קבלה ופסיכואנליזה

 פרק ראשון כשחלונות התודעה נפתחים “קליפת נֹגה” הקבלית בסיפורים חסידיים ו”העצמי הכוזב” על פי דונלד ויניקוט קליפת נֹגה - “העצמי השקרי”

הסיפור הבא חושף בפנינו טפח מהעוצמה של האינטנסיביות הרוחנית ושל השאיפה לשלמות ולהשתכללות בעולמו של הצדיק החסידי והמקובל ר’ צבי הירש מזידיטישוב. מספר ר’ יצחק יהודה יחיאל מקומרנא:

ואמר לי מורי ורבי הקדוש בימי חורפי, כשהיה אור נשמתו דולקת בתורה, באש להבת שלהבת בדביקות נפלא. ואמר לי בזה הלשון: אייזק בני חביבי, הידעת בעת היותי בן ארבעים שנה, הייתי מתיירא ובוכה לפני המקום ב”ה, שאפשר אני מקליפת טעות נֹגה.

ונתכרכמו פני מאד, ולא נותרה בי נשמה, ואמר לי בני חביבי למה נזדעזעת כל כך, עוד היום בכל רגע אני מתיירא שלא אהיה מקליפות טעות נֹגה, כי היא קליפה קשה, ויש הרבה שנשארו שם, והם בעיניהם גדולי ישראל, ומושכין כמה נפשות לדרכים משונים ורעים.

התדע בני חביבי מה שאמרנו על פסוק: “ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא” שיש במדרש שעל ידי פחד גדול נמרטין השערות, ויש צדיק כמו רבי חייקא המדורא זצ”ל, שנפלו כל שערות ראשו מפחד השם יתברך, ובודאי הוא מדריגה גדולה, “ואם מפאת פניו” שהוא האהבה “ימרט ראשו” נופלין ממנו כל מותרי תאות עולם הזה בודאי, “טהור הוא”, מה כתיב בתריה [=אחר כך]: “וכי יהיה בו נגע [...], טמא יטמאנו הכהן” [=ובכל זאת גם אדם כזה הכהן יכול להגדיר כבעל נגע ולטמאו] שאף שעומד במדריגה הגדולה, עדיין יכולין להתאחז בו איזה טעות מקליפת נגה ונקרא טמא מטומא, ולכן יבדוק נפשו תמיד, ויברר המדות שלו בהכנעה באמת ובאהבת ישראל, ויעמוד בכל הנסיונות שעוברין עליו, ויקבל בזיונות באהבה וחיבה, ואז הרע יפול למטה, והטוב יתעלה.

לפנינו עדות מופלאה על מיסטיקן גדול, בגיל שבו הרוחניות מזהירה כזוהר הרקיע, העומד אצל אחיינו הצעיר ומעיד על הספק שהוא מטיל בעצמו!

ר’ צבי הירש, הדוד והרב, מספר לעלםנער, ליצחק אייזיק, המקשיב לו, מתוך פרספקטיבה על חייו, כי דווקא אז, בהיותו בן ארבעים, הוא היה מצוי בתקופה של משבר, זעזוע וחרדה: “הייתי מתיירא ובוכה לפני המקום [...] שאפשר שאני מטעות קליפת נגה”. במילים אחרות, הוא מעיד שהוא לא האמין בעצמו. אך מה הפירוש של “בעצמו”: בדרכו, ביושרו, בעשייתו? הפירוש הראשוני נוגע למתח שבין האמיתי לשקרי, בין האותנטי למזויף. ר’ צבי “לא עושה חשבון”. הוא אינו דואג שמא יפחית מערך עצמו וממעמדו בעיני התלמיד הצעיר. הוא אינו חושש שיקלקל אותו ויפגע ברצונו ללכת בדרך זו או אחרת.

ואכן וידוי זה מזעזע את הנער, המצוי ודאי בשלבים מכריעים של הבניית אישיותו, ומן הסתם דודו הוא דמות מפתח בעיצובה. הוא נדהם כל כך עד שלפי עדותו לא נותרת בו נשמה.

נזכור שזהו רק וידוי על המתח הגדול שסבל ממנו עד גיל ארבעים, לכאורה נראה שמכאן ואילך היה בטוח יותר בדרכו. גיל ארבעים, גיל סמלי במיסטיקה היהודית, הוא אזור אמצע החיים; בערך בין גיל שלושים וחמש לארבעים מתרחשות חוויות חזקות של זעזוע והבניית זהות - האפשרויות הסגורות זה מכבר, המונעות למעשה אחדות פנימית [אינטגרציה] וגיבוש העצמי הטהור [אינדיבידואציה], נפתחות, והנה לפי עדותו של ר’ צבי, מה שמכונה משבר גיל הארבעים היה נקודת קיצון בהטלת הספק בעצמי, רגע מכריע של בחינה עצמית [רפלקסיביות]: האם אני הנני אני או שמא אינני אלא מסכה בדמות אני?

כאן נכנס המונח שילווה אותנו רבות בספר זה: “קליפת נֹגה”. מהי קליפת נֹגה? עוד נעסוק בה רבות. כאן נפתח ונאמר כי הריהי כמעין טווח של הילה מטושטשת שאור וחושך, המייצגים טוב ורע, אמת ושקר, משמשים בה חליפות. על כן בתרגומה לפסיכולוגיה האנושית היא מבטאת מעין “תחום מעבר” של קיום אשלייתי של האני: אין הוא מצוי לגמרי בתחום היצרים האפלים והמשאלות הילדותיות ואין הוא מצוי בתחומו של העצמי הספונטני, החי והמודע; קליפת נֹגה היא המקום שבו שניהם משמשים בערבוביה.

נשוב לסיפורנו. לנער המזדעזע מוסיף ר’ צבי ואומר שלא רק אז, באמצע חייו, היה שרוי בפחד ובספק אלה, אלא שעד היום הוא דואג שלא יפעל מהמקום של טעות זאת; לדבריו, רבים מגדולי ישראל נכשלו בה. זהו אחד ממבחני המעבר הקשים ביותר של האני באודיסאה שלו אל העצמי.

במילים אחרות, אומר הרב לתלמידו: מה אתה מתפלא? לא רק אז הטלתי ספק בעצמי - גם היום החשש מלווה אותי בכל רגע. בחינתו את עצמו כשקרי מלווה אותו כל הזמן. היכן נטוע השקר שהאדם משקר לעצמו? הוא נטוע דווקא במקום שבו יש לאדם דעה על עצמו לעצמו; בתפיסתו העצמית: “והם בעיניהם”.

ברווח הדק הזה בין מה ש”הם” לבין “בעיניהם” - שם מתמקם לו השקר העצמי.

ומשם קשה לבער אותו. אם נתאר לעצמנו משקפיים דמיוניים שמתווכים לנו את ההסתכלות על עצמנו והופכים לבעלי עדשות כפולות, כשבהסתכלותנו השקרית על עצמנו אנו שבים ומתבוננים בכל הסובב אותנו, וכך טועים ומטעים - נבין משהו מאופיים של קליפת נֹגה או של “האני השקרי”. במילים אחרות, אנחנו רואים דברים לא רק דרך קטגוריות מוקדמות על אודות הדברים - כפי שלימדנו קאנט - אלא אנחנו גם תמיד רואים דברים דרך האני שלנו. ויש שהוא שקרי.

מבחינת האדם המיסטי, הוא הגיע לרמה הגבוהה ביותר של החלשת האני שלו ככלי מתווך בראיית הדברים. לכן, בין היתר, הוא ה”רואה” דברים על זולתו ויכול להאיר את דרכם.

“העצמי השקרי” וסכנותיו הרוחניות

תוך שר’ צבי הירש מסביר לנער הקטן שתמיד, בכל רגע כלשונו, יש לחשוש משקר עצמי, הוא מביא דוגמה מנגע הצרעת, וזאת במסגרת שהיא גם דרשנית, גם סיפורית. את נגע הצרעת נראה כביטוי המטפורי לפרסונה, הראייה שלנו את עצמנו דרך ראיית הזולת המתווכת את עצמנו אלינו. הזולת כאן יכול להיות בשר ודם או החֶברה ואפילו הדימוי המוטעה שלנו על אודות עצמנו, בכל מקרה העור הצרוע הוא ההיקלטות שלנו באמצעות “צילום הזולת” אותנו, שחולשת על מבטנו שלנו המתבונן פנימה ומתלכד עם ראייתנו את העולם. כך אנו עלולים להפוך לעבדי היופי שלנו, האמת, הצדק וכו’. כך הופכים צדק לצדקנות, יופי להתייפייפות, בכי לבכיינות וחסד להתחסדות. כך הופכות הוויה ומחווה לקישוט התנהגות חיצוני [=מניירה], וכך גם הופכת אמת לשקר.

הקישוט ההתנהגותי או המניירה אינם מצויים רק בתחום הסכנה שהחסיד יחקה את רבו; הרב עלול לחקות את עצמו, את דימויו כצדיק ובעל מופתים, או לחשוב שהוא בעל חוויה מיסטית ופטור אפוא מתיקון המידות. כפי שמסביר ר’ יצחק אייזיק מקומרנא, לפני שהוא מביא את הסיפור לעיל על דודו ומורו ר’ צבי:

בחינת בינה דוחה את הרע בסוד התכלת שמכלה את הרע

אבל אין בה כח אלא לכלות הרע שבשלש קליפות תאות גשמיות,

אבל תיקון המדות, שזה עיקר עבודה ולהנצל מטעות קליפת נגה -

אין כח בבינה רק על ידי היותו יחד עם החכמה.

בלי מוח חכמה של תורה לשמה באמת,

אף שיסגף עצמו ויפרוש עצמו,

יכול לבוא לידי טעות נגה,

וכשנופל לשם, אזי סובר בדעתו שהוא צדיק, ואין כמותו בעולם,

והקליפה יזמין לו כמה טעות ושטותים, שיסבור שהוא צדיק,

ועושה מופתים ופעולות בשקר שלו ומצליח,

והוא קליפה קשה, נגע צרעת.

רק אחדות והרמוניה מלאות של שכל, רגש ותיקון המידות הן הבסיס החזק לזהירות מפני קליפת נֹגה. שילוב בין שלושה רכיבים אלה: הבינה כדוחה את הרע המוחלט; החוכמה המשולבת עם תשוקת האמת הטהורה, ובה תורה לשמה ומידות מתוקנות; והיכולת להכיל, לראות ולחמול על האחר, היכולת לאשרר את רסיסי ההכרה - רק הללו מבטיחים את יצירת העצמי הטהור. שאם לא כן, פתלתלות הן דרכי הרמאות העצמית, ואפילו אדם מסתגף, האוחז בסממני עשייה של צדיק ובעשיית מופתים, או אדם המתמכר לתענוג של חוויות התודעה והלמידה בינו לבין עצמו, עלול שלא להיות אלא קליפה, יצור ריק, חסר קיום וגרעין עצמי; קליפה שאינה אלא השתקפות של תפיסת החברה את אותו האדם, או התמסרותו לדימוי העצמי שלו על אודות עצמו. אדם זה מתעטף בדימוי האני שלו הזורם אליו מבחוץ כמו שמתעטפים בפרווה. הוא חש אותה כמי שצמחה ממש כגופו, חווה רק במיצועה את קיומו כשלעצמו. הוא מתווך את עצמו לעצמו באמצעות הדימוי על עצמו.

למינוח זה של קליפת נֹגה, שאוחז בו האדמו”ר, היבט טרמינולוגי קבלי מדויק, ואנו נשאיר אותו בצד ונחזור אליו בחתימת ספר זה. לעת עתה נקרא אותו רק קריאה חופשית.

בתיאור מראה נגעים שבספר ויקרא, ההוראות לבדיקת נגעי האדם שנחשד בצרעת, מובאת האפשרות של נשירת כל השערות מהראש או מהפנים בעקבות הנגע. במקרה של הלבנת השיער או נשירתו המוחלטת - האדם יוגדר כטהור. נגעי הצרעת, שכבר זכו אצל חז”ל לפירושים אלגוריים, נדרשו בידי ר’ צבי הירש לעניין רגשי אהבה קיצוניים לאל ויראתו. על רבי חיים חייקא מאמדור הוא אומר שהגיע למדרגת יראה כה קיצונית מהאל, עד כדי כך שנשרו כל שערות ראשו. יש כאלה, הוא רומז, שמרוב אהבה נשרו מהם שערות זקן הלחיים ושערות פאת הפנים, המסמלות את התאוות. עדיין, הוא מדגיש, אפילו אחרי מדרגות ענק אלה של אהבה ויראה וביטול כל התאוות, יכולה לאחוז באדם איזושהי טעות מקליפת נֹגה - אולי כי עצם החיים בעולם הזה הם חיים בתחום שאפשר להגדירו כתערובת מתמדת של טוב ורע, אמת ושקר, אני ולא אני - ולכן עליו להישאר במדרגה של בירור מתמיד. ככל שהאדם גדל מבחינה רוחנית יצרו גדל איתו, ולאמת תמיד צמודה אפשרות הטעות.

הסיפור של נשירת כל שערו של ר’ חיים חייקא מאמדור מקביל לסיפור על נשירת השיניים של “היהודי הקדוש” - שניהם דוגמה לאותו טיפוס מיסטיקן חסידי שדבקות הרוח שלו זעזעה את גופו, אבל במקרה זה מייצגת הנשירה גם את נשירת המעטפת הקודמת, שהיא גם המעטפת האוחזת בגשמיות (שיניים ושערות) - ומייצגת השלה של מהות קודמת. אבל אפילו אדם שהיטהר ממדרגת צרוע ולאחר שכל עורו הפך כתמיםכתמים, מחק אותם ועלה מחדש לדרגת הוויה אחרת, אפילו הוא אינו פטור מהמתח המתמיד של הדאגה שמא ייפול ברשת חדשה של קליפת נֹגה, שמא יצמח עליו עור הסוואה נוסף - ולו דק מן הדק - שיסווה אותו כפי שהוא מעיני עצמו.

הקיום של האדם, כל אדם, הוא בתווך - בין העצמי לחיקוי העצמי, בין האמת לזיוף, בין הגישה הישירה לאני דרך העצמי ובין התפיסה העצמית באור הרפלקטיבי של הזהות, החוזר מהשיקוף העצמי בעיני החברה; האדם המיסטי המצוי במסע מתמיד ובחיפוש אחר העצמי האותנטי אינו משלה עצמו לרגע שהוא פטור מכך. המחשבה שכבר “הגעת” זורקת אותך מיידית מהדרך.

נחזור לדברי ר’ יצחק אייזיק מקומרנא בטרם הביא את עדותו על דודו:

כי האדם עומד בכל עת בסכנה גדולה, ובקל [=בנקל] יוכל לדחות,

ואין להאמין לעצמו כלל וכלל אפילו רגע אחד. אם לא בהשכלה יתירה,

[...]

וכשנקבע בקדושה, ומשיג הארה עצומה ומדרגות - בא אליו היצר ואומר לו:

ראה מעשיך, כמה קדושות השגת, וכמה אורות בהירות [השגת],

וזהו אף שהרג אותם עד מות,

עדיין נשאר “פלגא” [=חצי], מחמת שהיא קליפת נגה, חציו טוב וחציו רע,

וזהו מלחמה כבידה כל ימיו, להכות חציו הרע.

אם כך, הקיום הוא בתוך מצב סכנה. האדם נולד לתוך מצב חירום שהוא יכול לדחותו או להכיר בו. עיקרו של מצב סכנה זה הוא חיים שקריים: “ואין להאמין לעצמו כלל”, כלשון ר’ צבי. את הטלת הספק, החשד בעצמי, אפשר לקרוא בקריאה מודרנית, אקזיסטנציאליסטית, השואלת את האדם אם הוא נאמן לעצמו, לאמת הפנימית שלו; אך אפשר גם לקרוא אותה בקריאה עתיקה כעתיקוּת הגנוזיס וחכמי מסכת אבות: “אל תאמן בעצמך עד יום מותך” - כשהאדם מתפתח ומגיע לדרגות רוחניות ולשליטה לכאורה בתאוות, גם אז היצר עלול להפתיע אותו; למשל הוא מופיע שוב בדמות פיתוי הגאווה, ואז האדם, דווקא האדם המיסטי, מסתכן בכך שיעבוד את עצמו.

במובן זה, “הלידה הראשונה” של האדם תהיה תמיד לתוך מצב החירום (גם כשלא היו נתוני קיום קשים במיוחד) ו”הלידה השנייה” תהיה לידת הנשמה. חוויה חריפה של אווירת סכנה גם היא מאושיות המצב הקיומי המודרני. שחזור הרגשתה הוא תנאי ליקיצת התודעה ולמעבר ממצב החירום - שביחס אליו קהו רגשותינו ושלתוכו נולדנו - אל הכרה במצב החירום האמיתי החיוני לשם הלידה השנייה, לידת הנשמה. הלידה הראשונה מבססת את האני, את ההתניות, את המסגרות הבונות את האישיות, כמו גם את מנגנוני ההגנה ואת הבסיס להתנהלות אוטומטית בעולם: היא הבית ובו-זמנית גם המלכודת; ואילו הלידה השנייה היא ההבקעה אל העצמי - ההתגברות על משוכות הפסיכולוגיה ומגע חי עם מעמקי הנפש.

בעוד שיש אנשים שתיאור זה נכון לגביהם, כמו שהוא תקף לגבי כל אדם ברמה המבנית, יש רבים אחרים שברמה קונקרטית נולדו לתוך מצב חירום אקוטי כלשהו, לתוך סביבה רעילה (למשל ילדים להורים מכים או נרקומנים), והלידה השנייה הכרחית עוד יותר בעבורם, שכן ככל שנתוני הפתיחה קשים יותר אובייקטיבית, אזי הקיום האוטומטי הוא קורבני או אובדני יותר באופיו. אבל לפעמים סוג זה של סבל, שכרו בצדו שכן הוא מאלץ את האדם להתפתח - ולו מתוך הכאב.

עולה מסיפורים אלו שחייו של האדם מצויים בתחום ה”תערובת” הקיומית. יש לו מאבק ומשימה מתמידים לברר תערובת זו, מאבק שעם הזמן ולפי יכולת ההתפתחות מתרחש בעניינים דקים יותר ויותר. גם אם ישנן הפוגות לעתים, הרי ככל שהאדם מתפתח והשגותיו מעמיקות, המאבק רק מתעצם. ככל שהעניין דק יותר - המאבק מסוכן ומתוחכם יותר.

המתח והסיכון הם דווקא בקליפת נֹגה, שהיא מעין תחום דמדומים, אזור נפשי שהעצמי שרוי בו בתשוקה מתמדת להכרה מצד החברה, תשוקה שעלולה לנכר אותו מעצמו. בעיה זו אופיינית לאנשים “קדושים”, המצויים במוקד העין הציבורית, ועשויים לחוות עצמם דרך האור החוזר של מבטו של הקהל ובכך לאבד את המגע עם עצמם. ובימינו בעיה זו רלוונטית גם לאמנים, לסופרים ולשחקנים, שחוו את טעמו המתוק של אישור העצמי על ידי הקולקטיב החברתי. ולמעשה, בעיה זו רלוונטית לכל אדם באשר הוא אדם, המקיים אינטראקציה עם הזולת, ולו עם קולות הזולת המצויים בתוכו.

אך בקליפה דקה זו, הקשה ביותר לקילוף, קליפת ה”מראית עין”, נמצאים הדברים האהובים על האדם, אלה הקשורים בהגדרתו העצמית, בהיבטים של העשייה הדתית, האמנותית או הרוחנית שלו. קליפת נֹגה מאתגרת כל כך את האדם דווקא בגלל היותה רוויית טוב. במילים אחרות: קליפת נֹגה רוויה רכיבים אותנטיים של הזהות והעצמיות הנחוצים לקיום האדם. הקליפות האחרות, העבות יותר, קלות יותר להסרה דווקא מפני שהן לאאני מובהק; וכאן, בקליפת נֹגה, בתחום ששזורים זה בזה אני ולאאני באמצעות דבק המגע של דימוי האני, המאבק הוא מתמיד.

“העצמי הכוזב” של ויניקוט בסיפורת החסידית

סיפור חסידי נוסף יחדד עוד יותר את בעיית “העצמי הכוזב”, וכך גם נרחיב על מושג זה במשמעו הפסיכולוגי. במרכז הסיפור עומד ר’ אלימלך מליז’נסק (1717-1787), שהיה עוד מתלמידי המגיד ממזריטש (נפטר ב1772), שיצק מים על ידי הבעש”ט (נפטר ב1760). יהודי בשם יעקב יוסף הורוויץ, מי שעתיד להיות מכונה “החוזה מלובלין” (נפטר ב1815), נוסע למורו, ר’ אלימלך, ובדרך סופח אליו אדם המלהיב אותו בקדושתו והוא חש חובה להביאו אל מורו ורבו:

פעם אחת נסע מרן הקדוש החוזה מלובלין להרב הקדוש בעל נועם אלימלך לליז’נסק, ובנסעו דרך עיר אחת שמע שיש שם רב אחד צדיק גדול.

פנה החוזה אל אותו הרב וירא כי הוא בוער באש וכל דרכיו בהתלהבות גדול אשר אין לשער ואשר לא שמע ולא ראה עוד. ויואל החוזה הרב הקדוש זצלה”ה לשבות שם יום השבת למען יחקור על מעשהו של אותו הרב, וירא כל תהלוכותיו שכולם הם בהתלהבות גדול, התפלה גם התורה.

אמנם כאשר שאל החוזה מלובלין את הרב הצדיק אם שימש צדיק הדור, השיבו: לא. דבר זה היה קשה בעיניו של החוזה בידעו היטב כי בדרך החסידות אי אפשר לכוון מדעתו כי אם לקבל מצדיק הדור שקבלו זה מזה מפי הבעש”ט זצלה”ה.

ויאמר הרב החוזה אל החסיד ההוא: שמעני ונסע יחד לעיר ליז’נסק אל הקדוש מורנו הרב אלימלך זצלה”ה ושמה תטעם נפת צוף ודבש תאכל דייך בטעמי התורה והמצוות וטעם יראת שמים האמיתית.

ויאמר החסיד הנ”ל: אם תאבה לשבת עמי עוד שבת אחד אז אסע אתך להרב הקדוש מליז’נסק.

ויואל הרב הקדוש לשבות עוד שבת אחד אצלו, כי ראה באמת ממנו עבודה גדולה עם התלהבות אין לשער, ויהי שם על יום השבת, וראה תפלתו גם תורתו שהוא על דרכי העובדים הגדולים וישמח מאד עמו כי יסע אדם גדול כמוהו גם כן לרבו הקדוש מליז’נסק [...]

ויהי כאשר דרכה כף רגלו על מפתן הבית של ר’ אלימלך מליז’נסק, וילך לקראתו באהבה ויקדימהו שלום, ויאמר לו ר’ אלימלך לחוזה: מה זה הבאת לי אדם אשר לא יכולתי להביט בפניו בצלמו הטמא? ותתפעם רוחו בקרבו כי הוא ראה אותו עובד ה’ בכל כוחו. אולם לא היה יכול לדבר מול רבו הקדוש לשאול אותו שאלות וספיקות.

אך הקדוש אדמו”ר מורנו הרב אלימלך הרגיש בכל זאת ואמר אליו: תדע אחי כי יש מקום והוא קליפת נגה ושם יש ערוב טוב ורע ולפעמים כאשר יתחיל האדם לעבוד עבודת השם ברוך הוא וברוך שמו עם פניה וגדלות רחמנא ליצלן וכדומה מתערובת מחשבות רעות וזרות כאלה, אז כאשר לא ישים על לבו היטב לשרש ולעקור את הרע ולהפוך לטוב אז נעשה כל עבודתו מעורב טוב ורע והוא הולך חשיכים, ולא ידע במה יכשל ולא ירגיש כלל אם יש שום פניה בעבודתו או לא, ואיש כזה יכול להיות עבודתו בהתלהבות גדול, כי קרוב לשם יש קליפה אש מתלקחת רחמנא ליצלן, והאיש הזה אשר באת עמו כל עבודתו משרש הטמא הזה, מעורב הכל ברע, ואין בכל עבודתו יראת שמים כל עיקר, כי אם אש זרה אשר במקומות לא טהור יבואו.

ובשמוע הרב הקדוש החוזה דברים אלה בראותו גדולת קדושת הרב הקדוש מליז’נסק אשר יוכל להביט בפני אדם וברגע אחת ידע את כל אשר בקרבו, היה ירא וחרד מאוד, וילך אל האיש ההוא, ויספר לו כל דברי הרב הקדוש, וכסיימו לדבר, בכה האיש במר נפשו, ויבקש מאוד אותו לילך לרבו, אל ר’ אלימלך, ליתן לו תיקון, כי חפץ הוא לעבוד הבורא יתברך שמו בנפש תמים.

וישב הרב הקדוש דברי האיש אל רבו, וישיבהו: “לא אוכל להושיע לו כי כבר הוא אחוז בחושך ואפילה, יעשה תשובה וישוב אל ה’ ומן השמים ירחמו עליו”. וילך להשיב להאיש ההוא דברי רבו. ויבקש עוד הפעם אותו לילך לרבו ולאמר לו כי בכל לבבו ישיב אל ה’ ונפשו מרה עליו, והכי רעים מעשיו ממעשי אחאב שלא תועיל לו תשובה, וילך לרבי וידבר כל הדברים האלה.

אז אמר לו: “ימתין פה עוד כי יהיה פה אחי הקדוש מורנו הרב זושא זכר צדיק לחיי העולם הבא ושנינו יחדיו נוכל להושיע לו”, ויהי שם איזה חודשים, עד כי בא הרב הקדוש זושא זצלה”ה, והם נתנו לו תיקון לנשמתו, וישוב בתשובה שלימה שמה.

הסיפור הזה ממקם אותנו מיד במקום שהאמת והשקר אחוזים בו יחד עד לבלי הכר. לא מדובר כאן במתח או בניגוד “קלאסיים” בין האמת כחיה ובוערת ומלאת התלהבות וחיים ובין השקר כעבודה מתה, שגרתית וריקנית; סוג מתח שכזה מתרחש לעתים קרובות בעולם הדתי והוא מוכר כפער בין עבודת ה’ שוקקת חיים לבין “מצוות אנשים מלומדה”. אדרבה, גיבור סיפורנו מתואר כבעל עוצמות של רגש דתי, העובד את ה’ בהתלהבות, באופן שמרשים עמוקות אפילו אדם רבמעלה כחוזה מלובלין. והנה מתברר כי הבעירה וההתלהבות אינן תמיד או אינן בהכרח סימן האמת. גם השקר יכול לבעור! ואם כן, כביכול הסיפור מציב בפני הקורא את השאלה אם התלהבותו שלו בעבודת ה’ אמיתית היא אם מזויפת.

אך האומנם בכך עסקינן, בשאלת קרבתה של אחדות זו של אמת ושקר המתקיימת רק בעבודה הדתית, או שמא יש כאן אמירה יסודית בדבר האמת והשקר כצומחים מגזע אחד כפי שצומח האני - אחד אך רבים, אחד לכאורה אך שניים?

כל אדם הוא ריבוא של יחידות אני, צבא של יחידות אני. אך שניים ממנהיגיו הבולטים הם “האני האמיתי” ו”האני השקרי”, שמקיימים ביניהם יחסים כאלה ואחרים.

האם סיפורנו אינו אלא סיפור מופת על אינטואיציה של אדם קדוש (ר’ אלימלך) כלפי אדם המעמיד פני צדיק כלפי החברה, ובראייתו החודרת מצליח האדם הקדוש לחשוף את פניו השקריים של האדם שבא מלפניו?

חדמשמעית: לא.

כשמדובר ב”אני שקרי” אין מדובר בשקר מודע שהאדם משקר לחברה, אלא בשקר שהוא משקר לעצמו בלא יודעין, מתוך איזה פגם בתהליכי הבניית האישיות. קשה לו להפריד בינו לבין הדימוי על אודות עצמו או המסכה של עצמו, והוא אינו יכול לחוות את עצמו בלעדיה מחשש שיעמוד לפני דבר מבהיל ביותר. במונחים של פסיכואנליזה או של הגדרת בעיות בפסיכופתולוגיה, זוהי אחת הבעיות הקשות ביותר לאבחון ולטיפול. המושג התואם ל”קליפת נֹגה” המופיע במיסטיקה היהודית עשוי להיות “העצמי הכוזב” של ויניקוט.

הפסיכואנליטיקן האנגלי דונלד ויניקוט (18961971) עסק רבות בחקר הוויית האותנטיות: מתי אדם נאמן לעצמו ומתי משקר הוא לעצמו? לדעתו, היכולת להיות נאמן לעצמך נטועה בחודשים הראשונים של חיי האדם. ויניקוט טבע את המונח “העצמי האמיתי” (True Self) בהתייחסו לאדם המפתח זהות סובייקטיבית ואותנטית, העומדת בבסיס היצירתיות וההנאה מהחיים. העצמי האמיתי מייצג את האישיות הבריאה, אשר מתעצבת בשנות החיים הראשונות כאשר התינוק זוכה לסביבה מחזיקה מספקת: סביבה שבה ההורה פועל בהתאם לצורכי התינוק במרבית המקרים (למשל, האם מיניקה אותו כאשר הוא רעב ומפסיקה להיניקו כאשר הוא שבע). במקרים שבהם מתרחשים שוב ושוב הפרה או כשל של הסביבה המחזיקה והתומכת, התינוק לומד שלא לתת לגיטימציה לצרכיו ולהתאים את עצמו לסביבה הלקויה. במקרים אלו, “העצמי האמיתי” נחסם, ובמקומו עשויות להתפתח הפרעות בתחושת העצמי, שמשמען קיום אורח חיים לא אותנטי ובלתימספק. לכך קרא ויניקוט “העצמי השקרי” או “העצמי הכוזב” (False Self). על אף שמגמתו העיקרית של ויניקוט היתה לעזור למטופליו המצויים בתחום הפסיכופתולוגי, למושגיו יש ערך רב גם לחווייתו של האדם ה”נורמטיבי”, שכן בכל אדם מצויים מישורים של “עצמי אמיתי” ו”עצמי כוזב”. בהקשר הדיון שאני מפתחת בספר זה אני מעדיפה לדבר ברמה הטרמינולוגית על “האני הכוזב”, כדי שתהיה עקביות טרמינולוגית בהגדרת העצמי כמישור האותנטי המובהק המחובר לתודעה אינסופית או מוחלטת, או כזהה לנשמה שבה לא חל פגם.

הדימוי של קליפת נֹגה, שבו השתמש ר’ אלימלך על מנת לתאר נכונה את מצבו של החסיד האורח, הוא למעשה הגדרה חדה של חסיד זה כבעל אני כוזב. במילים אחרות, ניתן לאתר במיסטיקה היהודית כלים מדוקדקים לדיון בעצמי/אני כוזב, אם נדע לזהות בעיות אלו מבעד למינוח הקבליחסידי. לבעיה זו ולבעיות אחרות מוקדשים הפרקים הבאים.