צוף

בפתח

כמה זמן אני כבר עומדת ככה, מול הדלת הזאת, המצופה קטיפה אדומה?

אני מתעוררת פתאום, מתנערת מהקיפאון שאחז בי. הידיים שלי מונחות על כפות המנעול, ומשהו בתוכי חורץ לשון, צוחק בלגלוג ובהתרסה לעבר מי שמתגלית בתוכי פתאום: את?

אני עומדת כך כבר כמה דקות. לא בפנים ולא בחוץ. הידיים על כפות המנעול, ואני חייבת להודות בזה או לפחות לבדוק: האומנם? האם ייתכן שאני, שתמיד החשבתי את עצמי למלכת קרח הנכונה לכל הרפתקה, שהתנסות היא סם החיים שלה, האם ייתכן שהפעם אני מפחדת?

ואולי "מפחדת" איננה המילה הנכונה. מה שמצפה לי מאחורי הדלת, אולי הוא לא חדש לי. כבר ראיתי דבר או שניים בחיים. אבל הפעם זה שונה. יכול להיות שמה שמונח כאן על כפות המאזניים הוא יותר מעוד התנסות פרועה. כלומר, יכול להיות שזה סוף של משהו, או התחלה. באמת שאני לא יודעת. הפעם אני לא יודעת.

דלת קטיפה אדומה מעוטרת כפתורי יהלום. היהלומים ממוסמרים לתוכה בתבנית מעוינים; אלוהים, איזה טעם רע. אבל מפורכסת לעייפה ככל שתהיה — מדמה שער של מרתף עינוגים צרפתי או של מאורת אופיום סינית — הדלת הזאת עושה את שלה: מזמינה ומרתיעה, מבטיחה טוב ומבשרת רע. אני מרגישה כמו ילדה קטנה בפתח מאורת הארנב. להיכנס או לא? להמשיך קדימה או לחזור לאחור? אני לכודה בין שני עולמות, אבודה.

למען האמת, לא כל כך רע לי להרגיש ככה.

אולי אני פשוט מאוהבת?

ואולי אני מבלבלת שוב, כמו שעשיתי יותר מדי פעמים בחיים שלי, בין תשוקה לאהבה.

מה זה משנה, בעצם? הלב שלי הולם. אני מפחדת. אני מהדקת את אחיזתי בכף המנעול, מגבירה את הלחץ, עוד מעט הדלת תיפתח...

אבל רגע, איך הגעתי לכאן בכלל? מה אני עושה כאן? בואו נתחיל מההתחלה.