צלילת במה: הסולו של ג’ימי

פרולוג

הפה של האיש לא הפסיק לנוע אבל מזמן כבר הפסקתי להקשיב לו. הם לא שילמו לי מספיק בשביל זה. בלתי אפשרי. היום השני בעבודה וכבר הייתי מוכנה להשליך את עצמי מבעד לחלון. עסקי המוזיקה הם כיף, ככה הם אמרו. זה יהיה זוהר, הם אמרו. הם שיקרו.

"האם זה משהו שכל-כך קשה להבין? אני מצליח להסביר לך את זה כמו שצריך? אקלייר זה מאפה ארוך מכוסה שוקולד שבתוכו יש הרבה מאוד קרם-קצפת, ולא הדבר הזה... הדבר המעוגל הזה שהבאת לי."

האידיוט הזה רעם עליי בקולו עוד פעם, הלסת התחתונה שלו רועדת. ממקומה ליד שולחנה, מנהלת יחסי הציבור שלו שקעה עמוק יותר לתוך הכיסא שעליו ישבה, ללא ספק מתחבאת מחשש שהוא יחליט להפוך אותה למטרה הבאה שלו. יכולתי להבין את זה. אני מניחה שגם לה לא שילמו מספיק בשביל זה. רק מזוכיסט היה נהנה לבצע עבודה כזאת תמורת פחות ממאה דולרים לשעה. בדרך כלל, דאגתי להשיג לעצמי עבודות מזדמנות שארכו כמה חודשים, פחות או יותר. תקופות ארוכות מספיק כדי לחסוך קצת כסף, אך קצרות מספיק כדי להימנע מלהיסחף לכל מיני דרמות.

בדרך כלל.

"את בכלל מקשיבה לי?" ככל שהכעס שלו תפח, עורו השזוף באופן מלאכותי הפך מכתום לגוון מבהיל של אדום. לא הייתה לי שום כוונה להעניק לו הנשמה מפה לפה אם הוא יחטוף התקף לב. אולי נשמה אמיצה אחרת תהיה מוכנה להקרין קורבן כזה.

"מיס... מה-שלא-יהיה-השם-שלך," הוא נבח, "תחזרי למאפייה והפעם תביאי לי את מה שביקשתי ממך!"

"מוריסי. השם שלי הוא לנה מוריסי." הושטתי לו מפית ונזהרתי שלא לגעת בו מכיוון שמקצוענים אמיתיים תמיד שמרו על ריחוק מסוים, ובלי קשר, האיש הזה היה מעורר סלידה. "וזה בשבילך."

"מה זה?"

"זו הודעה ממנהל המשמרת במאפייה של הדונאטס, שמתנצל על כך שאין להם את האקליירים הארוכים והטעימים המעוצבים בצורה של איבר מין גברי. נראה שהם לא אופים אותם לפני שעת הצהריים. מכיוון שאתמול, כשהסברתי לך את זה, סירבת להאמין לי, חשבתי שאולי תאמין יותר אם תשמע את זה מסמכות גבוהה יותר בעולם המאפים."

החמוד המסכן והנבוך העביר את מבטו ביני לבין המפית כמה פעמים.

"קראו לו פיט. הוא היה די נחמד. אולי כדאי שתתקשר אליו אם אתה זקוק להסברים נוספים. אם תביט במפית, תראה שהכרחתי אותו גם לכתוב את מספר הטלפון שלו למטה."

ניסיתי להצביע לעבר המספרים המדוברים אבל אדריאן משך את ידו לאחור בחטף וקימט את המפית לכדור נייר קטן ומעוך. נו טוב, לפחות ניסיתי.

צחוק התפרץ מהיכן שהוא בפינת משרדו. בחור נאה למראה עם שיער בלונדיני ארוך חייך אליי. שמחתי שבלונדי מצא את כל הסיטואציה הזאת משעשעת. אני, לעומת זאת, ממש לא חשבתי שזה מצחיק והייתי בטוחה שאני עומדת להיות מפוטרת.

רק רגע אחד, זה היה מל אריקסון מ'צלילת במה'? שאני אמות, זה באמת היה הוא! אז שלושת הגברים האחרים שישבו במשרד היו יתר חברי הלהקה. ניסיתי שלא להסיט את עיניי לעברם, אבל לעיניים שלי היו רצונות משלהן. אנשים מפורסמים. הא. לפחות הספקתי לראות כמה מהם מקרוב לפני שהצלחתי לגרום לעצמי להיות מפוטרת. הם לא נראו ממש שונים מאיתנו, בני האדם הרגילים, רק אולי יפים יותר. אפילו שנשבעתי לעצמי שאתרחק לעד מגברים, אפקט ה'וואו' שלהם הכה בי חזק ולא יכולתי להתכחש לו. שני החבר'ה עם השיער הכהה והפנים היפות הסתודדו זה עם זה, מדפדפים בכמה מסמכים. אלה היו ג'ימי ודיוויד פאריס, האחים. בן ניקולסון, נגן גיטרת הבס והבחור הגדול מכולם, ישן על הספה, רגליו פשוטות לפנים ואצבעותיו משולבות מאחורי ראשו. כל הכבוד לו! זו הייתה שיטה לא רעה בכלל לשרוד פגישות עבודה משמימות.

מל המתופף נופף לעברי באצבעו. "לנה מוריסי, הא?"

"כן."

"אני מחבב אותך. את מצחיקה."

"תודה." עניתי ביובש.

"מל, חביבי," אדריאן התערב, "תן לי רק להיפטר מה... אישה הזאת, ואז נוכל לסיים פה את העניינים שלנו."

המפלצת התאגידית הסב אליי שוב את עיניו החרוזיות והמרושעות. "את מפוטרת. תתחפפי מפה."

והנה זה הגיע. נאנחתי עמוקות למרות שקשה היה לומר שהייתי מופתעת.

"לא כל-כך מהר." מל קם על רגליו והתקרב אלינו בתנועה חלקה וזורמת, כמו נחש. "מה את עושה פה? עבודות אדמיניסטרציה וכאלה?"

"זה מה שעשיתי עד עכשיו, כן."

הוא חייך אליי חיוך קליל. "את לא נראית מתרשמת ממני כל-כך, לנה. את לא חושבת שאני מרשים?"

"ברור שאתה מרשים. אני מניחה שאני פשוט עסוקה בלהיות מפוטרת כרגע מכדי להעריך באופן מקיף את עוצמתו של הרגע הזה."

הנחתי את ידיי על מותניי והבטתי בעיניו. הוא היה חמוד והייתי בטוחה שהחיוך הזה שלו עזר לו להפיל ברשתו המוני נשים, אבל החיוך שלו לא יעבוד עליי. "תהיה בטוח שאחר כך אני אשתגע לגמרי מהמפגש הזה."

הוא נשען על משקוף הדלת. "זו הבטחה?"

"לגמרי."

"אני סומך עלייך שתעשי את זה."

"ואני מעריכה את זה שאתה סומך עליי, מר אריקסון. לא אאכזב אותך."

הוא חייך אליי חיוך רחב. "את בחורה חכמה ואת אוהבת להתחכם. אני אוהב את זה."

"תודה."

"אין על מה." הוא הטה את ראשו לצד וטפח באצבעו על שפתיו. "את רווקה, לנה?"

"ולמה אתה רוצה לדעת את זה?"

"סתם סקרן. אם אני יכול לשפוט לפי הזעף על הפנים שלך, אני חושב שהתשובה היא 'כן'. וחבל מאוד עבור כל אחיי הגברים באשר הם, על כך שהם מפספסים בחורה מהממת כמוך."

מספר לא מבוטל של 'אחיו הגברים' בהחלט לא התעלמו ממני. במקום זה, הם בחרו לדפוק אותי ולהרוס לי את החיים, ולכן הפנים הזעופות, אבל לא היה סיכוי בחיים שאספר לו את כל זה.

"מל?" אדריאן משך בשרשרת הזהב העבה שהייתה כרוכה סביב צווארו כאילו הייתה קולר.

"רק שנייה, אדריאן." מל בחן אותי באיטיות מכף רגל ועד ראש, עיניו משתהות לרגע על החזה שלי. ציצים גדולים, נמיכות קומה וירכיים רחבות היו תכונות פיזיות שעברו בירושה במשפחה שלי. אימא שלי נראתה בדיוק כמוני כך שלא היה הרבה שיכולתי לעשות בנדון. חוסר המזל באהבה, לעומת זאת, היה תכונה שנראה שדבקה רק בי. אימא ואבא היו נשואים כמעט שלושים שנה ואחותי עמדה להתחתן. לא שהתכוונתי להשתתף בחתונה שלה. סיפור ארוך. או סיפור קצר ומחורבן מאוד, תלוי איך מסתכלים על זה.

כך או אחרת, היה לי טוב ונעים עם המצב בדיוק כפי שהוא, ונהניתי להיות רווקה.

"אני באמת חושב שאת יכולה להיות האחת, לנה." קולו של המתופף שלף אותי מתוך מחשבותיי.

"זה מה שאתה חושב?" מצמצתי.

"זה בדיוק מה שאני חושב. כלומר, תביטי בך, את כזו חמודה ונראה שכיף לחבק אותך ולהתרפק עלייך. אבל מה שאני אוהב בך במיוחד הוא את המבט הזה שלך, שמתחבא מאחורי המשקפיים הסקסיים האלה וצועק לכו-תזדיינו."

"ואתה אוהב את זה?" החיוך שלי היה כל-כך רחב עד שאני חושבת שראו את כל השיניים שלי.

"ועוד איך. אוהב את זה בענק. אבל את לא בשבילי."

"לא?"

"עצוב, אבל לא." הוא הניד בראשו.

"באסה."

"כן, אני יודע. את באמת מפסידה פה בגדול." הוא נאנח, מחליק את שיערו לאחור אל מאחורי אוזניו, ואז הוא הביט אל מעבר לכתפו. "רבותיי, אני חושב שמצאתי את הפתרון לבעיה ההיא, שעליה דיברנו קודם לכן."

דיוויד פאריס הרים את עיניו אלינו והביט בי ובמל לסירוגין, מצחו מתקמט. "אתה רציני?"

"במאה ועשרה אחוזים."

"שמעת אותה, היא מזכירה," אמר האח המבוגר יותר, ג'ימי, שאפילו לא הרים את עיניו מערימת המסמכים שלפניו כדי להביט בי. קולו היה חלק, עשיר ועמוק, אבל אדיש באופן מובחן. "אין לה את הכישורים הנדרשים."

מל נחר בזלזול. "מפני שכל אלה עם התארים המנופחים עשו כזאת עבודה מעולה, נכון? כמה כבר פיטרת או הברחת עד עכשיו? הגיע הזמן לגשת לבעיה מנקודת מבט אחרת, גבר. תפתח את הראש שלך אל נפלאותיה של מיס לנה מוריסי."

"על מה אתה מדבר?" שאלתי, מבולבלת.

"חבר'ה, חבר'ה." המנוול הזה, אדריאן, ספק את כפיו בפניקה מובחנת. "לא יכול להיות שאתם רציניים. בואו נעצור לרגע את השיגעון הזה ונחשוב על הדברים יותר לעומק."

"תן לנו פה רגע, אדריאן," אמר דיוויד, "לא קל להסתדר איתו." הוא הפנה את מבטו למל. "אתה חושב שהיא יכולה להתמודד עם זה?"

ג'ימי נחר בזלזול.

"כן, אני חושב שהיא יכולה." מל קיפץ על רגליו בהתלהבות כאילו היו בהן קפיצים חבויים. הוא הרים את אגרופיו ונופף בהם מול פניו כאילו הוא מתאגרף עם מישהו. "תראי לי מה יש בך, לנה. תפילי אותי לקרשים. קדימה, אלופה. את יכולה לעשות את זה. תעיפי אותי לחבלים!"

איזה פסיכי. הסטתי מעל פניי את אגרופו המתנופף. "מר אריקסון, יש לך בערך חמש שניות להתחיל להסביר דברים בהיגיון כך שאבין אותם או שאני מתחפפת מפה."

דיוויד פאריס חייך אליי חיוך רפה. חיוך מאשר, אולי? אני לא יודעת וזה לא היה משנה. הקרקס הזה נמשך גם ככה יותר מדי. הייתי צריכה לחזור לסוכנות שהפנתה אותי לעבודות המזדמנות ולהסביר מדוע פיטרו אותי. בהתחשב בעובדה שזו לא הייתה הפעם הראשונה שהלכתי ראש בראש עם איזה אידיוט בעבודה, לא באמת ציפיתי שיסלחו לי על זה הפעם. יכול להיות שביקשו ממני כבר פעם או פעמיים בעבר למתן את הגישה שלי, אבל באמת, החיים היו קצרים מדי מכדי לאכול חרא ממישהו. אם תתני לאנשים להשפיל אותך ולהתייחס אלייך כמו לחרא, אז את בעצם מקבלת בדיוק את מה שמגיע לך. למדתי את זה בדרך הקשה.

בכתפיים שמוטות באכזבה, מל נאנח. "או-קיי, או-קיי. אז אל תשחקי איתי. כאילו אכפת לי."

הוא ודיוויד החליפו ביניהם מבטים, ואז דיוויד דחק בכתפו את זו של אחיו. "אולי שווה לחשוב על זה בחיוב."

"היא עושה לאדריאן את המוות ופתאום היא האחת?" שאל ג'ימי, "ברצינות?"

"מל צודק, היא שונה."

אדריאן השמיע קול קטן שהביע ייאוש. אולי הייתי קטנונית, אבל ליבי צהל לשמע האנחה הזאת. אולי היום הזה לא יהיה אסון מוחלט, בסופו של דבר.

"תגידי לי, לנה," אמר מל, חיוכו חוצה את פניו לשניים כמעט, "איך את מרגישה ביחס לפורטלנד?"

"לא יורד שם גשם כל הזמן?" שאלתי. בכל הכנות, הרעיון לנסוע כל-כך רחוק לצפון-מערב הפסיפיק לא ממש קרץ לי.

מל גנח. "אני יודע, לנה היפה, אני יודע. תאמיני לי שניסיתי לגרום להם לחזור ללוס אנג'לס אבל הם לא מוכנים לזוז סנטימטר. פורטלנד היא המקום שבו האחים פאריס החליטו לבלות בו בימים אלה. אפילו בני-בוי שלנו התמקם שם."

בן, נגן הבס, פקח עין אחת והביט בנו בעייפות. הוא עצם את העין ושב לישון.

"בחייך, ג'ימבו," אמר מל, שוב מקפץ על מקומו בהתלהבות, "תעזור לי לשכנע אותה שפורטלנד לא מסריחה לגמרי."

סוף סוף, לאחר כל הזמן הזה, ג'ימי נאנח והרים את עיניו אליי. מה שמל לא הצליח לעשות לי, הבחור הזה עשה בלי להתאמץ בכלל. הכול סביבי עצר, לבד מהדופק שלי, שהמריא לשחקים והלם בכוח באוזניי. הבחור היה יפה כמו שהכוכבים בשמיים היו יפים. יכולתי רק להביט לעברו בכמיהה ובהשתוקקות, מרוב שהוא היה רחוק מהישג ידי מרחק שנות אור. ועדיין, רגעים כמו זה נועדו להיות ספורים. רגע כזה שבו את חשה את גורלך נע ומשתנה ומזעזע את האדמה שעליה את עומדת, הוא רגע עצום וענק. אבל במקום לראות ברקים ורעמים וזיקוקים ולשמוע מוזיקה דרמטית, כל מה שקיבלתי היה מבט כחול עקום וקר מבחור בחליפה עסקית. שיערו הכהה נפל על פניו ועל צווארון חולצתו, ממסגר את עצמות לחייו החדות ואת לסתו, שהייתה מהודקת ומלווה במבט זועף של ילד סרבן, אבל כל חלק אחר בפניו ובגופו היו של גבר, גבר בוגר וגדול וסקסי בטירוף. אבל הדרך שבה הידק את שריר הלסת שלו... נו טוב.

הבחור הזה היה אולי יפה, אבל לא היה לי ספק שהוא בכלל לא היה נחמד. הכרתי כבר מספיק גברים לא נחמדים בחיי כדי לזהות אחד כשאני רואה אותו. כמו תמיד, רציתי להרוג את עצמי על שמצאתי בזה משהו מושך, אז הזעפתי אליו את פניי בדיוק כמו שהוא הזעיף אליי את פניו.

הוא צמצם את עיניו במבט חמור.

צמצמתי גם את עיניי, משיבה לו את אותו המבט.

"אני פשוט המום לראות איך אתם שניכם מסתדרים מייד. עוד רגע כל הבניין פה עולה באש! כאילו אתם מכירים זה את זה כבר שנים. אני חושב שהיא תהיה עוזרת-מסביב-לשעון מדהימה עבורך," אמר מל, "לנה, תגידי לו."

"עוזרת-מסביב-לשעון?" חזרתי אחריו כמו תוכי, לא מבינה.

"ממתי אני זקוק לעוזרת?" ג'ימי בחן אותי מקצות בהונותיי ועד קודקודי בשפתיים מהודקות ובמבט מובחן של מורת רוח.

"מאז שאתה לא מצליח להחזיק מעמד עם בן לוויה אחד שישמור על הפיכחות שלך." אחיו השיב לו ברוגע, אולי אפילו בקרירות. "אבל זו ההחלטה שלך. אם אתה לא רוצה לתת לה הזדמנות, חברת התקליטים תמצא לך בן לוויה אחר. מישהו שמתאים לתפקיד."

ג'ימי נרתע וכתפיו הרחבות, שמילאו את החליפה שלו בצורה יפה כל-כך, נטו כלפי פנימה. כמעט הרגשתי רע עבורו. הבחור אולי לא היה הכי מאיר פנים שיש, אבל לא היה מזיק לאחיו להראות לו קצת יותר תמיכה. אחים. מה יכולת כבר לעשות איתם?

"בסוף אולי יהיה להם מזל והם יצליחו למצוא לך מישהו שתצליח לסבול את נוכחותו, נכון?" שאל דיוויד, "אתה מתקדם נהדר, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שתסטה מהמסלול עכשיו."

"אני לא אסטה מהמסלול."

"אנחנו יוצאים למסע הופעות בקרוב והרוטינה שאימצת לעצמך תרד לביוב. זו תהיה סיטואציה שבה תמצא את עצמך עלול בקלות להידרדר להרגלים הישנים. שמעת מה המטפל האחרון אמר לך."

"בסדר, דייב, בסדר. אלוהים אדירים." למרות שאחיו דיבר איתו, מבטו הקר כקרח של ג'ימי לרגע לא סר ממני. השבתי לו מבט רגוע ומחוסר דאגות. מעולם לא נרתעתי מאתגרים, זה פשוט לא היה הסגנון שלי.

"אקח אותה לעבודה." הוא אמר.

צחקתי. "סלח לי, אדון פאריס, לא הסכמתי לשום דבר עדיין."

"אבל יש לי תנאים." ג'ימי המשיך.

מל, שעמד עדיין לצידי, הניף את אגרופו באוויר והשמיע קולות מהוסים של קהל מריע באצטדיון. נראה שאף אחד לא ממש התייחס למה שאני אמרתי.

"אני לא רוצה שתסתובבי לי בין הרגליים כל הזמן." אמר ג'ימי, נועץ בי את עיניו.

"רק רגע אחד, בבקשה. שאני אבין את זה כמו שצריך, אתה מציע לי לעבוד אצלך בתור עוזרת-מסביב-לשעון?"

"לא, אני מציע לך לעבוד אצלי לתקופת ניסיון בתור עוזרת-מסביב-לשעון. בואי נגיד לחודש... אם תצליחי להחזיק מעמד כל-כך הרבה זמן."

יכולתי להחזיק איתו חודש, קרוב לוודאי. השכר יהיה חייב להיות שווה את זה, כמובן. "מה כוללת המשרה המוצעת ומה השכר?"

"המשרה כוללת אותך מתערבת בעניינים שלי והשכר כפול ממה שאת מרוויחה פה."

"כפול?" הגבות שלי קפצו לשמיים.

"את לא מדווחת לאף אחד על מה קורה איתי, אלא אם כן אני מתחרפן לגמרי," הוא אמר, "ואם זה קורה, את הולכת לדבר עם אחד מהחבר'ה בלהקה או עם מנהל יחידת האבטחה שלנו, הבנת?"

"כשאתה אומר 'מתחרפן', למה אתה מתכוון בדיוק?"

"תאמיני לי שאם זה יקרה, את תביני בדיוק מה זה אומר. איך אמרת שקוראים לך שוב?"

"לנה."

"טינה?"

"לא. לנה. ל-נ-ה."

אדריאן השמיע קול גרגור כמו מישהו שנחנק ממשהו, אבל זה לא היה משנה. הדבר היחיד ששינה לי היה הדרך שבה מצחו של ג'ימי פאריס נהיה חלק פתאום. כל הקווים של הכעס או המתח או מה-שזה-לא-היה שקימטו את מצחו נעלמו מפניו והוא הביט בי במבט מהורהר. הוא לא חייך. זה אפילו לא התקרב לזה, אבל לאיזה רגע קלוש אחד, תהיתי מה יידרש ממני כדי לגרום לו לחייך. הסקרנות הייתה דבר הרסני לגמרי.

"ל-נ-ה." הוא גלגל את שמי על לשונו כאילו הוא מודד אותו לראות אם המידה מתאימה לו. "או-קיי. אל תסתובבי לי בין הרגליים, פאקינג תשמרי ממני מרחק ונראה מה קורה עם זה."