צינק

ספר זה אמור היה להתחיל הנה־כך:

בחדר הזה יש יותר מדי אור, אומר האיש, מתכופף, מרים אליו את הילד, זוהי ילדה, לא יותר מבת ארבע או חמש שנים, ומתחיל להתקדם בצעד איטי, זהיר, אף שבצאתו מן העיר הוא עתיד להחיש את צעדיו.

הדבר משך את לבי: ההאצה הפתאומית; כאילו מישהו אמר לאיש: עכשיו אתה חופשי, אם כי עד לאותו רגע כלל לא חש שהוא מוגבל. ככלות הכול, עיר היא רק תבנית צמודת־קרקע; המרחב, לעומת זאת, נתון כל כולו לשליטתנו. אך המתבונן מן הצד עשוי היה להבחין כי האיש ממש השתחרר ממשהו, כאילו נותק במשיכה על ידי חוט סמוי שנכרך סביב מותניו. הנה הוא משתוחח, הילדה כבר נרדמה על כתפו, הוא אפילו מכופף את ברכיו; אילו נמצאנו מעט יותר קרוב אליו היינו יכולים לראות כי הוא חושק את שיניו, אחר כך מזדקף, צעדיו מתארכים והוא מתחיל לשרוק חרש שיר ידוע. והיכן הוא נמצא? בשביל החוף המוליך אל צוקי הסלעים מעל למפרץ, מתחת לכיפת הרקיע. שם הוא מוסיף להתקדם באותו קצב, ורק מפעם לפעם ניתזים מתחת לרגליו חלוק אבן או רגב אדמה, ופה ושם קומץ מחטי אורן מצהיבים.

ואז נסעתי.

ייתכן שכעת נראה כי הדבר אירע באופן פתאומי, אך לנסיעתי קדמו הכנות נרחבות: בָּרַרְתִּי ספרים, ערכתי את המסמכים, בחרתי בגדים ונעליים. למעשה חששתי מהשינוי. חשבתי: אם אקח איתי דברים רבים ככל האפשר, אם באמת אצליח מדי יום לחקות את עצמי כמות שהנני כאן, אולי לא יקרה כלום.

לסיפור על האור כבר היה המשך. הוא נפתח לפנַי בספרייה. התכופפתי כדי לנסות לקרוא את הכותרות מגב הספרים שבמדף התחתון, אך במקום הכותרת הצטייר לפני בבירור המשך הסיפור. גם זה אירע לפני הנסיעה. למחרת היום פקד אותי התקף עז של מיגרֶנה. חסר ישע שכבתי על צדי באפלולית החדר. כל תנועה ציינה את ראשית ההתפוררות, ואז, לפתע, הכול נפסק. ראשי היה צלול, קל, כמעט שקוף. קמתי וניגשתי אל החלון, אף־כי אי שם עמוק בתוכי כבר התכופפתי אל הרצפה: גרגירים גדולים של אבק היו גלויים לעין, טביעות אצבעותיו של מישהו, פיסות נייר, כרטיסייה. אז הבנתי שעלי לחשוב על הנסיעה כעל שיבה.

איני זוכר שום אור מיוחד, אומר האיש ומניח את כפות ידיו על השולחן. אינך זוכר! – אומרת הנערה. אתם שומעים את זה? היא שואלת ונועצת מבט בפנים הערוכים סביב השולחן, הוא לא זוכר שום אור! לא, חוזר האיש על דבריו, איני זוכר. אז מי, שואלת הנערה, טמן את פניו בבית החזה שלי באמרו, אל תפחדי, זו רק הרוח...? לא אני, אומר האיש וכבר עומד לקום, זה לא הייתי אני. הנערה נשענת לאחור בכיסאה. כעת ידיה מונחות על השולחן, אך בעוד ידֵי האיש שרויות במנוחה, ידיה נוגעות בחפצים. בכוס, בשפת הצלחת, בסכין ובמזלג, וההצטלצלות החרישית הופכת לצליל הוודאות היחידה.

אבל מתי יתחילו הדברים להשתנות? בחדר המלון שני חלונות: האחד צופה לרחוב, משנהו על גג הבית הסמוך. רגליים רבות דרכו במעבר שבניהם, וצבע המרבד נראה כאן כהה יותר מצבעו לרגלי המיטה. אני עומד ומסתכל, תחילה על הרחוב, לאחר מכן על הגג. השינויים ניכרים יותר במקום שאיני מצפה להם. צללים על הגג משנים צורתם, נעשים יותר סמיכים, מציאותיים. מהכורסה ומהמיטה, אפילו מחדר האמבטיה, אני רואה תמיד שני חלונות. אין פינה שממנה יהיה רק אחד מהם שייך לי, האחד שהייתי יכול לומר עליו: רק הוא שלי! אני חוזר אל חדר האמבטיה. הראי, שמוצב לרוחב הקיר כולו, בבת אחת מקרב אותי אל עצמי. כשאני פותח את הרוכסן ורוכן מעל אסלת בית השימוש, אני מבחין באברי שאחוז בכף־ידו של זר.

בסדר, אומר האיש, בסדר, אבל אינו מסתובב. הנערה נרגעה כליל: מצחה חלק, שפתיה רפויות. היא לא מסתכלת עוד באנשים המסובים אל השולחן. טוב, אומר האיש ומסתובב לבסוף, אבל החזקתי אותך בידיים, ככה, ופשוט לא יכולתי להיפרד מהרוח. מישהו משתעל. הנערה מרימה יד, אל נכון כאות לכך שצריך לשתוק, אבל זה מאוחר מדי, מי שטרם למד לשתוק לא ילמד גם עכשיו.

אז הבנתי כי הסיפור אינו עוד שלי. הקול שדיבר לפתע בסוף המשפט האחרון איננו שלי, או מכל מקום, אם הינו שלי, הרי שהקול הראשון אינו שייך לי. אני מתקשה להתמצא נוכח מתקפת הריבוי הפנימי. אם פעם שמחתי על כך, אם שיערתי שיש בכך הזמנה למשחק, כעת זוהי תופעה עוכרת שלווה, אשר "משפילה" ולאו דווקא "מרוממת" אותי. יש עוד כמה דרכים לדבר על דברים כאלה. האחת, בלחש חרישי בפתח הדלת או החלון; האחרת, מעל למים; השלישית, כשכוחות האור והחושך מתחלפים. שלושתן מצביעות על קיום הספק.

קשה לומר במה התחלתי להטיל ספק. אולי שום דבר מוגדר, משהו דומה למשיכת כתף שמלוּוה בהינף היד. הוספתי לראות בתוכי את האור שאילץ את האיש בסיפור לשנות את כל חייו, אבל כאילו התרחקתי ממנו, כאילו ויתרתי או נסוגותי, כאילו הצעד הזה לאחור הפר את כל הפיזיקה של ההתבוננות, גרם לאור לחרוג ממוקדו, עד שנשטפתי כולי באור שפעם הסתכלתי בו מהצד. רחצתי באור הזה. יכולתי לאספו בידיי, לחוש בו בקצות אצבעותיי, למעוך אותו כגרגר מלח או גרגירי תירס. לא, לעולם לא הייתי אומר ברגע כזה את המילה "ספק" – כלום אין הספק אמור להיות מלווה בהעדר האור? אלא שמלים מסוימות, כדי להישמע באמת, אין להגותן. קיים קו מבדיל בין המשמעויות, וכשחוצים אותו, משמעות הדברים משתנה בעודם שומרים על צורתם הקודמת, שהיא בעצם צורתם העתידית.

למה בכלל החלטתי להפוך את הילד שבחיק האיש לילדה? איך הגעתי להחלטה? האם ידעתי מה אני מקבל בכך? או מה אני מפסיד? והאם אני יודע זאת עכשיו?