קדשה 2: אפלה זוהרת

לנצקרון, מחוז פודוליה, מדינת פולין-ליטא, 27 לינואר 1756.

חיהל׳ה פתחה כפתור ראשון בשמלתה הכחולה, המעוטרת בתחרה לבנה שעוטפת היטב את הצוואר ויורדת בסלסולים דרך מרכז החזה אל שיפולי הבטן. החזן פתח בשירת מזמורי השבת, וחיהל׳ה חייכה. היא הנהנה לעברו ופרמה כפתור נוסף. עיני הנוכחים כולם נסובו לעברה. פעמים רבות כבר הפצירו בה, אך עד כה מעולם לא נענתה להם ולא הסכימה לקבל על עצמה את התפקיד. הפעם, אולי לכבוד האורח המכובד שהגיע אמש מארצות המזרח כשהוא מלווה במשפחתו ובעדת חסידיו, צעדה חיהל׳ה בצעדים מדודים אל מרכז החדר. חיוך מסתורי נסוך היה על פניה וראשה נטה מעט על צידו. תנועותיה החתוליות אחזו את הקהל הקדוש כולו כבמטה קסם. חלונות הבית מוגפים היו היטב, כרגיל באירועים כגון אלו. תריסי הבית סגרו על פתחיו מבחוץ ווילונות כבדים האפילו עליהם מבפנים, לבל יבחין איש מן העוברים והשבים ברחובות העיירה בדבר מן המתרחש בבית פנימה. נרות חֵלֶב גדולים ולבנים עיטרו את החדר והפיצו אורם לכל עבר, אולם אור בשרה הצח של חיהל׳ה, שאך החל להיחשף, עמעם בזוהרו את אורם של אלו.

כשהגיעה למרכז החדר הקיפוה אנשי הקהילה במעגל גדול. החזן פצח בניגון "לכו נרננה לאדוני" והקהל ענה לו: "נריע לצור ישענו". חיהל׳ה הביטה סביבה בנועם, אוספת בחפץ לב את מבטי ההערצה שננעצו בה.

משנסתיים הניגון הראשון של קבלת השבת רמזה חיהל׳ה באצבעה הארוכה לאחד הנוכחים, וסימנה לו לגשת. נבוך הביט הלה לימינו ולשמאלו. הייתכן שאליו התכוונה חיהל׳ה היפה, או שמא אל מי מן הבחורים שלצדדיו? אך היא הנהנה בראשה כמאשרת ואומרת "אכן כן, אותך הנני מבקשת."

העומדים לימינו ולשמאלו דחפוהו קלות לפנים, מעודדים אותו בבת צחוק לגשת אל הקודש פנימה. הוא מעד קמעה, הביט לאחור כלא מאמין, ואז דידה לעבר חיהל׳ה וניצב למולה.

היא הושיטה אצבעה לפנים עד שכמעט ונגעה בפניו. עיני הנוכחים מרותקות היו אל אותה האצבע. בתנועה איטית הסבה חיהל׳ה אצבעה לעבר עצמה והצביעה אל הכפתור הבא, הרכוס במורד שמלתה. את עיניה תלתה באותו בחור כעלמה הכלואה במגדל ומצפה לישועה. נַפָּח היה אותו העלם ואצבעותיו מגושמות היו. אף על פי כן שינס מתניו ושלח ידיו אל המשימה. כאביר השולף חרבו מנדנה להכות בדרקון המחזיק בעלמה הכלואה במגדל, כך הסתערו אצבעותיו על אותו כפתור אומלל. נחוש היה בדעתו לשחרר את בשרה של חיהל׳ה ממאסרו ויהי מה. אלא שהכפתור גם הוא עיקש היה, כפרד זה הנועץ רגליו בקרקע ומסרב לזוז ממקומו. חיהל׳ה נשענה על ימינה ותלתה עיניה בתקרה, כמי שנגזר עליה להמתין לאחרית הימים. הנפח הצעיר עצר נשימתו. לשונו נשתרבבה אל החוץ מבעד לשפתיו הקפוצות, כפי שנוהג היה לעשות עת מדד רוחב פתח להתקין בו דלת. חיהל׳ה העבירה משקלה ונשענה על שמאלה. אנשים בקהל תחבו מרפקים זה בצלעותיו של זה וגיחכו. לאחר זמן, שנדמה היה לאותו נפח צעיר כנצח, נכנע הכפתור ושחרר אחיזתו לקול תרועות הקהל. כשסב הבחור על עקביו ושב אל מקומו כמנצח טפחו חבריו על שכמו וקבלוהו בחיבה גלויה.

באיטיות סקרה חיהל׳ה את העומדים סביבה, כשוקלת למי לקרוא עתה. לבסוף רמזה ליוכי, חברתה הטובה, וקראה לה לגשת.

"להסרת המלבוש" סלסל רבי שמואל החזן בקולו הרועם, "תעלה ותבוא יוכבד בת רבינו עמרם!"

בצעדי דילוג קלילים קרבה יוכי אל חיהל׳ה. פעמים רבות בעבר היתה זו היא שעמדה במרכז המעגל וקראה לחיהל׳ה שתסייע לה להסיר מלבושיה מעליה. עתה משועשעת היתה מחילוף התפקידים.

יוכי שלחה לפנים את ידיה המיומנות, ופרמה כהרף עין כפתור נוסף בשמלתה. משהרפו הכפתורים מאחיזתם נפער לו חריץ במעטה הלבושים. לובן בשרה של חיהל׳ה בצבץ וזרח מבעד לאותו חריץ כאור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא.