קארי סוטו חוזרת

צ'אן נגד קוֹרטֶז

אליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס

ספטמבר 1994

כל מה שהשקעתי בכל הקריירה שלי תלוי בתוצאות התחרות הזאת.

אני יושבת עם אבא שלי, חאביֶיר, במרכז השורה הראשונה בפארק פְלאשינג מֶדוֹז, וקווי האורך של המגרש ממש במרחק נגיעה מאיתנו. הקַוָונים עומדים עם הזרועות מאחורי הגב משני צידי המגרש. מולנו, השופט הראשי מתנשא מעל כולם בכיסאו הגבוה. נערות הכדורים משתופפות בצדדים ומוכנות לזנק בכל רגע.

אנחנו במערכה השלישית. ניקי צ'אן ניצחה במערכה הראשונה, ואינגריד קוֹרטֶז הצליחה בקושי לנצח במערכה השנייה. המערכה האחרונה תקבע מי תנצח במשחק כולו.

אבא שלי ואני מסתכלים - לצד עוד עשרים אלף צופים במגרש - בזמן שניקי צ'אן מתקרבת לקו הבסיס. היא מכופפת את הברכיים ואחר כך מזדקפת ומתייצבת. ואז היא מתרוממת על קצות האצבעות, זורקת את הכדור באוויר, ובמכה של מפרק היד שולחת סֶרב חזק במהירות של מאתיים קמ"ש אל הבֶּקהֶנד של אינגריד קורטז.

קורטז מחזירה מכת החזרה בעוצמה אדירה. הכדור נופל ממש ליד הרשת. ניקי לא מצליחה להגיע אליו. נקודה לקורטז.

אני עוצמת לרגע עיניים ונושפת.

"קְווידָדוֹ, ילדה שלי, שימי לב. המצלמות מחפשות את התגובות שלנו," אומר אבא שלי דרך שיניים קפוצות. הוא חובש כובע פנמה, אחד מהרבים שיש לו, ושערו הכסוף והמתולתל מבצבץ מאחור.

"אבא, כולם מסתכלים על התגובות שלנו."

ניקי צ'אן כבר קיבלה השנה שני תוארי גראנד סלאם - באליפות אוסטרליה הפתוחה ובאליפות צרפת הפתוחה. אם היא תנצח במשחק הזה, היא תשיג את השיא שלי - עשרים תוארי גראנד סלאם לשחקנית יחידה. הגעתי לשיא הזה ב־1987, כשניצחתי בווימבלדון בפעם התשיעית וביססתי את מעמדי כשחקנית הטניס הטובה ביותר בכל הזמנים.

סגנון המשחק המסוים של ניקי - נועז וקולני, משחק שמתנהל כמעט כולו מקו הבסיס, עם הגשות וחבטות קרקע אלימות במיוחד - אִפשר לה לשלוט בעולם טניס הנשים בחמש השנים האחרונות. אבל בסוף שנות השמונים, כשהיא התחילה להשתתף בתחרויות של התאחדות טניס הנשים, היא לא הרשימה אותי במיוחד בתור יריבה. אולי היא הייתה לא רעה במגרשי חֵֵמר, אבל יכולתי להביס אותה בקלות במגרש הביתי שלה בלונדון.

הדברים השתנו אחרי שפרשתי ב־1989. ניקי התחילה לצבור נקודות בקצב מבהיל בתחרויות גראנד סלאם. ועכשיו היא קרובה להשיג את השיא שלי.

הלסת שלי מתהדקת כשאני מביטה בה.

אבא שלי מסתכל עליי בפנים שלווים. "אני אומר שהצלמים מנסים לתפוס תמונה שלך כועסת, או מעודדת את היריבה שלה."

אני לובשת ג'ינס וגופייה שחורה. מרכיבה משקפי שמש מנומרים של אוֹליבר פּיפּלס. השיער שלי פזור. אני בת שלושים ושבע ואני נראית הכי טוב שנראיתי אי־פעם, לדעתי. אז שיצלמו כמה תמונות שמתחשק להם.

"מה תמיד אמרתי לך בתחרויות כשהיית קטנה?"

"אל תַראי שום דבר בהבעות הפנים שלך."

"בדיוק, איחָה."

אינגריד קורטז היא שחקנית בת שבע־עשרה שהפתיעה כמעט את כולם כשטיפסה מהר בדירוגי השחקניות. הסגנון שלה מזכיר קצת את הסגנון של ניקי - חזק, קולני - אבל זוויות החבטות שלה חדות יותר. ומפתיע עד כמה היא חושפת את הרגשות שלה על המגרש. היא מגישה עכשיו אֵייס קטלני שעוקף את ניקי ופולטת קריאת שמחה.

"אתה יודע, אולי דווקא קורטז תעצור אותה," אני אומרת.

אבא שלי מנענע בראש. "לוֹ דוּדוֹ," הוא אומר. אני בספק. הוא כמעט לא מניע את השפתיים כשהוא מדבר, והעיניים שלו מתחמקות במודע מהמצלמות. אין לי ספק שמחר בבוקר אבא שלי יפתח את העיתון וידפדף בעמודי הספורט כדי למצוא תמונה שלו. הוא יחייך לעצמו כשיבין שהוא נראה פשוט כמו גבר נאה וזה הכול. אמנם הוא ירד במשקל בתחילת השנה, אחרי סיבובי הכימותרפיה שעבר, אבל עכשיו הוא נקי מסרטן. הגוף שלו חזר לעצמו. צבע הפנים שלו נראה טוב.

השמש מאירה את פניו, ואני נותנת לו שפופרת של קרם הגנה. הוא מצמצם את העיניים ומנענע בראש, כאילו מדובר בעלבון בשביל שנינו.

"קורטז הכניסה לה כדור מעולה," אומר אבא שלי. "אבל ניקי שומרת תמיד את הכוחות שלה למערכה השלישית."

הלב שלי מתחיל לדפוק בקצב מוגבר. ניקי מגישה שלושה סֶרבים מוצלחים ברצף ומנצחת במשחקון. התוצאה היא 3-3 במערכה השלישית.

אבא שלי מסתכל עליי ומנמיך את המשקפיים כדי שאוכל לראות את עיניו. "אז מה, איחה, מה תעשי?" הוא שואל.

אני מסיטה את המבט. "אני לא יודעת."

הוא מרכיב שוב את המשקפיים ומסתכל על המגרש, ומגיב בהנהון קל. "טוב, אם לא תעשי שום דבר, אז זה מה שתעשי. שום דבר."

"סי, פּאפּא, אני יודעת."

ניקי מגישה חבטה רחבה. קורטז רצה בניסיון נואש לחבוט בכדור באוויר, אבל הכדור שלה נתקע ברשת.

אני מסתכלת על אבא שלי. הפנים שלו מזדעפים קצת.

בתא השחקנים, המאמן של קורטז מתכופף בכיסאו ומכסה את הפנים בכפות הידיים.

לניקי אין מאמן. היא עזבה את המאמן האחרון שלה לפני כמעט שלוש שנים, וניצחה מאז בשלוש תחרויות גראנד סלאם בלי הנחיה של אף אחד.

אבא שלי אוהב להתבדח על שחקנים שאין להם מאמנים. אבל עם ניקי נראה שהוא נמנע מביקורת.

קורטז מתכופפת, ידה על המותן, ומנסה להסדיר את הנשימה. ניקי לא מרפה. היא מגישה עוד סֶרב לקצה הנגדי של המגרש. קורטז מתחילה לרוץ אבל מחמיצה אותו.

ניקי מחייכת.

אני מכירה את החיוך הזה. הייתי במצבים כאלה.

עם הנקודה הבאה, ניקי מנצחת במשחקון.

"לעזאזל," אני אומרת ברגע המהפך.

אבא שלי מרים גבה. "קורטז מתפרקת ברגע שהיא לא שולטת במגרש. וניקי יודעת את זה."

"ניקי חזקה," אני אומרת. "אבל היא גם מסתגלת מעולה לשינויים. כשמשחקים נגדה צריך לדעת שהיא יכולה להשתנות כמו זיקית ולהתאים את המשחק שלה בדיוק לחולשות של כל יריבה שלה."

אבא שלי מהנהן.

"לכל שחקן יש נקודת חולשה," אני אומרת. "וניקי יודעת מעולה לזהות את הנקודות האלה."

"נכון."

"אז מה נקודת החולשה שלה?"

אבא שלי מתאפק עכשיו לא לחייך. הוא מרים את הכוס שבידו ולוגם.

"מה?" אני שואלת.

"שום דבר," אומר אבא שלי.

"עוד לא החלטתי שום דבר."

"בסדר."

שתי השחקניות עולות שוב על המגרש.

"ניקי פשוט קצת איטית," אני אומרת בזמן שאני מסתכלת עליה צועדת לעבר קו הבסיס. "היא חזקה מאוד אבל היא לא מהירה - לא בתנועות הרגליים ולא בזוויות החבטה שהיא בוחרת. היא לא מהירה כמו קורטז, אפילו היום. אבל במיוחד היא לא מהירה כמו מוֹרֶטי, אנטונוביץ' ואפילו פֶּרֶז."

"או כמוך," אומר אבא שלי. "אין היום אף שחקנית מהירה כמו שאת היית. לא רק ברגליים אלא גם בראש, איחה."

אני מהנהנת.

הוא ממשיך. "אני מדבר על זה שצריך להיכנס לעמדה, להגיב מהר ולהגביר את הקצב כדי שניקי לא תוכל לחבוט בכדור עם הכוח שיש לה. אף אחת בתחרות כאן לא עושה את זה. לא כמו שאת יכולה לעשות."

"אבל אני אצטרך לחבוט חזק כמוה," אני אומרת לו. "ועדיין לשמור איכשהו על המהירות."

"וזה לא יהיה קל."

"לא בגילי ולא עם הברך שלי," אני אומרת. "אני כבר לא יכולה לנתר כמו פעם."

"אֶס וֶרדאד," אומר אבא שלי. זה נכון. "תצטרכי להתאמץ מאוד בשביל זה."

"אם אני אעשה את זה," אני אומרת.

אבא שלי מגלגל עיניים, אבל אז מעלה מייד על שפתיו עוד חיוך מלאכותי.

אני צוחקת. "באמת, למי אכפת אם הם יתפסו תמונה שלך מצוברח?"

"אני לא אומר לך מה לעשות," אומר אבא שלי, "אז אל תגידי לי מה לעשות. את מבינה, איחה?"

אני צוחקת. "סי, פאפא, אני מבינה."

ניקי מנצחת גם במשחקון הבא. נשאר עוד משחקון אחד וזהו. היא תגיע לשיא שלי.

אני מתחילה להרגיש כאב ברקות כשאני מדמיינת איך הכול יקרה. קורטז לא תצליח להדוף את ניקי צ'אן, לא היום. ואני תקועה כאן בקהל. אני חייבת לשבת כאן ולראות את ניקי לוקחת ממני את כל מה שהשגתי.

"מי יאמן אותי?" אני אומרת. "אתה?"

אבא שלי לא מסתכל עליי, אבל אני רואה שהכתפיים שלו נדרכות. הוא נושם עמוק ובורר את מילותיו בקפידה.

"התשובה בידיים שלך," הוא אומר לבסוף. "זאת לא החלטה שצריכה להיות שלי."

"אז מה? שאני אתקשר ללארס?"

"את תעשי כל מה שאת רוצה לעשות, פּיצ'וֹנָה יקרה שלי," אומר אבא שלי. "ככה זה אצל אנשים בוגרים."

הוא מתכוון להכריח אותי להתחנן. וזה מגיע לי.

קורטז קורעת את התחת כדי להצליח לתפוס את הכדורים. אבל היא עייפה. רואים את זה ברעידות ברגליים שלה כשהיא עומדת בלי לזוז. חבטת ההחזרה שלה נתקלת ברשת. התוצאה עכשיו 30-0.

פאק.

אני מסתכלת על הקהל שסביבי. אנשים נשענים קדימה. כמה מהם נוקשים באצבעות. נראה שכולם נושמים קצת יותר מהר. אני יכולה רק לדמיין מה אומרים שדרני הספורט.

הצופים שיושבים לידנו מציצים מזווית העין על אבא שלי ועליי ומחכים לראות את התגובה שלי. אני מתחילה להרגיש לכודה.

"אם אני אעשה את זה..." אני אומרת בשקט. "אני רוצה שתאמן אותי. זה מה שאני אומרת, אבא."

הוא מסתכל עליי בזמן שקורטז סוחטת נקודה מניקי. הקהל עוצר את נשימתו וכולם מחכים לראות אם יגיע עכשיו רגע היסטורי. גם אני הייתי מגיבה כמוהם אם לא היה מדובר כאן בהיסטוריה שלי.

"את בטוחה, איחה? אני לא מי שהייתי פעם. כבר אין לי אותו... כוח סבל שהיה לי פעם."

"זה נכון לגבי שנינו," אני אומרת. "אתה תאמן מישהי שעתידה מאחוריה."

עכשיו התוצאה היא 40-15. ניקי נמצאת רגע לפני האליפות.

"אני אאמן את שחקנית הטניס הטובה ביותר שהייתה אי־פעם," אומר אבא שלי. הוא פונה אליי ותופס בידי. עוד רגע אני כבר בת ארבעים, ובכל זאת הידיים שלי נראות כמו ידיים של ילדה לעומת הידיים שלו. ובדיוק כמו שהידיים שלו היו כשהייתי ילדה, הן חמות ומחוספסות וחזקות. כשהוא לוחץ על כף ידי אני מרגישה כל כך קטנה - כאילו אישאר לנצח הילדה והוא הענק שאני צריכה להרים את הראש כדי לראות את עיניו.

ניקי חובטת בכדור. אני עוצרת את הנשימה.

"אז אתה מסכים?" אני שואלת.

קורטז חובטת בכדור בחזרה.

"אנחנו עלולים להפסיד... בגדול," אני אומרת. "להוכיח לכולם ש'גרזן הקרב' כבר לא עומדת בקצב. הם ימותו על זה. אני אקלקל לא רק את ההישגים שלי אלא גם את המורשת שלי. זה עלול... להרוס הכול."

ניקי חובטת חבטת קרקע.

אבא שלי מנענע בראש. "לא נוכל להרוס הכול. כי טניס הוא לא הכול, פיצ'ונה."

אני לא בטוחה שאני מסכימה איתו.

קורטז מחזירה חבטה.

"ובכל זאת," אני אומרת. "נצטרך לעבוד יחד קשה יותר מכל מה שעבדנו אי־פעם. אתה מסוגל לעשות את זה?"

"זה יהיה הכבוד הכי גדול בחיי," אומר אבא שלי. אני רואה שדמעות נקוות בעיניו, ואני מכריחה את עצמי לא להסיט את המבט. הוא מחזיק את ידי חזק יותר. "אם אני אאמן אותך שוב, פיצ'ונה, אני אמות מאוּשר."

אני מנסה להתגבר על הכאב העדין שמשתלט על החזה שלי. "אז נראה לי שהחלטנו," אני אומרת.

חיוך עולה על פניו של אבא שלי.

ניקי חובטת בַּכדור גבוה. הוא חוצה את האוויר, לאט. הקהל מסתכל עליו בזמן שהוא מתרומם למעלה ואז מתחיל לנחות.

"נראה לי שאני חוזרת מהפנסיה," אני אומרת.

נראה כאילו הכדור עומד לצאת מהמגרש. אם כן, קורטז תדחה בינתיים את ההפסד.

אבא שלי כורך סביבי זרוע ומחבק אותי חזק. אני בקושי מצליחה לנשום. הוא לוחש לי באוזן, "Nunca estuve más orgulloso, Cielo." אף פעם לא הייתי גאה כל כך, יקרה שלי. הוא מרפה ממני.

הכדור נופל ונוחת ממש בתוך קו הבסיס. הקהל דומם לגמרי בזמן שהכדור קופץ גבוה ומהר. קורטז כבר התרחקה, כי היא חשבה שהכדור יֵצא מהמגרש, ועכשיו כבר מאוחר מדי. אין לה שום אפשרות להחזיר חבטה. היא מסתערת קדימה ומנסה, אבל מחמיצה.

לשבריר שנייה לא נשמע שום רעש, ואז פורצת שאגה.

ניקי צ'אן ניצחה הרגע באליפות ארצות הברית הפתוחה.

קורטז נופלת על הקרקע. ניקי שולחת אגרופים באוויר.

אבא שלי ואני מחייכים. אנחנו מוכנים.