צל גיבורים

כן. זה היה השם שהוא ניסה להיזכר בו בארוחת הערב החגיגית שנערכה באולם הגדול. לבסוף ויתר, בידיעה העגומה שהוא בוודאי יגיח ממרתפי מוחו ברגע שבוודאי יהיה הכי פחות מועיל ומתאים.

מה היה שמו הפרטי? רפאל? ברנרדו? ראול? משהו עם רי״ש...

מארק! מארק רותקו.

זהו!

השם חמק ממנו כשניסה להסביר להם איך נראה החלון שלו כשגדל כילד: שני מלבנים מאוזנים המונחים זה על גבי זה, כחול למעלה וצהוב למטה, כמו אחד הציורים של... הצייר האמריקאי ההוא, שצייר כתמים של צבע ומכר אותם בעשרות מיליוני דולרים. נו, מה היה שמו?

אולי משום שהיה המבוגר בחבורה, הושיבו אותו בראש השולחן. משמאלו ישב הצעיר ההולנדי שביקש מראש שיפנו אליו רק בגוף שלישי רבים – “הם״. משמאלו הפקיסטנית, צעירה ושחומה אבל בלתי מושכת עד כדי ייאוש, עד כדי אובדן תקווה במין האנושי כולו... עד כדי רצון לשלוף קלצ׳ניקוב, לרסס את כולם ואז להתאבד...

די! מספיק!

מבעד לחלון המקושת בקצה האולם הגדול נשקפה העיר במלוא הודה האירופאי הנושן – שמי עופרת וצריחים מחודדים שהוכפלו על מראת הנהר הקפוא שמסלולו נראה כסדרה מפותלת של פניות פרסה. כנראה בהשראת החלון הזה, הנציגה המקדונית הייתה זו שהציעה שכל אחד מהם יתאר במשפט או שניים את החלון של חדר ילדותו, והם נענו לאתגר.

“זה באמת יפה מאוד״, אמרה בשקט הנציגה הפקיסטנית שהחזירה את מבטה מהחלון, והבחינה שמבטו מתעכב מעט על הנוף. אחר כך נגעה בזהירות בקצה כוס היין שלה – אולי כדי לסמן שחרף גילה הצעיר גם היא רוצה ויכולה להשתלב באווירה הבינלאומית המתוחכמת, אבל אינה רשאית לשתות אלכוהול. לרגע חלפה במוחו המחשבה שייתכן שהיא מוסלמית. ההולנדי אפילו לא הרים את מבטו אל החלון, לא שתה ולא אכל. הם היו סך הכול עשרה והיו לו כמה בדיחות מוכנות על המעמד הזה. הראשונה הייתה “כולנו כאן שיבוטים נגיפיים מוחלשים של אנשים לבנים מתים״, שלא עוררה שום תגובה, אולי מפני שהייתה גם לא נכונה וגם בעייתית מאוד מבחינת תקינותה הפוליטית. בארוחת הערב הוא ניסה גם את “למעשה מדובר בכנס של חקייני טולסטוי״, שגרר רק הנפת כוסית קלה וגיחוך חיוור מהנציגה הרוסייה, אישה גבוהה ודקה עם שיער קצר סגול, נזם גדול באף ועגיל בשפה התחתונה.

אחרי הארוחה התפתח דיון לשוני בקבוצה שהתגודדה סביב המועמדת הבריטית הצעירה: האם ערב מסוג עונה להגדרה האנגלית ball, או שמא מדובר באירוע הקרוב יותר לגרסה הצרפתית soirée. הבריטית נהנתה מיתרון נוסף שהקנתה לה שמועה שהתרוצצה על חוזה שחתמה עם חברת הפקה בינלאומית גדולה: תסריט לסדרה מהפכנית שהגיבור המרכזי שלה אינו דמות אנושית, אלא האקלים. הוא התקרב קצת לחבורה, ושמע אותה נואמת: עוד לפני המשבר הגדול, היא טענה ברגש, האקלים היה תמיד הגורם בעל ההשפעה המכריעה ביותר על התרבות האנושית. וליתר דיוק – הטמפרטורה. עובדה! ככל שמדינה צפונית וקרה יותר – כך היא יציבה, ליברלית ומתקדמת יותר. ובחצי הכדור הדרומי, החם, מה יש לנו? כמעט רק מהפכות ושפיכות דמים. רק הרוסים – הברברים של הצפון – שברו את המשוואה הזאת. כשהשמש דופקת לאנשים ישירות על הראש ומטגנת להם את המוח, זה מה שקורה. לא סתם הביטוי הוא חמומי מוח. אבל בקרירות של צפון אירופה ואמריקה, אפשר לחשוב בשקט, להתארגן. ככה יוצא שדווקא הקור, שנתפס באופן פיזיקלי כמאט תהליכים עד כדי קיפאון מוחלט, הוא באופן אבסורדי אחד הזרזים הגדולים של התפתחות התרבות האנושית.

כשהבריטית סיימה לשאת את הדרשה שלה, הכול המהמו בהערכה והתפזרו אט-אט. הוא התקרב אליה והניף, במעין מחוות פיוס מעוקמת, את כוס הבירה שלו לעברה.

“מעניין מאוד, מה שאמרת. אני תמיד חשבתי, למשל, שהטמפרטורה היא החלק החשוב ביותר של הבירה, למשל. כל השאר המרכיבים שלה – השעורה, הכשות, התסיסה – לא השתנו הרבה מאז התקופה הרומית. אבל כדי לקרר את הבירה צריך חשמל, זאת אומרת תעשייה, תרבות, מודרנה. בעיניי זו הדרך היחידה לאלף את המשקה העתיק הזה. את לא חושבת?״

“אצלנו שותים אותה חמה״, הטיחה בו במהירות וביבושת מוגזמות, שנתפסו כקומיות אחרי הפאתוס שבו נשא את הנאום הקטן שלו.

הוא צחקק, כדי לסמן שקלט את המהלך הזה, ואמר: “גינס? כן. זוועה. אף פעם לא הבנתי את זה. זה כמו לשתות לחם שחור. את לא חושבת?״

היא הביטה בו, אבל לא השיבה. כאילו בקטיעה המהירה הזאת של הדיאלוג שהוא ביקש לפתח ביניהם ביקשה לסמן עבורו, למעשה עבור שניהם, את העובדה שהם מיצו מזמן את הקטע של ההתחכמויות והפטפוטים הבטלים, והגיע הזמן להחליט. כבר יומיים, למעשה – מהרגע שבו החבורה התכנסה לראשונה, הם החליפו מבטים מסוקרנים. היא הייתה בחורה קטנה עם עור לבן ושיער שחור דק שמסגר פנים עדינות. עיניה, הוא גילה במבט מקרוב, היו סגולות.

“את מאוד מזכירה את אליזבט טיילור. המוקדמת, אני מתכוון. בטח שמעת את זה הרבה, אז אני מתנצל מראש״.

“אליזבט מי?״ היא הביטה בו ברצינות. לקח לו שנייה להבין שהיא לא מתלוצצת.

הערב כבר היה לקראת סופו, ושניהם הספיקו לבחון את כל שאר הנציגים ולהחליט שהם כנראה הסיכוי הטוב ביותר אחד של השני להעביר את השבוע הקרוב שלא כסיוט מוחלט.

“יש לי MDMA״, פלטה לפתע במהירות כשהבחינה שמבטו החל לחמוק ממנה, כאילו הוא מעדיף לדחות את ההחלטה, או לחפש מישהו או משהו אחר. ואולי הוא בכלל הומו? היא חשבה לפתע.

“בטיפות?״

“המממ״.

“וואו!״

“נוסטלגיה, הא?״ נִחררה לעברו בעייפות. זו הייתה הדרך שלה – כנראה מוקדמת מדי ולא אלגנטית במיוחד – לגעת בכך שהוא מבוגר ממנה בעשר שנים לפחות, אולי אפילו יותר, ולמעשה כנראה הנציג המבוגר ביותר מכל המדינות. לרגע הוא באמת חשב לוותר עליה, אבל הבקתה שהוא קיבל מהמארחים הייתה הרחוקה והמבודדת מכולן. והמחשבה על השבוע שהוא אמור להעביר שם – לבד, “לצרכי כתיבה״ – עד לטקס הרשמי שבו יחולקו הפרסים, הייתה מייאשת מדי.

עדיין בלי החלטה, הם פנו לארוחה שהוכנה על ידי מסעדה מקומית מעוטרת בכוכב מישלן. הסלט שהוגש לפני המנה העיקרית הורכב למעשה מארבע תלוליות קטנות, בצבעים שונים, של חומר כלשהוא, כנראה אורגני ואכיל, שהונחו על גבי תחתית של דסקיות פח קטנות. בקטלוג המהודר שליווה את הארוחה נכתב, שהירוקה ייצגה “ירקות״, האדומה “פירות״, האפורה “צמחי בר״ והצהובה “פרחים״. אחרי שהן פונו, הוגשה למנה העיקרית מעין קציפה של סלמון ולצידה צרור של עשבים שנראו שרופים. למרבה המזל, לקינוח הוגשו באופן מפתיע למדי פרוסות עצומות של אפל-שטרודל שכוסו באבקת סוכר, כנראה כמחווה למסורת הקולינרית העשירה של המדינה המארחת. בסוף הארוחה השפית וצוותה יצאו החוצה כדי לקושש את מנת הכבוד שלהם. הם ספגו מטח קצר וצונן של מחיאות כפיים ונסוגו חזרה אל המטבח בהבעות אטומות. למרות שבין הנציגים מכל המדינות שררו פערים תרבותיים בלתי ניתנים לגישור או להכחשה, נדמה שהכול הסכימו שמלבד היינות, שגם הם היו מקומיים, והעוגה – הארוחה הייתה מזעזעת.

כשהתזמורת הקאמרית הקטנה שהמתינה בשולי האולם החלה לנגן, כנראה כדי לסמן עבורם את המעבר לחלקו האמנותי של הערב, הוא ניצל את ההפוגה כדי לחלץ את הטלפון שלו מכיס המכנסיים ולהציץ במייל המפורט שהמשתתפים קיבלו לפני תחילת הכנס. הוא גילה שהבריטית היא קארן דיגסבי, בת יחידה לאם ממוצא סיני ולאב סקוטי שנולדה וגדלה בנוטינגהאם, והחלה לפרסם סיפורים קצרים כבר בית הספר היסודי. עכשיו, בת 24, ולמרות שטרם פרסמה את הרומן הראשון שלה, כבר נחשבה ל״אחד הקולות המרתקים של הספרות הבריטית החדשה...״ ש״שילבה בכתיבתה האנרגטית מקצבים של ראפ, היפ-הופ וספוקן וורד״, ש״נתנו ביטוי לזעם ולייאוש – אבל גם לתקווה – של בני הדור השני להגירה, שגדלו והתבגרו בחצרות האחוריות של הערים הגדולות בבריטניה המודרנית, הפוסט-קולוניאלית, המשנה את פניה ללא הרף״. בתמונה שלה בקטלוג היא חבשה בארט כחול וחצאית קפלים קצרה ונראתה אבודה ומופקרת כתלמידה שברחה מבית הספר ועומדת לככב בסרטון פורנו מחתרתי של נערי השכונה. בזמן שמקהלה שצצה לפתע עינתה את כולם משום-מה דווקא עם המיזררה של אלגיירי, הוא הספיק לגלל במהירות “ספוקן וורד״ כדי להיזכר מה זה ולבלוע את חצי הוואבן שהכין מראש בכיס החליפה לקראת נאום הפתיחה שהוטל עליו, רשמית בגלל גילו. אבל לא רק, אבל לא רק, אבל לא רק – הוא שב ואמר לעצמו – אלא בעיקר מפני שהם יודעים, שכולם יודעים – שהפרס יהיה שלי. למעשה, אם לא הייתי משוכנע שהוא מובטח לי, לא הייתי טורח להגיע לכנס הפריקים האומלל הזה.

הוא פתח, כמצופה ממנו, בשתי עקיצות כלפי המארחים. למרות שידע כמו כולם שהחדרים שרובם קיבלו נועדו רק לאחסון המזוודות לקראת המעבר לווילות שלהם בעיירה שפיץ בעמק הווכאו, הוא גרף צחוקים ומחיאות כפיים עם “החדר שקיבלתי כל כך קטן... כשהכנסתי את המפתח למנעול, החלון נשבר״. אבל הציטוט של הבימאי יליד אוסטריה בילי ויילדר – “האוסטרים גאונים. הם הצליחו לשכנע את העולם שבטהובן היה אוסטרי והיטלר גרמני, למרות שהאמת כמובן הפוכה״; את החלק השני הוא הוסיף רק מפאת גילם הצעיר של שאר הנציגים, מפני שחשש שלרובם אין מושג מי היו ויילדר, בטהובן ואולי אפילו היטלר – ובכן, הציטוט הזה עורר רק שיעול אחד, אולי של מבוכה, ואולי לא. אולי זה באמת לא היה נחוץ להזכיר את היטלר כבר בארוחת הערב החגיגית? אחרי הכול האוסטרים הם היוזמים והמארחים של הכנס הזה. בכל אופן, הוא היה מרוצה.

מאז נחת בווינה לפני שלושה ימים, הוא שמע ממארחיו כל כך הרבה על הקיסר פרנץ יוזף והפרה הבוהמית שלו מריה-תרזה, וכמובן אף מילה על האוסטרי המפורסם מכולם ואולי היחיד שהייתה לו חשיבות היסטורית, זאת אומרת, אם לא סופרים את המטורף השני, פרויד, שאותו הוא תיעב כמעט במידה שווה. בנים רוצים לרצוח את האבות שלהם ולשכב עם האימהות שלהם? שמישהו יסביר לו פעם אחת ולתמיד איזה ניסוי הד״ר הנכבד עשה כדי להגיע למסקנה המדעית הזאת? ואם אלה הרעיונות שהיהודים מרעילים באמצעותם את התרבות האנושית, מי יכול להתפלא שיש אנטישמיות?

ואז, ממש לקראת סוף הנאום, אחרי צרור מחושב היטב של ברכות וקלישאות שישאירו למארחיו טעם טוב בפה – הדלת הראשית נפתחה לפתע – ופטרה נכנסה לאולם, בדיוק כפי שנכנסה לבר המלון אתמול בלילה, שאליו חמק אחרי יום שלם של כתותי רגליים וזיבולי שכל בארמונות, כנסיות ומוזיאונים בליוויו הצמוד של ניק, נציג של משרד התרבות האוסטרי: בשמלת קטיפה צמודה, שיער פזור, תיק קטן על הכתף, נעלי עקב והחיוך המתוק הזה, שכבש אותו. הוא השתנק לרגע ואחרי שתיקה שהייתה ארוכה מדי, הבין שמכל עשרות האנשים שנמצאים כרגע באולם – הוא היחיד שרואה אותה.

והיא הייתה רק הראשונה שהגיעה.

וגם הכי נחמדה.