צלילה לחור הכחול

אוֹרְנָה

מתגעגעת אליו קבוע, וזה מספר שנים מירב זמנה הפנוי נתון לו. כל מפגש איתו סוער וארוך ככל שיהיה, מותיר בה טעם של עוד. בהיותה רחוקה ממנו היא עורגת אליו, חולמת אותו, מדמיינת בממשות מכאיבה – היא איתו בתוכו. הנאתה הגדולה להתערסל בחיקו על צדה, על גבה, על בטנהּ, לחתור בידיה בגופו, לצלול במעמקיו ככל יכולתה. בכל מפגש היא מספרת לו שוב ושוב, ללא מילים, עד כמה היא אוהבת אותו: את יופיו הכובש, את ממדיו, את רכותו, את כוחו ואת עוצמתו. תמיד אהבה אותו, שחה לו לא אחת בהתרפקויות מתפנקות. בהתחלה מרחוק, משום שפחדה מאוד מהתנפצות גלי כעסו, מזעמו הנורא הפורץ לעתים תכופות ללא גבולות, שוטף ומוחק את כל הנקרה בדרכו.

עם הזמן, ככל שהעמיקה ההיכרות ביניהם, למדה על גופה שמשבריו, עצומים ככל שיהיו, אין בהם זעם או כעס, אין בהם כל רוע. כן... עכשיו היא יודעת כי בסערת הרוח ובדממת השקט, בקיץ ובחורף, באביב ובסתיו, בכל עת, הוא אהובהּ ובעל סודה, חיק האב והאם שלא ידעה ולא הכירה, היד המלטפת, המנחמת, המזור לכאבי יתמותה.

את סיפור חייה, את סודותיה הכמוסים ביותר היא מספרת לו. בכל משבר ובעת תוגה ממהרת אליו...

אל הים הגדול ורחב הידיים, הים שלה. בינה לבינו, באין שומע ובאין רואה, חולקת עמו את שמחותיה ואת אושרה, פורקת את כאביה בקצף גליו, מדיחה את דאגותיה בקרירות מימיו.

גם הפעם, לאחר לילה לבן של נדודי שינה, דמיונות מלאי פחדים ודִּמְעוֹת-אין אונים, השכימה אוֹרְנָה אל חופו בדאגה מְעַנָּה לשלומו של מַתָּן.

היא רצה אליו כבורחת, נאבקת בפַּחַד, בַּדְּמָעוֹת ובגוש הכאב העמוק שבגרונה, שהשתרשו בלבה בליל אתמול. לבדה הייתה באפלת השחר שזה עתה הפציע, לבד על רצועת החוף הבתולית, החוף שאין כמוהו.

רוח דרום-מערבית קלה שיחקה בשערותיה, החליקה על פניה כמלטפת, מדגדגת את צווארה ועור ידיה החשופות. צדפים ואבני חוף חדות הצניעו עצמם תחת כפות רגליה היחפות, כמנחמים. אוֹרְנָה התעלמה מהם. גם מרחב הים, שפרשׂ עצמו לעיניה מאופק עד אופק וקישט את שפתו לכל אורכה בגוזלי גלים לבנים, בְּמֶחֱוָה של אהוב רחב לב, לא משך הפעם את תשומת לבה.

מתחת למצוק התלול, המזדקף אל על כעין עוגת שכבות אדירה – שרוחות וגשמים, חום וקור פרסו ממנו פרוסות עבות, שהתגוללו מתחתיו זו על גבי זו לערמת קרם ושוקולד חום-אדמדם של אדמת חמרה וסלעי כורכר מתפוררים – עצרה ופנתה אל הסלע שלה. סלע כורכר אפור, שצנח לפני עשרות שנים ממרומי המצוק, שותל את גופו במי הָאַפְסַיִם של שפת הים.

הסלע השקיף אל מפרץ מי-יָם, שסלעים גדולים טעוני עצבות דמומה גוננו בגופם על חלקת מימיו, חובטים ונחבטים במִשברי הגלים המתנפצים עליהם ללא הפסקה, מדרום, מצפון וּמִיָּם. יומם ולילה חותרים הגלים בסלעים, חורצים בהם את גבורתם, במאמץ קבוע, בלתי נלאה, להגיע אל החוף.

חלקת המים, המוקפת משלושת עבריה בסלעים האפורים, כולה אֲגַמָּה שטוחת חוף, בריכה בפי הרוחצים הקבועים במימיה, "הבריכה" בפי אוהביה. בימים טובים היא משכשכת מימיה בשלווה בחיק מגיניה האיתנים, מתפרקדת להנאתה בחומן של קרני שמש מְכַרְכְּרות, ברשת מפזזת של אורות המרצדים בה חרש לרוח היום, נהנית מהנאת אורחיה הקבועים והמזדמנים השוחים במימיה. אולם יש יָמִים שבהם גלי הים משנסים מותניים, מִתְגַּבְּבים גל על גל בכוח אדיר, מדלגים מעל חומת הסלעים, ממלאים את הבריכה מעבר לגדותיה, דוחקים ונדחקים, מְתַחֲרִים גל בגל במרוץ מתמשך אל שער החוף הצר, מִשְׁתַּבְּרִים בו בזה אחר זה, נסוגים לאחור, שָׁבים אליו, וכך הלוך וחזור ללא לאות, בלי הפסקה, למגינת לבם של צעירים וקשישים המתמידים לשכשך במימיה.

בשעה זו של שחרית הייתה הבריכה למראית עין שקטה ואפורה כנפשה, כולה שלה. אוֹרְנָה הסירה מעל כתפיה את רצועות תרמיל הגב שבו היא נושאת דרך קבע את ציוד הים, הניחה אותו על הסלע הגדול המתנשא מעל שכניו, מעשה שִׁגְרָה, המים מלחכים את כפות רגליה. בלהיטות, כמי שֶאֲחָזָהּ בֻּלְמוּס, פשטה את חולצת הים, השליכה אותה כלאחר יד על התרמיל, רצה אל מרכז הבריכה וזינקה אל עומק המים הקרים בצלילה רעבה.

אוֹרְנָה שחתה בבריכה לאורכה, מעל ומתחת לפני המים, חותרת בכוח, במרץ, צוללת ועולה חליפות, מוחה בם דִּמְעוֹת כְּאֵב רותחות של געגועים, דאגה מייסרת וחוסר אונים. ליד הסלע הגדול שבעומק הבריכה – המַקְפֵּצָה לכל צעיר משולהב – צללה אל הקרקעית העמוקה, לצנן בה את כאב הבשורה מאמש. היא נשארה שם, כולאת את נשימתה ככל יכולתה בתפילת אִלְּמִים. בנשימה חנוקה עלתה מן המים הקרים, האפורים, נשנקת מחוסר אוויר וממשא לבה הכבד. אוֹרְנָה הביטה בשמי השחר שהחלו להתבהר, מחפשת בהם קרן אור לנפשה.

תמונת מַתָּן, ספק ילד, ספק נער, עלתה לעיניה מבין הסלעים, גופו התמיר נוטף מים, משקפת הצלילה על מצחו, מנופף בחדווה בדג הלוקוס המשופד בחץ רובהו, כולו אושר מְדַבֵּק. תמונה זו, שנחרתה בזיכרונה וחיה בה לפרטיה במלואם מאז, הכריעה את שארית כוחה. המציאות הקשה שנפלה עליה בלילה שחלף, היכתה בה ללא רחם. הטלפון הארור מדהב, שבישר בליל שבת על מעצרו של מַתָּן בסיני, נטל ממנה את כל עולמה.

"מַתָּן!" קראה לרוח העוטפת את גופה. "מַתָּן, בני, הלוואי שאני הייתי שם במקומך," נשבר קולה. "ארבעה ימים, מַתָּן, ארבעה ימים אתה בכלא המצרי – ואני – לא ידעתי. איך יכולתי לאכול ולשתות, איך יכולתי לצחוק, לישון בשלווה? איך, אלוהים, איך?!" הלקתה את עצמה.

דמיונה הקרין לעיניה תמונות ממאסרו. התמונות רצו על מסך המים בזו אחר זו, בעינוי עצמי ללא שליטה. היא ראתה אותו כפות, חיילים חמושים מכוונים את נשקם אל גופו והוא על ברכיו בדממה: כנוע, עייף, צמא, רעב, נתון לחסדי נוכרים – אסיר – והיא –

ניהלה את חייה כרגיל...

תמונות ממעשיה אתמול, משעות הבוקר של יום השישי והלאה, צפו לפניה אחת לאחת, מייסרות ומענות, תמונה אחר תמונה.

בוקר יום האתמול היה לָהּ בוקר של שגרה קבועה. חוץ ממועקה, מלחץ מנומנם בלבה שלא ידעה פִּשְׁרוֹ, שום דבר לא רמז לה על מכה זו, שנחתה על ראשה פתאום.

אוֹרְנָה פתחה את הבוקר בסדרת בישולים לשבת, כמנהגה מדי יום שישי, מדמיינת בהנאה את הפתעת בעלה כאשר תגיש לשולחן השבת את בשר ההודו השלם האהוב עליו, שעתה זה הוציאה מתנור האפייה. היא הניחה את התבנית המבעבעת על שיש המטבח לצד תבשילי השבת המוכנים וירדה אל גינת הבית לקטוף לימונים מעץ הלימון הפורה, שהתהדר בפירותיו בפני התפוז והקלמנטינה. שלוש פעמים בשנה כיבד העץ את בני הבית בלימונים גדולים ועסיסיים, לקנאת שני בני מינו.

כלב הזאב שלה שכב, כהרגלו, מתחת לשולחן האוכל שבפינת המטבח, ראשו בין כפות רגליו הקדמיות ועיניו הצלולות, הנבונות, עוקבות אחר חתולת הבית. זו רבצה לה בנחת, מתפנקת בשמש האביבית על השיש הרחב של אדן החלון הדרומי מבחוץ, אדישה כביכול למבטיו. ריח בשר ההודו האפוי, שהיה מוטל על גבו בפישוק איברים מזמין, גירו כל איבר בגופה. ולולא כלב הזאב הזה, שלא גרע את עיניו ממנה, הייתה מנצלת את הֶעדֵּר גברתה וחוטפת חתיכת בשר נאה ועסיסית מגוש הבשר הזהוב שהטריף את נחיריה...

הטלפון בפינת הסלון צלצל. הצלצול הקפיץ את החתולה. זו זינקה בבהלה מעל אדן החלון לעבר מורד המדרגות, הסתבכה ברגלי אוֹרְנָה שדילגה בהן במהירות, בנס לא גלגלה אותה לאחור. מתנשפת וחרֵדה הרימה אוֹרְנָה את שפופרת הטלפון. יוֹחַאי, בנה הצעיר, המשרת כקצין רפואה בבית הספר הטכני של חיל האוויר, היה על הקו.

"אימא, מה קרה? למה את מתנשפת?"

"לא כלום, מתוק שלי. הייתי בגינה כאשר צלצלת. מיהרתי מאוד. חשבתי שמַתָּן מתקשר מסיני. אתה בא לחופשת שבת?"

"כן, אימא. בשביל זה צלצלתי."

"יוֹחַאי שלי, זו בשורה טובה. עשית לנו את השבת," צהלה בקול לאוזניו.

"אימא, אני ממש חייב לרוץ. אוהב אתכם, שבת שלום ולהתראות."

"כל הזמן אתה ממהר..."

"מה לעשות, אימא, ככה זה צבא," נכנס לדבריה בטון פסקני. "נתראה בערב. שבת שלום ולהתראות," חתך קולו ונאלם.

אוֹרְנָה הניחה את אפרכסת הטלפון על כנה באנחה, מצרפת לה חיוך של סיפוק.

לעת הצהריים שב שָׁלֵם, בעלה, מן העירייה, מן הישיבה עם ועד העובדים בעניינו. הוא נכנס הביתה מהורהר ושקט והתיישב ליד השולחן הערוך לשניים. נוֹגַהּ בת הזקונים הודיעה שאינה רעבה. בעלה אכל את ארוחתו בדממה, פניו בצלחתו, שלא כדרכו.

"מה אמרו לך בוועד?" שאלה כדי להוציאו משתיקתו.

"הישיבה הייתה עניינית וטובה," סתם ולא פירש.

פעמון התנור הזעיק אותה לחלץ את העוגה מחומו.

"מה יהיה?" שאלה ופניה בפתח התנור.

"יהיה טוב," השיב שָׁלֵם בחיוך של ביטחון ונשמט מן המטבח, מעלים ממנה את עומק דאגתו.

עם כניסת השבת פקדה אוֹרְנָה פעם אחר פעם את חלון המטבח הפונה אל שער החצר, עיניה מטיילות לאורך הרחוב הנשקף לה ממנו. כל לובש מדים שנצפה לעיניה בקצהו היה מעביר בה רטט של ציפייה.

"יוֹחַאי? לא, דומה ליוֹחַאי... יוֹחַאי? לא, דומה ליוֹחַאי..." משנתייאשה ממנו והרחוב היה לה לרחוב כזבים, התיקה אוֹרְנָה את גופה מן החלון ופנתה אל תוך הבית, נודדת בו כתועה: מן הסלון לחדר השינה, ממנו לשירותים, לפינת האוכל ולמרפסת, לא יודעת את נפשה. היא שבה ובדקה פעם אחר פעם את נרות השבת המהבהבים ברוח בפעם המי יודע כמה, את כוס הקידוש, את תבשילי השבת שבתנור וכך גם את שולחן סעודת השבת הערוך לארבעה בסלון הבית, מיישרת שוב ושוב קצה מפה, מזיזה הנה והנה סכו"ם, כוס וצלחת, מתיישבת, קמה וחוזרת חֲלִילָה. משלא מצאה עניין גם באלה, חמקה אל החדר הפנימי, אל חדר השינה, ועלתה על המיטה בנעלי הבית שנצמדו לרגליה, כתוהות,

"מה נשתנה? מה יום מיומיים?"

שירת "יגדל אלוהים חי", המתנגנת באוזניה מדי ערב שבת בצהלה עֲרֵבָה מחלונות בית הכנסת הסמוך אל ביתה, התפתלה הפעם אל אוזניה דרך הסורגים של חלונות בית התפילה בתוגה חרישית.

"החוצה," שמעה את בעלה נוזף בעדת החתולים האורבים לחתולת הבית המיוחמת, המחזרים אחריה בלהט זה כמה ימים. החתולה התמקמה, כהרגלה, על אדן חלון המטבח הרחב, גבוה מערימת החתולים הרודפת אחריה.

"זיגי," קרא בעלה בחיבה.

כלב הזאב נענה מיד לקריאה, זינק מהמחסן שבקצה הגינה והפיץ את עדת החתולים לכל עבר.

"כלב טוב, זיגי. כלב נבון," טפח שָׁלֵם על צלעותיו וליטף את ראשו ואת צווארו בחיבה. הכלב נצמד לרגליו, עיניו הזהובות, הגדולות, זוהרות אל פניו בהכנעה אוהבת, בציפייה להזמנה.

"לא, זיגי, אתה לא עולה איתי."

הכלב שב למחסן הבית שאימץ למעון יום, עצר, הפנה את ראשו לאחור במבט של,

"אולי בכל זאת?"

"לא, זיגי, לא עכשיו," השיב שָׁלֵם למבטו בתקיפות.

כלב הזאב השפיל את ראשו, נכנס למחסן באוזניים מקוטפות וזנבו בין רגליו.

לשמע קול בעלה העולה במעלה המדרגות הרימה אוֹרְנָה את גופה מעל המיטה, יישרה את קמטי שמלתה, אספה את שערה הסתור ופסעה אל פתח הבית, לקדם את פני אִישָהּ השב מתפילת ליל השבת.

"שבת שלום," בירך אותה במאור פנים, נושק לשפתיה בערגה.

שפתיה היו קרות.

"את לא מרגישה טוב?" שאל בדאגה, תוהה על לבושה.

"אני בסדר," חייכה.

"יוחאי הגיע?"

"לא," השיבה מאוכזבת.

"אל דאגה, הוא יגיע."

נוֹגַהּ, בת הזקונים, צצה ביניהם ללא קול.

"שבת שלום. לא שמענו אותך נכנסת."

נוֹגַהּ פנתה לאחור אל דלת הכניסה, יצאה החוצה ושבה ברקיעת רגליים.

"שבת שלום, אימא, שבת שלום, אבא. מתי מקדשים? אני גוועת."

"עכשיו," השיב אביה בחיוך מלטף, הסמיך אמירה לעשייה ופתח באותה נשימה בקידוש ליל השבת,

"שלום עליכם מלאכי השלום, מלאכי עליון..." אוֹרְנָה הצטרפה לקולו בלחש, ונוֹגַהּ - במבט.

צלצול הטלפון התחרה עם "ברוך מקדש השבת". אוֹרְנָה, עיניה ושפתיה עם בעלה, הושיטה יד אחת אל כוס יין הקידוש שביד אישהּ, ואת השנייה אל אפרכסת הטלפון שבפינת הסלון. הרימה את השפופרת, קֵרבה אל אוזנה, האזינה והתאבנה. היא לָאֲטָה כמתעלפת,

"יוֹחַאי, יוֹחַאי שלי, מה עשו לך?!" וקרסה אל הכורסה, הסמוכה לכוננית הטלפון. בעלה הניח את כוס הקידוש המלאה על השולחן כנכווה ברותחין וזינק אליה.

"מה קרה? מה קרה?"

עיניה היו מבועתות.

"יוֹחַאי, יוֹחַאי שלי, מה עשית?..."

"אוֹרְנָה, אוֹרְנָה! מה קרה?!"

"יוֹחַאי, יוֹחַאי שלי," דיברה אל אפרכסת הטלפון בקול לא לה.

אצבע אחר אצבע חילץ שָׁלֵם את האפרכסת מתוך עווית ידה הקפואה. הקול מן העבר השני הָמָה,

"הלו, הלו!"

"אני שומע אותך. מי מדבר?"

"זה אני, בֶּנִי. אני מדבר מסיני. מַתָּן ביקש למסור לכם שתשיגו לו עורך דין בינלאומי המתמצא בחוק המצרי. מַתָּן נעצר בדהב בידי המצרים באשמת סחר בסמים ונלקח מכאן כבול באזיקים."

"מי אתה? מי נלקח כבול באזיקים?"

"מדבר בֶּנִי, החבר של מַתָּן," חזר על דבריו כמכתיב הכתבה. "מַתָּן נעצר בדהב בידי המצרים באשמת סחר בסמים ונלקח מכאן כבול באזיקים. מַתָּן ביקש למסור לכם שתשיגו לו עורך דין בינלאומי המתמצא בחוק המצרי."

שָׁלֵם בָּהָה בשפופרת הטלפון שבידו כאִלֵּם בחלום בלהות, שפורענות פתאום נפלה על ראשו.

"הלו, הלו..." דחק בו הקול מאי שם.

"מתי זה קרה?" שאל שָׁלֵם בקול של בר-מינן.

"ביום שלישי, עשרים וחמישה באפריל, בסביבות השעה חמש בערב," דקלם בֶּנִי כרָדוף.

שָׁלֵם צנח תחתיו. רגליו לא יכלו לשאת את גופו. הוא אחז באפרכסת הטלפון, טובע בדברי בֶּנִי, וכותלי הבית חגים לעיניו.

"מדוע אתם מודיעים לנו רק היום?" שמע שָׁלֵם את קולו המאשים לוחש לפומית.

"שַאֲלו את חברתו. היא תענה לכם. היא חזרה הביתה שלשום... אני מנתק." הקול אבד.

שָׁלֵם אחז באפרכסת בחוזקה, חייו תלויים בה.

"הלו, הלו..." הדממה מן העבר השני הִכְּתָה בו ללא רחם. האפרכסת נשמטה מאוזנו נתלית על צווארו כקולר בצוואר אסיר.

"מַתָּן...? סחר בסמים...? מַתָּן...? באזיקים?" לחשו שפתיו באימה ששיתקה את כל גופו.

"לא, לא ייתכן, אני בוודאי חולם. עוד מעט אתעורר... חייב להתעורר. אך היכן אני? מי זו שם?... כן... אוֹרְנָה, אשתי... הנה נוֹגַהּ, כוס הקידוש המלאה... הנרות... אני בבית, בסלון. אני ער..."

מבעד לרשת החלון הצפוני נשבה רוח. שלהבות נרות השבת נעו למגעה הרופף מצד אל צד, מתכופפות, צונחות ועולות, רוחפות בְּאוֹר תעתועי רפאים על עלטת מחשבותיו כסופקות כף אל כף. קולות סירנה ייללו באוזניו מאי שם, ניערו את גופו המכווץ.

שָׁלֵם אסף את גופו, קם מכריעתו ועמד במקומו כמחפש אחר אבידה. אפרכסת הטלפון, התלויה על כתפו כמזכרת עוון, החזירה אותו אל המציאות המרה. הוא השיב אותה אל כנה כמאשים.

"יוֹחַאי, יוֹחַאי שלי," המשיכה אוֹרְנָה לדבר אל עצמה.

הקול הרָפֶה של אשתו קרא לו, ממלמל שוב ושוב את שם יוֹחַאי.

"אתה חונן לאדם דעת," חיפש במה להתעשת. עיניו חיפשו את נוֹגַהּ.

נוֹגַהּ ישבה על השטיח, עיניה חֲרָדָה, שואלות מה קרה ללא מילים. שָׁלֵם הפנה את מבטו ממנה לאשתו ונבהל. גופה דָּמַם. רק עיניה נעו.

"נוֹגַהּ," פנה לבתו בכל העדנה שיכול היה לגייס מעצמו, "הביאי לכאן, בבקשה, שלוש כוסות ובקבוק מים."

נוֹגַהּ התנערה, הלכה למטבח כצל, שבה מיד ובידיה שלוש כוסות על מגש ובקבוק מים. שָׁלֵם הגיש אחת לנוֹגַהּ.

"שתי את קודם ועזרי לי להשקות את אִמֵּך," ביקש ונטל אחת לעצמו. נוֹגַהּ גמעה מן הכוס מספר לגימות.

"אני לא יכולה לשתות יותר."

הניסיונות של שניהם להשקות את אוֹרְנָה לא צלחו. נוֹגַהּ שבה למטבח, חזרה ובידה מגבת חדשה, אותה טבלה במים קרים. שָׁלֵם עיסה במגבת הלחה את פני אוֹרְנָה, את צווארה ואת כפות ידיה.

"מה קרה?" שאלה בלחישה, כמתעוררת מחלום.

שָׁלֵם הביא את כוס המים אל שפתיה.

"שתי ואני אספר לך מה קרה."

אוֹרְנָה לגמה מספר לגימות, גומעת מעט ומשתנקת.

"שָׁלֵם, מה קרה לבן שלנו? מה קרה ליוֹחַאי?"

"יוֹחַאי בסדר גמור."

"שָׁלֵם... במפורש אמרו לי... שהוא נלקח לכלא."

"אוֹרְנָה, הטלפון שקיבלנו היה מסיני."

"מַתָּן התקשר?"

"לא."

"מי התקשר?"

"בֶּנִי."

"מי זה בֶּנִי?"

"החבר של מַתָּן."

"בֶּנִי דיבר איתי על יוֹחַאי שנכנס לכלא? איך הוא יודע, אם הוא נמצא בסיני?" הקשתה.

"אוֹרְנָה, בֶּנִי הודיע שמַתָּן נעצר על ידי המצרים בדהב לפני שלושה ימים."

דממה...

"מַתָּן? נעצר??"

"כן. בכלא המצרי."

"מַתָּן? בכלא?!"

"כן, אוֹרְנָה".

"לא נכון!"

"אוֹרְנָה, בֶּנִי הודיע לנו שמַתָּן נעצר בדהב באשמת סחר בסמים. מַתָּן ביקש שנשיג לו עורך דין בינלאומי המתמצא בחוק המצרי."

"לא נכון, לא נכון, לא נכון..." קראה אוֹרְנָה בעקשנות של ילד, עיניה פעורות וציפורניה מעמיקות בבשר ידי בעלה.

"לא מַתָּן... לא מַתָּן. שָׁלֵם, לא מַתָּן. זה לא נכון. לא מַתָּן שלי," גנחה. שָׁלֵם אסף אותה אל חיקו ללא מילים.

"שָׁלֵם, לא מַתָּן שלנו," לחשה בחיקו, בבכי ללא קול, ידיה לופתות את בטנה ופניה מעוותות מכאב. היא החלה להקיא. נוֹגַהּ הזדרזה, הביאה גליל נייר ואת דלי השטיפה. אוֹרְנָה הביטה בנוֹגַהּ כמבקשת סליחה, מסמנת בראשה לכיוון השירותים. שָׁלֵם ונוֹגַהּ תמכו בה עד הדלת.

"אל תנעלי את הדלת אחרייך," ביקש שָׁלֵם. קולו לא הגיע לאוזניה.

תִּיקִי גיסתו ואחיו אֵלִי נכנסו לסלון הבית מאפילת המדרגות. תִּיקִי, מערבולת רגשות בנהר גורף, רועדת ודומעת, השליכה את מעילה על אחת הכורסאות, עיניה וידיה מחפשות את אוֹרְנָה. רק שָׁלֵם היה לפניה. היא ניגשה אליו בידיים פרושות, ניתקה אותו מדלת השירותים, אספה את גופו אל חיקה הקטן, לוקחת בעלות על רגשותיו, כקונה קניין.

"יהיה בסדר. אתה תראה. אני אומרת לך. באמת יהיה בסדר," פרפרו מילותיה באוזניו בין חיבוק לטפיחה.

שָׁלֵם לא שלט עוד ברוחו. דמעותיו הרטיבו את כתפה.

"מי סיפר לכם שמַתָּן נעצר על ידי המצרים?" נאנח אל פניה כשהתיישבו שניהם על הספה.

"הָדָר התקשרה וסיפרה לנו."

"מתי התקשרה אחותך אליכם?"

"כמה דקות לפני שבאנו לכאן."

"מדוע לא התקשרה אלינו?"

"לא שאלנו אותה, כי מיהרנו לכאן."

"איפה אוֹרְנָה?" שאל אֵלִי, ידיו מחפשות במה לנחם את אחיו.

שָׁלֵם רמז בידו לעבר השירותים.

דלת השירותים נפתחה. אוֹרְנָה עמדה בפתח, ידיה על בטנה, חיוורת ותשושה.

"תִּיקִי, מַתָּן, מַתָּן שלנו בכלא המצרי," גנחה.

מתייפחת דילגה תִּיקִי משָׁלֵם אל אוֹרְנָה, מרוגשת מצירופה ל"מַתָּן שלנו", שיצא מפי אוֹרְנָה. היא אהבה את מַתָּן לא פחות מאחותה הָדָר, חברתו הקבועה.

"אוֹרְנָה, יהיה בסדר. את תראי. אני אומרת לך. באמת יהיה בסדר..."

ידיה וקולה גיפפו את גופה בדאגה אימהית, וצעד אחר צעד, כמי שמוליך חולה, הובילה את אוֹרְנָה לחדר השינה. נוֹגַהּ, שעד עתה נכחה בסלון כבלתי נראית, ברחה בדממה לפינת האוכל המחוברת למטבח.

שָׁלֵם ואֵלִי נשארו בסלון, שתיקה אופפת את שניהם. אֵלִי סובב את כוס הקידוש המלאה שנשכחה על השולחן, עיניו בפני אחיו שהשחירו מדאגה ומזיקנה שקפצו עליו פתאום, בשעה אחת.

יוֹחַאי צעד בצעדי און אל בית הוריו, בציפייה חסרת סבלנות לארוחת השבת הממתינה לו בסלון הבית. הוא היה רעב. זיגי, כלב הזאב שלו, קידם את פניו בהגיעו לשער החצר, מכרכר סביבו בשמחת געגועים, חסרת סבלנות.

"חיבוק , זיגי, חיבוק. תן חיבוק, כמו החיבוק שאתה נותן לאימא."

זיגי המשיך לטפס עליו, ללקק את ידיו ופניו, אינו מבין.

"אתה כפוי טובה, זיגי," חפר יוֹחַאי בשתי ידיו בין אוזניו, בצווארו ובצלעותיו בחיבה.

"אני הצלתי אותך מידי הילדים שהתעללו בך. אני הבאתי אותך הביתה, וחיבוקים אתה שומר רק לאימא?" טפח על גבו בחיבה, דילג במעלה המדרגות וזיגי אחריו.

"שבת שלום," קרא יוֹחַאי בחיבה אל אחותו, שקידמה את פניו בהיכנסו.

עיני נוֹגַהּ הלחות נישאו אל עיניו.

"מה קרה? מדוע את בוכה? איפה אימא ואבא?"

שתיקה.

הוא שאל שוב. נוֹגַהּ הצביעה לעבר הסלון. עיני אביו ודודו הקבילו את פניו.

הוא נבהל.

"אבא, מה קרה לאימא? איפה היא?"

אביו קם לקראתו, ופניו לא איתו.

"מה קרה? מה קרה, אבא? מה קרה, אֵלִי?" פנה לדודו, אחי אביו, "הגידו לי."

"יוֹחַאי, יוֹחַאי שלי," שמע את קול אימו עולה ממעמקים, קורא בשמו מחדר השינה.

אימו ותִּיקִי, אשת דודו, יצאו מחדר השינה לקראתו.

"יוֹחַאי, יוֹחַאי שלי, מַתָּן אחיך, מַתָּן בכלא המצרי."

"מה? מה אמרת? מי בכלא?"

"אחיך... אחיך מַתָּן בכלא... מַתָּן שלנו בכלא המצרי," ייבבה באוזניו בקול פחדים.

יוֹחַאי שמע ולא הבין. קולה המתייפח חָרַשׁ באוזניו מלים חסרות משמעות. הוא ניצב במקומו באֵלֶם הֶלֶם, וגופו כבול בְּסַד דבריה. עיניו נעו מאימו לאביו, לדודו, לתִּיקִי, לאחותו נוֹגַהּ. היא עמדה עתה ללא תנועה בפתח המקשר בין המטבח לסלון, עיניה הדומעות בעיני יוֹחַאי וידיה על ראש זיגי ההמום, שנצמד אליה בדממה מיד עם היכנסו. עיני הענבר של זיגי, עיניים צלולות, נבונות, נעו בחרדה אל בני הבית מאחד לאחד ללא מענה. הוא תלה את מבטו בנוֹגַהּ, בציפייה.

שָׁלֵם ביקש לחבק את בנו, לנחם אותו, אך לא היה לו במה.

"יוֹחַאי, בֶּנִי, החבר של מַתָּן, התקשר לפני שעה מדהב ובישר לנו על מעצרו של מַתָּן באשמת סחר בסמים, כביכול. בֶּנִי הוסיף שמַתָּן ביקש שנשיג לו עורך דין המתמצא בחוק המצרי."

יוֹחַאי קפא.

"יוֹחַאי, יוֹחַאי!" קרא שָׁלֵם בבהלה. הוא אחז בכתפיו, נענע את גופו, חפן את פניו בשתי ידיו, מועך ומלטף.

יוֹחַאי נע, חילץ את עצמו מידי אביו, פרץ החוצה וזיגי אחריו.

אֵלִי רץ אחריהם וחזר מיד,

"הוא הסתגר עם הכלב למטה בחדרו," הודיע כאובד עצות.

אוֹרְנָה מיהרה לחלון המטבח, הוציאה את ראשה דרך פתח החלון וקראה ליוֹחַאי.

"אוֹרְנָה, אין טעם לקרוא לו. הוא יפתח את הדלת רק כשירצה בכך."

"הוא ודאי רעב ."

יוֹחַאי יודע לדאוג לעצמו," הרגיע שָׁלֵם את אשתו.

חבטה עזה נשמעה מחדר הבנים בקומה התחתונה. דבר מה התנפץ בקול. שָׁלֵם ואֵלִי זינקו מטה בבהלה. הדלת הייתה נעולה מבפנים.

"יוֹחַאי, פתח בבקשה את הדלת."

יוֹחַאי לא נענה לתחנוני אביו ודודו. אחת משתי כנפות הזכוכית של חלון החדר הייתה מנופצת. טיפות דם טריות נקוו על המסילה.

"יוֹחַאי, נפצעת?" שאל אביו בדאגה לחלל החדר. "בוא למעלה, נראה מה מצב הפציעה שלך."

"עוד מעט, אבא. אל תדאג. נפצעתי קלות ביד. יש לי כאן במה לחבוש אותה."

שָׁלֵם שב עם אחיו אל סלון הבית בקומה השנייה.

"לכי לנוח, בבקשה," פנה אל אוֹרְנָה עם כניסתו. "אין טעם שתעַנּי את עצמך בעמידה ממושכת לחינם."

"אבל מה יהיה? מה נעשה?" פכרה את כפות ידיה בייאוש.

"אנחנו נעשה. אנחנו מוכרחים לעשות. מה ואיך – אני עדיין לא יודע."

"שָׁלֵם, אבא יודע על מעצר מַתָּן?" שאל אחיו, כאשר ישבו לבדם על הספה בסלון.

"לא."

"אולי כדאי לספר לו?"

"לשם מה? ערב שבת היום. הנח לו בשלוותו ככל שניתן."

"מה אתה מתכנן לעשות?"

"אכן, שאלה גדולה. מה עושים... ממה שנראה לי כרגע," הרהר בקול, "חשוב מאוד לנסות ולשחרר את מַתָּן בסיני, לפני שעניינו יוכנס למערכת המשפטית המצרית. אני מקווה מאוד שעדיין לא העבירו אותו לאחד מבתי הכלא בתוך מצרים. לשם כך אנו חייבים להתארגן עוד הלילה ולהגיע לאילת מוקדם ככל האפשר, ומשם לתוך סיני."

מה יעשו שם? לא ידע.

"אני איתך, אחי, אך שבת היום. ניסע בשבת? מה על אבינו? איך הוא יגיב?"

"מבחינתי, מדובר כאן בפיקוח נפש. שלומו של מַתָּן ראוי לכל מאמץ, כולל חילול שבת. באשר לאבא, הוא יאשר את מעשינו. אילו היה כאן כעת, היה דוחק בנו לקום ולנסוע. אבינו, יותר ממה שהוא אדוק בדתו, הוא איש המציאות ואיש המעשה."

"אני איתך, אחי, בכל מקרה. אם נצליח לשוב מנסיעתנו ומַתָּן איתנו, חילול השבת יהיה לברכה לכולנו..."

"אני מציע," הוסיף לאחר הרהור קל, "למרות שחבל על כל דקה, חשוב להתקשר להָדָר, לשמוע ממנה מה קרה שם באמת, מה הביא למעצרו," הציע וחייג להָדָר, חברתו של מַתָּן.

הָדָר ענתה מיד. אֵלִי מסר את השפופרת לאחיו.

"הָדָר, מדבר שָׁלֵם. הערב קיבלנו טלפון מבֶּנִי, מדהב, שאמר, כי מַתָּן נעצר על ידי המצרים ביום שלישי שחלף באשמת סחר בסמים. הגידי לנו שזה לא נכון."

שתיקה.

"הָדָר, את איתי?"

"הכול נכון," ענתה בקול נשבר.

"הָדָר, בבקשה, הירגעי וספרי מה קרה שם."

"מַתָּן ואני," סיפרה בקול יציב, "שכבנו בלילה הראשון שלנו על החוף של דהב בשני שקי שינה, קרוב לקו המים. לפתע הרגשנו בעיטות חסרות סבלנות בכפות הרגליים. יצאנו בבהלה מתוך שקי השינה, התרוממנו וראינו מולנו גבר צעיר בלבוש אזרחי מלא. הוא צחקק בקול, עיניו סוקרות את גופי מלמעלה למטה בחוצפה, שהסעירה את מַתָּן. הוא הצביע על החזה שלי, ושאל את מַתָּן באנגלית משהו שלא קלטתי היטב. מַתָּן הרים את קולו בכעס וצעק באוזניו שזה לא עניינו. התשובה של מַתָּן הכעיסה אותו מאוד. הוא צעק על מַתָּן באנגלית ובערבית,

'You raise your voice at me? אִינְתַּא בִּתְעַלִּי צַוְתַּאכּ עֲלַיְיַא?! (אתה מרים את קולך עליי?!)' וצועק שוב ושוב בזעם לא נשלט, כאחוז אמוק. ויכוח מכוער, מכוער מאוד התפתח ביניהם, שהסתיים בצריחות המצרי על שנינו,

'אתם מטמאים את אדמת מצרים. אסור לישון על החוף!'

'לא ידענו שאסור לישון כאן, חוץ מזה, אתה מה אכפת לך?' התריס מַתָּן בפניו בזעם.

'אתה לא יודע מי אני?! אתה רוצה לדעת מי אני?? אני קצין משטרה מצרי ואתה עוד תראה מי אני באמת. אני אזיין את האם-אימא של האימא שלך,' איים באנגלית בכעס רב, ונעלם.

למחרת היום, בשעות הערב, בסביבות השעה חמש, הופיעו מספר שוטרים וחיילים מצריים, הקיפו את מַתָּן באיומי רובים, כבלו אותו באזיקים וגררו אותו אל תוך מכונית. 'זאת טעות,' צעק לי מתוך המכונית המתרחקת, 'והיא תתברר תוך זמן קצר. אל תדאיגי את הוריי לחינם. אני בטוח שתוך יום-יומיים אשתחרר.' מַתָּן השביע אותי שלא לגלות לכם דבר. הוא טעה מאוד, ואני טעיתי בכך שלא סיפרתי לכם מיד."

"הָדָר, את הנעשה אין להשיב. צער לא יעזור למַתָּן. האם את יודעת לאן לקחו אותו?"

"מפי הבדווים בדהב אני יודעת שכל מי שנעצר בדהב באשמה הקשורה בסמים, מועבר לאַ-טוּר ומשם לאחד מבתי הכלא במצרים."

אנחת שָׁלֵם הגיעה לאוזניה בנשיפה כבדה. צערו נגע בלבה.

"אין לך מושג עד כמה אני מצטערת שלא סיפרתי לכם מיד על מעצרו של מַתָּן," התנצלה בקול מתחטא. "האם אני יכולה לעזור במשהו?"

"כרגע לא," השיב שָׁלֵם ברוך. "בהמשך, בוודאי. שמרי על עצמך ושמרי על קשר, תודה ולהתראות."

המידע שסיפקה הָדָר דחק בשָׁלֵם ובאֵלִי לנסוע לאילת מיד. כל דקה הייתה יקרה בעיניהם.

קולה של אוֹרְנָה קרא לו מחדר השינה.

"שָׁלֵם, מה סיפרה לך הָדָר?" שאלה משנכנס.

בעלה התיישב סמוך לגופה, נטל את ידיה בידיו, ובקול שקט ומאופק עִדכן אותה בכל הפרטים, אחד לאחד, דמעותיה השקטות צורבות את זרועותיו. היא קראה את סבלו. כאבו הדמום השתקף לה מעיניו. אוֹרְנָה חפנה את לחייו בשתי ידיה לליטוף אוהב, דולה למענו מנה קטנה של נחמה משלולית כוחותיה.

תמונת בעלה מאמש עלתה לעיניה מתוך מי הבריכה, מתוך המים הקרים המעסים את גופה. היא זכרה בכאב כיצד נשברה בליל שבת, איך תחבה את ראשה בחלון המכונית המוּנַעַת ליציאה, כיצד לפתה את כף ידו בכפות ידיה בתחינה נואשת,

"שָׁלֵם, אל תשוב הביתה בלי מַתָּן. בבקשה, שָׁלֵם... אל תשוב בלי מַתָּן..." פעמים רבות חזרה על דבריה, קודחת באוזניו את חרדתה, למרות ידיעתה הוודאית שדבריה קורעים קרעים בלבו.

הרהורי החרטה שעלו בלבה מילטו אותה מתוך המים החוצה. אוֹרְנָה התיישבה בשולי רצועת מי הבריכה המלחכים בחולות החוף, הלוך ושוב כנזופים. רחמיה הנכמרים על בעלה פרצו את מחסום רגשותיה.

"איזו טיפשה וחלשה," הוכיחה את עצמה. "אפילו שלום, דרך צלחה, לא אמרתי להם."

"אלוהים!" פנתה אל השמים שהִתְנָאוּ לה באור הזריחה, "עזור לנו לשחרר את מַתָּן. בבקשה, עזור לנו לחלץ אותו במהרה." היא פנתה אל מרחבי הים, שָׁם האלוהים, משגרת לחיקו הרחום את תחינותיה.

גל קטן עלה מן הבריכה, הִתְגַּלֵל לאיטו, אוסף בדרכו גלילי גלים שהתעמלו להנאתם במרוץ אל החוף, הלוך וחזור. הגל התעצם בהם, עלה אל שיאו, צנח ונשבר בנשיפות קלות על הסלע מימינה, מתיז על פניה רסיסי רסיסים ממימיו, מצחק עמה, מנחם ומלטף. הגל נסוג לאחור, מושך איתו חול וצדפים בעדנת איתנים, בידיים נעלמות, מושך – ומשחרר. אוֹרְנָה קמה מישיבתה, נמשכת אחריו בעיניים עצומות אל תוך הבריכה, זרועות מימיו מלפפות את מותניה.

"הם הגיעו כבר לאילת," דיברה אל עצמה תוך כדי הליכה במים. היא הביטה בשעונה. השעה הייתה שבע וארבעים בבוקר. בשעה זו שָׁלֵם אמור היה להיות בבית הכנסת בתפילת שחרית של שבת, נאנחה עמוקות. היא חישבה את הזמן שחלף משעת יציאתם. הם יצאו אמש בסביבות השעה עשר בלילה... הם עתה באילת, פסקה לעצמה בוודאות.

אוֹרְנָה עמדה במרכז הבריכה, המים חובקים את גופה כמשַחֲקִים. צפרירי הבוקר, שעִרְסְלוּ את גלי הבריכה וחרצו בה תלמי מים זעירים, נעו בה לרוחבה וצמררו את מותניה. היא שיקעה את גופה עד צוואר במים, עיניה מרותקות אל תנועת המים הבלתי פוסקת. מחזוריות הגלים, שאינה יודעת ליאות, הֵצִיפָה בהּ גלים של זיכרונות מימי אושרה – מימי הילדות, הנערות והבגרות של ילדיה, ימים שהיו ואינם – שנים של אושר, שעלו בה לנחם את נפשה הריקה.

הכול היה מושלם בחייה עד לימים שבהם פרשו גוזליה כנפיים, ובזה אחר זה עזבו את הבית, את הקן שריפדה לה ולהם בכבשן דאגתה, דאגה של אם יתומה שלא ידעה אהבת הורים מה היא. יתמותה וילדותה האבודה היו המצע החם עליו נבנתה אהבתה לילדיה.

הכול החל ביום שבו שָׁנִי שבה משליחות חינוכית בארצות הברית. כרגיל, לאחר פריקת המזוודות וחלוקת המתנות, שרכשה שם לכל אחד מבני המשפחה, התיישבו כל בני הבית, זו הפעם השנייה בארבע השנים האחרונות, להקשיב לחוויותיה מן המסע האחרון. אולם הפעם, שלא כדרכה, היא התעטפה בשתיקה מהרהרת, גומעת בהיסח הדעת מכוס הקפה שבידה, גמיעה אחר גמיעה, ועיניה ספק דומעות, ספק מחייכות.

"מה קרה? מדוע את שותקת?" שבר אביה את הדממה ששׂררה סביב השולחן.

אִמהּ, שישבה סמוך לה, כרכה את ידיה מסביב לגופה, לוחצת אותו בחום אל חזה, מדביקה גוף אל גוף באהבה מוחצת.

"מה מטריד אותך? מה מעיק עלייך?" שאלה אִמהּ בחיוך אוהב, מבלי להרפות מחיבוקה.

"אימא, כרגע החיבוק האוהב שלך מעיק עלי," השיבה בצחוק קצר נשימה. "אני לא מסוגלת לנשום."

אוֹרְנָה הרפתה מחיבוקה מיד, מתנצלת על חיבוק הגעגועים המכאיב לבתה. שָׁנִי לקחה את יד אִמהּ ושילבה אצבעותיה בכף ידה.

"החיבוק שלך, אימא, היה טוב, נעים וגם כואב. כך גם הנושא שאני חייבת לספר לכם על אודותיו. הנושא מוזר לא מעט, ואילו קרה לאחרת, הייתי מתקשה להאמין בו. הסיפור החל בביקור הראשון שלי בארצות הברית..." נטלה נשימה והמשיכה,

"בתום כיתה י"א, כידוע לכם, נבחרתי מבין לא מעט מועמדים לצאת לשליחות לארצות הברית, כאחת מקבוצת תלמידים שנשלחה למיניאפוליס במדינת מינסוטה, אל הקהילה שאימצה את השכונה שלנו במסגרת פרויקט שיקום השכונות. בביקור הזה אימצה אותי באהבה אחת מן המשפחות המרכזיות בקהילה. בין מילוי תפקידַי כמדריכה במחנה הקיץ 'רמה' לבין ביקורַי בבית מאַמְצַי, נוצר קשר מיוחד ביני לבין אם המשפחה ובתה הצעירה. בשובי מארצות הברית סיימתי את לימודי התיכוניים, התגייסתי לצה"ל, ומיד לאחר שחרורי התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל-אביב מדעי המדינה, לשון וספרות אנגלית, בהם השקעתי את כל זמני ומרצי. השנה, עם סיום לימודַי, רצה הגורל ושוב נשלחתי מטעם הסוכנות היהודית לארצות הברית, למינסוטה, להדרכת נוער במחנה הקיץ בסיינט פול, העיר התאומה של מיניאפוליס. משפחה אחרת, חמה ולבבית, אירחה אותי בביתה כבת בית, אולם..." אמרה, והתעטפה בשתיקה אומרת סוד...

"אולם," חידשה בפנים נוהרות את דבריה, "יד נעלמה טוותה את מטרותיה ובדרך לא צפויה הביאה לחידוש הקשר עם המשפחה המאמצת שאירחה אותי בשליחות הראשונה. כל בני הבית ביקשו לארח אותי מפעם לפעם בזמני הפנוי, ואני נעניתי להזמנתם בשמחה. כולם נתנו לי את ההרגשה שאני חלק בלתי נפרד ממשפחתם. הקשר ביני לבינם הלך והתהדק, משאיר בהם ובי טעם של עוד.

בין לבין נוצר ביני לבין הצעיר שבבני המשפחה קשר רומנטי, שהוביל להצעת נישואין רומנטית, מיוחדת מאוד, הצעת נישואין מן הסרטים. הצעתו העמידה את אהבתי במבחן קשה מאוד. אני התלבטתי קשות, נקרעת בין אהבתי למשפחתי ולארצי לבין אהבתי לבחיר לבי. אהבה שיש בה ידיעה ודאית: זה הגבר שאני אוהבת. מדובר אמנם באיש צעיר, אך נבון מאוד. גבר בוגר בנפשו, איש מעשה, האוהב אותי אהבת אמת ואני אותו."

שָׂנִי השתתקה לרגע, בוחנת את השפעת דבריה על שומעיה. משהתארכה הדממה סביב השולחן, המשיכה.

"לפני נסיעתי חזרה לארץ התוודה באוזניי,

'את יודעת בוודאות עד כמה אני אוהב אותך, עד כמה עז רצוני להציע לך להתחתן איתי מיד. אני נמנע מכך, משום שזה לא הוגן כלפייך ולא מעשי לעתידנו. חשוב לשנינו שנבנה את חיינו על קרקע מוצקה. אם את מקבלת את אהבתי, אני מציע שתבואי לגור כאן לתקופת ניסיון של שישה חודשים מתחילת החורף ועד סופו. כך תחושי על בשרך באמת מהו חורף במינסוטה. אם לאחר שישה חודשים של הסתגלות לאקלים המקום ולתנאי החיים במיניאפוליס בכלל, תחליטי לקשור את חייך בחיי, נממש את אהבתנו בחתונה. אם לא – ניפרד בידידות... אני בוודאי בצער רב, ואילו את, כפי שתרגישי אז'," חתמה את דבריה.

"את אוהבת אותו?" הקדימה אִמהּ את כולם.

"מאוד. אין לי ספק שזה האיש שאיתו אני רוצה לחיות ולהזדקן."

"אם כן, מדוע את בוכה?"

"מאותה הסיבה הגורמת לכולכם לדַמֵּעַ... קשה לי. קשה לי מאוד. איך אפרד מכם?" התייפחה. "איך אחיה שם ואגדל את משפחתי בלעדיכם, בלעדייך, אימא? ארצות הברית זו לא אילת. אפילו לא אירופה. אלפי קילומטרים יפרידו ביני לביניכם."

"שָׁנִי, אהובה," פתח אביה. "אלה הם חייך. לא אִמך ולא אני נחיה אותם. גם לא אחותך הצעירה ולא אַחַיִך. אם ברור לך במאה אחוז שזה הגבר, זה האיש הטוב ביותר עבורך לבנות עמו בית ומשפחה, אל תהססי. אכן, המרחק מפחיד. כאב הגעגועים ירבץ על לב כולנו תמיד, במינון זה או אחר. כל הקשיים שנמנה כאן אחד לאחד יקהו עם הזמן. אהבת אמת, כפי שתיארת והִגְדַּרְת, מעטים בלבד זוכים לה. מבחינתנו, ההחלטה הסופית כולה שלך. ברכתנו נתונה לך, ואנחנו איתך בכול."

"ומה אומרת אימי היקרה?"

"יהיה מה שיהיה. אִמּך רוצה בטובתך ובאושרך. כל היתר מתגמד לעומתם. ברכת כולנו תלווה אותך תמיד."

מַתָּן ויוֹחַאי הצטרפו לברכות, מאחלים לה הצלחה מלאה בכול. נוֹגַהּ שתקה, כדרכה, אך שתיקתה ועיניה דיברו הפעם יותר מכפי שהתכוונה להגיד.

בחודשים שקדמו לחתונה עמדה הצעת הנישואין מעל לראשה של אוֹרְנָה כגזר דין מרחף. היא הִטְמִירָה בהצלחה את רגשותיה ואת ייסוריה, בעת שנתבשרה מפי שָׁנִי, כי השיבה בהֵן אוהב להצעת הנישואין.

בסתר לבה, בלב ולב, ברגשות מעורבים, העזה לקוות כי לאחר שישה חודשים של מגורים במיניאפוליס בתקופת החורף העז האופייני למדינת מינסוטה, לאחר שישה חודשי חיים שסוכמו בינה לבין בחיר ליבה – תשוב שָׁנִי מארצות הברית בהחלטה שאינה מסוגלת לגור במקום בגלל תנאי החורף הקשים, ושלמרות כל האהבה אליו, החיים שם לא בשבילה. קיוותה, ויחד עם זאת התפללה שבתה תמצא את אושרה, גם במחיר אושרה היא. המשפט השגור בפיה,

"אין לנו זכות לקשור את ילדינו לאָנֹכִיּוּת שלנו, לכבול אותם לדאגות ולפחדים של הורים בכלל לצאצאיהם," עמד לה גם הפעם.

כאשר עמדה בִּתה תחת החופה בבית הכנסת "עדת ישורון", קורנת מאושר, כה יפה ואצילית כנסיכה מן האגדות, לא יכלה עוד להכיל את רגשותיה. שבירת הכוס ותרועות ה"מזל טוב" טבעו בדמעותיה.

בתום הטקס, במכונית שהסיעה אותה לאולם האירועים, דממה אוֹרְנָה. המציאות שהתחוורה לה לאיטה בשעה זו טרפה את מחשבותיה. מעתה, בוודאות רשמית, בתה כבר לא שלה. אלפי מילין יפרידו ביניהן. יַמִּים ואוקיינוס ירחיקו אותה מחיי שָׁנִי, משִׂגְרַת ימי בתה לתמיד. הנתק הפיזי העומד בפתח ניצב לעיניה במלוא מערומיו, ממשי ומאיים. היא נשענה על חלון המכונית השקוף כמגן, ללא הועיל.

בשובה הביתה לישראל הביאה עמה את יתמות אהבתה לבִתָּהּ, את געגועיה ואת צימאונה העז, הבלתי נשלט לנוכחותה. מכאן ואילך, אלה יהיו ניזונים מדי פעם מסעודות שמחה עניות, מטלפונים תכופים ומביקורים קצרים מלאי טעם של עוד, שאינם יודעים שובעה מהי.

לעיתים, בעתות חולשה, הייתה אוֹרְנָה מכה על חטא נעלם שבעטיו, לדעתה, מַתָּן ושָׁנִי ברחו מן הבית. הלקאה עצמית זו השתרשה בלבה במשך הזמן לוודאות כואבת, החותכת בבשר החי.

מַתָּן בכורה, מאז שעזב את הבית בגיל ארבע עשרה לפנימייה בירושלים, לאורך כל הדרך, מעלה אותה ומוריד חליפות: פעם למעלות עדנה, תשומת לב ואהבה, ופעם למדרונות ניכור והסתגרות – אש המרד בעיניו.

שָׁנִי, הבת והחבֵרה, חמקה מן הקן בנועם, באהבה, אך בנחישות, אל ארצות הברית, הרחק מן הבית, הרחק מכיסופי אִמָּהּ לעצם נוכחותה.

יוֹחַאי, בדרכו שלו, שמר על איזון עדין בין קנאותו לעצמאותו לבין הקשר החי, הקבוע עם הוריו.

נוֹגַהּ, בת הזקונים, תלמידה בכיתה ז', גופה בבית וכולה שתיקה, מעייניה ומחשבותיה רק לה: אוהבת, כועסת, מתרחקת, מתקרבת, אך בעיקר שותקת. גם אמש היא שתקה. רק עיניה דיברו דברים לא ברורים.

"מדוע, אלוהים, מדוע?" קָבְלָה ללא קול. "את כל כולי נתתי להם, לא דורשת דבר לעצמי. אתה עדי כי לא קיוויתי לאגור לי כוחות מילדיי, לא ביקשתי מהם דבר לחולשתי, לא מהונם ולא מאונם, לא בגלוי ולא בסתר. רק את נוכחותם, את היותם לידי רציתי. די לי באוֹנִי גם לעת רפיוני," אימצה לעצמה את אחת ממטבעות הלשון של חמיה, השגורה בפיו.

אוֹרְנָה הביטה אל השמים שהתבהרו לאיטם, מחפשת בהם תשובה לצימאונה, צימאונה לצאצאיה.

עשר שנים, עשר שנים מחייה הייתה נותנת עתה בתמורה לנוכחותה של שָׁנִי, הבת, החברה הטובה, החכמה, המשענת האיתנה. פעם אחת, בחולשת הרגע, פלטה בלחישה באוזני בתה, בשפה הערבית, בניב התימני שזכרה מאי שם, כממתיקה סוד,

"קְדַּנְתִּי אֻמִּי מְכַּאן אֻמִּי (הנך אימי במקום אימי)."

מבוכתה של שָׁנִי לא נעלמה מעיניה. אוֹרְנָה התחרטה מיד על אמירתה, חֲרָטָה שנחרתה בלבה לתמיד. מכאן ואילך הקפידה להפריד בין האני שלה לבין עצמאות בתה, ללא פשרות.

קרני שמש אביביות קרעו להן פתחים בענני הבוקר והאירו להקת גלי ים, תילי תלים של כרבולות לבנות, הרודפות זו אחר זו במשחק שעשועים בלתי פוסק. אלומות האור התרחבו והגיעו עד הבריכה, עד אליה. קרני השמש החיו את פניה ואת לחייה. היא התנערה מהרהוריה, עצמה את עיניה במתיקות כואבת, היטתה גופה לאחור, שכבה במים וצפה על גבה בידיים פרושות ללא תנועה, דקות ארוכות.

אוֹרְנָה פקחה את עיניה ונפעמה. היא הביטה במרחב הים והחוף, שנשטפו לכל מלוא העין בקרני הבוקר בבשורה של תקווה. היא לא הייתה לבדה. זוג מבוגרים טבלו את רגליהם במים הקרים בהיסוס ונסוגו מיד אל חמימות היבשה, עיניהם עוקבות בהתפעלות מהולה בקנאה אחר אוֹרְנָה, החותרת במים כנרדפת. הבריכה הוליכה את מימיה בנחת, פניה זורחות רק בשבילה, מימיה מצטללים מרגע לרגע, רק לה. אוֹרְנָה צללה אל תוכם פעם אחר פעם ופניה אל החוף. היא דשדשה במים הרדודים הלוך ושוב, כפות רגליה גומעות את קרירות המים, צידה לדרך, רטיות מרפא לשעות הבאות שאין מנוס מהן. המים היטיבו עמה. היא הביטה בשעונה. המחוגים הורו על עשר דקות לפני שמונה.

"הם ודאי הגיעו לאילת. שָׁלֵם יתקשר ואני לא בבית," זירזה את עצמה.

את דרכה מהבריכה לביתה הייתה עושה, בדרך כלל, בהליכה מתונה, במיוחד בעונת פריחת חבצלות החוף. פרח אחר פרח קראו לה בחדווה לנשום את ריחם, להתפעל מיופיים. בנחת בנחת הייתה מדלגת מפרח אחד למשנהו, נענית בחדווה לכל קריאה. לעתים הייתה עולה מן החוף, פונה ימינה לכיוון דרום, מטפסת על גבעות הכורכר המשקיפות אל הים, להריח בהן את ריח תלוליות הזעתר בעונתו.

היא הכירה את גבעות הכורכר כאת כף ידה, יודעת את מיקומו של כל צמח ופרח. איריס הארגמן נודע רק לה. היא לא סיפרה לאיש, פרט לבעלה, היכן הוא נחבא בבדידותו. רק היא ידעה היכן מסתתרים שלושת פרחי הצבעוני שגילתה לאחרונה בתוך עטרת שיחים קוצניים. אלה לא נודעו עדיין לבעלה. לא אחת הייתה מְצֵרָה באוזני בעלה על כך שהיא יודעת רק מעט מאוד משמות צמחי החוף הרבים שהכירה ואהבה.

הבוקר הזה דבר לא משך את תשומת לבה. היא האיצה את ריצתה בתקווה לבשורה טובה. היא התעלמה מטרקטור ענק שטרף בכפו הגדולה חול לבנבן זהבהב מאחת הדיונות הבודדות שעדיין נותרו בשטח כמצבות דוממות באין מפריע.

דיונות הֶעָבַר היו אתר המשחקים שלה ושל ילדיה. הדיונה הגדולה, שבלטה בגובהה והשתרעה על שטח ניכר, הייתה המקום המיוחד למשחקי המחבואים של בני משפחתה, המקום לגלישות מלאות עליצות משחררת.

דיונה זו נעלמה מזמן בגופם של בניינים עתירי קומות. במקומה נפער מכתש עמוק, שחשף בקרקעיתו מה שהיה פעם, בעידן המזוזואיקון, כנראה, או בעידן אחר, שדה של אדמת חמרה דשנה, שהניבה אז בוודאי יבולים משובחים. היא בִּכְּתָה כל דיונה שנמחקה, שנעלמה כלא הייתה.

כאשר הגיעה אל המכתש, נצבט לבה למראהו. המכתש העמוק נראה לעיניה תמיד כפצע מכוער בגופה של אימא אדמה, פצע בגופה היא. כאן, על גבעת הדיונה האהובה ההיא היה מַתָּן, הילד שלה, תר אחר מחילות בעלי חיים, נובר אחריהם בחול הרך בהתלהבות, צוהל בקולי קולות כאשר מי מהם נאלץ לברוח מידיו העמלות בריצת אמוק אל אור השמש, בחיפוש אחר מסתור אחר, לקול צהלת אָחִיו ואחותו הגאים באחיהם הגדול. כאשר היה פושט את בגדיו להביאם אל הכביסה, לרוב הייתה נחרדת בצריחה מן הממצאים החיים שבכיסיו. בקול תרועות גיל היה מַתָּן אץ לעזרתה, שולף ביד אוהבת מכיס מכנסיו חומט מבוהל, חיפושית אדישה, זיקית אפורה או נחש חרטומן, שנכרך על אמת ידו כצמיד.

כאשר הגיעה אל מעלה הרחוב המוביל לביתה, האיצה את צעדיה בשומעה את קולו המתרונן של חמיה בוקע מחלון בית הכנסת, הסמוך לביתה, מתנגן ברוֹך בברכת "מי שבירך" ליחיד. היא התקדמה בצעד איטי אל מכונית הפייסטה של מַתָּן, שחנתה כיתומה סמוך לגדר הבלוקים של בית הכנסת, מתחת לחלון הפתוח, המסורג, של בית התפילה. היא עצרה סמוך לגוף המכונית, ובעדנת אם אוהבת ליטפו ידיה את חלונותיה בתוגה.

קולו הערב של חמיה, המשיך להתנגן באוזניה מבעד לחלון בית הכנסת, כמו מכוון למַתָּן,

"מכל צרה ונזק יצילהו."

"אמן," ענתה לברכתו.

"וימלא משאלות לבו לטובה."

"אמן."

"ויקיים עליו מקרא שכתוב: ה' ישמרהו ויחייהו, ואושר בארץ, ואל תִּתְּנֵהוּ בנפש אויביו, וכן יהי רצון ונאמר אמן ..."

"אמן," צייצה בקול חנוק וגופה מחובר לגוף המכונית...

"ה' הושיעה המלך יעננו ביום קָרְאֵנוּ..." פרצה המקהלה ברינה, מקפיצה אותה במקומה. המילים חדרו ללבה בתקווה מנחמת. היא הציצה אל פנים המכונית בציפייה, מביטה בכיסא הנהג הריק בערגה אימהית חסרת אונים. היא ניתקה את עצמה מחלון המכונית כנגררת, מושכת את גופה ממנה אל ביתה. המרחק הקטן בין המכונית לבין השער של ביתה, מספר מטרים בלבד, היה לה מעין נחמה קטנה, תקווה מרחפת בסבך דאגותיה לבנה בכורה.

היא עלתה במדרגות הבית כלאחר מאמץ. נוֹגַהּ עדיין יָשְׁנָה, ואילו תִּיקִי, אשת גיסה, שעשתה אִתָּהּ לילה לָבָן, תומכת ומעודדת, קפצה כנראה לביתה, אל ילדיה. היא הייתה לבדה. כותלי הבית סגרו עליה. היא ברחה חזרה אל החוץ.

"אילו שָׁנִי הייתה עתה לידי, אילו," הרהרה בקול, כאשר התיישבה במעלה המדרגות.

"זיגי," קראה ברוֹך בשם כלבה המסור.

תוך שניות היה בחיקה, מתרפק על גופה, מלקק את פניה ואת ידיה ביללות שמחה וגעגועים.

עם שחר יִלֵּל אחריה, כאשר הלכה לים והוא לא אִתָּהּ. הוא לא הבין מדוע השאירה אותו מאחור. מיום שהובא לביתה, בידיו האוהבות-חומלות של יוֹחַאי, והוא גור מבוהל ומפוחד, לא הלכה לים בלעדיו.

"מצטערת, יקירי. הייתי חייבת להיות רק עם עצמי," התנצלה באוזניו. "אני אפצה אותך," הבטיחה לו בחיבה מהולה בעצב.

זיגי הניח את ראשו על ברכיה, מתרפק תחת ידיה המלטפות, מתענג לקולה האוהב, מבין וסולח כתמיד.

אוֹרְנָה מתחה את גופה על גרם המדרגות, מפקירה את עצמה לקרני החסד של השמש ולזיכרונות ימי ילדותה. זיכרונות שהעלו בה כאבים מודחקים, כאבים ישנים, שעלו מאי שם בחבלי חרדתה למַתָּן. חלקם דָּהוּ וניטשטשו, או נמחקו ברבות הימים והשנים, וחלקם נחקקו בזיכרונה, חיים, כואבים ובועטים כבשעת התרחשותם.

אוֹרְנָה נולדה בתימן כשבע שנים לפני רצח המלך של תימן, האיִמַאם יִחְיֵא. בגיל שבע עלתה לישראל במבצע "על כנפי נשרים". השם הערבי שניתן לה בלידתה הוחלף בשם העברי אוֹרְנָה במחנה עליית הנוער בנתניה, מחנה המעבר ליתומים וליתומות כמוה.

אוֹרְנָה לא הכירה את הוריה. תינוקת הייתה, עדיין לא בת שנה, כאשר מתה אִמהּ. ארבע נשים נשא אביה. אִמהּ הייתה הצעירה והאהובה בהן, והמוות בא עליה פתאום. בדמי ימיה נקטפה. יום אחד הייתה בין הכובסות על פי הבאר, ויומיים אחריו הייתה בין המתים. בעלי לחשים וסתרים קבעו בפסקנות,

"שֵׁדִים שחמדו את יופייה חטפו אותה."

אחרים, ביניהם אביה, סברו שהתייבשה, שקיבלה מכת שמש.

מאביה יש לה בזיכרונה תמונות בודדות, חדות: הנה הוא מועך לה בשובו מעבודתו צימוקים ותמרים בתוך קערית חרס, יוצק עליהם מעט סַמְנֵהּ – חמאה מזוקקת – ומגיש לפיה בחיוך מלא אהבה.

"אין לה אימא," היה אומר לאשתו האחרת, לאִמהּ החורגת. "אם אני לא אדאג לה, מי ידאג לה?"

הנה הוא מערסל אותה בזרועותיו, נוטל אותה למשכבו ומרדים אותה בחיקו החמים. ריח של נרגילה וקַאת, שקדים, צימוקים ותמרים נדף מגופו ומזקנו העבות תמיד. מעט מהניחוח ההוא שמור לה בזיכרונה. וכמו תמיד, בצר לה, מעין זכר לדבר, עלה ריחו באפה גם הפעם כמנחם, ועמו דמות אביה – הכופָה על אחיה, בכור אִמהּ, בקול מאיים להוציא אותה החוצה אל חום השמש, כאשר חלתה במחלת עיניים. הדמות צפה לעיניה חסרת פנים, מעבירה בגופה רטט של אהבה וגעגועים לו ולריחו. לא כן יד אחיה. כאז כן עתה חשה את ידו מוחצת את כף ידה באֵיבה, מושכת את כל גופה החוצה בחֵימָה כבושה.

היא נגררה אז אחריו בעיניים חבושות, מְהַדֶּסֶת בחשכה, מְדַדָּה ומדשדשת, ידה האחת בכף ידו הקמוצה, כבולה באזיקי אצבעותיו עד כאב, והשנייה מושטת לפני גופה, מגששת באוויר.

בדממה זעופה, בכעס עצור הוביל אותה אחיה החוצה והושיב אותה על גבו של הגדול בכלבי הרחוב שרבצו בפתח הבית, מפקירים את גופם לחום השמש הנעים. הכלב, שרבץ בעיניים עצומות, נבהל מאוד כאשר חש במשקל גופה. הוא ניתר ממקומו בקפיצת חרדה, נבח אל פניה וחמק מתחתיה. אוֹרְנָה הקטנה צרחה באֵימה. אביה חש מיד לקול צעקותיה, אסף אותה אל חיקו והרגיע את בהלתה, את רעד גופה ואת בכייה בחיבוק איתן, חם, דואג ואוהב. מֶה עשה אביה לאחיה, על תעלול קנאתו בה, לא זכרה. רק בכיו הרם השתרש בזיכרונה.

כבת שלוש שנים הייתה כאשר מת אביה. תמונות קטנות, ממוסגרות היטב, זכורות לה מחוליו וממותו. הוא שכב בחדר העלייה הימני, בפינה השמאלית של החדר. אביה לא רצה להיפרד ממנה. היא ישבה לידו, שכבה בחיקו, אכלה מפִּתּוֹ ושתתה מן הקהווה והמים שהגישו לו. הוא המשיך לפטם אותה בצימוקים ובתמרים ככל שיכלה לאכול. רק ביום מותו, בשעה שגסס, הפרידו אותה ממנו, למרות הסימנים שעשה שיניחו אותה לידו.

עורב שחור קבע את מושבו מעל ראש אביה, בפינת הבית מבחוץ, כל ימי חולְיוֹ הקצרים. כל הניסיונות של בני משפחתו, רעיו וידידיו, יהודים ומוסלמים כאחד, לסלק את העורב המטריד יום יום את מנוחת החולה והקורא בקול ללא הפסק את קריאת העורבים הצורמנית, "קרע, קרע", נכשלו. העורב היה ממריא אל האוויר, ממתין להסתלקותם וחוזר לפינתו...

העורב נעלם מיד לאחר מותו של האב.

לימים סיפרו לה כי אביה ציווה לפני מותו את אחיה החורג, את בנו הגדול, להיות לה ולאחיה, בן אִמהּ, לאב ולאם, לדאוג להם ולשמור עליהם. במושגי הזמן והמקום של הימים ההם, אביה היה איש עשיר ואת כל הונו הפקיד בידו.

"זה הסוף," אמר לו ביומו האחרון. "מן היום הזה והלאה אתה הוא ראש המשפחה. אני מפקיד בידיך את גורל אחיך הקטנים ואת חלקם בירושה. יתומים הם ונתונים לאהבתך ולחסדיך. עד ה' היום ביני לבינך שלא תקפח אותם, קטנה כגדולה. היה להם לאב ולאם וה' ישרה עליך את ברכתי." הוא לא הסתפק בכך. הוא דאג מבעוד מועד לכך שידידו הטוב אַחְמַדּ אַלְּצוּץ, מוסלמי ירא אלוהים באמת, יהיה הסנדק לה ולאחיה, האיש שיבטיח את שלומם ואת טובתם לאחר מותו.

מן האב נותרה לה דמות מטושטשת ויד אלמונית, השׂמה בכפה עפר לְעַפֵּר בו את ראשה, בשעה שהוציאו את מיטת המת, את גופת אביה מן הבית אל בית הקברות...

"שבת שלום," הקפיץ הקול את אוֹרְנָה ממקומה ומהרהוריה.

חמיה, שזה עתה יצא מבית הכנסת, עמד בפתח השער אל מול פניה.

"שָׁלֵם מרגיש טוב? הוא בבית?"

"היכנס, אבא. בבקשה, בוא נעלה למעלה."

"לא עכשיו, בתי. שָׁלֵם לא בא הבוקר לתפילה. באתי רק לשאול לשלומו."

"בבקשה, אבא, בוא הביתה," אזרה אומץ. "אני חייבת לספר לך משהו דחוף."

חמיה עלה אחריה, כולו סקרנות עצורה. כאשר התיישבו בפינת האוכל היא התיישבה מולו, מחפשת אחר המילים.

"שָׁלֵם לא בבית. הוא ואֵלִי נסעו אמש לאילת," ירתה.

הוא הביט בה, השאלה על שפתיו.

"הם נסעו לאילת כדי להיכנס לסיני ולנסות לשחרר את מַתָּן, שנעצר בדהב על ידי המצרים באשמת סחר בסמים..." המלים נעתקו מפיה והיא פרצה בבכי.

חמיה שתק, עיניו בפניה, ממתין להתאוששותה. הוא לא היה מן הדברנים.

מעט מעט אספה את עצמה וסיפרה לו לאיטה את הסיפור במלואו. משסיימה פלט,

"ירחם ה', ירחם ה'." קם, ליטף את פניה, חיבק את גופה כמרפרף, נפרד ממנה בברכת שבת שלום ויצא מן הבית.

היא נותרה לבדה.

"אתה חונן לאדם דעת," פנתה במצוקתה אל הרז הנסתר, במשפט השגור בפי בעלה. היא נִתְּרָה ממקומה כנזכרת, עלתה אל סלון הבית ופנתה אל ארונית האלבומים. היא שלפה את אלבום התמונות הראשון של מַתָּן, מזינה את עיניה ואת נשמתה בתמונת התינוק הרך השוכב על גבו, פניו ועיניו התמימות בפניה. היא ליטפה את התמונה בעדינות, באצבע אחת, הלוך ושוב, נזכרת בגעגועים בימי הריונה. עוד ברחם אימו היה מַתָּן עובר מיוחד, שפִּרְכֵּס ובעט לאורך כל היממה כמכריז "אני קיים, אני כאן," בלי להתחשב כלל במי שנושאת אותו ברחמה.

אוֹרְנָה, אִמּוֹ, נערה צעירה, רעבה עד לבלי הכיל למשפחה משלה, הייתה קופצת בצהלה מְדַבֶּקֶת לכל תנועה שלו, קוראת לבעלה פעם אחר פעם לחוש בפלא הזה שבבטנה, ולא אחת, במבוכה מסוימת, גם לְחָמִיהָ,

"שים, שים את ידך כאן. לחץ מעט. הרגשת? הרגשת את התגובה שלו ללחיצה שלך? אני אומרת לך, זה בן. בן חכם, רגיש," הייתה קובעת בפסקנות, בפנים מלאות חדווה.

"מה שבא, ברוך הבא," היה חמיה משכך את התלהבותה.

משנולד מַתָּן, התוודה חמיה בגילוי לב אופייני לו,

"זה מה שרציתי."

"כן, כן, אבא," השיבה לו אף היא בשמחה, "זה," מסרה את מַתָּן לידיו, "זה מה שרציתי גם אני."

הזיכרון הכאיב לה. היא חיבקה את אלבום תמונות מַתָּן, מצמידה אותו אל לבה,

"מַתָּן, מַתָּן בני, ילדי שלי. הלוואי, הלוואי שאני שם במקומך," לחשו שפתיה בדמעה.