צילום רוסי

ניקולאי קנינגהאם ייצב את עצמו אל מול רוחות הכפור של מולדתו שאליה הפנה בעבר את גבו, בזמן שחיכה לאמה סנדרס שתגיע ברכבת הבאה. השמיים האפורים הכבדים הבטיחו שלג נוסף ותאמו את כעסו על כך שזרה מוחלטת התערבה בחייו תוך שהיא מחזירה אותו לרוסיה ולמשפחה שמזמן התכחש לה. הוא ואימו עזבו את ולדימיר לטובת ניו יורק כשהיה בן עשר, וצל האירועים שקדמו ליום ההוא עדיין אחז בהם, מאיים לחשוף את הכול.

הרכבת נכנסה לתחנה ברעש גדול והוא הכין עצמו למה שלבטח יהיו הימים הגרועים ביותר שניתן לדמיין. חייו היו בניו יורק, והחזרה לוולדימיר מעולם לא הייתה חלק מהתוכניות שלו. זה היה כך עד שסבתו המנוכרת צצה ועלתה מן העבר, מציעה את סיפור המשפחה שלה לעולם בתמונות.

אין ספק שיצרו איתו קשר גם כי סבתו הואילה בטובה למסור את השם תחתיו הוא חי, אך הוא סירב. לפחות עד שהבין שסבתו הייתה מוכנה ומזומנה לדבר ולחשוף את כל הדברים שמהם נמלטו הוא ואימו, כנראה מטילה בנחישות את האשמה על אימו. במטרה להגן על אימו מעברם הכואב ולמנוע משמו להיקשר שוב לשם המשפחה פטרושוב, לא הייתה לו ברירה אלא לחזור.

הוא התרחק והביט בנוסעים שירדו מהרכבת, סורק אותם במהירות, מנסה להיזכר בתמונה של גברת סנדרס שראה באינטרנט ולהתאים אותה לאחת הנוסעות היורדות. ואז ראה אותה, עטופה מפני הקור בסגנון הרוסי האמיתי, רק פניה נראים בין כובע הפרווה המדומה והצעיף. היא הביטה סביבה בעצבנות, אוחזת בידית המזוודה הקטנה שלה ביד עטוית כפפה. היא הייתה יכולה להיות רוסייה, היא בהחלט התמזגה היטב, אך החשש וחוסר הביטחון שהפגינה הבליטו אותה כזרה בוולדימיר.

משלים עם העובדה שהוא חייב לעשות זאת ולהתמודד עם כל מה שיֵצא מזה – למען אימו, הוא הידק את צווארון מעילו מפני הקור וצעד לקראתה. היא הביטה לעברו והוא פגש במבטה בזמן שצעד לאורך הרציף, נחוש בדעתו יותר מכל דבר אחר לסיים עם העניין הזה כמה שיותר מהר.

"גברת סנדרס." הוא נעצר מולה, בוחן את גובהה, שהיה כמעט זהה לשלו, דבר שבאופן מוזר מצא חן בעיניו.

"מר פטרושוב?" קולה היה צלול וחד כמו בוקר צונן, אך עיניה שהיו בצבע ירוק טחב, הזכירו לו את מעמקי היערות הרוסיים בקיץ. מדוע הוא שם לב לפרטים כאלה? היא הסיחה את דעתו, הסיטה אותו ממסלולו, ורק עכשיו קלט כיצד פנתה אליו.

כעסו של ניקולאי גבר. יפה או לא, ברור למדי שגברת סנדרס לא ביצעה היטב את התחקיר שלה. שבע עשרה שנה חלפו מאז שנטש את השם פטרושוב לטובת שם המשפחה של אביו החורג, קנינגהאם.

"ניקולאי קנינגהאם," תיקן, ולפני ששאלות יכלו להישאל, המשיך, "אני מקווה שנהנית מהנסיעה ברכבת ממוסקבה?"

"סליחה – וכן, נהניתי, מר קנינגהאם." הוא ראה את גבותיה הכהות מתקמטות בבלבול, אך סירב להרחיב על למה לו, אדם שהוא יליד רוסיה, יש שם משפחה כל כך אמריקני. זה ממש לא היה עניינה ולא הייתה לו שום כוונה לשנות את זה.

הוא הביט מטה אל הבחורה הצעירה, עטופה מפני רוחות החורף האכזריות, ואף על פי שעיניה הירוקות המושכות הסיחו את דעתו, הוא לא יכול היה להניח בצד את כעסו כלפיה. "ואת בוודאי גברת סנדרס מהעולם בתמונות?" הוא הוסיף בשקט לעצמו, האישה שרוצה לקרוע לגזרים את עברה של אימי ולנבור בילדותי, ללא ספק כדי לקדם את הקריירה שלה.

"בבקשה, קרא לי אמה," אמרה והושיטה לעברו את ידה עטוית הכפפה. הוא לא לקח אותה, אבל הביט לתוך הירוק הבוהק של עיניה ותהה מה היה צבע שערה מתחת לפרוות כובעה. התמונה שלה באינטרנט לא עשתה עימה שום צדק: היא הייתה מהממת.

גירוי התערבב עם הכעס. זו האישה האחרונה עלי אדמות שרצה שתעורר בו עניין. המשמעות של עצם ההימצאות שלה כאן בוולדימיר הייתה שהיה בכוחה לפגוע מאוד באימו, והיו לו חשדות כבדים שלא היה לה שום מושג עד כמה. זה היה מתפקידו להבטיח שהיא לעולם לא תבין עד כמה באמת דרמטי היה סיפורה של משפחתו.

הייתה לו כוונה מלאה להסיח את דעתה בעזרת יופיו הבלתי ניתן להכחשה של החורף הרוסי, וכבר ארגן הזדמנויות צילום רבות כדי להרחיק אותה מהסיפור האמיתי. סיפור שיהרוס את אימו ויהפוך עליו את עולמו אם יצא החוצה. כל שהיה עליו לעשות הוא למנוע ממנה להיפגש עם סבתו שאותה לא ראה מאז שהיה בן עשר, אך הוא עדיין לא ידע כיצד לעשות זאת.

"כדאי שנמצא מחסה מהרוח," אמר בנחישות, מנסה להתעלם מהדרך שבה הזכיר לו צבע עיניה את הקייצים שבילה בילדותו כאן בוולדימיר. זה היה מקום שעליו לא חשב כבר הרבה מאוד זמן ושבהחלט לא רצה לחשוב עליו עכשיו. "הרשיתי לעצמי להזמין לנו חדרים באותו מלון; בצורה כזו אוכל להיות לך לעזר עד כמה שאפשר."

המניעים שלו היו מכובדים הרבה פחות מזה. הוא רק התכוון להבטיח שהיא תראה את מה שהוא רצה שתראה ובהחלט לא את מה שחשש שסבתו רצתה לחלוק איתה – משפחה קרועה לגזרים משקרים ומהונאה.

"תודה רבה." היא חייכה אליו ושביעות רצון הביאה אותו לחייך חזרה. הוא כבר החל לזכות באמונה. רק עוד כמה ימים של השטות הזאת והוא יוכל לשוב לניו יורק ולשים את כל זה מאחוריו. "זה מתחשב מאוד מצידך."

"במלון יש טרקלין נוח מאוד. אני מציע שנעבור בו על מה שאת צריכה בדיוק למאמר שלך."

היא האמינה שנהג בהתחשבות. מה הייתה אומרת אילו ידעה שהוא נחוש בדעתו להסתיר כל מה שהיה יכול למרות ניסיונה של סבתו להרוס את שם המשפחה? זה עוד עניין שהיה עליו לטפל בו, ודבר אחד היה בטוח: גברת אמה סנדרס לא תהיה עדה לעימות המכריע הזה.

"זה רעיון מצוין." היא צחקה ברכות, ואף על פי שהצעיף סביב פניה כיסה את שפתיה והיא הרימה את כתפיה למעלה כנגד הקור, מהדרך בה נצצו עיניה הוא היה יכול לדמיין שהיא מחייכת אליו. המראה עורר תחושות שעמדו בניגוד פראי לכעס ולרוגז שאצר בתוכו מאז שגילה שסבתו הסכימה להתראיין למגזין.

"תרשי לי," אמר והושיט ידו לעבר הכבודה שלה, שבע רצון מכך שהיה מדובר רק במזוודה קטנה ובתיק הצילום שלה. זה אמר שלא היו לה שום כוונות להישאר יותר משלושת הימים שהעולם בתמונות ביקש ממנו וממשפחתו.

משפחתו. זו הייתה בדיחה.

"תודה רבה." הפעם הזאת, כשהורידה מעט את צעיפה בעזרת ידיה העטויות בכפפות, הוא יכול היה לראות אותה מחייכת. זה גם השפיע עליו בצורה בלתי צפויה. הרעיון של לנשק את השפתיים האלה עבר במוחו, שולח זרם של תאווה בוערת לכל חלקי גופו. כיוון המחשבה הזה לא יקדם אותו לשום מקום והוא הדחיק אותו בעגמומיות. זה לא הזמן להרשות לתאווה לשלוט, ובוודאי לא עם האישה הזאת.

"מכאן, גברת סנדרס," אמר בהחלטיות, מתעלם מבקשתה להשתמש בשמה הפרטי, ופנה במהירות לכיוון המלון שהזמין מבלי לוודא שהיא בעקבותיו. הוא בכוונה בחר את אותו המלון של גברת סנדרס החטטנית כדי להבטיח שהיא לא תתחוב את אפה בעבר החשוך והנסתר של משפחתו. האם הייתה זו ההחלטה הנכונה?

עכשיו משפגש את אמה סנדרס, הוא ידע שיוכל להקסים אותה ולהסיח את דעתה, מוודא שהיא תלמד רק על האידיאלים הרומנטיים הקשורים בסיפורה של משפחתו, שאותם ללא ספק חיפשה. הבעיה היחידה הייתה שחשד שהוא עצמו עלול ליפול קורבן לקסמיה ולהסחת הדעת שלה.

"אני מניחה שאתה רגיל לקור הזה, אבל זה הלם מוחלט בשבילי," אמרה כשנכנסו פנימה, הרחק מהרוח. חומו של המלון, שהיה מעוצב כמו כפר של בקתות עץ חמימות, העניק לו תחושה אינטימית, ואפילו רומנטית, שללא ספק תשרת את מטרתו. בקרוב מאוד הוא יגרום לגברת סנדרס להאמין שהוא יותר משמח לדבר על ההיסטוריה של משפחתו.

"אני גר בניו יורק, גברת סנדרס."

"אהה," אמרה, מורידה את כובעה כשנכנסו לאזור הטרקלין של החלק הראשי של המלון, חום האח מתקבל בברכה אל מול הקור שבחוץ. "אני מצטערת; הנחתי שאתה מתגורר כאן עם סבתך."

הוא הביט בזמן שהורידה את צעיפה, חושפת שיער ארוך וחלק בצבע חום אדמה, ולרגע קצר הוא שכח את עצמו, שכח שלאישה הזו יש כוח לפגוע באימו ולחשוף את פרצופו האמיתי, כשזרם התאווה הקודם עבר בו שוב. הוא ניער את עצמו מנטלית. נכון שהייתה לו היסטוריה של רומנים קצרים ולוהטים עם נשים, אך זו הייתה אישה שאסור היה לו לרצות.

"אף פעם אל תניחי שום דבר, גברת סנדרס." כועס על תגובתו למה שראה מתחת לשכבות הפרווה הכהה שלבשה, כאילו נולדה לחורף הרוסי, הוא נאבק לשמור על טון דיבור ניטרלי. היא הייתה אישה יפהפייה, ותגובת גופו אליה משמעה היה שקולו היה כל דבר מלבד ניטרלי, ונוקשה הרבה יותר ממה שצריך היה להיות.

היא הרימה מבטה אליו, סימן שאלה בעיניה, גבותיה הדקות הכהות מתקמטות בבלבול. "החיים לימדו אותי את זה, מר פטרושוב."

"קנינגהאם," חזר ותיקן אותה, אך משהו בדרך שבה אמרה את המילים והמבט של פחד רדוף שעלה על פניה היפים כשדיברה, העיקו על מצפונו. הוא לא היה צריך להיות כה נוקשה, כה אגרסיבי. לא אם רצה לנווט אותה הרחק מהאמת על משפחתו. אולי המשחק על המשיכה הלוהטת ביניהם יכול להיות דרך ליצור הסחת דעת כזו?

הוא תהה למה התכוונה כשהקיש מדבריה שהחיים לא היו קלים עבורה. הוא נאבק בדחף לשאול, לא מעוניין לגרור אותה לשיחה שעלולה להיות לו לרועץ. במהלך השנים פיתח מיומנות לתת מספיק מידע כדי לרצות אנשים, אך מעולם לא בכמות שהספיקה להם כדי להשלים את התמונה כולה.

"אם ככה, אנחנו כבר מבינים אחד את השני." הוא הוריד את מעילו ואת כובעו, תלה אותם ואז לקח את שלה ממנה, אצבעותיו מברישות באופן בלתי צפוי על שלה. גל חום שטף אותו, וכשמשכה את ידה חזרה, היא הביטה בו, עיניה הירוקות רחבות ומבוהלות. שפתיה החושניות, מרוחות בגלוס, נפרדו, והוא נתקף דחף כמעט בלתי נשלט להנמיך את ראשו ולנשק אותה. לא הברשה עדינה של שפתיים, אלא נשיקה חזקה, תובענית. סוג של נשיקה שמובילה לסקס פראי ומלא תשוקה.

על מה לעזאזל הוא חשב?

היא התרחקה ממנו כשגל צבע כיסה את פניה החיוורים ועיניה התכהו לגוון של האוקיינוס העמוק ביותר. היא גם הרגישה את זה, לא היה בכך שום ספק. אילו הייתה כל אישה אחרת, הוא לא היה חושב פעמיים אם להתקדם עם המשיכה הזו או לא. אך היא לא הייתה כל אישה אחרת. היא יכלה לקרוע את עברו לגזרים ולאיים לא רק על אושרה של אימו, אלא גם על שמו הטוב. הוא לא ירשה לזה לקרות – בשום מחיר.

"כן, כן, נכון. אנחנו – אנחנו מבינים זה את זה היטב." היא גמגמה והוא החניק חיוך של שביעות רצון. אולי יוכל להשתמש במשיכה להבטיח שהיא לא תגלה מי הוא באמת. אם נגיעה ורגע קצר של כימיה מינית יצליחו לנטרל אותה, זו תהיה דרך נעימה למנוע ממנה לנבור יותר מדי בעברה של משפחתו.

אמה שנאה את העובדה שבקושי הצליחה להרכיב משפט בזמן שניקולאי קנינגהאם בוחן אותה ללא הפסקה. הוא בלבל אותה וחולל בתוכה מהומה מהרגע שנפגשו. זה היה כאילו ניצוץ של הכרה עלה ממנו, מושך אותה אליו באופן בלתי מוסבר.

היא חשבה על ריצ'רד, האיש שתמיד רצתה שיהיה יותר מסתם חבר, והשוותה אותו לזן העוצמתי הזה של גבריות. ריצ'רד היה מושך אך בטוח, אך האיש הזה היה נאה באופן בלתי ניתן להכחשה ונטף ממנו סוג קטלני של סקס אפיל. היא רעדה כשמשהו עבר ביניהם. מבטו לא עזב את מבטה והיא ידעה שעליה לזכור שהוא גם האיש שמחזיק במפתח להשלמתה המוצלחת של המשימה הזו ולהבטחת חוזה לטווח ארוך עם העולם בתמונות.

מה שיקרה במהלך הימים הקרובים עשוי להזניק את הקריירה שלה כצלמת. חשוב יותר, זה יבטיח הכנסה קבועה שהיא תזדקק לה נואשות על מנת שיהיה לה סיכוי כלשהו לתמוך כלכלית באחותה הצעירה ג'ס, שיצאה להגשים את חלום חייה להפוך לבלרינה. שתיהן חוו הרבה אכזבות בחיים, בעודן עוברות ממשפחה אומנת אחת לאחרת, והיא כל כך רצתה שאחותה הצעירה תעשה מה שיביא לה אושר. ג'ס הייתה טובה בזה – מוכשרת, למעשה. אחרי הדברים שחוו יחד הגיע לשתיהן להיות מאושרות, ואם ג'ס מאושרת, אז גם היא.

האיש גבה הקומה וכהה השיער, שרק לפני רגע שלח לעברה רטט של מודעות שהתהדק סביבה, היה קר כלפיה בהתחלה באופן בולט, אפילו יותר מרוחות הכפור. משהו השתנה באופן בלתי מוסבר ברגעים האחרונים. הוא הביט בה בצורה שונה, מביא לחום לעלות בתוכה באופן שלא הכירה בעבר, והיא לא הייתה בטוחה שתוכל להתמודד עם זה. מחשבות על ריצ'רד מעולם לא עשו לה דבר דומה.

"אני אלווה אותך לפגישה עם מאריה פטרושוב, שהיא סבתי, אך קודם לכן אקח אותך למספר לוקיישנים עבור התמונות שאת זקוקה להן." משהו בקולו הבהיר לה שלא יהיה נכון מצידה לבקש יותר מזה בשלב הנוכחי, במיוחד לאור הדרך שאמר את שמה של סבתו. היא מייד קלטה עניינים לא פתורים ותהתה באיזו תדירות הוא נפגש עם סבתו לאור הקילומטרים הרבים שהפרידו ביניהם.

נוהגת משנה זהירות ושולטת בסקרנותה לעת עתה, היא הביטה בו ישירות, סנטרה מורם מעט, וקבעה את תנאיה באופן ברור. "אני לא זקוקה רק לתמונות של לוקיישנים, מר פטרושוב, אלא גם תמונות שלך ושל סבתך – יחד עם כל בן משפחה נוסף."

משימתה הייתה להיכנס לחייה של המשפחה הרוסית, שעשתה את הונה רק לפני מספר עשורים, ולראות כיצד בדיוק חיה. אם לא תעמוד במשימתה, היא לעולם לא תקבל את החוזה שלה, מה שאומר שלא תהיה לה דרך לממן את ג'ס באחד מבתי הספר לבלט המובילים של רוסיה. העובדה שהפגישה הזו מתקיימת בעיירה במרחק של נסיעה ברכבת במשך לילה אחד בלבד מהמקום שבו נמצא בית הספר לבלט בעל השם העולמי – שבו שאפה ג'ס ללמוד ואף התקבלה – היה סימן טוב, והיא האמינה שדברים לא יוכלו להשתבש, שזה אמור היה לקרות.

עכשיו, מביטה בניקולאי בעודו קובע את כלליו בעניין הריאיון, היו לה ספקות רציניים שזה אי פעם יתנהל כמו שצריך. הוא שלט בכל החדר שאליו נכנסו; למרות העובדה שטרקלין המקומיים היה גדול ומרווח, הוא תפס פיקוד על כל נקודה במרחב. הוא היה ללא ספק בשליטה.

הוא גם הפחיד אותה, אלא שלעולם לא תיתן לו להרגיש בכך. אסור לתת לאדם שהיה ללא ספק רגיל להיות בעמדת שליטה, לראות כניעות. לא, היא תעמוד על שלה. היא הרגישה שעליה להיות חזקה כמוהו אם היא רוצה לעמוד בדרישות שהכתיבה המשימה.

"אין עוד בני משפחה, גברת סנדרס." הוא עשה את דרכו לעבר קבוצת כיסאות נוחים סביב חומו של האח והיא הלכה בעקבותיו, נחושה בדעתה לא לאפשר לו לרפות את ידיה כל כך בקלות. היה לה רק שבוע כאן ברוסיה, והיא רצתה לראות את ג'ס לפני שהיא טסה חזרה ללונדון.

הוא סימן לה לשבת ואז לקח את הכיסא שלידה, רגליו הארוכות מודגשות לפתע בזמן שישב. היא נעשתה עצבנית, והדרך שבה הביט בה הפרה את שלוותה יותר משידעה אי פעם. היא ייחלה לדעת מה עובר בראשו, אך עיניו הכהות היו בלתי ניתנות לקריאה.

"תמונה שלך ושל סבתך..." היא אפילו לא סיימה את הצעתה כשהוא נשען קדימה, מקרב ביניהם בצורה אינטימית שכזו. זה היה קרוב מדי ומילותיה הסתכמו בכלום.

"לא." המילה הבודדת הזו השתיקה את כל ההצעות שהיו לה, הכעס שבתוכה מהדהד בחלל החדר כמו זיקוק סורר. ואז, כאילו קלט עד כמה קשה ונוקשה זה נשמע, הוא נשען לאחור והציע הסבר. "כבר שנים רבות שלא ראיתי את סבתי, כך שתמונה משפחתית אוהבת לא תהיה אפשרית, גברת סנדרס."

זה לא הלך יפה. חלומה להשלים בקלות את המאמר ואז לחמוק לעיר פרם לראות את ג'ס לכמה ימים נגוז במהירות עם כל שנייה שעברה. המבט הפראי והלא מאולף בעיניו כשהביט בה בחשדנות לא הותיר ספק בליבה שהוא התכוון למה שאמר.

"תראה, מר פטרושוב – סליחה, קנינגהאם." עכשיו, כדי להחמיר את המצב יותר, היא שוב קראה לו בשם המשפחה שלו, ואם לשפוט לפי ההידוק של הלסת שלו, זה לא היה משהו שיעלה את קרנה בעיניו. היא מיהרה להמשיך, לא בטוחה אם כל המצב הזה יוכל להחמיר יותר. "אני לא יודעת מה הבעיה שלך איתי, אבל אני כאן כדי לעבוד. סבתך סיכמה עם העולם בתמונות על ריאיון וצילומים למגזין, והעבודה שלי היא לדאוג שזה יקרה."

היא שלחה אליו מבט חודר, מקווה להשוות בין הדומיננטיות שלו לנחישות שלה, ותהתה מדוע בכלל הסכימה לקחת על עצמה את תפקיד המראיינת בזמן שצילום היה השטח שלה. התשובה לכך הייתה מחויבותה לאפשר לאחותה ללכת בעקבות חלומותיה.

הוא הביט בה, מבטו עובר באיטיות על פניה, מתמהמה קצת יותר מדי על שפתיה. מתח התנפץ באוויר סביבם והיא לגמרי לא הייתה ערה לשום דבר מלבד שניהם. היא שחררה את עצמה מזה מנטלית. עכשיו לא היה זמן טוב להימשך לגבר, ולא כל שכן לגבר הזה.

לאורך שנות ההתבגרות שלה היא נדרה נדר לא להיכנע לפיתוייו של גבר. היא הצליחה בזה עד שפגשה את ריצ'רד, צלם עמית והגבר הראשון שהעניק לה תשומת לב כלשהי. היא קיוותה שהידידות ביניהם תהפוך ליותר מזה, אך כעבור שנתיים שום דבר לא השתנה, והיא הביטה מפוכחת מהצד כיצד הוא יוצא עם נשים אחרות.

"וזו בגדר חובתי להבטיח שמשפחתי לא תופרע מהפלישה שלך לחיינו, גברת סנדרס." הוא דיבר לאט, עיניו הכהות קשות ובוהקות, אזהרה ברורה מאוד שזורה בכל מילה. מדוע היא פולשת אם הגברת הזקנה הסכימה להתראיין?

"אין לי שום רצון להפריע לאף אחד." היא הרימה מבטה אליו, אל תוך עיניו השחורות כלב הלילה, וידעה שלא תוכל להילחם בו. חייה עם אימה, לפני שהיא וג'ס הועברו למוסדות הרווחה, לימדו אותה את זה. אם היא תנסה להתחרות בכוחו ובנחישותו, היא לעולם לא תשלים את עבודתה. היא השפילה מבטה והביטה אל ידיה לפני ששלחה מבט חזרה מתחת לריסיה. "אני מתנצלת. נוכל להתחיל שוב?"

הבקשה היממה את ניקולאי לחלוטין. רק כמה רגעים קודם לכן היא ממש עלתה באש. כעס משולהב בער בעיניה, מה שגרם למאבק שלו לא להיכנע לפיתוי לנשק אותה להיות כמעט בלתי אפשרי. עכשיו בתוך שניות הפכה רכה וצייתנית. שינוי דרסטי שכזה מילא אותו חשד. היא משחקת איתו משחקים.

"את רוצה לחזור אל הקור וללחוץ ידיים?" הוא לא הצליח לא להקניט אותה ונענה בהבזק קל של ורוד בלחייה.

"לא." היא צחקה ברכות וחיוכה גרם לעיניה לנצוץ, כאילו יצאה השמש מהיער ועלים ירוקים טריים של אביב ניתרו יחד איתה. "אני חושבת שכדאי שנתחיל את שיחתנו מחדש. בוא נשתה משהו חם ונבדוק איך אנחנו יכולים לעזור זה לזה."

עכשיו הוא באמת הופתע. היא זממה משהו, מנסה לתמרן את המצב לטובת הצרכים שלה. זה בדיוק מה שתמיד עשתה האישה שהיה אמור להינשא לה, והוא היה טיפש מספיק לתת לה – עד שהפסיק את ההצגה שנקראה האירוסין שלהם. היא רצתה אותו רק בגלל מה שיכול היה לתת לה.

"אני לא חושב שיש משהו שאת יכולה להציע שיעזור לי, גברת סנדרס, אבל נשתה משהו ואספר לך איך הימים הקרובים עומדים להתנהל."

עוד לפני שהצליחה להגיב, הוא סימן לאחד העובדים והזמין תה – משהו שלעולם לא היה מבקש בניו יורק, אך עכשיו משהוא נמצא ברוסיה, זיכרונות הילדות שלו צפו ועלו בצורה מטרידה. עד שראה את ניצוץ העניין בעיניה, הוא כלל לא קלט שהשתמש בשפה הראשונה שבה דיבר כשהיה ילד, לפני שהכאב של סודה של אימו החריב עליו את עולמו.

סוד שעכשיו רדף אותו. זה היה אותו כאב שחשד שסבתו רוצה לשחרר במאמר, ובדיוק כמו הבן שלה, אביו האכזר, הייתה זדונית מספיק לתמרן אותו בחזרה לרוסיה כדי שיחזה בכול.

"בבקשה, תקרא לי אמה," היא אמרה, נשענת אחורה בכיסא שמולו, הג'ינס שלה, הדוקים סביב רגליים ארוכות וחטובות, מושכים את תשומת ליבו, ממלאים את מוחו במחשבות שלא היה לו שום זכות לחשוב. "ומותר לי לקרוא לך ניקולאי?"

"ניקולאי, כן," ענה בחדות. הוא רצה לשנות את שמו לניק כשעזב את רוסיה כילד צעיר – זו הייתה הדרך שלו להתנתק ממשפחתו של אביו – אך אימו התחננה בפניו להישאר עם ניקולאי, מספרת לו שבחרה את השם דווקא משום שהיה קשור למשפחה ושעליו לשמור על חלק משורשיו הרוסיים.

"יש לי רושם קל שאתה לא באמת רוצה שאדבר עם סבתך, ניקולאי – כשבעצם זו הייתה היא שפנתה לעולם בתמונות, מה שגורם לי לחשוב שיש משהו שלא תרצה שיסופר."

"כמה שנון מצידך." והוא חשב שיפעיל את קסמיו ויגרום לה להיכנע לרצונו. הוא כנראה המעיט רבות בערכה של אישה זו. זה בדיוק מה שהייתה הביישנות התמימה שהציגה. משחק. בדיוק כמו האקסית שלו, היא יכלה להיות כל מה שהיה נחוץ כדי להשיג את שלה.

"אולי נוכל להגיע להסכמה כלשהי, כזו שתיתן לי מספיק מידע כדי שאשלים את עבודתי ושתעניק למשפחתך מספיק פרטיות." היא נשענה לאחור בכיסאה והביטה בו, גבותיה הכהות מורמות במפגן דומם של ניצחון. אם זה מה שחשבה שהשיגה, הוא יאפשר לה לחשוב כך – נכון לעכשיו.

"בתנאי אחד." הוא הרים את ספל התה שלו, לקח לגימה ושלח לעברה מבט. הוא הביט לתוך עיניה ולרגע קצר שבקצרים חשב שראה חרדה. לא, יותר מכך – פחד.

"ומה התנאי הזה?"

"שתגידי לי למה העבודה הזו חשובה לך כל כך. למה לעשות את כל הדרך מלונדון לוולדימיר בשביל הקשקושים של אישה זקנה?" לא היה לו שמץ של מושג אם סבתו קשקשה; הוא לא ראה אותה כמעט עשרים ושלוש שנה. זה היה יום ההלוויה של אביו, וכילד בן עשר הוא לא ממש הבין מה התרחש. לא היה לו שום מושג מדוע סבתו גירשה אותו ואת אימו מהבית. רק שש שנים מאוחר יותר הוא נחשף לאמת המטרידה ונשבע לעשות כל שביכולתו כדי להגן על אימו מפני כאב נוסף. שבועה שלא הייתה לו שום כוונה להפר גם עכשיו.

"לקחתי את העבודה כי זו הייתה דרך להגיע לרוסיה. זה היה כאילו הגורל העניק לי את ההזדמנות המושלמת. אחותי ג'ס התקבלה לבית הספר לבלט של פרם, וברגע שאקבל כאן את מה שאני צריכה, אסע לבלות איתה כמה ימים." עיניה היפות נמלאו התרגשות אמיתית והכאב החד והמוכר של אי-צדק כמעט חנק אותו. הייתה לה ילדות מאושרת, היא יצרה קשרים טובים עם אחותה, אך ילדותו שלו הייתה רחוקה מזה הודות למעשה אחד ברוטלי של אביו, אדם שממש לא רצה להכיר בו ככזה.

"אחותך כאן? ברוסיה?" זה היה הדבר האחרון שציפה לגלות, וזה בהחלט לא עלה מבדיקת הרקע שערך על אמה סנדרס. היו לה חובות והיא הייתה רחוקה מלהיות מוכרת בתחום הצילום. מלבד זה, הוא לא מצא שום דבר ראוי לציון. שום דבר שיכול היה לתמרן כדי לנצל את המצב לטובתו.

"כן, בלט הוא החלום שלה, ואני מתכוונת לוודא שתוכל להגשימו." פניה הוארו וגאווה מילאה את קולה, והוא ראה אישה שונה לחלוטין מזו שפגש בחוץ רק לפני זמן קצר. "היא רק בת שש עשרה ולקיחת העבודה הזו אומרת שאוכל לראות אותה מוקדם יותר מכפי שתכננו, אפילו אם זה רק כמה ימים לפני שאני חוזרת ללונדון."

לפחות עכשיו הוא יכול להבין מדוע קיבלה על עצמה את העבודה. בתחילה הגיע מוחו החשדן למסקנות שלא הייתה להן כל אחיזה במציאות. פשוט לא היה לה מספיק כסף כדי לטוס לרוסיה ולראות את אחותה אז היא לקחה את העבודה. עם זאת, היו לו עדיין השגות לגבי המניעים של סבתו ליזום את כל זה. מה היא בדיוק קיוותה להשיג? אך, גרוע מכך, עד כמה רחוק הייתה אמה מוכנה ללכת כדי להרשים את העולם בתמונות בניסיון להזניק את הקריירה שלה?

"אם כך, נוכל לעזור זה לזה, אמה. אני אקח אותך למקומות הקשורים בעברה של משפחתי ותוכלי לצלם כמה תמונות שתשתוקקי." הוא נעצר, לא בטוח מדוע השתמש דווקא במילה הזו. האם היה זה בגלל האופן שבו גופה הסיח את דעתו, גורם לו לרצות אותה? צבע עלה שוב בלחייה, גורם לה להיראות ביישנית ותמימה, והוא תהה אם היא הבינה את המתח המיני המוסתר שהחל ללא עוררין להיבנות ביניהם.

"והאם אוכל לפגוש את סבתך? לשאול אותה מספר שאלות?" קולה הפך צרוד קמעה והיא נשכה את שפתה התחתונה, פעולה שאל לו להתעמק בפרשנותה. לא אם הוא רוצה להישאר בשליטה על השטות הזו ולסכל את ניסיונה של סבתו לעורר שוב צרות.

"כן, אבל קודם נלך למקומות הקשורים במשפחתי. כבר עשיתי את כל הסידורים למחר."

היא נראתה שמחה, כאילו נתן לה אישור מעבר חופשי. "אם ככה, אשמח מאוד לבלות מספר ימים בחברתך."

הדבר המרגיז היה שגם הוא מצא את עצמו מחכה להיות איתה. האישה שאותה תכנן לתעב מייד ולא יכול היה להתכחש לעובדה שנמשך אליה.