צורה עושה צורה

פרק ראשון הצורה כבעיה 1.1 "מהות פנימית"

בהקדמה הראיתי כיצד המרכז הספרותי בארץ־ישראל כונן את זהותו בעשור הראשון למאה העשרים דרך הפניית המבט אל ספרות של מזרחים ועל המזרח, הערבי והיהודי. הראיתי כיצד מניפסט העֹמר הצהיר על ייעודו להיפתח אל המזרח ו"להאיר" אותו עבור קוראיו בגולה. ואולם כשנתיים לאחר יציאת העֹמר הגיעה ארצה האישיות הדומיננטית ביותר בספרות העברית של אותו זמן, י. ח. ברנר, ומיד עם הגעתו הוא החל לתקוף את האג'נדה של העֹמר בשורה של מאמרים.

באחד מהם, מהראשונים שכתב בארץ־ישראל, לגלג ברנר על ההתרגשות בסגנון העֹמר מהמפגש הבין־תרבותי עם יהודים ספרדים, תימנים ובוכארים: "הנה המזרח המאיר כולו — 'פרספקטיבות'!", הוא כותב, ברמיזה ברורה למניפסט כתב העת.70 על השאלה ממה אפשר להתחיל את בניית המרכז הספרותי המקומי, הוא משיב מיד, בלגלוג מר, "יהודי המזרח" — רק כדי לפסול את התשובה בארסיות:

אבל במה להתחיל? מה חסר לנו בייחוד ומה נחוץ לנו בייחוד? ובשביל מי לראשונה? אומרים: יהודי המזרח... כן, יש ספרות לילדים. אבל מה קשה, מה בלתי אפשרי כמעט, ליצור ספרות בשביל ילדים גדולים, בשביל אנשים מגודלים, זרים, רחוקים, שמי תיכֵּן את רוחם ומי יודע את טעמם ומי ינבא מה המה הדברים אשר יגידו ללבבם... (331)

שנתיים אחר כך, נוסחו הדברים בצורה חריפה אף יותר במאמרו המפורסם "הז'נר הארץ־ישראלי ואביזריהו",71 וארצה להתעכב עליהם כי למאמר הייתה השפעה עצומה, ובכמה מקרים הרסנית, על כמה סופרים מקומיים שיצחק שמי הוא אחד מהם. נדמה לי שאפשר לתלות את השפעתו המטלטלת של המאמר בכך שהוא נגע בנקודה הרגישה ביותר בגאוותו הלוקאל־פטריוטית של המרכז הספרותי הארץ־ישראלי: בשאיפתו לכונן ספרות הנתלית במיקומה האסטרטגי באוריינט לעומת המרכזים הספרותיים ב"עורף" הגלות. ברנר שלל את כל הכיוון הלוקאלי הזה, הנוטה לדעתו לאתנוגרפיה. הוא יצא נגד כתיבה המבקשת לתאר את "חיי ארץ־ישראל" או את "חיי הספרדים" — וכאן הרמז ברור הן לשמי שזהו שם יצירתו הראשונה והן ל"תוכנית העֹמר" שהתעתדה להביא "תמונות פיוטיות ממראות הארץ וחיי יושביה" — ושלל גם את הניסיון להחיל את הספרות על מציאות חיים מסוימת, על הווי חיים מסוים:

כמה פעמים, כשאני שומע סופר אחד מחברינו אומר לשני: "יצירתך החדשה היא מחיי־ארץ־ישראל?", מתעוררת איזו הרגשה מלגלגת בתוכי: כאילו הכתיבה זהו איזה דבר חיצוני, כביכול, וכותבים "מחיי־היהודים בלוֹדז", מחיי בני גליציה, "מחיי הקראים", "מחיי הספרדים", "מחיי ארץ־ישראל", מחיי בני פתח־תקוה... ולא דבר פנימי, גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם בתוך יחסי וגוני זמן ידוע וסביבה ידועה.

כאשר ברנר מעלה על נס את ה"מהות הפנימית" הוא לא שולל את היסוד הלאומי של הספרות הארץ־ישראלית, אלא מבקש לכונן אותה על הכחשת מרכזיותו. הוא יוצא נגד ספרות המגישה למנגנון הנרטיבי הלאומי דימויים מן המוכן של מציאות ארץ־ישראלית, ומבקש להבליט את האוטונומיה של הספרות הלאומית המקומית על דרך השתתתה על ערך של פנימיות (עוד על כך בפרק 5). אין כאן ניגוד פשוט בין "פנים" ו"חוץ" — משהו מעין דחיית "תיאורים ריאליסטיים" של "פני השטח" לטובת "עולם פנימי" — אלא העמדת מבנה דיאלקטי, שהוא "פנימי" ו"חיצוני" כאחד ובהיטלטלותו המתעתעת בין המישורים דווקא הולך ומהדק את הקשר למקום כקשר מובלע ועם זה לא פחות הכרחי. קשר דיאלקטי כזה שברנר שואף אליו יספק לספרות הלאומית מודל יעיל של ריבונות במרחב הארץ־ישראלי: הוא יאפשר דמיוּן של פנימיות השואבת מתוך הקשרי הזמן והמקום אבל איננה מתמצית בהם, וכך מעצבת את היחסים בין התרבות הלאומית למרחב המזרחי כיחסי התגברות, שבמסגרתם שומרת התרבות המקומית על נבדלותה ועצמאותה ביחס אליו ואיננה נבלעת בו.

המבנה של יחסי פנים וחוץ, המובלע במאמרו של ברנר, יאומץ בהמשך גם בידי הסופרים המזרחים עצמם לעיצוב ה"מהות המזרחית". אבל למאמר היו גם השלכות מציאותיות בהרבה על כתיבתם (אפרופו יחסי מהות ומציאות), והוא זכה, כפי שקורה פעמים רבות לטקסטים שהם בגדר "טקסט אב" (seminal), לשפע פרשנויות משבשות, ואפשר למשל למצוא את עקבותיו בניגוד שהיה נפוץ בביקורת באותן שנים בין "ספרות הווי" (אתנית, אקזוטית, תמימה כביכול) לבין "פנימיות" המאפיינת, לפי הדעה הנפוצה באותה תקופה, ספרות אירופית המרבה בחיבוטי נפש ובמה שמבקרים בני התקופה כינו "פסיכולוגיה".

אף שלא מצאתי התייחסות מפורשת של שמי למאמרו של ברנר, התרחשה מיד לאחר פרסומו תפנית מאוד מובהקת בכתיבתו, שאפשר לייחס אותה לאחת הקריאות המשובשות הפופולריות שלו, כאילו המאמר שולל באופן גורף כתיבה ריאליסטית על ארץ־ישראל המתחדשת,72 תנאי שאפילו סיפוריו של ברנר עצמו לא עמדו בו. על כל פנים, כמו סופרים אחרים בני התקופה, מאלה המוזכרים במאמר ומאלה שלא, שנרתעו לאחר פרסום המאמר מכתיבת סיפורים שרקעם הוא ההווי העברי המתחדש — חלקם הפסיקו לגמרי לכתוב סיפורים ריאליסטיים מארץ־ישראל, ואחרים כתבו, לפחות לזמן מה, על מקומות וזמנים אחרים או בז'אנרים אחרים73 — גם שמי לא הוסיף עוד לכתוב סיפורים מתוך הווי היישוב הישן בארץ־ישראל. בעוד שלושת סיפוריו הראשונים של שמי, שנכתבו לפני פרסום המאמר, עסקו בספרדים בני היישוב הישן, מאז פרסומו — וגם אחרי מותו של ברנר — הרחיקו סיפוריו למחוזות אחרים או לקהילות לא־יהודיות: למדבריות ערב ("בין חולות הישימון"), לקהילה היהודית בדמשק ("אב ובנותיו"), להווי ערבי־מוסלמי בפלשתינה (נקמת האבות, "ג'ומעה אלאהבל"), למלחמות הבלקן (טיוטת "שומר המסגד האחרון", שלא פורסמה בחייו74) ולטיול אל עבר הירדן ("ארבעה שטיילו", נגנז ולא פורסם).

אצל בורלא, לעומת זאת, קשה למצוא השפעה כלשהי לשלילת הז'אנר: במועד פרסום המאמר הוא עוד לא החל לפרסם מסיפוריו, אבל משיתחיל לפרסמם יחזור פעם אחר פעם בסיפוריו אל חיי היהודים הספרדים בארץ־ישראל, ואף על פי כן יזכה לעידודו ולתמיכתו של ברנר, ויחשיב אותו כפטרונו.75 זאת אף על פי שבאופן אירוני, היה זה בורלא שכתב במידה רבה באותה מתכונת נגדה יצא ברנר במאמרו על הז'אנר — גרשון שקד כותב בביטול על בורלא, באמצו את מונחיו של ברנר: "בנאיביותו ובדרך עיצובו הפשטנית ממשיך בורלא את הספרות הז'אנרית המובהקת"76 — בעוד שמי, מבין שניהם, הוא שכתב מתוך השפעות מודרניסטיות מובהקות.

בין אם בהשפעתו הישירה ובין אם לאו, התפיסה המובלעת במאמר, כאילו יש ניגוד בין "מזרחיות" ו"פנימיות" חילחלה אל השיח הביקורתי והשתתפה בעיצוב היחס למזרח ולסופרים המזרחים. אמנם, מבקרים ועורכים לא נלאו מלהפציר בפני בורלא ושמי לכתוב עוד ועוד, ובייחוד סיפורים ריאליסטיים מתוך הווי החיים המזרחי. אבל אלה, משפורסמו, נידונו בביקורת דרך הטופוגרפיה של "פנים" ו"חוץ", מתוך הנחה שתיאור החיים במזרח כלשעצמו אינו עומד בסטנדרטים מודרניסטיים ויש לעטפו ב"צורה" מודרניסטית או לנקבו ב"פנימיות". יוצא שהסופרים המזרחים הבאים לכתוב את מזרחיותם בהתאם לצו השעה נקלעים למרדף בלתי אפשרי אחריה ומפניה; ראשי הממסד הספרותי דורשים מהם במפגיע לכתוב ספרות "מזרחית", ועם זה ספרות זו נידונה להיות בעלת "פנימיות חסרה" או "צורה חסרה", וכלואה בתוך תפיסתה כ"ספרות הווי".

1.2 הנדוניה הספרדית

חברו הקרוב של בורלא, דוד אבישר, שהיה מורה ופעיל ציוני וכתב שירים, סיפר לו באחד ממכתביו על פגישה שהיתה לו עם יעקב רבינוביץ. וכך הוא כותב:

אמש היתה בין יעקב רבינוביץ וביני שיחה כזו: הוא אמר: אתם הצעירים הספרדים הייתם צריכים להסתדר כלכם למטרה אחת — לתחיית יהודי המזרח. לכם אין חלל בעולם התרבות, כמו שיש לצעיר אשכנזי. צעיר אשכנזי אם ירצה לבקש את מקורות הקולטורה לינוק מהם ולהמשיך את חייו, הנה חלל גדול יישאר לו בעולמו, טבולה־רסה נוראה. עליו לקפץ מתקופת יצירת האגדה ועד מאפו, וצעיר ספרדי הנה יש לו באמצע תור הזהב הספרדי המגשר בין העבר וההווה. ולכן לוּ אתם תחפשו אחרי המקורות תמצאו קולטורה שלמה ותתפתחו הלאה בהדרגה טבעית. ובלי ספק שהייתם יכולים לברא תרבות מקורית אשר אמנם כימים הראשונים תהיה סגורה בארבע אמותיה, אך אחרי עבודה אינטנסיבית הייתם צועדים צעדים גסים והייתם משיגים את ההתפתחות הכללית. עליכם היה לכבוש את החינוך של בני המזרח. להוצא עיתון אשר בו יתבטאו רק החיים המזרחיים ומדי פעם בפעם להוציא קובצים ספרותיים וכו'.77

נתבונן לרגע בטענתו של רבינוביץ, כפי שמביא אותה אבישר. תרבות הקהילה הספרדית נמצאת כביכול, לפי התיאור הזה, במצב של פיגור ביחס לתרבות הכללית, אבל הפיגור עשוי למצוא את תיקונו ("והייתם משיגים את ההתפתחות הכללית") לא בהיפתחות אל השפעות עכשוויות — כפי שאפשר היה לצפות — אלא דווקא בהסתגרות בארבע אמות ובניסיון להתחקות אחר הרצף התרבותי הספרדי שעובר דרך תור הזהב. ומדוע דווקא הסתגרות? לפי התיאור הזה, שתי התרבויות, האשכנזית והספרדית, צריכות לגשר על "חלל בעולם התרבות". אבל זה הספרדי קטן יותר בשל תור הזהב הספרדי בימי הביניים, ולכן הספרדים נקראים להתגייס לטובת המטרה הלאומית של יצירת רציפות תרבותית, שמעמידה קושי מיוחד בפני האשכנזים, ונדרשים לחקור את עברם ולהקימו לתחייה.

ומדוע הספרדים לא יוכלו לדלג על פני החלל כמו האשכנזים? זאת הנקודה החשובה בעיניי: גם אם עשוי להשתמע מהתיאור הזה כאילו יש משהו לא־טבעי ואולי פגום בהתפתחות התרבותית האשכנזית — שהתפתחותה ה"טבעית" נקטעה באופן מלאכותי (על־ידי גלות, גטואיזציה, וכו') — הרי שהדילוג ה"לא־טבעי" האשכנזי, לצד פגימותו, נתפס גם כדילוג מודרניסטי שהוא בגדר אידיאל בלתי ניתן להשגה עבור הספרדים. לעומת זאת, התפתחותם התרבותית של הספרדים לא יכולה לבוא דרך "דילוג מודרניסטי" כזה, או דרך השפעות תרבותיות חיצוניות עכשוויות (אירופיות או ערביות), אלא היא חייבת להתקדם באופן "טבעי", צעד צעד, "בעבודה אינטנסיבית", מהמקום בו נקטעה. בניגוד להיסטוריה התרבותית האשכנזית, זו הספרדית חייבת להתפתח בדרך אותנטית לכאורה — טבעית ורציפה, מתוך עצמה — ולכן תנועתם קדימה צריכה להתחיל דווקא בפנייה אחורה.

טענה זו לא הייתה חריגה, חד־פעמית או שולית. השאיפה לכונן את הספרות העברית כרצף נוסחה באנתולוגיות ובספרי לימוד,78 ובוטאה על ידי מנהיגי הספרות העברית. כמה שנים קודם, ב־1912, דיבר ביאליק על "קרחת גדולה בת 400 שנה" שקוטעת כביכול את חוט השדרה של מסורת הספרות העברית מאז תור הזהב בספרד:

אין חוט השדרה בספרותנו! כל תקופה ותקופה היא חוליה בפני עצמה, בלי שום קשר עם התקופה שקדמה לה. מששת גבורי השירה שהיו מר' שמואל הנגיד עד אלחריזי, שנשכחו מלב, נמצאת קרחת גדולה של 400 שנה. אצל כל העמים הבריאים והשלמים, החיים חיי עם בעל מרכז קבוע, יש מסורה בספרות. דור יורש דור, כל משורר מאוחר מושפע מן השירה שקדמה לו והמשורר שאחריו יושפע ממנו, ולכן כשאנו קוראים את פושקין, בעל־כרחנו אנו קוראים בתוכו את דירז'בין וז'וקובסקי, יען כי יש בפושקין הרבה משלהם. אולם אנו העלובים, הנודדים הנצחים, שאת מיטב כחותינו אנו מקריבים על מזבחות אלילים זרים, אין לנו שלשלת הקבלה בשירה. בכל פעם אנו מפסיקים הפסקה גמורה בספרות וכשאנו באים לבנות מחדש אין אנו משתמשים ביסוד שהונח מכבר, אלא בונים הכל מחדש, ולכן אין לנו בנין גדול משלנו.79

ביאליק חוזר על הרעיון גם ב־1927, במפגש עם האינטליגנציה המזרחית ב"הסתדרות חלוצי המזרח", שאדון בו בהמשך (בפרק 2). שם הוא כותב במפורש כי על הספרדים לפעול "לחידוש היצירה הקדמונית", מה שלא יאפשר רק לרפא את פיגורם הטמפורלי שלהם־עצמם, אלא יאפשר לרפא גם את רצף הזמן של התרבות הלאומית כולה. "יש לזה ערך לאומי כללי. כל האומה זקוקה לעבודה זו", הוא אומר. לכן הטִבעות (naturalization) של ההתפתחות התרבותית הספרדית, החזרה אל העבר — "שהוא לדעתי מתחיל אחרי חתימת התלמוד", הוא אומר80 — ותיקון החסר בו, הם מבחינתו תנאי להשתלבותם של הספרדים בתרבות הלאומית החדשה בארץ־ישראל:

הספרדים רוצים להתחתן עם האשכנזים וצריכים אנו להטיל על הספרדים להכין גם נדוניה: האומה רוצה שהיהדות הספרדית תביא עמה את נכסי־מלוג ונכסי צאן ברזל שלה, לא ריקם תבואו אלא מלאים ברכושכם הגדול.81

הספרדים, בתפקיד הכלה, נדרשים לקנות את הצטרפותם למשפחת החתן, תמורת נדוניה של חזרה אל עבר פרה־מודרני — אל תור הזהב בספרד או אפילו אל חתימת התלמוד(!) — כדי להמשיך משם בקו רציף את התרבות שנקטעה. ומה אומרת הכלה?

נחזור למכתב של אבישר, המספר לבורלא על פגישתו עם רבינוביץ. בורלא, בתשובתו, דוחה את הצעתו של רבינוביץ מכול וכול.

[כל "הקולטורה הספרדית" המקורית שעליה שוחחת עם רבינוביץ] זוהי ודאי מציאות רחוקה מאוד. גם בזה אני מוצא "תעופה" והפעם היה בר־נש פיקח כרבינוביץ שהרחיק לכת. קולטורה מקורית — אטוּ מלתא זוּטַרְתא היא? [האם דבר פעוט הוא]? וזו נעשית בכוונה תחילה על־ידי יחידים? תמיהני! והאם אפשר להמשיך אותה קולטורה שיסודותיה הם מורה נבוכים, הכוזרי ויראת שמים ושירה רליגיוזית בעיקר, ומדע מטפיזי בכל המקצועות — האם זה אפשר להמשיך? בשעה שאנו התרחקנו כל־כך הרבה? בשעה ששפינוזה וקנט מצד אחד וניטשה ופאוסט של גטה מצד אחר מקוננים בקרבנו ותוקפים את נשמתנו? איני מבין! איני מבין פרוש הדברים.82

בורלא מסרב בתוקף להצעתו של רבינוביץ וממאן להבין את פשרה. לא ברור לו כיצד ובאיזה מובן ניתן לשוב מארץ־ישראל של שנות ה־20 ו־30 — שנות השיא של המודרניזם האירופי — אל תרבות ימי הביניים של תור הזהב בספרד, אם לא קודם לכן, על מנת להמשיך את ההיסטוריה התרבותית משם "באופן טבעי". הוא דוחה את הצעתו של רבינוביץ, לחזור אל העבר, משני כיווניה: לא רק שבלתי אפשרי עבורו שלא להיות מושפע מתרבות אירופה העכשווית, אלא שבלתי אפשרי עבורו לחזור אל התרבות של תור הזהב בספרד באשר היא תרבות דתית ("קולטורה שיסודותיה הם מורה נבוכים, הכוזרי ויראת שמים ושירה רליגיוזית בעיקר").

בורלא ואבישר מתעקשים על שותפות בהווה התרבותי, ונאבקים בקולות המפנים אותם, כיוצרים מזרחים, אל מסורות העבר, ויתר על כן: אל עבר דתי. קולות אלה יוצאים לא רק מפי הממסד הספרותי הציוני, אלא גם מפי אינטלקטואלים מזרחים רדיקליים, כמו למשל חיים בן־קיקי החותם סדרה של שלושה מאמרים בדואר היום במסקנה: "עלינו לשים לב שתרבותנו תשמור את אופיה ורוחה העתיק ולא תהיה תרבות אירופית בשפה העברית".83 כנגד קולות אלה, הם מתעקשים על זהותם כחילונים מודרנים, ועל שייכותם להווה הספרותי בארץ־ישראל. אלא שכתיבתם נקרעת בין הדרישות הסותרות: מצד אחד לייצג את "הזמן הישן" כביכול ו"להאיר את המזרח לישראל", ומצד שני להתאימו למונחי "הזמן החדש".

1.3 הדרה פנימית

עורכים אשכנזים, כפי שנכתב קודם, קיבלו כמעט תמיד בברכה יצירות של סופרים מזרחים, גם אם לא בלי ביקורת ולפעמים תוך עריכה אגרסיבית במיוחד, עליה התלוננו שמי ובורלא מדי פעם במכתביהם. יותר מאשר מול עורכים אשכנזים, מופיעה ההדרה בקרב הסופרים המזרחים עצמם, שכמה מהם השמיעו ביקורת קטלנית עד כדי השתקה וסילוק מפעילות ספרותית כלפי יצירות של חבריהם וחברותיהם. זוהי המחשה לאופן שבו פועל שיח הגמוני, דרך גלגול של דפוסי דיכוי מוסווים לעתים, והפנמתם לתוך השיח, עד שהם פורצים כלפי מושאים "נוחים" יותר, מסוכנים פחות, במנגנון הדומה לזה של השלכה פרוידיאנית.84

דוגמה ראשונה ומובהקת היא המקרה של יחסי בורלא ושבבו: בעוד מבקרים אשכנזים כתבו על הרומן הראשון שלה, מריה (1932) ביקורות חיוביות למדי, מי שפסק את הדין הנחרץ והבוטה ביותר על יצירתה ולמעשה הביא להדרתה מלקסיקונים ואנתולוגיות, היה בורלא.85 הוא היה מורה ומנהל בבית הספר בזכרון יעקב בו היא למדה, ומאז קרא את ביכורי יצירתה, עוד בהיותה נערה, עודד אותה לכתוב, אך משפירסמה את ספרה הראשון התגולל על היצירה, היוצרת, ההוצאה והעורך שלה, אשר ברש, שהסכים לפרסם את הספר. ברשימה שהתפרסמה במאזנים יוצא בורלא נגד העלילה הרומנטית של הרומן ה"בולווארי" ונגד עולם הערכים הירוד של הספר שאינו הולם כביכול את האידיאלים הספרותיים הריאליסטים והאנטי־בורגניים ששלטו בספרות המקומית. הוא כותב על הספר כ"רומן זול... שכל מהותו — ריקניותו", שיש בו משום סכנה לציבור, והוצאתו לאור היא "מעין מעשה פשע" שמחובת המבקר להוקיע בפומבי, "כי את אשר יזיק ויקלקל ספר גרוע כזה לא יתקנו אפילו עשרה כרכי מדע".86

אחד ההסברים למתקפתו על שבבו נעוץ בהבדלים האידיאולוגיים ביניהם, שכן היא לא הזדהתה עם תנועת הפועלים (היא שלחה את סיפוריה לעיתונים של "הגוש האזרחי" הליברלי).87 הסבר נוסף עשוי להימצא דווקא בדמיון בין כתיבתם. "הפוסל פסל כאן במקצת במומו שלו", כותב גרשון שקד על ביקורתו של בורלא, שכן "בורלא עצמו אינו רחוק מן הרומאן שהוא מכנה בשם בולווארי".88 לדברי שקד, שבבו קלטה ליצירתה את ה"ארוטיות המזרחית" של בורלא, מבלי להוסיף עליה אלמנטים ממתנים וכך "הפכה ספרות שביקשה להיות 'קנונית' ולגיטימית, לתת־ספרות."89 האם אפשר, אם כן, שתגובתו הקיצונית של בורלא חושפת את ממדי חרדתו מחשיפת היסוד ה"בולווארי", או כלשונו של שקד, את "הארוטיקה המזרחית", הטמונים ביצירתו שלו, והאיום בתת־תקניות העומד לפתחה?

הביקורת הקטלנית עוררה הדים. היה מי שיצא להגנת שבבו וגינה את בורלא, ובורלא נאלץ לפרסם רשימת הבהרה נוספת שרק החריפה את מתקפתו (ואני אחזור לדון בה בהמשך). בין לבין הוא גם שלח מכתב "תנחומים" לשבבו, שהשיבה לו כי היא רואה נכוחה את ניסיונו לנדותה משדה הספרות, והבהירה לו כי הוא לא ישבור את רוחה — והיא לא תעצור את כתיבתה.90 ואולם בפועל ספרה השני, אהבה בצפת, פורסם רק כעשור מאוחר יותר, ב־1942, ולמרות הביקורות האוהדות יחסית שקיבלה, היא הפסיקה לכתוב והשמידה את ארכיונה הספרותי. בריאיון מאוחר איתה היא התייחסה לקושי לכתוב אחרי נישואיה,91 אבל אין לדעת כמובן מה הייתה בפועל ההשפעה המצטברת של קבלת הפנים האלימה כל כך שזכתה לה. רק בסוף ימיה, ב־1984, כתבה סיפור קצר בשם "הטנור", וכשנה לפני מותה השלימה רשימת זיכרונות בשם "זכרון יעקב שלי".92

המכתבים שהחליפו ביניהם שלישיית הידידים בורלא, אבישר ושמי עמוסים בדוגמאות לאופן פעולת ה"הדרה הפנימית", כלומר לאופן שבו נורמות אסתטיות היתרגמו בפועל למערך של תנאי סף שעמד לנגד עיניהם בהחלטה אם יצירה ספרותית ראויה לראות אור אם לאו. למשל, הם מעירים זה לזה שהסיפור אינו מעמיד דמות מלאה ("אין שום טיפוס")93; ש"ברנר יפסול" את הסיפור;94 שההפקרות המינית רבה מדי;95 שהסיפור לוקה ב"ריאליות יתרה"96; שהוא חסר "ערך אמנותי פנימי".97

דוגמאות אחרות מתייחסות לייצוג הערבים, לנוכח החשש שהוא חיובי מדי — וחילופי הדברים האמוציונליים במכתבים הללו מרמזים כי מה שמונח על הפרק הוא שאלת הנאמנות הלאומית. כך, אבישר כותב לבורלא כי דמות הבדואי בבלי כוכב אינה ריאליסטית, מאחר שהבדואי מספר את סיפורו ברהיטות רבה מדי. "מהיכן לבן המדבר הלז שפה יפה, מליצית?" שואל אבישר, "רועד אני לקראת הסיפור המודרני בפיו של בדואי", הוא מוסיף.98 לאחר מאורעות תרפ"ט הוא כותב: "כמעט בכל סיפוריך ורומניך מתייצבים בני ישמעאל נאים ומנומסים, בעלי מידות ורגשות, תבונה ודעת, ועל כרחך אתה מחבבם ומקרבם או יותר נכון נאות לתת את בנותינו להם, האמנם?...";99 ובמכתב אחר: "והערבים שלך? יותר מדי עדינים וטובים, בעלי מידות ישרות וכו' וכו' ואתה ואני יודעים עד כמה מלא תוֹך ומרמה העם הזה ואיני יודע אם תמצא אפילו אחד מני אלף..."100

המבט החיצוני על הסופרים המזרחים כחטיבה אחת עולה בבירור מתוך התייחסויותיהם הטעונות של בורלא ואבישר לכתיבתו של שמי במכתביהם: הם קובלים כי כתיבתו חסרת ערך ("לדעתי אין בו ערך ספרותי הגון. כזאת בקירוב אמרתי לו בעצמי"101), כי הוא "שרלטן" ו"קל דעת",102 נואם באופן מרושל ("כשדיבר שמי פעם שני רגעים או, באמת, פחות, היה בדבריו — נורא. שגיאות בשפה ובטלנות"103) וכי גרם "תקלה ובושה" כששלח את סיפורו "אב ובנותיו" לשני כתבי עת, שלא כמקובל.104 העניין כאן אינו קנאת הסופרים בין בורלא לשמי, אלא שהרעות החולות המיוחסות לשמי — שרלטנות, קלות דעת, בטלנות, תקלות ושגיאות — מהדהדות סטריאוטיפים מזרחיים שגורים שאף הוזכרו ככאלה במקומות אחרים בתכתובת של השלושה. גם כאשר שיבח בורלא את יצירתו של שמי, הוא שיבח את התיאור האתנוגרפי של החיים הערבים שהיו נגישים לשמי כתושב חברון — להבדיל מירושלים, עירו של בורלא, בה חיו היהודים בריחוק מהערבים, או כך לפחות הציג זאת בורלא במכתבו — בעוד היסוד האמנותי בסיפוריו היה לדעת בורלא עדיין טעון טיפוח ("אם יתעמק ויוכל לפתח את ליבו לרקמת חיים אמנותית..."105). רק בעקבות נקמת האבות מודיע בורלא ששינה סוף סוף את דעתו על שמי, וכי זה יהיה מסוגל, אם רק ימשיך להשתפר, לכתוב "יצירות היסטוריות" — עדיין לא רומנים ממש.106

1.4 אילמותו של משורר

מנגנון ההדרה הפנימית, המשכפל מערכים דכאניים מופנמים, הופעל גם על אבישר, שניסה כוחו בשירה. מצעירותו הוא שלח ידו בכתיבת שירים, אך נמנע מפרסומם. על אף שברנר ראה בו משורר והפציר בו להביא אליו את שיריו,107 הוא־עצמו לא החשיבם כ"מתאימים אל המהלך החדש בספרות", כעדותו של משה דוד גאון.108 כששלח משיריו לבורלא, זה בתשובה המליץ לו לא לפרסמם, הציע לו לכתוב מאמרים במקומם, כתב לו "אל תרדוף את הכתיבה".109 בורלא אמנם לא היה היחיד: היו מבקרים נוספים, בהם רבינוביץ, שביקרו את שיריו או דחו אותם,110 אך השיחה הכתובה המתפתחת בין אבישר לבין בורלא בעקבות המפגש עם רבינוביץ חושפת את האופן שבו התפיסות הביקורתיות כלפיהם מנוכסות על ידם ומעצבות את כתיבתם. כותב אבישר:

כאן מתאכסן מר יעקב רבינוביץ. הוא הרצה פעם אחת על החיים והספרות. הננו נפגשים יחד. הוא קרא את שיריי הסג'רתיים ואמר: יש רגש ולשון, חסר ליטוש. וצלצול. 111Es ist eine alte Geschichte, Doch bleibt sie immer neu. שירים אחדים מצאו חן בעיניו כמו שהם, מפני חידוש תיאורם, ואחדים דורשים שלמות ואחדים אינם חדשים. עתה מסרתי לו את שירי הירושלמים. נראה מה ישפוט.

[...]

ובכן יש רגש ולשון, חסר ליטוש וצלצול. ומה אני אעשה? ואיך אברא את הליטוש ואת הצלצול? וכמדומה לי שאלה לא יהיה מעולם בשיריי וגם לא בשירי אותם הצעירים הדומים לי, היינו בשירי אותם צעירים מזרחיים אשר הסתכלות נשמתם היא מזרחית חופשית ופראית כאחד וגודלו על ברכי בי[א]ליק וטשרניחובסקי. ונדבר גלוי: האם אנו מרגישים בצלצול שירתו של ביאליק? הן ביאליק כתב את שירתו בהברה אשכנזית ואיך נרגישה אנחנו? בקראנו איזה שיר יפה אנו שמים לב ביחוד על התוכן ועל התיאור ולא על הצלצול, מפני שאין אנו תופסים היטב את זה. אנו, כלומר אתה ואנוכי, התחנכנו מעט גם בזה. אך עדיין אין אנו קולטים בנשמתנו את כל יפי הצלצול ואת המוזיקה שבו. ואיך נקלוט את זה, והשירים נכתבו בהברה שונה מזו שבפינו? ותוכן ותיאור הנה הם במידה הגונה גם בשיריי — ובכל זאת איני מעיז לצאת לקהל.

כשנמשכות אצבעותיי מאליהן אל צלחתי, ומוציאות משם עיפרון ונייר ומוחי כבר הוזה ולשוני מתחילה לדבר, אז התמונה הראשונה המצטיירת לפניי היא כולה מזרחית, דומה לאותן התמונות החמות והסוערות שבשירי ערב הידועים לנו. ועוד יותר אגלה לך: הנני מבטא אז גם מבטאים ערביים, והנני גם קורא: אהה! ו־محروز [?] אחרי כל מבטא ומבטא, אלא שבשעת הפליטה בנייר מעורים בתוך עולם שיריי גם שירי הספרות החדשה שלנו עם זהירותה ודרישותיה, ונפשי מתלבטת בין ההסתכלות המזרחית החופשית הפראית ובין הדיוק, הקיצוב והזהירות הנפרזה של השירה החדשה, ויצא אצלי איזה כוֹי, לא מזרח ולא מערב.

נולדנו במזרח — וחונכנו במערב, וצא וברא משניהם יחדיו. אך השירה הומה בלב והלשון מדברת והאצבעות נאלצות לכתוב, וצא וכבוש שני עולמות אשר הם כה רחוקים זה מזה, וברא בריאה שלמה מחוּטבה וצא מחובת שניהם. אולי צריך לי מורה. אולי עליי להתחיל מאלפא ביתא. אני אבקש גם זאת לעשות, נראה באיזה אופן. אך היצלח? האם תורה של שעות אחדות תמחה חינוך של שנים? מסופקני.112

אבישר כותב שירים אך נמנע מלפרסמם; הוא חושש שמא אינם עומדים בתנאי הסף של הממסד הספרותי. הוא מרגיש שהוא לא מצליח לפשר בין עולמו המזרחי לבין דרישות הספרות המקומית, והבעיה מתנקזת בעיניו למפגש בין תוכן השיר לבין צורתו: כלומר, מקצבו והמוזיקליות שלו. בראשו עולים דימויים מתוך העולם המזרחי שבו נולד, הכרוכים בשירי ערב ובצלילי השפה הערבית, אבל הניסיון לְהָריק את עולם החוויות הזה אל הדף נתקל בהתנגשות, התלבטות, מעצור. השיר הופך לחסר־צורה, לא מזרח ולא מערב — "כוי" הוא קורא לו, כמו אותו "כוי פורח על הגג ומטיל ביצה" של מנדלי מוכר ספרים, אותו יצור שהוא לא רק היבריד אלא גם עורבא פרח.113

מחסום הכתיבה שלו נעוץ לדעתו בכך שהוא התחנך על משוררים עבריים אשכנזים שכתבו עברית בהטעמה אשכנזית — וכך הוא, שקרא את השירים בהטעמה הספרדית, החמיץ את המוזיקליות שלהם. הוא פונה לבורלא, אולי בתקווה שידידו יעודד אותו לכתוב, אך בורלא בתשובתו מאמץ את אבחנתו של רבינוביץ, וכותב לו כי יש לספרדים בעיה עקרונית עם כתיבת שירה עברית. הספרדים אכן אינם חשים בריתמוס, במשקל ובמוזיקה של השירה העברית החדשה עליה התחנכו, ונהפכו לבעלי "מום" פואטי.

על דבר הקרע שנעשה בנפשנו בזמרה ובשירה — אני בוכה זה כמה. [...] אוכל לגלות לך שיש אתי בכוח (כמובן) רשימה קטנה "על אובדן שירתי" שבבוא יומה תיוולד. זה אמת שאין מוצאים אנחנו צלצול בשירתנו העברית. התזכור מה שאמר לך פעם מני יוסף? שהוא מוצא את השירה שלנו פרוזאית — זהו מפני שחסר לאזניו הריתמוס שלה. אבל בשירה הספרדית אנו, כמדומני, מרגישים יפה את המוסיקה:

'לנעים ונדים/ בכוח קלעים/ ולבות קרועים/ לאלפי גזרים'

האין אתה שומע פה צלצול יותר מאשר בחרוזי טשרניחובסקי וביאליק? פה אמנם המשקל אחר אבל בכל אופן יש ההברה הספרדית.

[...] בכ"ז צריך אני לומר לך שגם במום זה, של השירה והזמרה שלנו, יש הרבה נחמה: כששומע אני שירה אירופית הגונה בייחוד בפסנתר אז הומים איזו געגועים טמירים ויש לי ההרגשה שהנשמה מרגישה, חשה יותר מאשר האוזן והמוח תופסים, ואז יש בקרבי אותו דבר שקוראים לו אידיאל, כלומר הנפש נכספת אל שירה שאיננה.

[...] כשישובו הימים כתיקונם אולי תברא אצלנו איזו הרמוניה סינטזית, גם אצלך בשירה אולי יתחדש איזה חידוש מתוך יסורים דקים אלה ואם לא אצלך אצל אחר שכמותך.114

בורלא כותב לאבישר כבעל ניסיון: גם הוא "איבד את שירתו", גם קריירת השירה שלו נבלמה באיבה. הוא החל את דרכו הספרותית בפרסום שירים שפורסמו באחדות ב־1912,115 וחדל מפרסומם לאחר ש"ברנר פגשהו ואמר לו כדרכו בלי היסוס וסייג: 'אל תכתוב שירים אין שיריך מעידים על כישרון משורר. רק מספר אתה'". ובורלא מעיד על עצמו, כי קיבל עליו את גזר־דינו של ברנר "כי ידע שהדין עם ברנר".116 אפשר שלגדיעתה המוקדמת של קריירת השירה שלו היה חלק בחתירתו של בורלא למצוא מחסום עקרוני העומד בפני כותבי שירה מזרחים, בבחינת "הצדקת הדין" שפסק עליה ברנר ופסקו מבקרים אחרים גם על שירתו של אבישר. אך על כל פנים הדיון בין בורלא ואבישר בעניין אי־יכולתם של מזרחים לכתוב שירה חוזר לאורך השנים בשורה של מכתבים ומקבל תוקף עקרוני, ולוּ צרוב בניסיונם האישי. יש מכתבים בהם, בתלות בתנודות ביחסיהם האישיים, מתרכך הטון, ובורלא מעודד את אבישר "לחפש את המכחול" הצורני שיבטא את צבעי הנפש שלו.117 אך במכתב אחר, משנת תרפ"ח, בא ניסוח נוקב במיוחד של בעיית הצורה מפי בורלא:

לדעתי אתה בבחינת "קורבן" למצב המיוחד שבשירה העברית. וזהו: אתה, כמו כולנו, חונכת על ברכי ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור, י. כהן. שירתם היתה המשפיעה עליך. אך אתה קראת את השירה הזאת מתוך מום אורגני בשירה: לשירה הזאת כמובן יש ריתמוס, משקל, קצב — מלבד תוכנה — היא נכתבה בהברה האשכנזית ועל־פי משקל נפשי ידוע, ואנו — אתה ואני הספרדים בכלל — קראנו לא כמו שנכתבה השירה הזו. ובכן מתוכנה נתרשמנו במידה רבה ואתה ניסית לכתוב. אבל את רנְנַת החרוז, את קצב ההברות לא עיכלנו כלל (עתה למשל אני רק מבין ויודע את הקצב אבל לא בא בדמי באופן טבעי) ולכן בכל מה שכתבת ישנו תוכן ידוע, פחות או יותר, אך חסר בו אותו הקסם הסמוי מן העין המצטרף לשירה מאליה עם התוכן וזה פוגם בצורה. ודע, חביבי, הכל הוא צורה, העיקר הוא צורה, הנשמה של הדברים היא הצורה. כלומר: תוכן נפלא בלי צורתו הנדרשת — לא יקובל. ולהפך, מעט תוכן, קורטוב רעיון, בלבוש נאה, בצלצול נעים — זה מקסים וכובש אותנו. ושמע חביבי: הודה על האמת: בחורה מלומדת, מפותחה, נפש עשירה, מלאה רגש — ולא נאה, פגם בפניה; ולעומתה — אחת חמודה, מתוקה, כולה דבש — ואינה יודעת קרוא כהוגן — את מי תנשק ותאהב?118

החינוך השירי האשכנזי, כותב בורלא, הטיל במזרחים, ואבישר בתוכם, "מום אורגני": החרוז, המשקל והקצב לא יכלו לבוא בדמם, להתעכל בגופם. לכן נשענה שירתם על התוכן, וחסר בה אותו קסם חמקמק של הצורה, שהוא תנאי יסודי לכתיבת שירה. ביריבות הפואטית בין התוכן והצורה מכריע בורלא לטובת הצורה, ומדגיש במכתבו בקווים תחתיים: "הכל הוא צורה, העיקר הוא צורה, הנשמה של הדברים היא צורה". עליונותה של הצורה מומחשת בדימוי משדה הכוחות המגדרי: נחיתותו האינהרנטית של המזרחי, הבא לכתוב שירה ולא מצליח לתת לה לבוש צורני מושך, מדומה לאישה לא־אטרקטיבית לנוכח מבט גברי; הפגם הוא גופני, מהותי ולא בר־תיקון.

הרעיון המתגבש כאן בין בורלא ואבישר, כאילו המזרחי, משלא גדל בסביבה עברית בניגון אשכנזי, התחנך בהכרח בעולם שירי פגום שחוסם בפניו את הכניסה לשירה העברית החדשה, מעלה תמיהה. האם המזרחי, שמצבו דומה מאוד לזה של הישראלי המצוי בימינו, שגם לו אבדה מזמן ההגייה האשכנזית המקורית, לא יכול היה לשמוע את ניגון השירים כשהוקראו בקול, ולשחזרו בליבו? (מה גם, שבניגוד לישראלים של ימינו, המזרחים ילידי הארץ, גם אם לא דיברו יידיש, מן הסתם שמעו יידיש בסביבתם הקרובה בערי הקודש). והאם לא ספגו המזרחים "בדמם", כלשונו של בורלא, שפע של פיוטים מתנגנים, שפע של שירים מוזיקליים־להפליא בלאדינו וערבית, שמהם בוודאי יכלו ללמוד על המוזיקליות של השיר? אפשר גם לקחת בחשבון שבדיוק באותן שנים, לאחר החלטת ועד הלשון מ־1912 "לשמור על תכונתה המזרחית של הלשון", החל מהפך ההטעמה בשירה העברית, ומשוררים אשכנזים — כולל טשרניחובסקי המוזכר במכתב כאחד ממקורות המוזיקליות האשכנזית דווקא — עברו לכתוב, לפחות חלקית, במבטא ספרדי (למעשה טשרניחובסקי ניסה את כוחו בכתיבה בהברה ספרדית עוד הרבה קודם, בשירים שכתב לאברהם שלום יהודה, בן היישוב הישן ממוצא בגדאדי שהיה חוקר תרבות ערבית ומתרגם של שירה ערבית119). אפילו ביאליק, שהוזכר במכתב, גם אם לא כתב שירים בהברה ספרדית, ניבא באותה עת שהשירה העברית תעבור מהפך בהשפעת המבטא הספרדי והשירה הספרדית: "השירה הספרדית קשורה בעצם מהותה עם מוסיקה, ולהפך — השירה האשכנזית היא אנטי־מוסיקלית", הוא הכריז.120

בורלא, שאינו מעוניין להמשיך את שירת תור הזהב בספרד, או להיות ממחדשי ההטעמה הספרדית בשירה העברית החדשה, מדמיין את המזרחי — ואת עצמו בתוך כך — כמי שפוגש בשירה העברית החדשה ערום וערייה, מופשט מההטעמות האשכנזיות שהן לדעתו תנאי סף להשתלבות בשירה העברית החדשה. אף על פי שגדל בתוך עולם שירי ולשוני עשיר, הוא רואה במזרחי בעל מום של חירשות חסרת תקנה, היורדת לגופו של המשורר וחוסמת את דרכו אל השירה העברית החדשה. המזרחי, על פי בורלא, כאילו מוכרח, בגופו ממש, לכתוב אך ורק פרוזה.

1.5 "הבד הרחב" של הרומן

שמי, בורלא ושבבו פרסמו כמעט אך ורק פרוזה; גם אבישר פירסם בשנים מאוחרות יותר סיפורת, בעוד שיריו לא ראו אור בחייו.121 אפשר שהפרוזה שימשה עבורם מקלט מפני "בעיית הצורה", לא רק בהיותה צורה משוחררת מתבניות מוזיקליות נוקשות, כפי שמעיד מקור המילה בלטינית (prosa, prorsa) שמשמעה דיבור ישר ונטול עיטורים, אלא גם משום שהיא נחשבת לצורה ספרותית המתאימה במיוחד ללכידת אותו ריבוי באחטיני של ערכים, לשונות ומשלבים, שעמו התמודדו הסופרים הללו בבואם לכתוב את "עולם העבר" מתוך נורמות מודרניסטיות, אותו תמהיל מוזר, מלא סתירות, אותו "כוי" בלשונו של אבישר, המנסה להכליא בין מזרח ומערב.

אלא ש"בעיית הצורה" לא הניחה לסופרים המזרחים גם בבואם אל הפרוזה. סיפוריו הראשונים של שמי — "עקרה", "כפר נפש" ו"בריחה" — שומרים בקפדנות על האחדויות האריסטוטליות של זמן ומקום, נענים לתביעת סף של נורמה צורנית שהיתה מיושנת כבר בזמנם. ובעוד שמי רודף בתחילת דרכו אחר דרישות הז'אנר של הסיפור הקצר, בורלא עוד בשנות העשרים של המאה רודף אחר הרומן: הוא מתייחס לסיפוריו הארוכים כאל "רומנים", להבדיל מסיפורים ארוכים או נובלות, ועסוק במספר העמודים שהם תופסים ובהתאמתם לאידיאלים ריאליסטיים ופסיכולוגיים. כאשר הוא מתחיל לכתוב את אשתו השנואה הוא כותב לחברו כי ההחלטה לכתוב אותו כנובלה להבדיל מסיפור קצר כרוכה ב"שינוי גדול" בתפיסה;122 ושנה מאוחר יותר, הוא כותב: "יצא זן רומן הגון. לפי טעמי ודעתי — זהו דבר משובח. אינו גדול — 212 עמוד כאלה. אך גלום בו הרבה. אני שבע רצון ממנו. זהו רומן ריאלי. במובן המודרני".123 כעשור מאוחר יותר הוא כותב לאבישר, כאשר הגיע לעמוד ה־200 באחד מסיפוריו: "צריך לכתוב עוד 150 עמוד למצער".124

בהקדמה דנתי במאמרו של יעקב רבינוביץ, שהצביע על הדמיון בין נטייתם של הסופרים המזרחים לסיפורת ה"בד הרחב" ובין זו של סופרי ההשכלה; למעשה, הדמיון ביניהם עקרוני יותר. בדומה לחלק מהמשכילים האירופים, בעיקר הרדיקלים המאוחרים שבהם כמו משה לייב ליליינבלום, אברהם אורי קובנר ויעקב אברמוביץ' הצעיר, גם הסופרים המזרחים כתבו עם הפנים החוצה מקהילותיהם, אל תרבות מחולנת שבכתבי העת שלה פרסמו את סיפוריהם, תוך החצנת הקרע שלהם עם העולם המסורתי; זאת בניגוד למשכילים אחרים, בדרך כלל מוקדמים יותר, שכתבו אל החברה היהודית פנימה, בניסיון לחדש את פניה, ופעלו למציאת שביל ביניים בין ההשכלה למסורת, כלומר "העמידו פנים" כאילו התרבות העברית המודרנית ממשיכה את התרבות המסורתית ללא סתירה.125 כמוהם, גם הסופרים המזרחים הם חלוצי הכתיבה ה"חופשית" בקהילותיהם המסורתיות, ועסקו רבות בכתיבתם בנושאים כמו מעמד האישה ויחסו של הממסד הרבני אליה וביקורת על הקהילה המסורתית — על עוולותיה החברתיות ועל אמונותיה הטפלות. כמוהם, גם הם שאפו לרפורמה לאומית בחינוך המסורתי ונאבקו להרחבת השימוש בעברית. וכמוהם, גם הם הונחו בידי ההיגיון הטופוגרפי שעליו התבססה סיסמתו הנודעת של י"ל גורדון, שנהפכה לסיסמת ההשכלה, הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ — היגיון המניח כאילו על היהודי היוצא מביתו, מהגטו שלו, להחסיר מעצמו את יהדותו, להותיר אותה בפרטיותו, הרחק מן העין הציבורית, כדי שיוכל להתהלך ברחובות בחופשיות; או גרוע מזה, הוא מניח כאילו על היהודי היוצא מביתו להתעטף בכסות אירופית כדי שיוכל להיחשב אדם.

הרדיפה המחושבת אחרי ה"בד הרחב" היא רק אחד מסממניו של הפיצול שהופנם היטב אל תוך כתיבתם של הסופרים המזרחים, בניסיון להלביש תוכן (מזרחי) בצורה (אירופית); העיסוק המפורש של בורלא וחבריו ב"כיסוי" הכתיבה שלהם בצורה ספרותית כתנאי ליציאתה לאור — צורה שבאה לידי ביטוי בהטעמה ובקצב, בז'אנר (סיפור קצר, רומן), ובאידיאלים מודרניסטיים של כתיבת פרוזה כמו ריאליזם — מהדהד את אותה טופוגרפיה שמשרטטת אבחנה ברורה בין מהות יהודית ואנושית. הצורה הספרותית מנקזת אליה בקרב סופרים אלה את הכוח הספרותי הממיין, קובע הטעם וההירארכיות; ובה בעת התמאטיקה של הכתיבה מגלמת את תשוקת השליטה על המרחב האוריינטלי. לכן בעוד ראשי הממסד הספרותי מעודדים את הסופרים המזרחים לכתוב יצירות שעוסקות, מבחינת תוכנן, בעולמם המסורתי — תוכן שהוא מושא לסקרנות אתנולוגית עזה — הצורה נותרת מרחב מודרניסטי: כאן, להבדיל מבתוכן, עליהם להוכיח את שייכותם למרכז הספרותי המודרני ולערכיו.

המהות המזרחית, גם כשהיא "פנימית" היא "חיצונית": בהקשר הזה יש לקרוא את דבריו של ברנר שהבאתי בתחילת הפרק, בדבר הפנימיות האמנותית החסרה ביצירות ארץ־ישראליות. הניסיון לאתר בתוך או מאחורי ההווי המזרחי איזה דבר־מה אחר, פנימי יותר, אמנותי יותר — למצוא מתחת ל"עור" המזרחי של הכתיבה פנימיות "מהותית יותר" — מסמן את המזרחיות לא רק כניגוד לאמנות אלא גם כניגוד למהות; כאילו אין ה"מזרחי" שבכתיבתם אלא קליפה המכסה על גרעין פנימי שהוא־הוא המהות האמנותית. הסופרים המזרחים הבאים לכתוב את חייהם במזרח בהתאם לציפיות, נקלעים למרדף בלתי אפשרי אחרי המזרח ומפניו; מצד אחד תובעים מהם ראשי הממסד הספרותי לכתוב ספרות מזרחית, ומצד שני, ובה בעת, נדרש מהם לכסות עליה, לפצל אותה, ולשתול בתוכה מהות אחרת. הפיצול בין "תוכן מזרחי" ו"צורה מודרניסטית" לא רק ממלכד את הסופרים המזרחים במרדף אחר מהוּיוֹת־רפאים עלומות (האם כתיבתם אותנטית דיה? האם היא אמנותית דיה?), אלא גם מרוקן אותן מתוכן: שכן מהו אותו "תוכן מזרחי", ללא המבט החיצוני, המערבי מן הסתם, התופס אותו ככזה, המצפה ממנו להיענות לציפיות מסוימות, ומהי "צורה מודרניסטית" ללא נקודת המוצא החיצונית לה, המחפשת את תנאי הסף וסימני הגבול שיעידו עליה?

70 י"ח ברנר, "מהספרות והעיתונות שבארץ (הספרות העברית בארץ ישראל)", כתבים, כרך ג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים, תשמ"ה, עמ' 328-333. [מקור: יוסף חבר, "הפועל הצעיר", אדר תרס"ט], בעמ' 329.

71 י"ח ברנר, "הז'נר הארץ־ישראלי ואביזריהו (ממכתב פרטי)", כתבים, כרך ג, תל אביב: ספריית פועלים — הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה, עמ' 569-578 [מקור: "הפועל הצעיר", אב תרע"א]. ההדגשות במקור.

72 ראו למשל דבריו של יהודה יערי אצל נורית גוברין, מפתחות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ח, עמ' 9-19, בעמ' 19.

73 נורית גוברין, שם.

74 היא פורסמה לאחרונה בספר: יצחק שמי, טחנת החיים, אור יהודה: הוצאת דביר ומכון הקשרים, 2015.

75 גליה ירדני, "סופרים בעל פה — יהודה בורלא", מאזנים כרך י"א, חוברת ב', תמוז תש"ך, יולי 1960, עמ' 127.

76 גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880 — 1980, כרך ב': בארץ ובתפוצות, שם, בעמ' 83.

77 מכתב מאבישר לבורלא, סג'רה כ"ח תמוז [כנראה 1917].

78 ישראל חיים טביוב, מבחר הספרות — אנתולוגיה עברית: לקוטים נבחרים ממיטב הספרות העברית בשיר ובפרוזה מראשית התקופה הערבית־הספרדית עד ימינו אלה, הוצאת תושיה: ורשה, תרפ"ח.

79 ביאליק, "על י. ל. גורדון", באספת "חובבי שפת עבר" באודיסה, למלאת 20 שנה למותו, טבת תרע"ג.

80 "מאמין אני באמונה שלמה, כי תחייתכם צריכה להתחיל ממקום זה. עליכם לחדש את יחסכם אל העבר הזה, שהוא לדעתי מתחיל אחרי חתימת התלמוד": ביאליק, "תחיית הספרדים", בהסתדרות "חלוצי המזרח" בירושלים, אדר תרפ"ז.

81 ביאליק, שם.

82 בורלא לאבישר, ח' אב תרע"ז, ירושלים.

83 מתוך המאמר השלישי בסדרה של שלושה מאמרים מאת חיים בן קיקי: דואר היום 15, ירושלים, יום שלישי ל' תשרי תרפ"א, 12 אוקטובר 1920; דואר היום 17, ירושלים, יום חמישי ב' חשוון תרפ"א, 14 אוקטובר 1920; דואר היום 18, ירושלים, יום שישי, ג' חשוון, תרפ"א, 15 אוקטובר 1920.

84 אלה שוחט כותבת על "שנאה עצמית" בקרב יהודים באירופה [selbasthass] ובקרב מזרחים בישראל: "מזרחים בישראל: הציונות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודים", זיכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב־תרבותית: אסופת מאמרים, תירגמה יעל בן־צבי, בימת קדם לספרות: תל אביב 2001, עמ' 140-205, בעמ' 189.

85 על כך ראו: יוסף הלוי, בת המזרח החדשה — על יצירתה של שושנה שבבו, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן: רמת גן, 1996, עמ' 15-16, 165-166.

86 יהודה בורלא, "מריה", מאזנים, כרך ד', גיליון ח (21 ביולי 1932), עמ' 11-12.

87 המוסף הספרותי של עיתון "הארץ" בעריכת אברהם שלונסקי, "בוסתנאי — שבועון איכרי א"י" בעריכת משה סמילנסקי ו"דואר היום", שבין עורכיו נמנה מרדכי ליפסון. על כך: יפה ברלוביץ, "הדיוקן הכפול: שושנה שבבו/ גברת כרסנתי, ביוגרפיה", הכיוון מזרח 11 (חורף 2006), עמ' 24-30. בעמ' 26-27.

88 גרשון שקד, "פינה צנועה של ספרות: על כמה מבעיות היסוד בסיפורת העברית ה'טריוויאלית' בין שתי מלחמות העולם", מחקרי ירושלים בספרות עברית, א', תשמ"א, עמ' 5-28.

89 גרשון שקד, הסיפורת העברית 1980-1880, כרך ב, שם, בעמ' 97.

90 מכתב משבבו לבורלא, זכרון יעקב יום ב' [גנזים 16730], מופיע בתוך הלוי, בת המזרח החדשה, שם, עמ' 288-289.

91 קציעה אלון, "שושנה שבבו — על שבירה וקריסה, היאלמות והעלמה", הכיוון מזרח 19 (סתיו 2009), עמ' 13-20.

92 פורסם בתוך: שבבו, אהבה בצפת, כרך א', סדרת קשת המזרח, הוצאת בימת קדם לספרות, תל אביב: 2000.

93 מכתב מבורלא לאבישר, ירושלים יא ניסן תרפ"א.

94 מכתב מבורלא לאבישר, ירושלים יא ניסן תרפ"א.

95 מכתב של בורלא מחיפה, כט אד"א א' תרפ"ט.

96 מכתב מבורלא לאבישר, ירושלים יא ניסן תרפ"א.

97 מכתב מזכרון יעקב, י"ג סיוון תרפ"ו.

98 מכתב של בורלא לאבישר מדמשק, יג שבט תר"ף.

99 מכתב אבישר לבורלא, ל"ג בעומר תר"ץ.

100 מכתב מאבישר לבורלא, ירושלים, כד באלול תרץ.

101 מכתב מבורלא לאבישר, זכרון יעקב טו בשבט תרפ"ד.

102 מכתב מבורלא לדוד אבישר, ה' טבת, תרע"ח, חיפה.

103 מכתב מבורלא לאבישר, זכרון יעקב ז' אייר תרפ"ו.

104 מכתב מבורלא לאבישר, זכרון יעקב טו בשבט תרפ"ד.

105 מכתב מבורלא לאבישר, זכרון יעקב, ל"ג בעומר תרפ"ד.

106 "אני משנה את דעתי על שמי: אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ומה שאני רואה הוא — יכולת. צריך לעודדו. אני חושב שהוא יכול לתת עוד. בייחוד יכול הוא לתת, לפי דעתי, יצירות היסטוריות". מכתב מבורלא לאבישר, חיפה יא כסלו תרפ"ח.

107 בכמה ממכתביו לאבישר מתאר שמי את זכרונותיו מהמפגש המשולש עם ברנר, שהחשיב את אבישר למשורר עוד לפני שקרא משיריו. ראו בפרק 5 להלן.

108 מ"ד גאון כותב עליו: "בצעירותו הרבה לכתוב שירים. קובץ אחד ממבחר שיריו היה בידי י.ח. ברנר אשר העריכם מאוד מפאת תוכנם וסגנונם. משום מה אין מר אבישר חושב את שיריו אלה למתאימים אל המהלך החדש בספרות, ולפיכך שומרם כזיכרון מימי הנוער, ונמנע מלהוציאם לאור". משה דוד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, ירושלים, התרצ"ח. חלק ב', עמ' 19-21, בעמ' 20.

109 מכתב בורלא לאבישר, חיפה, כה סיון תרפ"ח.

110 מכתב מבורלא לאבישר, דמשק יב תשרי, תרפ"ג.

111. "זהו סיפור ישן מאוד/אך תמיד חדש הוא נשאר", מתוך: “Ein Jüngling liebt ein Mädchen” ובעברית: היינריך היינה, תרגם מגרמנית: שלמה טנאי, כתבים נבחרים, כרך א', תל אביב: רשפים, 1997, עמ' 98.

112 מכתב אבישר לבורלא, סג'רה כ"ח תמוז [ללא שנה, כנראה 1917].

113 מנדלי מוכר ספרים, "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה", כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, הוצאת דביר: תל אביב, התשכ"ו, עמ' תכב.

114 מכתב מבורלא לאבישר, ח' אב תרע"ז, ירושלים.

115 "שמח ובכה לב נוגה:/ על תיליך הנושנים/ פרחים חדשים צצים;/ היבלו גם הם כראשונים?.../ דמעה קרושה בעיני,/ לא אדע פשרה וטיבה:/ אם הד העבר העלָתָהּ/ או פחד העתיד שאָבָהּ...": בורלא, "מימות האביב..." (שלושה שירים), האחדות שנה שלישית מס' 43-44, י' אלול תרע"ב.

116 ריאיון עם אייזיק רמבה, "יהודה בורלא שמע בעצת ברנר...", מעריב, 13.6.1969, עמ' 13. אם כי בעזבונו של בורלא נמצאו שירים נוספים אשר לא ברור מתי נכתבו: ידיעות גנזים 73, טבת תשל"א, כרך ד שנה 9, עמ' 754. ור': נורית גוברין, "ראשיתו של יהודה בורלא", גבורות למאזנים — קובץ ספרותי מיוחד במלאת 80 שנה לביטאון אגודת הסופרים העברית במדינת ישראל, תל אביב: אגודת הסופרים העבריים, כרך א, 2009.

117 מכתב מבורלא לאבישר, ח' אדר תר"ף.

118 מכתב מבורלא לאבישר. חיפה, כה סיון תרפ"ח. הדגשות במקור.

119 אברהם שלום יהודה, "חליפת מכתבים עם טשרנחובסקי על השירה הערבית", עֵבֶר וַעֲרָב — אוסף מחקרים ומאמרים, שירת הערבים, זכרונות ורשמים, הוצאת עגן תש"י, עמ' 269-279.

120 מתוך דברים שנשא בהסתדרות חלוצי המזרח בירושלים, אדר תרפ"ז, ראו דיון בהרצאה זו בפרק הבא.

121 לשיריו — ראו בפרק הבא. סיפורו, "עמרם אלבינו — המכונה שיח' עאמר אל־מהאדי", ראה אור בהארץ, 12.5.1961, יום ו' כ"ו אייר תשכ"א, עמ' 10, 12.

122 מכתב לדוד אבישר, דמשק, כז כסלו תר"ף.

123 מכתב לדוד אבישר, דמשק, ג' כסלו תרפ"א.

124 מכתב מחיפה כו תשרי תר"ץ.

125 אמיר בנבג'י, מנדלי והסיפור הלאומי, הוצאת מכון הקשרים באונ' בן־גוריון, 2009, עמ' 38-50; דן מירון, "ספרות ההשכלה בעברית", זמן יהודי חדש — תרבות יהודית בעידן חילוני, הוצאת כתר, 2007, כרך שלישי, עמ' 25-41; שמואל פיינר, מהפכת הנאורות — תנועת ההשכלה היהודית במאה ה־18, מרכז זלמן שזר: ירושלים, תשס"ב, 402-410.