הוא התיאוריה התיאולוגית של "הצופה האידאלי", ובפרט כפי שזכתה לגירסה חילונית אצל יוּם ואדם סמית, ואצל רוֹדְריק פירת' (Firth) במאמרו מן הזמן שבו החל רולס את פיתוח תורתו שלו: "Ethical Absolutism and the Ideal Observer". על דרך ההגזמה אפשר אולי לומר שהניסוי המחשבתי הנהדר של "המצב המקורי" הוא היפוכה של ההשקפה בדבר יחסי התיאולוגיה והפילוסופיה: מעכשיו, התיאולוגיה היא שִפחתה של הפילוסופיה. לאחר מותו של רולס ב-2002 נמצא בין ניירותיו (ובמחשב שלו, משנת 1997) חיבור קצר בשם "על הדת שלי" (ראו בכרונולוגיה ובביבליוגרפיה). בין השאר הוא אומר בו:

מן הטקסטים הרבים שקראתי על דת, רק מעט השאירו בי רושם כפי שהשאירו דעותיו של ז'אן בּוֹדֶן [Bodin, – המשפטן הצרפתי איש המאה השש-עשרה], בספרו התוועדות השִבעה על דבר סודותיו של הנשגב... בסוף ההתוועדות, שבעת המשוחחים [קתולי, יהודי, לוּתרני, קלווניסט, מוסלמי, פילוסוף נטורליסט, וספקן] מסכימים לזנוח את נסיונותיהם להפריך האחד את דעותיו הדתיות של האחר, ובמקום זה לעודד כל אחד את האחרים לתאר את השקפותיהם שלהם כך שכולם יוכלו ללמוד מה האחרים חושבים ויוכלו להבין מה הן אמונותיהם באופן הבהיר ביותר...

זה מה שרולס מתכוון לו בביטוי שהמציא לְמה שהטריד אותו ברבע האחרון של חייו: עובדת הפלורליזם הסביר. מפעלו הגדול הוא הניסיון להראות שקיומה של דמוקרטיה ליברלית צודקת הוא אידאל בר-קיימא. בארצו שלו, ובארצות אחרות שהוא משקיף עליהן באמפתיה ובדאגה – הודו, ישראל – הדת, כתפיסת חיים כוללת, משחקת תפקיד עצום. מעבר להתגוששות הפוליטית היומיומית, שבה אכן לא נמצא מקום לטיעון פילוסופי מסודר, מבחן-ההשפעה האמיתי הוא כמובן בטווח הארוך. הדוגמאות ההיסטוריות – לטוב וגם לרע – ידועות. התמונה שאותה רולס מצייר ושב ומלטש היא לא רק של מבנה אפשרי ויציב: התמונה יפה!

על כן, בחברה צעירה, שסועה, הגוררת את רגליה בדרך אל חיים משותפים וצודקים בהסכמה ובכבוד הדדי, יהיה זה אולי הוגן לומר כי הצבתה של התמונה הזאת אל מול פניו של הקורא העברי, דווקא משום שהיא נעשית מנקודת המבט של "הטווח הארוך", הרי היא עצמה ביטוי של תקווה.

יהודה מלצר

ספרי עליית הגג

חורף 2010