1.
נשיא חדש
איזו דרך מוזרה להיפרד: חרחור מריבה. בינואר 1953 חצה ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל את האוקיינוס האטלנטי כדי לאחל דרך צלחה לנשיא הארי טרומן, שהיה שבועיים בלבד לפני פרישתו. בין האורחים בארוחת הערב שנערכה לכבוד טרומן בשגרירות בריטניה היו מזכיר המדינה דין אָצֵ'סוֹן, שר ההגנה ג'ורג' מרשל וקומץ בכירים אמריקנים אחרים. ברגע שהחלה ארוחת הערב פתח צ'רצ'יל בנאום חוצב להבות בעד הציונות. לדברי יד ימינו, ג'וֹק קוֹלְוִויל, כל האמריקנים כמעט חלקו על עמדתו של צ'רצ'יל, "אף שהם הודו שמספרם הרב של המצביעים היהודים מנע מהם מלחלוק עליו בפומבי".
בחירת הנושא הייתה בלתי מנומסת. היא אילצה את טרומן לחוות מחדש מחלוקת מרה שעימתה אותו עם כמה מהיושבים סביב השולחן — במיוחד ג'ורג' מרשל. במאי 1948 כמעט התפטר מזכיר המדינה דאז במחאה על כוונתו של הנשיא טרומן להכיר במדינת ישראל. בחילופי דברים סוערים במיוחד בבית הלבן האשים מרשל את הנשיא בחנופה לקול היהודי, ובסיכון הביטחון הלאומי של ארצות הברית כתוצאה מכך. אם ארצות הברית אכן תכיר בישראל, אמר מרשל, הוא יצביע נגד טרומן בבחירות הקרובות. הנשיא, כמובן, לא ציית לעצתו של מזכיר המדינה שלו, ומרשל איכשהו השלים עם כך, אך העניין עוד היה רגיש.
לאחר ארוחת הערב נמשך הוויכוח, אך טרומן התרחק מהחבורה, התיישב ליד הפסנתר והחל לנגן. כשצ'רצ'יל הבחין בכך הוא הורה לקולוויל לאסוף את כולם סביב הפסנתר. טרומן ניגן לחבורה במשך כרבע שעה, ולאחר מכן עזב את המקום, ומרשל מיהר אחריו. כל האחרים נותרו מאחור, והוויכוח התלהט שוב, ונמשך ללא הפרעה עד אחת לפנות בוקר.
צ'רצ'יל לא פעל לבדו בדחיקת אורח הכבוד שלו הצידה: שותף בלתי נראה עזר לו להוביל את טרומן החוצה. דווייט ד' אייזנהאואר, הנשיא הנבחר, בילה את הערב בניו־יורק בתכנון הממשל החדש שלו, אך אפילו מרחוק הוא הצליח לשלוט במסיבה. הוא כבר בחר שלושה מאורחי ארוחת הערב של צ'רצ'יל למשרות בממשל שלו. אחד מהם, ראש ה־CIA וולטר בֵּדֵל סמית, שירת כראש הסגל של אייק — ככינויו של אייזנהאואר — במהלך המלחמה. צ'רצ'יל, שהכיר את "ביטל" במשך שנים, היה יכול להניח בביטחון שהוא ייהנה מגישה נוחה לנשיא החדש. לטרומן אולי היו עוד שבועיים בבית הלבן, אך כוחו כבר פג.
הפרֵדה הייתה תירוץ טוב לבואו של צ'רצ'יל, אך מטרתו האמיתית הייתה להתחיל להשפיע על הצוות החדש, לא לכבד את הישן. חרחור ריב היה דרכו לעשות זאת.
צ'רצ'יל האוויל
לאחר שטרומן הלך לישון התמקד הוויכוח בשני נושאים עיקריים: קהילת ההגנה האירופית (EDC), והמזרח התיכון. במבט שטחי נראו הנושאים מנותקים לחלוטין זה מזה, אך בעיני צ'רצ'יל הם היו שני חלקים של אותו אתגר: שכנוע האמריקנים לקבל את חזונו לגבי היחסים המיוחדים בין בריטניה לארצות הברית. באירופה ובמזרח התיכון גם יחד, הוא טען, על ארצות הברית להציב את בריתה עם בריטניה לפני כל אינטרס אחר. אורחיו האמריקנים, לעומת זאת, לא קיבלו כלל את הרעיון.
קהילת ההגנה האירופית, רעיון שהציעו במקור הצרפתים, הייתה תוכנית לצבא משולב, כלל־אירופי — רעיון שצ'רצ'יל תיעב. במקומו הוא הציע קואליציה גדולה, כמו זו שהביסה את גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה. ברית המלחמה הקרה צריכה להיות פירמידה, ובראשה השותפות האנגלו־אמריקנית. בהדגישו את הזיקה האנגלופונית, הוא דחה את הברית האירופית הרב־לשונית בתור לא יותר מ"תרכיב מרופש".
במזרח התיכון, האיום העיקרי על חזונו של צ'רצ'יל היה הידידות הגוברת בין ארצות הברית ללאומנים מקומיים. במיוחד הטריד את צ'רצ'יל יחסם החם של האמריקנים לשליטים הצבאיים הצעירים של מצרים, שהדיחו את המלך פארוק בהפיכה בלתי אלימה ב־23 ביולי 1952. הקצינים החופשיים, כפי שכינו את עצמם, עלו לשלטון בעיצומה של התמוטטות היחסים בין מצרים לבריטניה, וכעת הם דרשו בפומבי לא פחות מאשר פינוי מיידי וללא תנאי של 80 אלף אנשי הכוחות הבריטיים שהוצבו לאורך תעלת סואץ. כלפי חוץ הנהיג את התנועה גנרל מוחמד נָגִיבּ, אבל מאחורי הקלעים קולונל צעיר, גָמָאל עַבְּד אֵל־נַּאצֶר, היה מי שבאמת קיבל את ההחלטות. זמן קצר לאחר שתפס את השלטון פנה נאצר בשקט אל האמריקנים, ותגובתם המברכת הטרידה את הבריטים. האמריקנים האמינו שמצרים, המדינה הערבית הגדולה והמשפיעה ביותר, היא המפתח למסירת העולם הערבי כולו לידי המערב במסגרת המלחמה הקרה. יתרה מכך, הם ראו בלאומנים כמו הקצינים החופשיים את רוח העתיד.
"תקוותנו האחרונה", כך תיאר אצ'סון את נגיב באוזני צ'רצ'יל באותו לילה. הביטוי היה רעל באוזניו של צ'רצ'יל, שהאמין שנטישת העמדה הבריטית במצרים תוביל לקץ האימפריה. על סדר יומו לא היה החיזור אחר הקצינים החופשיים אלא העמדתם במקומם הראוי — והוא ביקש את תמיכת האמריקנים בכך. אך האמריקנים נטו לא לשתף פעולה, והיו אטומים לבקשה עד כדי כך שקולוויל חשש שהלחצים שהפעיל הבוס שלו פעלו לרעתו. "הייתה לי תחושה לא נוחה", כתב ביומנו, ש"הדברים — על ישראל, על קהילת ההגנה האירופית ועל מצרים ... מוטב שלא היו נאמרים בנוכחותם של השלושה ... שנשארים עם אייק והרפובליקנים".
זו לא הייתה הפעם הראשונה, במהלך הביקור, שצ'רצ'יל נתקל בהתנגדות עזה למסריו. רק יום לפני כן, בניו־יורק, הוא ערך סדרת פגישות עם אייזנהאואר עצמו. בתקווה להתבסס על קשריהם בזמן המלחמה תיאר צ'רצ'יל את תפיסתו לגבי מערכת היחסים המיוחדת, ובתוך כך הציף את הרעיון של ועידה דו־צדדית מוקדמת. הוא מוכן, לדבריו, לחזור לוושינגטון שבועיים לאחר ההשבעה. הדבר יזכיר לעולם כולו את פסגת המלחמה שערך צ'רצ'יל עם רוזוולט וטרומן; היש לאייזנהאואר דרך טובה מזו להזניק את מדיניות החוץ שלו?
אייזנהאואר העמיד פנים שהוא שוקל את הרעיון. הוא אמר לצ'רצ'יל שהוא בהחלט מסכים ששני המנהיגים צריכים להשתמש ביחסיהם האישיים החמים לתועלתם ההדדית, אולם את ההחלטה בשאלה הספציפית אם לכנס פסגה מוקדמת הוא הותיר לאיש שבחר למנות למזכיר המדינה הבא, ג'ון פֿוֹסְטֶר דָאלֶס. הוא הציע ששלושתם — אייזנהאואר, דאלס וצ'רצ'יל — ידונו בנושא בארוחת ערב באותו היום. צ'רצ'יל יצא מהפגישה נרגש. אייזנהאואר שוקל את התוכנית שלו!
אך האם הוא באמת שקל אותה? בארוחת הערב דאלס הפיג את ההתלהבות. הוא כינה את הצעתו של צ'רצ'יל "אומללה ביותר". העם האמריקני, הסביר, חושב שלצ'רצ'יל יש יכולת "להטיל כישוף על כל המדינאים האמריקנים". הממשל החדש מוכרח אפוא להתייצב לפני שיארגן ועידת פסגה. צ'רצ'יל, לפי קולוויל, "הזדקף בכיסאו ורטן". בלילה, בחדר המלון שלו, הוא פצח בנאום זועם "על המפלגה הרפובליקנית בכלל ועל דאלס בפרט ... הוא אמר שלא יעבוד עוד עם דאלס, שהוא לא בטח ב'פרצופו המנופח' ולא אהב אותו".
צ'רצ'יל האשים את דאלס, אולם למען האמת נפל קורבן לתעלול ישן של אייזנהאואר. אייק העדיף שהכפופים לו ימסרו את החדשות הרעות. במהלך המלחמה מילא בדל סמית את תפקיד איש הקש. ביטל התמרמר על כך לאחר מכן. "הייתי האידיוט השימושי של אייק", התלונן בפני סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון על כוס ויסקי ב־1959. "אייק תמיד זקוק לאחד כזה, מישהו שיעשה בשבילו את העבודה המלוכלכת. הוא תמיד היה צריך שמישהו אחר יפטר, ינזוף או ייתן כל פקודה שהוא ידע שלאנשים לא יהיה נעים למלא". דמעות זלגו על פניו. "אייק תמיד צריך להיות הבחור הנחמד".
אייזנהאואר גילם את הבחור הנחמד עם צ'רצ'יל, אך את רגשותיו האמיתיים תיעד לאחר מכן ביומנו. "ככל שאני מחבב את וינסטון באופן אישי ועד כמה שאני מעריץ אותו על הישגיו ומנהיגותו בעבר", כתב, "הלוואי שהוא יעביר את הנהגת המפלגה השמרנית הבריטית לאנשים צעירים יותר". צ'רצ'יל, המשיך אייזנהאואר, "מנסה לחיות מחדש את ימי מלחמת העולם השנייה", כאשר "הייתה לו ההרגשה המהנה שהוא והנשיא שלנו יושבים על במה אולימפית למדי לעומת שאר העולם, ומכוונים את ענייני העולם מנקודת המבט הזו". השקפתו של המדינאי הבריטי על המנהיגות במלחמת העולם השנייה הייתה מיתוס, אך גם אם הייתה מדויקת היא לא תאמה את המלחמה הקרה. "במורכבות הבינלאומית הקיימת", הסביר אייזנהאואר, "כל תקווה לבסס מערכת יחסים כזו היא אווילית לחלוטין".
פליקס לייטר
הסתייגויותיו של אייזנהאואר מרעיונותיו של צ'רצ'יל היו מבוססות היטב, והוא ממש לא היה היחיד שהחזיק בהן. לאמונתו שראש הממשלה צריך לפנות את מקומו לצעירים ממנו לא היה שותף גדול יותר מאשר אַנְתוֹנִי אִידֶן, שר החוץ הבריטי ויורשו של צ'רצ'יל.
אידן האלגנטי והמצוחצח נודע בימיו הראשונים ב"זוהרו וסגנונו ברוח השחקן נוֹאֵל קָאוַורְד". אך הוא גם היה איש מקצוע מנוסה. הוא מונה לשר החוץ בפעם הראשונה בסוף 1935, בגיל 38. לאחר שנתיים בלבד בתפקיד, בפברואר 1938, הסתכסך עם ראש הממשלה נוויל צ'מברליין בעניין המדיניות הבריטית כלפי מוסוליני, והתפטר. שישה חודשים לאחר מכן, כשצ'מברליין חתם על הסכם מינכן עם היטלר, אידן נקט עמדה נגדו והתייצב לצד צ'רצ'יל, שהפך במהרה לראש ממשלה. ב־1940 אידן מונה שוב לשר החוץ, ונשאר בתפקיד לצידו של צ'רצ'יל במשך חמש השנים הבאות.
מאחר שניהל את יחסיה הבינלאומיים של בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא היה דיפלומט ותיק ופוליטיקאי מנוסה ביותר — בוודאי אחד שמוכן להיות ראש הממשלה. אך צ'רצ'יל סירב לפרוש. כשהצמד שב לשלטון ב־1951 שניהם חזרו לדפוסים הישנים, וצ'רצ'יל לקח את ההובלה בנושאים החשובים לו — בראש ובראשונה, היחסים עם אמריקה. בנקודה הזו היה אידן תכופות קרוב יותר ברוחו לאייק מאשר לראש הממשלה שלו. בניגוד לצ'רצ'יל, שעדיין האמין באימפריה הבריטית, אידן היה מודרניסט, שהאמין כמו אייזנהאואר שחשוב להגיע להסכמה עם דור הלאומנים העולה במזרח התיכון. אולם הסכמה עם האמריקנים על עקרונות כלליים הייתה דבר אחד; תכנון מדיניות שתתאם את האינטרסים של שתי המדינות היה דבר אחר לחלוטין.
ביוני 1952 הציג אידן לממשלה מסמך מדיניות שכותרתו "מחויבויות בריטיות מעבר לים", המציג את תפיסות היסוד שלו לגבי אופן גיבושה הראוי של גישה אנגלו־אמריקנית משותפת למזרח התיכון. המסמך פתח בהודאה מפורשת בחולשתה הכלכלית של בריטניה. "מתברר ששמירה קפדנית על המדיניות המקובלת כיום של ממשלת הוד מלכותה, בבית ומעבר לים, מטילה על כלכלת המדינה נטל העולה על יכולתם של משאבי המדינה להתמודד עימו", נכתב שם. כתוצאה מכך, על חלק מהמחויבויות הבריטיות "לעבור לכתפיהם של אחרים" — כלומר, כמובן, לכתפי ארצות הברית. מטרת המדיניות הבריטית הייתה ליצור מערכים בינלאומיים, כמו ארגון הגנה למזרח התיכון, במימון האמריקנים ו"תוך שימורה של שליטה פוליטית רבה ככל האפשר — ולפיכך יוקרה והשפעה עולמית".
אפשר לכנות זאת "אסטרטגיית ג'יימס בונד". האמריקנים יספקו את הכסף ואת כוח האדם, בשעה שהבריטים יספקו את כישרון המעשה. לחזון הזה של שותפות אנגלו־אמריקנית הייתה השפעה עמוקה על הרומן הראשון בסדרת בונד, קזינו רויאל, שהסופר איאן פלמינג השלים חודשים ספורים לפני שאידן הציג את מסמך המדיניות שלו לממשלה. הצלחת משימתו של בונד הייתה תלויה בהבסת הסוכן הסובייטי לֵה שיף במשחק באקארה מכריע. אולם סדרת "ידיים" רעות השילה מבונד את כל כספו. בעומדו המום ליד השולחן, בהיעדר חלופות, חברו האמריקני סוכן ה־CIA פליקס לייטר הופיע בדרך נס עם פתרון. לייטר מסר לבונד מעטפה "עבה כמו מילון". בתוכה היו צרור מזומנים ופתק: "סיוע מרשל. 32 מיליון פרנק. באדיבות ארצות הברית". בעזרת כספם של האמריקנים המשיך בונד לשחק, וכמובן הביס את לה שיף.
מחבר ספרי בונד, איאן פלמינג, היה חברו הטוב של אנתוני אידן, ועיצב בהצלחה את רגשות האליטה הבריטית לכדי מיתוס מספק. לדעת אידן ועמיתיו, הבריטים כלל לא ניגשו אל האמריקנים בהכנעה. כמו ג'יימס בונד הם פשטו רגל, אבל העמידו נכסים בעלי ערך ייחודי לרשותה של ארצות הברית. הם סברו שזה היה נכון במיוחד במזרח התיכון, אזור שבו הם הביאו אל השולחן מערכת ביטחון אזורית מבוססת ושנים של ניסיון מעמיק. במרכז הרשת שלהם היו בסיסיהם לאורך תעלת סואץ, שהכילו בתי מלאכה, מחסני אספקה ושטחי אימונים ששירתו את הכוחות הבריטיים לא רק במזרח התיכון אלא גם במזרח אפריקה. בריטניה החזיקה בסיסים גם בעדן, בעיראק, בירדן, בקפריסין ובמלטה. אמירויות השיח'ים במפרץ הפרסי היו מדינות חסות, שכל קשרי החוץ שלהן נוהלו בידי פקיד בריטי, "הנציב", שישב בבחריין. מפקד הצבא הירדני, הלגיון הערבי, היה בריטי, וכך גם רוב קציניו הבכירים. הודות לאימפריה הבלתי פורמלית הזו, מתכננים אסטרטגיים אמריקנים היו יכולים להניח בבטחה שבמקרה של מלחמה עם ברית המועצות, הבריטים יהיו מוכנים ליטול את ההובלה בהגנה על האזור.
אידן אפוא לא ראה בעצמו קבצן כלל וכלל. ואם נשיא אמריקני כלשהו יהיה מוכן לגלם את תפקידו של פליקס לייטר, הרי זהו אייק — או כך לפחות קיווה אידן. ב־1945 העניקו הבריטים לגנרל אייזנהאואר אזרחות כבוד של לונדון. נאומו באירוע ביטא את האחדות האנגלו־אמריקנית באופן מרגש יותר מכל נאום של מנהיג אמריקני אי פעם. אייזנהאואר הציג את עצמו בתור יליד אָבִּילִין שבקנזס, הרחוקה מלונדון המתוחכמת כרחוק מערב ממזרח. עם זאת, הוא ותושבי לונדון מאוחדים בערכיהם המשותפים. "כדי להגן על חופש הפולחן שלו, על השוויון בפני החוק, על חירותו לדבר ולפעול כראות עיניו", הכריז אייק, "הלונדוני יילחם! וכך גם אזרח אבילין!" קהל הצופים התאהב.
אך דווקא אהבת החירות שאייזנהאואר הילל בנאומו שללה את היתכנותו של גיבוש חזית אנגלו־אמריקנית משותפת במזרח התיכון. כמו רבים מחבריו האמריקנים חש אייזנהאואר לא בנוח עם האימפריאליזם. הוא הביע את התלבטויותיו במפורש כשצ'רצ'יל ביקר בניו־יורק, לפחות ביומנו. ביחסו לבעיות כמו הסכסוך האנגלו־מצרי, הוא הסביר, צ'רצ'יל נקט "גישה מיושנת ופטרנליסטית". מכיוון שבריטניה וארצות הברית "נדרשו לתמוך ולשאת את המשא הכבד של תוכניות בינלאומיות הגונות, וכן לסייע למדינות בחיתוליהן להשיג עצמאות", צ'רצ'יל הרגיש ש"מדינות אחרות צריכות להכיר בחוכמת הצעותינו ולפעול לפיהן".
להשקפת אייק הבעיה לא הייתה פשוטה כל כך. גישתו של צ'רצ'יל, הוא האמין, רק תועיל לברית המועצות. "מוסקבה מובילה אנשים רבים להאמין בשגגה שהם יכולים לסמוך על סיוע קומוניסטי כדי להשיג את שאיפותיהם הלאומניות ולקיימן". לפיכך היה חיוני להימנע ממדיניות שתגרום למערב, כגוש אחד, להיראות כמי שמתנגד ללאומיות. ההשלכות על אסטרטגיית ג'יימס בונד היו קשות. יש "סכנה גדולה", כתב אייזנהאואר, "בחבירתן של שתי המדינות החופשיות החזקות ביותר לצורך הצגת עמדה ברוח 'זה מה שיש'". אייזנהאואר לא היה פליקס לייטר.
המתווך הנאמן
אז מי הוא כן היה? אייזנהאואר ראה בארצות הברית מתווך נאמן — מגשר שמסייע ללאומנים לקבל מענה הוגן מהבריטים. התפיסה הזו של התפקיד האמריקני לא הייתה ייחודית לאייק כלל, אלא הייתה בלי ספק ההשקפה השלטת בוושינגטון — וזו הייתה השקפה שיחסה של העילית האמריקנית לישראל חיזק מאוד. כמו בריטניה, ישראל הייתה מדינה שנקשרה הדוקות לארצות הברית אך גם עוררה עוינות עמוקה בקרב הערבים. השאיפה להימלט מהכתם שהפקידים האמריקנים סברו שמקורו בקשר עם מדינת היהודים הובילה אותם להרחיק את ארצות הברית מישראל, ולבסס את ארצות הברית כמתווכת בין הלאומיות הערבית לציונות.
בקיצור, אייזנהאואר ויועציו הבכירים, במיוחד דאלס, ראו בישראל נטל. מטרתה האסטרטגית של המדיניות האמריקנית הייתה להשיב לעצמה כמה שיותר רצון טוב ערבי באמצעות הפגנת, במינוח ששימש את ממשל אייזנהאואר, "אי משוא פנים" — מונח שמרמז על התרחקות מישראל. הגישה הזו התבטאה, תחת ממשל אייזנהאואר, בשגשוגו של ארגון ידידי המזרח התיכון האמריקני (AFME), ארגון חזית של ה־CIA שבין תכליותיו הייתה התנגדות לתמיכה בציונות בפוליטיקה האמריקנית. לארגון היו קשרים ישירים לנשיא ולמזכיר המדינה באמצעות הכומר אדוארד ל"ר אֵלסון, שמלבד היותו בכיר ב־AFME היה כומר הכנסייה הפרסביטריאנית הלאומית, שגם הנשיא וגם מזכיר המדינה היו חבריה.
אי אפשר להפריז בהשפעתה של תדמיתה של אמריקה כמתווך נאמן על מחשבתו של אייזנהאואר. מילים כמו "רעיון", "קונספט" ו"אסטרטגיה" אינן מאפיינות נכונה את אופי החזון הזה. מונחים כמו "פרדיגמה", "השקפת עולם" או "מערכת אמונות" מתאימים יותר. התפיסה שגרסה שהעדיפות העליונה של ארצות הברית היא לאמץ את הלאומנים הערבים לחיקה, בכך שתסייע להם לחלץ ויתורים — מוגבלים — מבריטניה ומישראל, לא הייתה פתוחה לדיון. ההשקפה הזאת עיצבה את כל תוכניות המדיניות האחרות. למעשה, הקונספציה הייתה משכנעת עד כדי כך שאייזנהאואר ועמיתיו לא התייחסו אליה כאל הבניה אינטלקטואלית אלא כאל תיאור של המציאות עצמה.
הספר שבידכם בוחן את השפעתה של פרדיגמת המתווך הישר על יחסי ארצות הברית עם הערבים. זהו סיפורה של המפלצת של פרנקנשטיין — כאשר ארצות הברית מגלמת את המדען המטורף, והמשטר החדש במצרים הוא יצירתו הבלתי נשלטת.
מבין הקצינים הצעירים הסובבים את הגנרל נגיב, קולונל גמאל עבד אל־נאצר יתגלה בקרוב בפומבי בתור המנהיג האמיתי של הקצינים החופשיים ודמות כריזמטית בעולם הערבי בכלל. בהתאם לגישת המתווך הנאמן, אייזנהאואר ראה בו שותף אסטרטגי, המנהיג היחיד המסוגל להוביל עידן חדש של שיתוף פעולה בין כל הערבים ובין המערב. כשמטרתו זו לנגד עיניו, אייזנהאואר עזר לנאצר לסלק את הבריטים ממצרים. בתוך כך הוא גם אפשר ל־CIA לצייד את נאצר במערכת תקשורת המונים חזקה ומתקדמת, שהקרינה את האידאולוגיה הפאן־ערבית הרדיקלית שלו, במלוא תפארתה האנטי־מערבית והאנטי־ציונית, לכל בית ערבי. האמריקנים סייעו לנאצר בציפייה שישתמש בציוד הזה בסופו של דבר כדי לעזור לאחד את הערבים מאחורי ארצות הברית במלחמה הקרה. במקום זאת, הוא נמשך לכיוון ברית המועצות ופעל באדיקות כדי לערער את מעמדו של המערב במזרח התיכון.
מה השתבש? המחקר בשאלה הזו עצום ורחב, אולם רעיון אחד שזור ברובו כחוט השני. אייזנהאואר ודאלס, לפי הסיפור, נכנסו לתפקידיהם עם רעיונות נכונים וכוונות טובות, אולם בסופו של דבר נהגו כאימפריה. בניגוד לכוונתם, הם התנכרו לנאצר ולחלק גדול משאר העולם הערבי לצידו; כשהבינו את טעותם כבר היה מאוחר מדי. הסיבה המדויקת לניכור כלפי נאצר שונה מגרסה לגרסה — בגרסאות מסוימות, אמריקה המגושמת והתוקפנית מדי חתרה תחת עצמה; באחרות, ישראל הלוחמנית היא שדחפה את מצרים לזרועות ברית המועצות. ויש שמאשימות את שני הגורמים גם יחד.
הספר הזה מספר סיפור אחר. חדורים באתוס המתווך הנאמן, אייזנהאואר ודאלס הציבו בראש סדר העדיפויות את יישוב הסכסוך האנגלו־מצרי והסכסוך הערבי־ישראלי, כדי להסיר את המכשולים בפני שותפות אסטרטגית עם הערבים. הגישה הזו סבלה מפגם חמור: היא העלימה עין מהסכסוכים בין המעצמות המוסלמיות האזוריות ומשאיפות ההגמוניה של מצרים. נאצר השתמש באובססיה האמריקנית להשכנת שלום ככלי להסיט את תשומת הלב של וושינגטון מתוכניתו הפאן־ערבית המהפכנית, שהלינה על ציונות ואימפריאליזם אך גם ביקשה לחסל יריבים ערבים שהתחרו על המנהיגות האזורית.
ההשפעה ארוכת הטווח של משבר סואץ ב־1956 היא אשר הבהירה לאייזנהאואר, במאוחר, את חסרונותיה של גישת המתווך הנאמן. המשבר בא לפתחו כשבריטניה, צרפת וישראל תקפו את מצרים באופן מתואם. אייזנהאואר נקט עמדה חזקה נגד שלוש התוקפות, והרחיק לכת עד כדי התייצבות לצד ברית המועצות נגד בעלות בריתו באו"ם. הוא האמין שאם ארצות הברית תפגין בפומבי התנגדות נחרצת לאירופים ולישראלים, היא תקבל תמורה אסטרטגית בדמות רצון טוב ערבי נרחב. אך התמורה מעולם לא הגיעה. במקומה, אייזנהאואר העניק לנאצר ניצחון פוליטי נוסף — הגדול ביותר בקריירה שלו. הוא עזר להפוך את המנהיג המצרי לגיבור פאן־ערבי בעל ממדים אפיים.
ההשלכות על ארצות הברית היו עמוקות. כשאייזנהאואר נכנס לתפקידו ב־1953 העולם הערבי היה קשור עדיין למערב, לא מעט הודות להמשך ההשפעה של האימפריאליזם הבריטי והצרפתי. ברית המועצות נדחקה בהצלחה מן האזור במשך שלושה עשורים, והמטרה האמריקנית הייתה להמשיך להרחיק אותה. עד סוף כהונתו השנייה, עם זאת, שטף את האזור גל מהפכני. הנזק הגדול ביותר נגרם בעיראק, שהמהפכנים בה עקבו אחר המופת שהציב נאצר והפילו את המלוכה ההאשמית. המנהיגים החדשים פנו במהירות לתמיכתה של מוסקבה, והמזרח התיכון נהפך לחזית עיקרית במלחמה הקרה.
לאחר משבר סואץ, כשאייזנהאואר צפה בתוצאות הללו, הוא נפטר אחת ולתמיד מהנחות היסוד שלו לגבי המזרח התיכון. הוא לא האמין עוד שסיוע לערבים לאזן את כוחם של הישראלים והאירופים הוא המפתח לאסטרטגיה אזורית מוצלחת. למעשה, הוא ויתר כליל על הרעיון של קביעת מדיניות קיבוצית כלפי הערבים. האתגר המרכזי שעמד בפני ארצות הברית, הוא הבין כעת, היה לנהל את הסכסוך הבין־ערבי, ולעזור לרשת אחת של מדינות ערביות לאזן את כוחה של הרשת היריבה. בהמשך הוא הביע חרטה על גישתו התקיפה כלפי בעלות בריתו בסואץ, וראה בישראל נכס אסטרטגי.
אז ועכשיו
"ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אך לעיתים קרובות היא מתחרזת", אמר כביכול מארק טוויין. אין תקופה בתולדות המזרח התיכון במאה העשרים שמתחרזת טוב יותר עם ההווה מאשר עידן אייזנהאואר. כמו אז, גם היום אנו עדים לנפילתו של סדר ישן מושמץ ולעלייתו של משהו חדש. תנועות אסלאמיות חוץ־לאומיות מטלטלות את האזור כמו שעשתה התנועה הפאן־ערבית של נאצר. הוא הפיץ את מסריו ברדיו קהיר, והמהפכנים של היום משתמשים בפייסבוק ובטוויטר.
ודאי שיש גם הבדלים גדולים. רוסיה של ולדימיר פוטין היא אולי עצם בגרונה של ארצות הברית כיום, אך אינה איום חמור כמו ברית המועצות, ואין שום דמות ערבית עכשווית המקבילה לנאצר. התפקיד שמילאה מצרים במערכת הבינלאומית בשנות החמישים דומה במקצת לתפקיד שאיראן ממלאת כיום, אך ההבדלים בין השתיים גדולים כמעט כמו הדמיון ביניהן. עם זאת, רבות מהשאלות העיקריות שהטרידו את אייזנהאואר ממשיכות לאתגר אותנו. האם וושינגטון צריכה לקבוע מדיניות כלפי דעת הקהל הערבית והמוסלמית באופן כללי, או שעליה להתמקד באינטרסים הצרים של קבוצות עילית מסוימות? האם ישראל היא נטל או נכס? באזור רווי סכסוכים כמו המזרח התיכון, עד כמה חייבת אמריקה לתמוך בבעלות בריתה? וכמובן, באילו מבחנים תשתמש ארצות הברית כדי להבחין בין בעלות ברית לבין אויבים?
סיפור יחסיו של אייזנהאואר עם נאצר אינו אלא שיעור בסכנות הקיימות בכיול שגוי של ההבחנה בין בעל ברית לאויב. אייזנהאואר היה הנשיא האמריקני הראשון שגיבש אסטרטגיה מקיפה למזרח התיכון, והיה משחקני הפוליטיקה הבינלאומית המתוחכמים והמנוסים ביותר שהתגוררו בבית הלבן. הודות לניסיונו הצבאי, הוא התרגל לבחון את מעשיו ולהעריך את יעילותם; כשטעה, עצר וחשב על כך עמוקות. הלקחים שלמד במשבר סואץ היו כבדי משקל, והם תקפים גם היום. הם אולי לא יספקו לנו מסלול יציאה מפורט מהמבוך המזרח־תיכוני, אבל בהחלט יגרמו לנו להיות חכמים יותר כשאנו מנווטים בו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.