צפרדעים

מר סוּגיטאני יוֹשיהיטוֹ הנכבד,

כמעט חודש חלף מאז שנפרדנו, אך הזמן שבילינו יחד במחוזות ילדותי חי עדיין לנגד עיני. התרגשנו עד עמקי נשמתנו לגלות שגילך המתקדם ובריאותך הרופפת לא הניאו אותך מלגמוא מרחקי ארץ ולבוא למקום נידח ושכוח אל זה כדי לדסקס ספרות עימי ועם שוחרי ספר אחרים ממחוז הולדתי. את ההרצאה "על ספרות וחיים" שנשאת באוזנינו למחרת ראש השנה באולם הכנסים של בית־ההארחה הממשלתי תמללנו זה מכבר, ואם ייטב הדבר בעיניך נפרסם אותה בכתב־העת של איגוד הסופרים המקומי קרקורי הצפרדע; כך גם מי שנבצר ממנו לשמוע את ההרצאה יוכל להתפעל מהעושר הלשוני שלך ולהשכיל מדבריך.

בבוקר ראש השנה ליוויתי אותך בביקור אצל דודתי, שעבדה למעלה מחמישים שנה כרופאת נשים. אולי משום שדיברה מהר ובמבטא כפרי כבד לא הבנת את דבריה עד הסוף, אך אני מאמין כי התרשמת ממנה עמוקות. בהרצאה שנשאת למחרת הזכרת כמה וכמה פעמים את סיפור חייה כדי להדגים את תפיסותיך הספרותיות. אמרת שדמותה של הרופאה הזאת נצרבה במוחך, דמות שרוכבת בבהילות באופניה על הנהר הקפוא; דמות שתיבת תרופות על גבה, מטרייה בידה ומכנסיה מופשלים, והיא נאבקת בהמוני צפרדעים שעומדות בדרכה; דמות שצוחקת בקול רם, אוחזת בידיה תינוק בן יומו ושרווליה ספוגים דם; דמות שבגדיה סתורים, סיגריה תחובה בפיה והבעה עגומה על פניה... אמרת שלפרקים מתמזגות הדמויות האלה לכדי גוף אחד, ולפרקים עומדת כל אחת מהן בפני עצמה, כמו כמה פסלים של אותו אדם. עודדת אותנו, אוהבי הספר בני המקום, לכתוב יצירה מרגשת המבוססת על סיפור חייה של דודתי: רומן, שירה או מחזה. אדוני, עוררת בנו פרץ יצירתיות, ובעקבות המפגש עימך משתוקקים רבים לנסות כוחם בכתיבה. אחד משוחרי הספר ממרכז התרבות כבר החל לכתוב רומן שבמרכזו עומדת רופאת נשים כפרית. הנחתי לו להמשיך במלאכת הכתיבה משום שאין בי כל רצון לעמוד בדרכו, אף־על־פי שידיעותי על קורותיה של דודתי עולות על ידיעותיו לאין שיעור. אדוני, ברצוני לכתוב מחזה המבוסס על חייה של דודתי. בערב היום השני של השנה החדשה, כשישבנו בביתי על מיטת הקאנג1 ושוחחנו מלב אל לב, שיבחת את יצירותיו של המחזאי הצרפתי סארטר וניתחת אותן באופן מאיר עיניים ומדוקדק — בכך רוממת את רוחי, הראית לי את האור! אני רוצה לכתוב מחזה נהדר כמו הזבובים, כמו ידיים מזוהמות — לפרוץ גבולות ולהיות למחזאי דגול. אני שועה לעצתך: לא למהר, לאט־לאט, להתאזר בסבלנות כצפרדע הנטועה על עלה לוטוס ואורבת לחרק; ליטול את הקולמוס רק לאחר שהבשילה המחשבה, בזריזות של צפרדע המזנקת על טרפה ולוכדת אותו.

בנמל התעופה של צ'ינגדאו, לפני שעלית למטוס, ביקשת שאשלח לך מכתבים המגוללים את סיפורה של דודתי. אף שדודה עדיין בין החיים, אפשר לתאר אותה בלשון מליצה "אגדה חיה" ו"גיבורה בת זמננו". סיפוריה של דודתי רבים מספור ואינני בטוח שאוכל להעלותם על הכתב באבחה אחת. אבקש את סליחתך ואישורך — אכתוב ככל העולה על רוחי — אגיע לאן שאגיע, יארך המכתב ככל שיארך. בעידן המחשב, הכתיבה בעט על נייר הפכה אמנם למותרות, אך נותרה מהנה כשהייתה. הייתי רוצה שבשעה שתקרא את מכתבי תוכל גם אתה לחוות אותה הנאה נושנה.

בהזדמנות זו הייתי רוצה לספר לך שאבי התקשר אלי וסיפר שבעשרים וחמישה באותו חודש עץ השזיף העתיק שגדל בחצר ביתנו — העץ המוזר שכינית "ילד פלא" — התכסה פרחים אדומים. רבים הגיעו לביתנו להתפעל מפריחת השזיף, ובהם גם דודתי. אבי סיפר שבאותו היום ריחפו באוויר פתותי שלג צמריריים, ועימם נישא ניחוח פרחי השזיף. כשניחוח זה עלה באפם של הנוכחים, הצטללה דעתם באחת.

תלמידך, ראשן

בייג'ינג, 21 במארס 2002

אדוני, אצלנו שם היה פעם איזה מנהג עתיק, שכשנולד ילד הוא נקרא על שם איבר גוף. לדוגמה צֶ'ן אַף, גָ'אוֹ עַיִן, ווּ מְעִיגָס, סוּן כָּתֵף...2 מנין הגיע המנהג לא חקרתי לעומק, אבל מקורו כנראה באמונה ש"הנקרא בשם בזוי לחיים ארוכים ראוי", או בתחושה של האם שהילד הוא בשר מבשרה. בימינו יצא כבר המנהג מהאופנה — הורים צעירים לא מוכנים עוד לקרוא לילדיהם בשמות משונים כל־כך. כיום רוב הילדים אצלנו מתהדרים בשמות מקוריים וחינניים כמו הדמויות בסדרות הטלוויזיה מהונג־קונג, מטאיוואן או אפילו מיפן ומקוריאה. גם רוב אלה שנקראו פעם על שם איברי גוף אימצו לעצמם שם מעודן יותר, אבל ברור שיש גם מי שלא החליפו שם, כמו צֶ'ן אוֹזֶן או צֶ'ן גַבָּה.

צ'ן אף, אביהן של צ'ן אוזן וצ'ן גבה, למד איתי ביסודי והיה חבר ילדות שלי. בסתיו 1960 עלינו יחד לכיתה א' בבית־הספר דָה־יאנְג־לאן. זו הייתה תקופת הרעב, והאירועים שהטביעו את החותם העמוק ביותר בזיכרוני קשורים כולם בצורה זו או אחרת לאוכל. למשל מה שסיפרתי לך פעם על איך אכלנו פחם. רבים טוענים שסתם המצאתי את זה, אבל אני נשבע בשמה של דודתי: זו אינה בדיה אלא אמת חקוקה בסלע.

זה היה פחם מובחר ממכרה לוֹנג־קוֹאוּ, מבריק ומנצנץ, שכל אחת מפיאותיו הייתה כמראָה. מאז לא ראיתי עוד פחם בוהק כל־כך. העגלון של הכפר ואנְג כַּפְרֶגֶל הוביל בעגלתו את הפחם מהעיירה אל הכפר. ואנג כפרגל עם הראש המרובע והצוואר העבה היה כבד לשון, ובשעה שדיבר עיניו הבריקו ופניו סמקו עד להתפקע. הבן שלו ואנג כָּבֵד והבת שלו ואנג כִּיסְמָרָה למדו איתי בכיתה. ואנג כבד וּואנג כיסמרה הם תאומים. ואנג כבד היה גבוה, ואילו ואנג כיסמרה הייתה ונשארה נמוכה או, לא נעים להגיד — גמדה. מספרים שכשהיו שניהם בבטן של אמא שלהם ואנג כבד השתלט על כל המזון, ובגלל זה ואנג כיסמרה יצאה קטנה.

כשיצאנו מהכיתה בתום יום לימודים אחד ואנג כפרגל בדיוק פרק את הפחם, ואנחנו, ילקוטים על גבנו, התקהלנו סביב העגלה. ואנג גרף את הפחם מהעגלה באת ברזל גדולה. הפחמים נפלו והתפצפצו זה על גבי זה. זיעה ניגרה מצווארו. הוא עצר לרגע, התיר ממותניו יריעת בד כחולה וניגב את הזיעה. משהבחין בבנו ואנג כבד ובבתו ואנג כיסמרה, צווח לעברם: תחזרו הביתה לנכש עשבים!

ואנג כיסמרה הסתובבה ונשאה רגליה. כשהיא רצה הגוף שלה התנדנד מצד לצד, מאבדת שיווי משקל כמו פעוט שזה עתה למד ללכת — מחזה חמוד להפליא.

ואנג כבד נסוג אחורה אך לא עזב את המקום. הוא התגאה בעבודתו של אביו — הילדים של היום, אפילו עם אבא טייס לא מסוגלים לחוש גאווה מעין זו. עגלה גדולה כל־כך! משקשקת ומקרקשת, דוהרת ומעלה ענני אבק המיתמרים מגלגליה! ליצול היה רתום סוס מלחמה בדימוס שבעת שירותו הצבאי נשא פגזים, וכאות על הצטיינות בקרב — כך מספרים — הטביעו סימן על אחוריו. לצידו היה רתום פרד חם מזג, שלא אחת בעט ונשך. לפרד היה אמנם מזג רע, אבל הוא ניחן בכוח רב להדהים ומהירות בלתי רגילה. היחיד שהיה בכוחו לרסן את הפרד המשוגע היה ואנג כפרגל. רבים בכפר חשקו בעבודתו, אבל כולם נסוגו ברגע שראו את הפרד, שהספיק כבר לנשוך שני ילדים: הראשון היה יו'אָן לֶחִי, הבן של יו'אן פָּנים, השנייה הייתה ואנג כיסמרה. פעם אחת, כשהעגלה חנתה בחזית הבית, יצאה ואנג כיסמרה לשחק ליד הפרד וחטפה ממנו ביס בפרצוף. ואנג כפרגל עורר בכולנו יראת כבוד. גובהו מטר תשעים, כתפיו רחבות וגופו חזק כמו שור — הוא היה מסוגל להניף מכבש של מאה קילו מעל הראש ולהחזיק את זרועותיו ישרות. במיוחד הערצנו את שוט הקסמים שלו.

כשהפרד המשוגע נשך את יו'אן לחי בראש, משך ואנג כפרגל בבלמים, נעמד בפישׂוק רגליים מעל היצול, הניף את השוט והצליף באחורי הפרד. כל הצלפה השמיעה צליל חד והטביעה עוד פס של דם על אחוריו. בתחילה עוד ניסה המשוגע לבעוט, אך עד מהרה נרעד כולו, רגליו הקדמיות כשלו על הקרקע, ובעוד ראשו רכון לפנים ולועו בעפר, אחוריו הורמו מעלה לספוג את המלקות. בסופו של דבר אמר יו'אן פנים, אבא של יו'אן לחי: לאו ואנג,3 חוס עליו! ורק אז הניח לו ואנג כפרגל, זועף כולו. יו'אן פנים היה מזכיר סניף המפלגה, הפקיד הבכיר בכפר. ואנג כפרגל לא העז להמרות את פיו. כשהפרד המשוגע נשך את ואנג כיסמרה חיכינו לראות עוד פעם איזו הצגה טובה, אבל ואנג כפרגל לא הצליף בו אפילו פעם אחת. הוא לקח חופן סיד מהערימה שלצד הכביש, פיזר לבתו על הראש וסחב אותה הביתה. הוא לא נגע בפרד, אבל כשחזר הביתה הצליף באשתו ונתן בעיטה לוואנג כבד. עמדנו וליהגנו על הפרד החום והמשוגע, מצביעים על עצמותיו הכחושות, על ארובות עיניו השקועות כשקערוריות בתבנית ביצים ועל הבעתו הפגועה, כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי בכל רגע. לא יכולנו לדמיין איך פרד רזה כל־כך יכול להתפרע ככה.

עוד אנו דנים בנושא ומתקרבים אל הפרד, הפסיק ואנג כפרגל לגרוף את הפחם ונעץ בנו מבט נוקב, ומרוב פחד שבנו על עקבותינו. ערימת הפחם שמול מטבח בית־הספר גבהה לאיטה, בעוד זו שעל העגלה הלכה והצטמקה. כאיש אחד משכנו באף, כי באוויר נישא לפתע ניחוח מוזר, ספק של שרף אורנים ספק של תפוחי אדמה על האש. חוש הריח משך את מבטנו אל ערימת הפחם המנצנצת. ואנג כפרגל דירבן את שתי הבהמות, והעגלה עזבה את בית־הספר. תמיד היינו רודפים אחרי העגלה ומתפתים לקפוץ עליה על אף שהסתכנו בהצלפה, אבל הפעם, שלא כהרגלנו, לא יכולנו להסיר מבט מערימת הפחם והתקרבנו אליה לאט לאט. הטבח ואנג, נושא שני דליי מים, דידה לקראתנו. הבת שלו, ואנג רֶנְמֵיי — אשתי לעתיד — למדה איתנו בכיתה. בזמנו היא הייתה מהמעטים שלא נקראו על שם איבר גוף, וזאת מפני שהטבח ואנג היה אדם משכיל. פעם הוא היה אחראי למשק החי בקומונה, אבל כיוון שהיה לו פה גדול ואמר משהו שלא היה צריך להגיד, הוא פוטר מהמשרה הציבורית ונשלח חזרה לכפר. ואנג הסתכל עלינו בחשדנות. אולי חשב שאנחנו רוצים להסתער על המטבח ולחטוף משהו לאכול? כנראה בגלל זה אמר לנו: עופו מכאן, פרחחים! אין פה אוכל בשבילכם, לכו הביתה לינוק מהציצי של האמא שלכם. שמענו את דבריו כמובן, ואף שקלנו את עצתו, אבל קלטנו שהוא סתם מגדף. הרי היינו כבר בני שבע־שמונה, מי עוד יונק בגיל הזה? ונגיד שעדיין ינקנו — האימהות שלנו הרי גוועו ברעב, השדיים שלהן נדבקו לצלעות, איזה חלב היה לו בראש? אבל למי היה כוח להסביר לו. התכופפנו מעל הערימה כמו גיאולוגים חובבים שגילו מחצב נדיר, מרחרחים ככלבים התרים אחר מזון בחורבה. בנקודה זו בסיפור צריך להודות בראש ובראשונה לצ'ן אף ושנית לוואנג כיסמרה. צ'ן אף היה הראשון שהרים גוש פחם, קירב אותו לאפו ורחרח, מכווץ את גבותיו כמו מהרהר בסוגיה כבדת משקל. האף הגדול שלו היה נושא לצחוק בפי כולנו. הוא היסס רגע, ובבת־אחת ניתץ את החתיכה שבידו על גוש פחם גדול. החתיכה התנפצה לרסיסים וריח עז התפשט לכל עבר. הוא הרים חתיכה קטנה, וּואנג כיסמרה בעקבותיו. הוא ליקק אותה בלשונו, עומד על טעמה, מסתכל סביב על כולנו. והיא אחריו, מלקקת את הפחם ומביטה בנו. אחר־כך הביטו השניים זה בזה, חייכו קצת, ובתזמון מושלם נגסו בפחם בהיסוס, לעסו קצת, ושוב נגסו, אך הפעם לעסו בפראות. פניהם קרנו מהתרגשות. אפו הגדול של צ'ן אף האדים והתכסה אגלי זיעה, ואילו אפה הקטן של כיסמרה השחיר והתמלא כתמי פחם. כאחוזי כישוף האזנו לרעשי הלעיסה. המומים התבוננו בהם בולעים את הפחם. לא להאמין — הם באמת בלעו אותו. הוא לחש: חבר'ה, זה טעים! היא צווחה: אחי, בוא תאכל! הוא חטף חתיכה נוספת והחל ללעוס בטירוף גדול עוד יותר. היא הרימה בידה הקטנה חתיכה גדולה ונתנה אותה לוואנג כבד. ואנחנו בעקבותיהם — ריסקנו את הפחם, הרמנו חתיכה ונגסנו תחילה בשינינו הקדמיות לטעימה קטנה. המרקם היה אמנם קצת חולי, אבל הטעם דווקא לא רע. צ'ן אף הרים חתיכה ויעץ לנו ברוחב לב: חבר'ה, תאכלו את אלה, אלה הכי טעימים. הוא הצביע על משהו צהבהב ושקוף למחצה בתוך חתיכות הפחם, דומה לענבר, ואמר: אלה עם השרף הכי טעימים. אז כבר התחלנו ללמוד טבע וידענו שהפחם נוצר לפני עידן ועידנים מיערות שנקברו בתוך קרום כדור הארץ. המורה שלנו לטבע היה מנהל בית־הספר, ווּ ג'ין־בּאנג. לא האמנו למילה מדבריו ולא לְמה שהיה כתוב בספר הלימוד. היערות ירוקים, איך יכול להיות שהם נהפכו לפחם שחור? חשבנו שגם הוא וגם הספר מברברים שטויות. כשגילינו את השרף בתוך הפחם הבנו פתאום שהמנהל לא עבד עלינו, וגם הספר לא. חוץ מכמה בנות, כמעט כל שלושים וחמישה התלמידים שלמדו בכיתה שלנו היו שם. כל אחד מאיתנו החזיק חתיכת פחם, נגס ולעס בקולי קולות. הפנים שלנו קרנו מהתרגשות וממסתורין — כאילו אנחנו מעלים איזו הצגה מאולתרת או משחקים משחק מוזר. שְׂיאוֹ שָׂפָתַחְתוֹנָה אחז בחתיכת פחם, הביט בה מכל הכיוונים, אך לא הכניס אותה לפיו. על פניו התפשטה הבעת גועל. הוא לא אכל פחם כי הוא לא היה רעב, והוא לא היה רעב כי אבא שלו היה מחסנאי בממגורה של הקומונה. הטבח ואנג צפה במתרחש והוכה בתדהמה. הוא רץ החוצה כשידיו מכוסות קמח. בחיי, ידיו היו מכוסות קמח! באותם ימים מלבד מנהל בית־הספר ורכז ההוראה, רק עוד שני פקידים מהקומונה שהוצבו בכפר אכלו בחדר האוכל של בית־הספר. ואנג צעק בהלם: ילדים, מה אתם עושים? אתם... אוכלים פחם? מה, פחם גם אפשר לאכול? ואנג כיסמרה הרימה חתיכת פחם גדולה בידיה הזערוריות ואמרה בקול דקיק: דוד, זה נורא טעים, הנה, תטעם. ואנג נענע בראשו: ואנג כיסמרה, מה פתאום ילדה כמוך מסתובבת עם חבורת הפרחחים הזו? ואנג כיסמרה נגסה שוב מהפחם והוסיפה: זה ממש טעים, דוד. הייתה כבר שעת בין ערביים, והשמש האדומה שקעה לאיטה במערב. שני הפקידים הגיעו לחדר האוכל רכובים על אופניים. גם הם הבחינו בנו. ואנג הטבח נופף באסל וניסה לגרש אותנו, אך אחד הפקידים — שמו היה יֵאן והיה כמדומני סגן מנהל הקומונה — עצר בעדו. הוא הניף את ידו בביטול, הסתובב ונכנס למטבח עם הפרצוף המכוער שלו.

למחרת ישבנו בשיעור של המורה יו' ואכלנו פחם. פירורי פחם נדבקו לזווית הפה שלנו, שהיה שחור משחור. לא רק הבנים אכלו — בהדרכתה של ואנג כיסמרה גם הבנות שלא השתתפו יום קודם לכן בסעודת הפחם הצטרפו לחגיגה. מי שנהנתה יותר מכולם הייתה הבת של הטבח — לימים אשתי הראשונה — ואנג רנמיי. עכשיו כשאני חושב על זה הייתה לה בטח דלקת חניכיים, כי כשאכלה את הפחם התמלא פיה דם. המורה יו' כתבה על הלוח כמה שורות, הסבה את ראשה ואז הבחינה בנעשה. היא שאלה את לי יָד, הבן שלה שלמד איתנו בכיתה: יָד, מה אתם אוכלים? אמא, אנחנו אוכלים פחם. ואנג כיסמרה שישבה בשורה הראשונה הרימה חתיכה, ואמרה בקול צווחני כיללת חתול: המורה, אנחנו אוכלים פחם, בא לך לטעום?

יו' ירדה מבמת המורה, לקחה מוואנג כיסמרה את הפחם, החזיקה אותו מתחת לאף, מסתכלת ומרחרחת בעת ובעונה אחת. שעה ארוכה לא פצתה את פיה, ואז החזירה אותו לוואנג כיסמרה. היא אמרה: תלמידים, היום לומדים את שיעור מספר שש, 'העורבת והשועל'. העורבת מצאה חתיכת בשר והתיישבה על צמרת עץ מדושנת עונג. השועל עמד למטה ואמר: גברת עורבת, איזה קול יש לך, כשאת פוצחת בשירה ציפורי העולם כולו גוזרות על עצמן שתיקה! העורבת הסתחררה מהחנופה של השועל, ועם הקרקור הראשון נפלה חתיכת הבשר היישר ללועו של השועל. המורה יו' הקריאה את המשל ואנחנו, בפה שחור כעורב, דקלמנו בעקבותיה.

המורה שלנו הייתה אשה משכילה, ואף־על־פי־כן בחרה לדבוק במנהגי המקום ולתת לבנה את השם לי יד. ברבות הימים עבר לי יד בהצטיינות את מבחני הכניסה לבית־הספר לרפואה, ומשסיים את חוק לימודיו היה למנתח בבית־החולים של הנפה. פעם, כשצ'ן אף קטע ארבע אצבעות בעודו קוצץ עשב, הצליח לי יד לאחות שלוש מהן.