צומת ביל”ו

תנועת ביל"ו נולדה בשל הרגשת השבר שבעקבות "סופות בנגב", הפוגרומים באימפריה הצארית בעקבות רצח הצאר אלכסנדר השני ב-1881. כאשר פרצו "סופות בנגב" הייתה יהדות רוסיה ופולין נתונה בתהליך אינטנסיבי של רוסיפיקציה.7 התקנות הנאורות יחסית של אלכסנדר השני אפשרו ליהודים ללמוד בבתי ספר תיכוניים, לרכוש השכלה גבוהה ולזכות בשוויון זכויות דה-פקטו באמצעות השתלבות במעמד הבינוני. אמנם רוב היהודים המשיכו לחיות בתחום המושב, מוגבלים בזכויותיהם ולא מורשים לחיות בערים הגדולות, וממילא גם לא לרכוש השכלה, אך התקווה של היהודים הייתה להשתפרות מתמדת במעמדם. דיוננו על ביל"ו נסב על המיעוט הקטן שעבר רוסיפיקציה, ששפת היום-יום שלו הייתה רוסית, שחשב את רוסיה למולדתו, התיידד עם רוסים, העריץ את התרבות הרוסית וקיווה להשתלב בה. "היו לנו הרבה תקוות ורודות לעתיד קרוב וטוב יותר", כתב במרירות ולדימיר דובנוב, אחיו הבכור של שמעון דובנוב, לימים היסטוריון נודע. תהליך הרוסיפיקציה היה מלווה במודעות למודרנה ובנכונות להשתלב בה אגב אימוץ מידה כזו או אחרת של חילוניות. זה היה מיעוט בקרב היהודים, אך מיעוט משכיל ששיקף את המגמה המועדפת גם על ההורים הנאמנים למסורת: השכלה הביאה יתרונות חשובים מבחינת הקידום הכלכלי והחברתי. לכן המיעוט שעבר רוסיפיקציה סימל את קו ההתפתחות הרצוי של רבים אחרים.

ניצני התודעה החדשה, הלאומית, הנצו בשל תקוות נכזבות. מהפכות בדרך כלל אינן מתחוללות כאשר המצב קשה ביותר אלא ברגע שבו תקוות לשיפור מתבדות. במשך יותר ממאה שנה, מאז פרעות ההיידמקים במאה השמונה עשרה, לא היו פרעות ברוסיה. במרוצת מאה זו הייתה רוסיה לממלכה המתיימרת להיות ראויה לשבת במועצת עמי אירופה. באירופה המערבית התחוללו המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון, וניתן שוויון זכויות ליהודים. התפתחה עיתונות, ובכלל זה עיתונות יהודית בשפות שונות, והטלגרף קיצר מרחקים. נוצרה קהילה יהודית טרנס-לאומית מודעת לעצמה, שקראה עיתונים ונחשפה לאירועים בכל רחבי אירופה. הידיעות על "סופות בנגב" התפשטו במהירות והגיעו לכל היהודים, ברוסיה ומחוצה לה. ולדימיר דובנוב, שחי בפלך מוגילב, הרחק מן הפרעות שהתחוללו בדרום המדינה, כתב: "הייתכן שזו מציאות ולא סיוט? והרי אני רואה כל יום את האומללים האלה; העיתונים מביאים ידיעות על גורלם של רבים אחרים, אומללים גם הם".8

ארנסט גלנר מתאר בספרו לאומים ולאומיות תהליך שבו הדינמיקה של עם מיעוט להשתלבות בעם הרוב מתוסכלת ונשברת בעקבות דחייתו על ידי עם הרוב. או אז מתחיל תהליך של התגבשות לאומיות שכנגד, שתיתן לעם המיעוט את האפשרויות שנמנעו ממנו על ידי בלימת השתלבותו בעם הרוב. זאת על ידי גיבוש לאומיות אלטרנטיבית.9 מודל זה של לאומיות מתאים לקבוצת הביל"ויים.

אין זה המודל ההולם את כל העם היהודי. ספק אם הוא הולם את מי שלא נחשף לתרבות הרוסית. ספק אם הוא הולם את רוב אנשי העלייה הראשונה והשנייה, אך הוא הולם את גיבורי הסיפור שלנו. האכזבה מן הדחייה וכאב הלב בעקבותיה בולטים ביומנו של חיים חיסין, גימנזיסט בן שש עשרה ממוסקווה: "אינני יהודי אלא רוסי", הצהיר חיסין, "בשום אופן לא הייתי מסוגל להיפרד מרוסיה לתמיד" כי "אוהב אני את הרוסים. אני אוהב את יושרם וטוב ליבם". הוא אהב את ההווי העממי הרוסי, את שירי הנפש של האיכר. לכן, "על אחת כמה וכמה גדול העלבון מן הפגיעה, עלבון האהבה הדחויה", כתב הנער. זה היה רגע קשה. הוא הרגיש את העלבון בייחוד כששמע דיבורים "שהיהודים נחשבים למנוולים, שאי אפשר למצוא ביהודי את האדם", וזאת מפי ידידו הלא יהודי. אז, "ובליבי מתלקח בן-רגע רגש פטריוטי חזק, רחמים עזים על יהודים והכרה שאני יהודי". "גחלת הגאווה היהודית העתיקה" בליבו הייתה ללהבה.

לא רק חבריו לספסל הלימודים השמיצו את היהודים, אלא גם המהפכנים הרוסים. בשלב זה של התפתחות התנועה המהפכנית הרוסית היא טרם גיבשה משנה סדורה של סוציאליזם. אך רעיונות רדיקליים של קידום העם - החלפת המשטר הרודני במשטר פרלמנטרי, השראת רעיונות המהפכה הצרפתית - רווחו בקרב הנוער המשכיל הרוסי. חיסין העריץ את המהפכנים והזדהה איתם. והנה עתה הם אימצו את הטיעונים שהשמיעו שונאי ישראל והאשימו בפרעות את הקורבנות היהודים בנימוק שהם ניצלו את המוני העם הרוסי. זו הייתה מכה שפגעה באושיות אמונותיו, אושיות אישיותו. עד אז ראה את עצמו חיסין הנער כרוסי לכל דבר. התרבות הרוסית הייתה תרבותו, חבריו היו יהודים ורוסים. שאיפותיו לעתיד נסבו על רוסיה. עתה הוא אמר לעצמו: "שוטה, האומנם אינך רואה שתמורת כל אהבתך הלוהטת משיבים בביזוי מעליב וקר מאין כמוהו?" עדיין היה לו קשה להסיק מסקנות מההכרה הבוטה הזאת: זהות איננה לוח צִִִפחה שאפשר למחוק ממנו את הכתוב. אי אפשר לשנות זהות בן-לילה: "היהדות אינה מספקת אותי. מה היא נותנת לי חוץ מזיכרונות?" הקשה ביומנו. אך סימן השאלה סביב הזהות הרוסית החל להיווצר.

חיסין חי במוסקווה. הוא לא חווה פרעות, משפחתו לא נפגעה מהן, אבל התקשורת הביאה את הידיעות על הנעשה בדרום רוסיה בזמן אמת לצפון המדינה. כשדיווחי העיתונות הצטרפו ליחס הניכור המופגן של הרוסים ליהודים, נוצר משבר של זהות מתוך גאווה פצועה, מתוך העלבון של הדחוי.10 זה היה הרגע שבו טרפה הזהות הלאומית את הזהות האוניברסלית של יהודים, שהתפתחה בימי אלכסנדר השני. מערכת מושגים חדשה הופיעה: "אחד המכרים שלי טוען שאנו נמצאים בראשיתו של עידן חדש, לאומי, [...] וזו הסיבה לכך ש'זר' הופך לנטל על ה'מקומי'", כתב דובנוב. אלה היו מושגים חדשים, שלא נשמעו בעבר באימפריה הרב-לאומית של הצאר. מהם השתמע שהיהודים אינם חלק מהאומה הרוסית - הם זרים. "אנחנו כלל איננו מוכנים לתנועה כזו", הסביר דובנוב. והוא נבוך "במה לאחוז? כיצד לעזור לאחים הצעירים?"11 זו הייתה ראשית ההכרה שהלאומיות הרוסית החדשה אינה מכלילה את היהודים בתוכה, כפי שהם ציפו שיקרה בעקבות הרוסיפיקציה. בלית ברירה עליהם לקחת בחשבון את המגמה הלאומית הרוסית החדשה ולהשלים עם ההתבדלות של העם הרוסי מהם.

יעקב שרתוק חווה תהליך דומה: בהיותו סטודנט במכון האגרונומי בוורשה הוא היה נוכח בעת הפוגרום שם וניצל בזכות מדי הסטודנט שלבש, שמנעו מהפורעים לזהותו כיהודי. לאחר הפוגרום הוא כתב לאביו מכתב, ובו הוא הודיע לו: "יהודי אנוכי, וליהודים אני מסור בלב ובנפש. לבי מלא אהבה לעמי האומלל; ומחשבותי נתונות כולן לעבר היהודי, להווה שלו ולעתידו. נשמת אפי כולה - יהודים".12 שרתוק גילה את זהותו כיהודי אחרי שחווה את הפוגרום, את גילויי האנטישמיות של העם הרוסי ושל ממשלת הצאר. התלהבות פטריוטית אחזה בצעירים היהודים המשכילים, שחבריהם הרוסים התנכרו להם, והם גילו עתה את עמם וכאבו את כאבו. שרתוק היה שותף לסערת רגשות זו.

יונתן פרנקל מתאר בספרו נבואה ופוליטיקה את הופעתה של מנהיגות יהודית חדשה: המגנטים היהודים, שהמוני היהודים ציפו לדברם כמי שהיו מקורבים אל השלטונות, היססו לומר דבר שעלול להתפרש כביקורת על המשטר. הרבנים היו חסרי ישע. בתוך הוואקום הזה הופיעה מנהיגות חדשה: האינטליגנציה היהודית המתגבשת. רובה חילונית, רובה צעירה, עצמאית וחסרת מעצורים בנכונותה לאתגר את השלטונות, הופיעה פוליטיקה יהודית חדשה, מודרנית.13

שלושת גיבורינו באו מבתים יהודיים מסורתיים. המבוגר שבהם ולדימיר דובנוב נולד בשנת 1858 בעיר מסטיסלבל, עיר שדה בפלך מוגילב, למשפחת למדנים שירדה מנכסיה. האב היה יערן שבשל עבודתו נאלץ לשהות הרחק ממשפחתו במשך תשעה חודשים בשנה. ולדימיר היה הבן הבכור במשפחה שהיו בה עשרה ילדים. הקרוב אליו מבין אחיו היה שמעון, לימים ההיסטוריון הנודע. הם סיימו בית ספר רוסי ממלכתי במסטיסלבל, ואחר כך נדדו ברחבי בלארוס של היום, מתאמצים להשיג תעודת בגרות, שכן במסטיסלבל לא היה בית ספר תיכון, והם שאפו להגיע ללימודים גבוהים.