צומת דרכים

1. נקודה טובה / לינדה מזרחי

אני עומדת בלובי המלון בלאס וגאס, ממתינה לקבל כרטיס לחדר. המלון מעוצב בסגנון פריזאי וזה מזכיר לי את הפגישה הראשונה שלנו. אני מקווה לא להיתקל בו אף שזה מצחיק, מפני שבמהלך סוף השבוע הזה אני אמורה לראות אותו כמה פעמים. ועדיין, אני מעדיפה לצמצם את המפגשים שלנו למינימום, ואני עוד יותר מקווה שהפעם הוא יגיע לבדו ולא עם בת הזוג שלו. זה לא שיש לי בעיה עם זה, מזמן התגברתי עליו. פשוט הגעתי לכאן לבדי מבחירה. החלטתי שאני רוצה זמן לעצמי ואם הוא יגיע איתה אז כולם יסתכלו עליי במבט של 'מסכנה, היא לבד, היא לא הצליחה להתגבר עליו'. מה שלא נכון, לא נכון בכלל. בכל אופן, אני מעדיפה לדחות כמה שאפשר את המפגש איתו. זה לא שאנחנו לא מדברים אם הוא נמצא עם בת זוגו, שבדרך כלל צמודה לו לזרוע. אנחנו אומרים שלום בנימוס ולעיתים, כשהוא לבדו, הוא מנסה להשחיל איזו בדיחה, שבדרך כלל מצחיקה אותי, אבל אני לא צוחקת אלא מתאפקת ומעלה על שפתיי חיוך מנומס כדי שירגיש מובך מבדיחה לא מצחיקה. לפעמים הוא שואל על העבודה ואני עונה תשובה סתמית שמסתכמת בהברה אחת, עד שמישהו מאיתנו מוצא סיבה לחמוק מהמפגש המביך שנוצר בינינו.

"בבקשה, גברת מקלרסון." אני מחייכת בנימוס ולוקחת את הכרטיס לחדר מידה של פקידת הקבלה. "המזוודות כבר ממתינות לך בחדר."

"תודה רבה." אני מפנה לרגע את ראשי ורואה אותו נכנס ללובי. אני מעדיפה לדחות את הפגישה איתו עד כמה שאפשר אז אני חוצה את הלובי וניגשת ישירות למעלית.

אני מציצה עליו מאחורי הקיר ורואה שהוא מדבר עם בחורה צעירה. יכול להיות שזאת החברה החדשה שלו? סביר להניח שכן. "מעולה," אני ממלמלת לעצמי, המעלית מגיעה ואני נכנסת לתוכה. אני נאנחת בהקלה כשהדלתות נפתחות בקומה שלי, נכנסת לחדר ונזרקת על המיטה, נזכרת בפגישה הראשונה שלנו.

אני משוטטת ברחובות פריז. זה היה חלום שלי, לטוס לכאן ולראות את מגדל אייפל. מייד לאחר שהתקבלתי לעבודת החלומות שלי, כעוזרת לאחד המעצבים הכי גדולים בעולם, החלטתי להגשים חלום נוסף ולטוס לפריז עוד לפני היום הראשון בעבודה. והנה אני כאן, מטיילת ברחובות העיר, בדרך לראות את הפלא הזה שנקרא מגדל אייפל.

"בונז'ור," אני שומעת קול גברי ומרימה את מבטי. "פַּרלֶה ווּ אַנגלֶה?" הוא שואל אותי אם אני מדברת אנגלית. כנראה חושב שאני צרפתייה. הוא נראה מעולה. מבנה גופו רחב, הוא גבוה מאוד ובעל עיניים כחולות, הבהירות ביותר שאי פעם ראיתי.

אני מחייכת. "אן פּוֹ," קצת, אני עונה בצרפתית, מחליטה לא לחשוף שאני אמריקאית, כמוהו.

"קוראים לי זאק, את במקרה מכירה את רֶסְטוֹרַנט 'רוזאון'."

למזלו אני מכירה את המסעדה שהוא מחפש.

"איִסִי, אוֹ קוּאָן דֵה לָה רוּ," כאן, מעבר לפינה, אני עונה ומסמנת לו עם היד.

"לפנות כאן?" הוא שואל וחוזר אחריי בתנועת הידיים.

"וִוי."

"מֶרסי," הוא מניד בראשו, אני מהנהנת והוא ממשיך ללכת. טיפשה, תעצרי אותו! אני אומרת לעצמי וממש מצטערת שפחדתי ולא הצגתי את עצמי בפניו. אני שוקלת ללכת למסעדה שהוא חיפש אבל מוותרת וממשיכה ללכת. הגעתי לכאן כדי לטייל ובקרוב אתחיל לעבוד בעבודה שכל חיי שאפתי להתקבל אליה, אז זוגיות או מערכת יחסים לא נמצאת על הפרק עכשיו.

"פַּרדוֹן." זה הוא, זה הקול שלו. אני מסתובבת ורואה אותו מולי שוב. "טוּ אָה דִי דֵזָ'ה, קֵה טוּ אַה אַן שַרְמוֹ סוּרִיר?" כבר אמרו לך שיש לך חיוך מקסים? הוא שואל, מביך אותי. הוא כזה צ'רמר.

"מֶרסי."

"אֶסְט אִיל פּוֹסיבְּלֶה דֵה טוּ רֵווּאָר?" האם אפשר לפגוש אותך שוב? בהחלט כן, בא לי לצעוק, אבל אני לא יודעת אם זה באמת מה שכדאי לי לעשות. "אתה מפחיד אותה, היא תחשוב שאתה מטורף," הוא ממלמל לעצמו באנגלית. אני שומרת על איפוק כדי לא לצחוק בפניו. איזה מושלם הוא. בעצם, מה אכפת לי? למה אני מתייחסת ברצינות תהומית לכל דבר? אני כאן והוא כאן, מה רע לבלות בנעימים עם גבר שמוצא חן בעיניי? "קֶל אֵה טוֹן נוֹם"? הוא שואל אותי איך קוראים לי.

"זֵ'ה מַפֶּל שרלוט."

"קֶל בּוֹ נוֹם," שם יפה, הוא אומר.

"הצרפתית שלך דווקא טובה..." אני עונה באנגלית.

"אני יודע קצת... רגע, את מדברת אנגלית!" הוא הבין. אני צוחקת.

"כן, מצטערת, אני אמריקאית."

"עבדת עליי."

"אַן פּוֹ." קצת, אני מחייכת.

"מאיפה את?" הוא צוחק.

"ניו יורק."

"גם אני. רק עכשיו עברתי לפארק אבניו."

"גם אני גרה באזור, איזה צירוף מקרים." הנה התפוגגה האפשרות לסטוץ אנונימי. "תקשיבי, אני ממש ממהר לפגישה הכי חשובה בחיים שלי. אני מנסה למכור אפליקציה שעבדתי עליה במשך שנים, תסכימי להיפגש איתי בעוד שעה?"

"התכוונתי ללכת לראות את האייפל עכשיו."

"אז בואי איתי, תמתיני לי וכשאסיים נלך יחד."

אני מתלבטת. רציתי לראות את המגדל לבד, אבל יהיה נחמד יותר לראות את הנוף איתו. הוא נראה לי גבר מעניין ומסקרן, ומה אכפת לי ליהנות מקצת חברה? מצד שני אני לא מכירה אותו.

"אני לא מכירה אותך. אתה יכול להיות רוצח."

"אני מבטיח לך שאני לא רוצח," הוא צוחק.

"זה בדיוק מה שרוצח יגיד."

"אני אוהב בעלי חיים."

"גם זה יכול להיות משפט שרוצח יגיד."

"אם הייתי רוצח, הייתי עוקב אחרייך למלון שבו את מתאכסנת, ממתין לך למטה עד שתרדי ואז חוטף אותך."

"אמממ..." אני מהרהרת בתשובה שלו, "נקודה טובה."

"אז מה את אומרת?"

"בסדר, אחכה לך." הוא מושיט לי את ידו וממתין עד שאני מניחה עליה את ידי.

בסופו של דבר הוא היה רוצח. הוא זה שרצח את הלב שלי לפני עשר שנים, כשהתגרשנו.

לאחר שהוא התחיל איתי בצרפת חזרנו לניו יורק. אני התחלתי לעבוד כעוזרת מעצב והוא מכר את הסטרט־אפ הראשון שלו. יצאנו במשך שנתיים קסומות לפני שהוא הציע לי נישואים בראש מגדל אייפל. זה היה רומנטי ומרגש. בגיל עשרים ושתיים ילדתי את סוזן, בתנו הבכורה, שמתחתנת היום. את בננו איידן ילדתי שנתיים מאוחר יותר. החיים היו מלאי הפתעות, חלקן טובות יותר וחלקן פחות. היו לנו ריבים מדי פעם אבל היה לנו חוק – תמיד השלמנו לפני שהלכנו לישון. אני לא יודעת איך הכול התחיל להידרדר, אבל אני בהחלט זוכרת את הלילה הראשון ששברנו את החוק שלנו והלכנו לישון כועסים זה על זה. בהתחלה זה נראה כמו עוד ריב רגיל; הוא שוב לא הגיע לאחת ההופעות של סוזן כי היה עסוק במשרד, היא התאכזבה מאוד ולכן כעסתי עליו.

אני קמה מהמיטה ומתחילה להתארגן. יש לי ערב חופשי ותכננתי להסתובב קצת בעיר ואז לחזור למלון לנוח לקראת מחר. מצפה לי יום ארוך, שכולל גם חזרה גנרלית לחתונה שתתקיים ביום שבת.

אני יוצאת מהמלון ומתחילה ללכת, עוברת ליד מגדל אייפל המיניאטורי ומתעלמת ממנו. הוא מזכיר לי דברים שאני רוצה לשכוח.

"ערב טוב, מדמואזל," אני שומעת אותו אומר ולרגע שוקלת להמשיך ללכת, להתנהג כאילו לא שמעתי ופשוט להמשיך לצעוד. "את מתכוונת לברוח?" הוא שואל כשהוא קולט את ההיסוס שלי.

"למה שאני אעשה את זה?" אני מסתובבת בלית ברירה.

"מהצד זה נראה כאילו את מתלבטת."

"פשוט לא הייתי בטוחה שאתה מדבר אליי." לא ייאמן שאחרי עשר שנים אני עדיין מרגישה משיכה אליו. אני שונאת את זה. אני כועסת על עצמי שלא משנה עם כמה גברים יצאתי תמיד השוויתי אותם אליו ולא באמת הייתי פתוחה לאהבה חדשה. בעשר השנים האחרונות עשיתי הכול כדי להתחמק ממנו, כדי לשכוח כמה אהבתי אותו, אבל זה לא עזר.

הוא מתקרב אליי ומנשק אותי על הלחיים. "דיברתי אלייך. את יפה הערב."

"תודה." אני לא אומרת לו 'גם אתה', זה מיותר.

"מתי הגעת?"

"לפני שעה."

"אפשר להזמין אותך לעלות למגדל אייפל?"

"לא, תודה," אני אומרת באיפוק. הוא צוחק עליי? לעולם לא אעלה איתו לשם, יש במקום הזה יותר מדי זיכרונות. "אני עייפה מאוד מהנסיעה, אני מעדיפה לעלות לחדר לנוח."

"את בטוחה? בואי, רק סיבוב קטן."

"לא נראה לי. בפעם אחרת."

"או־קיי."

"לילה טוב, נתראה מחר."

"לילה טוב."

אני צועדת לחדר, מגבירה את מהירות צעדיי כמו בורחת ממנו כל עוד נפשי בי. אני לא רוצה להיות קרובה אליו בשום צורה, לא רוצה להריח את הריח הגברי שלו, שהייתי מכורה לו שנים. יש בינינו מתח מסוים שגורם לי חוסר נוחות וזה משגע אותי. למה אני לא יכולה להתנהג בטבעיות לידו?

זאק הוא גבר דומיננטי, כזה שרעב לטרוף את העולם. הוא חכם מאוד ומהרגע שהוא מכר את האפליקציה הראשונה שלו ידעתי שהוא עוד יגיע לגדולות, אבל עם ההצלחה הגיעו הפיתויים. אני יודעת בוודאות שהוא לא בגד בי, אבל מספיק מבט אחד לעבר כל אותן הדוגמניות שכרכרו סביבו כדי לזעזע את הביטחון שלי, שגם ככה היה לוקה בחסר מאז הלידות. גם לי היה חלק בזה, אני מודה. שיגעתי אותו יתר על המידה. פחדתי שהוא יבגוד בי ואפשר להגיד שחנקתי אותו. לאחר שלוש עשרה שנים של נישואים התגרשנו. זה היה כואב. זו הייתה מכה חזקה לאגו שלי, בייחוד כשהתחיל לצאת עם כל אותן דוגמניות, אלו שפחדתי שאיתן הוא יבגוד בי. השנה הראשונה הייתה הקשה ביותר, אבל אז התאוששתי וחזרתי להשקיע בעבודה שהזנחתי בגלל הטיפול בילדים, שכבר לא ממש היו צריכים אותי. ההתקדמות שלי הייתה מהירה ולאחר פרישתו של המעצב הראשי בחברה שעבדתי בה, קיבלתי את התפקיד הנחשק. הייתי המעצבת הראשית של רשת הביגוד העולמית 'קלאווזר'. עם התפקיד הגיעו פרסום, ראיונות טלוויזיה, כתבות בעיתונים הכי גדולים, ואפילו נכנסתי לרשימת חמישים האנשים המשפיעים בעולם.

אני מתעוררת בבוקר יום החזרה הגנרלית, מתלבשת ויורדת לגינת המלון. החתונה תיערך כאן; החופה בחוץ והאירוע באולם. אתמול בערב לא ראיתי אותו עם בת זוג. יכול להיות שהוא הגיע לבד. לא שאכפת לי, אני מגחכת לעצמי. בת הזוג האחרונה שלו הייתה עוד אחת מאותן דוגמניות צעירות ויפות, בלי דאגות על הראש, מלבד איזה צבע לק למרוח על הציפורניים.

"הנה אימא," אני שומעת את איידן אומר לבתי, לפרד, שבקרוב יהיה בעלה, לזאק ולעוד כמה חברים שהוא עמד לצידם. הוא מתקדם לעברי ומחבק אותי. לאחר סריקה מהירה של החבורה אני מגלה שאין אף אחת שמתלווה לזאק. זה עדיין לא אומר כלום, אבל לפחות לא אצטרך לפגוש אותה עכשיו.

"מה שלומךָ?"

"בסדר," עונה לי איידן.

"אימא, איפה היית אתמול?" סוזן מתקרבת אלינו ואני מחבקת ומנשקת אותה.

"הייתי עייפה, הלכתי לישון מוקדם," אני אומרת ומתקרבת לחבורה.

"שלום לכולם," אני אומרת וכולם עונים לי בנימוס.

אני מחבקת את החתן שלי.

"גברת מקלרסון."

"פרד, אמרתי לך לקרוא לי שרלוט."

"שרלוט, אני שמח לראות אותך," אומר פרד.

"תודה, גם אני אתכם."

"איך ישנת אתמול?" אחי, דיוויד, ניגש אליי ומנשק אותי על הלחיים.

"מעולה, תודה."

"אימא, עוד מעט תתחיל החזרה על הטקס ולאחר מכן ניכנס לאולם."

"אני מתרגשת בשבילך, יפה שלי." אני מחבקת אותה והיא מניחה את ראשה על כתפי.

"ביקשתי מהחברה שאחראית על סידורי ההושבה לוודא שתשבי בשורה הראשונה, ליד כל המשפחה, אף שאני יודעת שאת מעדיפה להתרחק מאבא," היא לוחשת לי.

"למה את חושבת ככה?"

"אני רואה איך את מתחמקת ממנו בכל הזדמנות."

הבת שלי חכמה. ברור שהיא שמה לב לזה.

אני רוצה לשאול אם החברה של זאק נחשבת חלק מהמשפחה, אבל מחליטה לוותר כי אני רואה שזאק מתקרב אלינו, "בסדר גמור," אני אומרת לה.

"איך בעבודה?" שואל אותי זאק.

"בסדר."

"התחלת לעצב את הקולקציה החדשה?"

"עכשיו סיימתי לעצב ואנחנו מתחילים לתפור אותה."

"יפה מאוד."

"איך העסקים?"

"מעולים, סיימתי לעבוד על מיזם חדש ואני מקווה למכור אותו בקרוב."

"סליחה," מתקרבת אלינו בחורה צעירה, מסתכלת על זאק ואז עליי, "שלום, גברת מקלרסון. אני מצטערת על ההפרעה, רק רציתי להגיד שאני אוהבת את העיצובים שלך."

"תודה, יקירה."

"שמי נטלי, נעים להכיר אותך." היא לוחצת את ידי ואז מסתובבת לכיוונו של זאק. "היי, זה אתה," היא צוחקת, "נפגשנו בלובי," היא מעדכנת אותי כאילו שאכפת לי. "אז זאת החתונה שהוזמנת אליה?"

"כן, הבן שלי מתחתן."

היא טורפת אותו במבטים שמביכים אותי, "אתה אבא של איידן?"

"כן," הוא עונה.

"הוא סיפר לי הרבה עלייך, אנחנו לומדים יחד."

"אני מקווה שרק דברים טובים."

"כן, הוא אמר לי שהוא עובד איתך על מיזם חדש."

"אני לא אפריע לכם," אני אומרת ומחייכת בנימוס. ברור לי שהיא חיפשה תירוץ להתקרב לזאק ואין לי ספק שהם לא צריכים אותי כדי להחזיק להם את הנר. אני מתרחקת מהם, עוברת בין בני המשפחה שטרחו והגיעו לחזרה, מברכת לשלום ומתעדכנת בחדשות האחרונות, ולבסוף מתיישבת במקום שלי.

הדמיית הטקס מסתיימת ואנחנו נכנסים לאולם. אני מתיישבת ליד השולחן המאולתר שהוצב במקום רק לחזרה, מחבקת את דיוויד ואת אשתו, שמחה לגלות שהם יושבים בסמוך אליי. בזווית עיני אני מבחינה בזאק, שמתיישב במרחק כמה כיסאות מאיתנו. נראה שהוא הגיע בלי בת הזוג שלו ואני מסיקה מזה שהם נפרדו. נטלי ממהרת ותופסת מקום לידו. הצעירות של היום חדורות מטרה ולא בוחלות באמצעים. זאק יכול להיות אבא שלה, אני חושבת במרמור. אומנם גם אני יצאתי עם גברים שהיו צעירים ממני, אבל איבדתי עניין במהירות. הם היו ילדותיים מדי בשבילי. אני צריכה גבר, ולא מצאתי אחד שיצליח לרתק אותי מספיק זמן, אז לעת עתה ויתרתי על הרעיון.

למחרת אני יורדת לבריכה ומתיישבת ליד בני המשפחה שלי, אבל ברגע שאני רואה את זאק מגיע אני חומקת מייד לחדר ונשארת בו עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות.

לקראת ערב אני מתלבשת ומחליטה לרדת לבר לשתות משהו וליהנות ממוזיקה טובה. שעה־שעתיים, אני אומרת לעצמי, ואז אחזור לחדר לנוח לקראת החתונה מחר. אני מתיישבת על כיסא בר גבוה ומזמינה כוס יין, ברקע מתחיל להתנגן השיר She Wolf של סיה, אבל בגרסה שקטה שאני לא מכירה.

"סליחה," אני קוראת לברמן.

"כן?"

"מי שרה את השיר? לא שמעתי את הגרסה הזאת."

"מדילין באייליי. היא מבצעת אותו מדהים, נכון?"

"כן. תודה, אני אחפש את הגרסה הזאת." אני עוצמת עיניים ומתענגת על המילים.

"הנה את." אני שומעת את קולו ופותחת את עיניי.

"היי," אני עונה.

"אפשר לשבת?"

לא, אם לא שמת לב אני מנסה להתחמק ממך.

"כן," אני נאנחת ולוגמת מהיין שלי בזמן שהוא מזמין משקה מהברמן. "כל הכדורים שלך לא חודרים," אני ממלמלת את מילות השירTitanium  שכרגע מתנגן ברקע.

"שיר יפה."

"כן."

"לב מבטון," הוא ממלמל עם השיר.

"אתה רומז משהו?"

"לא ראיתי אותך כל היום." הוא מתעלם מהשאלה שלי.

"לא שמתי לב," אני אומרת באגביות ולוגמת שוב מהיין.

"שנשתה שוט?" הוא שואל, אבל לא ממתין לתשובה, אלא מייד מזמין לנו. הוא מגיש לי את הכוס ומרים את שלו, "לחיים." הוא לוגם ומביט בי כשאני מרימה את הכוס ושותה. המשקה שורף את הוושט ואני מתכווצת ומנערת את ראשי. הוא צוחק מהתגובה שלי.

"עבר הרבה זמן מאז השוט האחרון," אני צוחקת.

"לא שמעתי אותך צוחקת ככה מאז... מאז הפעם ההיא, כשהילדים שיחקו במחבואים וסוזן לא מצאה את איידן וביקשה את העזרה שלנו, ומצאנו אותו אחרי חצי שעה ישן בארון!" אני מנסה לעצור את החיוך שמאיים להתפשט על פניי, אבל נכנעת ופורצת בצחוק נוסף.

"וואו, אתה זוכר כמה חיפשנו אותו?"

"כן! חשבנו שהוא יצא החוצה ומישהו חטף אותו!"

"כמעט חייגנו למשטרה," אנחנו אומרים בו־זמנית וצוחקים. באותו רגע חשבנו שזה אחד הדברים המפחידים ביותר, אבל אחרי שמצאנו אותו בארון לא הפסקנו לצחוק.

"זה היה רגע מכונן. הייתי בטוח שכל העולם שלנו עומד להתהפך. לא ידעתי מה לחשוב."

"אתה זוכר שסוזן התעוררה באמצע הלילה, באה לחדר שלנו ונעמדה ליד המיטה בלי לזוז? קפצת בבהלה והבהלת אותה ואותי," אני צוחקת עד שאין לי אוויר.

"חשבתי שזה פורץ! היא נעמדה כמו פסל, ראיתי רק את הצל שלה על המיטה."

"היא פחדה להעיר אותנו," אני לא מסוגלת להפסיק לצחוק. "מסכנה, היא קמה מסיוט לסיוט."

"אחר כך לא הצלחתי לחזור לישון," הוא אומר ומזמין לנו עוד שני שוטים.

"לחיי הילדים," אני אומרת ואנחנו משיקים את הכוסות ושותים.

"את זוכרת שאיידן היה עייף כל כך ונרדם על צלחת הספגטי?"

"אם אני זוכרת? איך אני יכולה לשכוח! בדיוק הרדמתי את הבן של דיוויד, אני חושבת שהוא היה אז בן שנתיים, ואתה צילמת את איידן מכניס את הספגטי לפה ולאט לאט נרדם על הצלחת ושלחת לי את הסרטון. צחקתי חזק כל כך והערתי את אחיין שלי."

"שמעתי אותך צוחקת מהחדר והתגלגלתי מצחוק. מזל שלא סיפרנו על זה לאח שלך, הוא היה מתלונן על זה שהפרענו לבן שלו לישון."

"זה מזכיר לי שחגרת את איידן לכיסא והחלטת שהוא יכול לאכול מעדן לבד. נדרשו לו שתי דקות כדי למרוח במעדן את כל הכיסא ואת השולחן ולטנף גם את הרצפה."

"הוא לא הסכים לתת לי את הכפית! לא הייתה לי ברירה, הוא היה דעתן כבר מגיל קטן."

"בדיוק כמוך."

"ואתה אהבת את זה."

"אני עדיין אוהב את זה," הוא אומר לי, אלוהים ישמור. אני חושבת שאני מסמיקה, פתאום נהיה כאן חם, מישהו כיבה את המזגן?

"את זוכרת איך סוזן הייתה מעוותת מילים?" הוא מעביר נושא כשהוא קולט את האי־נעימות שלי, הוא לא לוחץ ואני נאחזת בזה בשתי ידיים.

"כן! זה היה מתוק כל כך!"

"מתוק? הגננת רצתה שניקח אותה לאבחון דידקטי."

"כן, איך נלחצת, מאז אסרת עליי לחזור אחריה ודרשת ממני לתקן אותה."

"נכון, לא רציתי לעודד את זה."

"ובסוף הכול הסתדר..."

"כן, את צודקת." זאק מזמין לנו שוט נוסף וכשאני לוגמת ממנו אני כבר לא מרגישה צריבה בגרון.

"אתה זוכר שבליל כל הקדושים איידן רצה להתחפש לפוקהונטס?"

"אל תזכירי לי את זה."

"חשבת שהוא הומו," אני צוחקת, "הוא בסך הכול צפה בסרט עם סוזן."

"לא הייתה לי בעיה עם זה שהוא רצה להתחפש לפוקהונטס, פשוט... פשוט..."

"אתה לא צריך להסביר לי. אני מבינה. אני יודעת שהיית מקבל אותו כמו שהוא."

"תודה." הוא מלטף את לחיי והלב שלי מאיץ את קצב פעימותיו. אני מרשה לעצמי לרגע קט להתענג על מגע כף ידו, עד שהוא מרחיק אותה.

משתררת בינינו שתיקה מביכה ואני לוגמת מהכוס, ממהרת להגיד משהו מצחיק שישבור את הקסם שאופף אותנו, "אתה זוכר שהם הוציאו את כל הבגדים מהארון?"

"כן, הם רצו לסדר את החדר."

"נדרשו לי כמה שעות לקפל הכול בחזרה ולשים במקום!"

"את זוכרת שהם קשקשו על קירות חדר הילדים?"

"בטח שאני זוכרת!"

"בזבזתי את כל יום העבודה כדי לצבוע את הקיר בחזרה."

"וגם אותי!"

"זה היה מצחיק, תודי."

"לא נכון! הייתי צריכה לשפשף את הצבע במקלחת במשך שעה."

"לא נכון," הוא אומר בקול שקט וסקסי שמרעיד אותי מבפנים, "אני שפשפתי את זה ממך ולא זכור לי ששמעתי תלונות." אני מכחכחת בגרוני ושותה מכוס היין שלי, לא רוצה להיזכר בידיים שלו נוגעות בגוף שלי. גם ככה אני בוערת מבפנים. הוא מסתכל עליי במבט שממס אותי ושתיקה מביכה משתררת בינינו שוב. טוב, נראה לי שחלקנו מספיק חוויות לערב אחד.

"כבר מאוחר."

"כן."

"ויש לנו חתונה מחר."

"כן," הוא מסתכל עליי כאילו רואה אותי בפעם הראשונה.

"הנה אתה." אני שומעת קול נשי ומפנה את מבטי. זאת נטלי, הילדונת מהצהריים. היא נצמדת לזאק.

"שלום, גברת מקלרסון."

"שלום."

"חיפשתי אותך," היא אומרת לזאק בקול שקט.

אני נעמדת בזהירות כדי לא לקבל סחרחורת. "לילה טוב," אני אומרת לשניהם ומביטה בזאק רגע לפני שאני מסתובבת. אני יוצאת מהבר והולכת בזהירות. שתיתי יותר מדי ואני לא רוצה ליפול על הישבן.

זאק. לרגע חשבתי... רציתי לנשק אותו ולהריח אותו, רציתי את הידיים שלו על הגוף שלי, אבל השתייה היא שהציפה את כל התחושות האלה מחדש. מזל שנטלי באה. זה היה כמו דלי מים קרים על הראש שלי, שגרם לי להתעשת מהר. אני לוחצת כמה פעמים על כפתור המעלית, מאבדת את הסבלנות וכבר לא יכולה לחכות לרגע שבו אגיע לחדר ואעשה מקלחת קרה.

אני נכנסת למעלית ואז פתאום יד עוצרת את הדלתות מלהיסגר.

"לאן את בורחת?" זאק אומר ברגע שהדלתות נפתחות.

"לא ברחתי, פשוט לא רציתי להפריע לך ולבת הזוג שלך."

הוא נכנס למעלית וממתין עד שהדלתות נסגרות. "היא לא בת הזוג שלי, ואם היית ממתינה עוד שנייה היית מבינה את זה."

"אההה," זה כל מה שאני מצליחה להגיד לפני שהשפתיים המלאות שלו מתרסקות על השפתיים שלי. הלשון שלו חודרת לתוך הפה שלי וחוקרת אותו כאילו זאת הנשיקה הראשונה שלנו. הידיים שלו בכל מקום, נוגעות ומלטפות. אני מעבירה את אצבעותיי בשערו ומריחה את הריח הנעים שלו. כמה התגעגעתי. המעלית נפתחת בקומה שלי ואנחנו יוצאים ממנה מתנשפים. הוא ממשיך לנשק אותי עד הדלת, ממתין בזמן שאני מוציאה את הכרטיס מהתיק ופותחת את הדלת בידיים רועדות. אנחנו נכנסים לחדר כמו זוג צעירים שטופי הורמונים שלא מסוגלים להתאפק.

הוא שב ומנשק אותי מייד, לא מאפשר לי להגיד מילה ומתרכז בהסרת השמלה מגופי. אני פורמת את כפתורי חולצתו וממשיכה למכנסיים, חופנת את איברו בידיי.

"אלוהים," הוא ממלמל ומוליך אותי לאחור, עד שהמיטה נוגעת בשקע ברכיי. הוא משכיב אותי עליה ונשכב עליי, ממשיך לגרות אותי בשביל של נשיקות שיורד מצווארי אל החזה שלי. הוא פותח את החזייה ומכניס לפיו את הפטמה שלי. אני גונחת בהנאה. הוא ממהר להסיר את בגדיו ומביט בי, כל חושיי בוערים בתוכי כמו אש מכלה. אני רוצה אותו כל כך. הוא מתקרב אליי באיטיות, שב ומלטף אותי, מנשק את החזה שלי ומוצץ את פטמותיי בזו אחר זו ואז שולח את ידו למטה באיטיות שמשגעת אותי, אצבעותיו המיומנות חודרות לתוכי.

"תמיד מוכנה בשבילי."

"זאק," אני מתחננת.

"ששש," הוא אומר ודוחף את אצבעו עמוק יותר לתוכי, מוציא ממני גניחה.

"זאק..." אני גונחת שוב, מתחילה להרגיש את הזרמים מצטברים בבטן התחתונה.

"מה את רוצה?" הוא שואל.

"אותך." הוא לא מחכה אפילו שנייה לפני שהוא נכנס לתוכי וממלא אותי באהבה. בלב שלי מתחוללת סערת רגשות, אבל אני מצליחה להתרכז בו כשהוא מתחיל לזוז לאט, מאפשר לי להרגיש כל סנטימטר שלו בתוכי.

"יפהפייה, כמה חלמתי על הרגע הזה," הוא לוחש ומתחיל להגביר את הקצב. ניצוצות של ריגוש מתעצמים בתוכי לנוכח מתקפת החושים שלו עליי עד שאני כבר לא מצליחה לעמוד בה, ואני גומרת בצעקה.

אני מתעוררת בבוקר, השמש מסנוורת אותי וכאב ראש חזק פועם ברקותיי. יד גברית מונחת עליי ברכושניות ואני עירומה. אירועי הערב חוזרים אליי; הצחוקים בבר. המעלית. הסקס. אלוהים אדירים! זאק ואני שכבנו והוא עכשיו כאן, עירום וישן לצידי. אני חולמת את זה? לא, לא נראה לי.

"בוקר טוב, יפהפייה."

"בוקר טוב? אתה מבין מה קרה כאן?"

"בטח," הוא מנשק אותי על השפתיים וקם לעבר המקלחת. אני נשארת במיטה, המומה וממהרת לכסות את עצמי בסדין, מסתכלת על הישבן החטוב שלו מתרחק. "את באה למקלחת?"

"לא," אני עונה בקול גבוה מהרגיל ומפנה ממנו את מבטי.

צלצול הטלפון מקפיץ אותי.

"אימא?" אני שומעת מעבר לקו.

"זאת סוזן. תהיה בשקט," אני אומרת לו ללא קול והוא מרים את ידיו בתנועת כניעה ונכנס למקלחת.

"היי, מותק."

"אימא, איפה את? למה את לא עונה!"

"מצטערת, לא התעוררתי."

"המאפרת עוד רגע מסיימת עם המלוות ואז היא עולה אלייך. תתארגני מהר!"

"בסדר, מתוקה. אל תדאגי." אני מנתקת וקמה מהמיטה, מחפשת כדור לכאב ראש ושותה שניים. זאק יוצא מהמקלחת, מגבת כרוכה סביב מותניו, מתנהג כאילו הכול כרגיל וזה טבעי שהוא כאן, אצלי בחדר, עירום. הוא שומט את המגבת ואני נושמת נשימה עמוקה ומפנה לו את גבי.

"זאק..." אני מתחילה להגיד.

"כן?"

"אתמול בערב היה..." מה זה באמת היה?

"היה מדהים," הוא משלים אותי.

"באמת?"

"כן, ואם את שואלת אותי, זה היה צריך לקרות כבר מזמן." הוא מתקרב אליי ומנשק אותי על השפתיים. "אנחנו נשב ונדבר על זה אחרי החתונה, בסדר?" אני רק מהנהנת מפני שהמילים נתקעות בגרוני. "אוֹ רֵווּאָר, מוֹן אָמוּר." להתראות, אהובתי. סומק מציף את לחיי בשעה שהוא נותן לי עוד נשיקה ויוצא מהחדר.

אני נכנסת למקלחת והמילים שלו מהדהדות בראשי. זה היה צריך לקרות כבר מזמן. להתראות, אהובתי. יכול להיות שגם הוא הדחיק את כל הרגשות? יכול להיות שהוא מרגיש כמוני? אני מרגישה פרפרים בבטן, ממש כמו בפעם הראשונה שלנו, ומחליטה להניח לעבר ולזרום עם מה שצופן לי העתיד. אני כבר אישה בעלת ביטחון עצמי ולא אותה נערה שהייתי. אני יודעת מה אני שווה ואני מתכוונת להראות לו את זה. אני מתכוונת להילחם על האהבה הראשונה שלי.