צ’רצ’יל שיעור בניהול

פרק ראשון

תאריך: ספטמבר-אוקטובר 1938

מאורע מרכזי: הסכם מינכן

רקע: הסכם מינכן, הידוע גם בתור "הבגידה של מינכן", נחתם ב־30.9.1938 בין הצדדים האלה:

גרמניה

בריטניה

צרפת

איטליה

ההסכם סיפק להיטלר "אישור" להרחיב את גבולותיה של גרמניה לעבר חבל הסודטים — חבל ארץ אשר היה בשליטתה של צ'כוסלובקיה. בתמורה, הבטיח היטלר שזוהי הדרישה הטריטוריאלית האחרונה של גרמניה. המחשבה העיקרית שהנחתה את מנהיגי צרפת ובריטניה הייתה למנוע מלחמה בכל מחיר. כאשר נחתם ההסכם רבים הביעו בו תמיכה רחבה ותחושת הקלה פשטה בקרב ההמון. היטלר מצידו השיג בהסכם מינכן ניצחון כפול — גם קיבל את מבוקשו הטריטוריאלי וגם השתלט על משאבים אשר ישמשו אותו בעתיד.

אחד מקברניטי הסכם מינכן היה ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין. כאשר ראש ממשלת בריטניה חזר לביתו והתקבל בידי המון רב, הוא נופף בפיסת נייר ההסכם ואמר בנחרצות: "חברים נכבדים, בפעם השנייה בהיסטוריה ראש ממשלת בריטניה חזר מגרמניה והביא עימו הסכם שלום עם כבוד. אני מאמין שזהו שלום לתקופתנו".

בעוד רוב האנשים בבריטניה חשו תחושת הקלה בעקבות הצהרתו של צ'מברליין, אחרים חשו בקטסטרופה ההולכת ומתגבשת אל מול עיניהם. בית הנבחרים הבריטי אישר את טיוטת ההסכם שבו "נמנעה מלחמה בעקבות המשבר האחרון", ברוב של 366 מול 144.

לאחר חזרתו של צ'מברליין נערך בבית הנבחרים ויכוח היסטורי בעד ונגד ההסכם. רבים היו התומכים ומעטים המתנגדים, כאשר הקול הרם והתקיף ביותר בקרב המתנגדים בקע מגרונו של צ'רצ'יל. וכך אמר צ'רצ'יל בנאומו בדבר הסכם מינכן באוקטובר 1938:

"אם אינני פותח היום את דבריי בשבחים המקובלים, המורעפים, למעשה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, על ראש הממשלה לנוכח טיפולו במשבר, הרי זה ודאי לא מתוך חוסר הערכה אישית. תמיד, במשך שנים רבות, שמרנו על יחסים טובים, ואני מבין לעומק, מניסיוני האישי במשברים דומים, את הלחץ והמתח שהיה עליו לעמוד בהם. אבל אני בטוח שרצוי לומר במפורש מה אנחנו חושבים בעניינים ציבוריים, וכעת ודאי אין זה הזמן שבו אמור מישהו להשקיע את זמנו בחיזור אחרי פופולריות פוליטית... אפתח, על כן, ואומר את הדבר שאין פחות פופולרי ממנו, ואין פחות מקובל ממנו. אני אתחיל ממה שכולם רוצים להתעלם ממנו או לשכוח אותו, אבל חייבים לציין אותו, היינו, שספגנו תבוסה טוטאלית ומוחלטת, ושצרפת סבלה אפילו יותר מאיתנו... אם יתיר לי הבית להחליף מטאפורה, באיומי אקדח נדרשה לירה אחת. כאשר נתנו אותה, נדרשו שתיים, באיומי אקדח. לבסוף נתרצה הדיקטטור לקחת לירה אחת, 17 שילינג ושישה פנס, ואת השאר לקבל בהבטחות של רצון טוב בעתיד....ואל תניחו שזה הסוף. זוהי רק תחילת ההתעוררות. זו רק הלגימה הראשונה, הטעימה מכוס המרורים שתוגש לנו שנה אחרי שנה אם לא נתעורר שוב, ותוך מתן עדיפות עליונה ליושרה מוסרית ולתנופה צבאית, נקום וננקוט עמדה למען חירותינו כמו בימים שחלפו" (חשרת הסופה, עמ' 267).

כמה ימים לאחר נאום זה התבטא צ'רצ'יל פעם נוספת בנוגע להסכם מינכן: "אנגליה יכלה לבחור בין מלחמה לבין חרפה; היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה".

מנהיג או מנהל נדרשים להביע את דעתם באופן ברור ונחרץ. העניין המרכזי צריך לגבור על כל עניינים משניים במעלה, כולל כמובן על שיקולי פופולריות. סטיב ג'ובס התבטא פעם: "לא בחרנו להעסיק אנשים חכמים כדי לומר להם מה לעשות; בחרנו בהם כדי שהם יאמרו לנו מה לעשות". ארגון או חברה בוחרים למנות אנשים לפונקציות ניהול או הנהגה מסוימות כדי שיביעו את דעתם ויהוו חלק משמעותי בקבלת ההחלטות. גם אם דעתם אינה רואה עין בעין את המציאות כמו הזרם המרכזי ונחשבת ל"לא פופולרית", עליהם להשמיע את דעתם באומץ, בקול רם וברור. גם אם דעתם מנוגדת לטרנד שרוצה החברה או הארגון לשקף, אם זו האמת שלהם, עליהם לשקף אותה ולדבוק בה ללא עוררין. לעולם אין אנו יודעים איך ההיסטוריה תשפוט אותנו, אך ההחלטות, ההצהרות, המעשים והדרך שאותה אנו נוקטים ייזכרו תמיד. הם יהיו מה שיגדירו את המנהל או את המנהיג.

צ'רצ'יל היה בדעת מיעוט, דבריו היו לא פופולריים בעליל, עד כדי כך שנאומו הופרע פעמים אחדות בידי פוליטיקאים אחרים, אך עדיין, המשיך צ'רצ'יל ודבק בשיקול דעתו ו"באמת שלו" כפי שהוא ראה אותה. כיאה למנהיג ולמנהל טוב — אם זו האמת שלך — שקף אותה ללא מורא וללא שיקולים זרים.